פרק י''ח - מחלוקת בין העדות השונות
כשנשאל ה' חפץ חיים'' לסיבת פרוד עדות עדות בעם ישראל, לשם מה ומה תועלת יש בזה? השיב, כמו שלמלכות ישנם חילות שונים: אלו צבא שביבשה, אלו צבא שבים, וכדומה, כן להקדוש-ברוך-הוא חילות חילות שונות יש לו, וכלם טובים המתקנים במעשיהם כל אחד מה שלא יכול חבירו לעשות. ואם כן, מה מקום יש למחלוקת.
א - איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים - שמאי והלל
בספר ''מאור ושמש'' בפרשת קרח כתב, וזה לשונו: והנה יש לדקדק במשנה, למה לא אמר המשנה, זו מחלוקת ''בית שמאי'' ו''בית הלל'', ולמה נקט ''שמאי'' ו''הלל''? ונראה דנקט דוקא שמאי והלל לפי ששמאי והלל חלקו לשם שמים דוקא, זה אמר הלכה כך הוא, וזה אמר לא כך, אלא כך הוא ההלכה, ולא היה כונתם לשום פניה בעולם כלל - רק לשם שמים, לאפוקי תלמידיהם, דהיינו בית שמאי ובית הלל, היה בנמצא ביניהם כמה וכמה שכונתם היתה לאיזה פניה, שזה אמר שרבי שלי גדול ביותר ואיש אלקים, וזה אמר שרבי שלי גדול ביותר, והיה מעורב בגאות וגדלות וכדומה פניות אחרות, והגם שהיה קיום למחלוקת שלהם גם כן, זה היה מפני שהיה במחלוקתם מעורב עם אמת, זה נתן קיום להחזיק המחלוקת שיהיה קיום, אבל כולה לשם שמים לא היה, כי אם מחלוקת שמאי והלל גופייהו שהיה צלול וברור לשם שמים וכו'.
ב - מחלוקת בין החסידיות השונות - עצת היצר היא ואינה לשם שמים
ובספר רחמי האב (אות חסידות) כתב: ושמעתי מרבנו הגאון הקדוש רבנו חיים מצאנז שאמר, אם אשמע מאחד מאנשי שיאמר שדווקא רבו הוא הצדיק ותו לא, אעבירנו משרשו, כי יש הרבה עבדים למלך הכבוד, ואלו היה שלום בין הצדיקים והחסידים, כבר היה בן דוד בא, ולמה יפסול אחד עבודת חבירו ויקפיד אם אחד מחסידיו נוסע אל צדיק אחר? עד כאן לשונו.
ובספר אגרא דפרקא (אות קמ''ה) כתב: אנשים ההולכים בדרכי השם, הגם שזה עבודתו בדרך זה וזה בדרך זה, דהיינו זה ביראה וזה באהבה וכיוצא בהם לאין ערך, אף על פי כן יחויב להיות ביניהם אהבה ואחווה ושלום ורעות. ומעתה בין תבין את אשר לפניך - אם, בעוונותינו הרבים, נתרבתה הקטגוריא בין האנשים אשר קירבת אלקים יחפצון וכו', לא יטיל דופי בקודשי שמים.
ג - אזהרתו של הגאון רבי אהרן ראטה בעניין מחלוקת שבין החסידים
ובספר הצוואה של הגאון הקדוש מרן רבי אהרן ראטה זכר צדיק לברכה זי''ע, בעל מחבר ספר שומר אמונים, כתב (בדף י''ב): והנה עכשיו קרוב להתגלות משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, כל כוחו של היצר ליתן פירוד בין הצדיקים ולהתפרד מיחודו של עולם, חס וחלילה, על ידי פירוד הלבבות ודברי תהפוכות ומלשינות בעוונותינו הרבים, כדי לעכב הגאלה, וכו'. והנה בבקשה מכם, שלא תהיו מכתות החסידים לדבר לשון הרע על איזה כת, חס וחלילה, או איזה מין חסידות, חס מלהזכיר מלילך בזה הדרך של הפתאים, וכי זה רצוני, חם וחלילה, להפריד איש מרעהו, חלילה? הלא כל תכלית דרך הבעל שם טוב רק להביא אחדות האמתי להעולם, להיות דבוקים ומקושרים זה לזה. לכן, חס וחלילה מלדבר על איזה מין חסידות, כי אפילו רואים שאינם הולכים בדרך הטובה, חס וחלילה, לא יועיל הדיבור ממילא, ולמה, חס וחלילה, לגרום קטרוגים על שונאי ישראל, ורק יש להיות נכנעים תחת כל הצדיקים ומפרסמים שלא לשנוא, חס וחלילה, אפילו אותם השונאים דרכנו, רק אדרבה, לקרבם ולאהוב אותם וללמד זכות עליהם ולבקש רחמים שלא יענשו, חס וחלילה, כי ישראל הקדושים אין כוונתם, חס וחלילה, להרע, חס מלהזכיר, רק היצר מטעה אותם ומסמא לבבם. ומה יעשו ישראל הקדושים בדור החשוך והמר האחרון הזה, המלא גילולים מכל צד, מהיכן יקחו וישאבו גודל הקדושה, הלא אם בר ישראל מאמין היום הזה שיש בורא עולם, אז בזה כבר חשוב מאוד בשמים, כאשר מאריך בזה הגאון הקדוש מקמרנא ז''ל בספרו ''נתיב מצוותיך'' (שביל אמונה ו' אות י''ד), וכל שכן אם עוסק עוד בתורת ה' או במצוותיו. לכן, הגם אם נראה שעשה איזה עבירה באילו הדיבורים שדבר עליך, אין לפוסלו, חס וחלילה, בשביל זה, כי ישראל הקדושים מלאים קדושה ומצוות מכל צד ממש, ולכן כל מגמתנו יהא רק לאהוב לכל בר ישראל ולקרב את כל אלו הבאים אלינו.
ד - אזהרת הרב בעל ''התניא'' בעניין מחלוקת בין חסידיות שונות הנזכר
ומצאתי בסיעתא דשמיא בספר מאה שערים [שהם אגרות קודש מהגאון הקדוש בעל מחבר ספר שלחן ערוך, הרב רבנו רבי שניאור זלמן מלאדי זצ''ל זי''ע] אגרת ב', וזה לשונו: הנה לא טובה השמועה אשר שמעה אזני, קול ענות אנכי שומע מצעירי הצאן אשר השמיעו במרום קולם ויקומו לצחק, ושתו בשמים פיהם ולשונם תיהלך בארץ לשפוך בוז וקלון על כל תופשי התורה, ויודעים ולא יודעים אשר אינם מהאנשים השלמים איתנו, לאמור כי העדה שלנו לבדה קדושה. חס וחלילה הס מלהזכיר, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?! ופליאה נשגבה בעיני על העולה על רוחכם להיות מאנשי ותלמידי תלמידי רבותינו הקדושים. [כונתו להמגיד הקדוש ממעזריטש זי''ע והבעל שם טוב הקדוש זי''ע] אחר שבררתם לעצמכם דרך עקלתון ואזליתון בתר איפכא ותהפוכות ממש מן הדרך אשר הדריכוני רבותינו הקדושים, אשר ראשית והתחלת עבודת ה' האמתית היא היות מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום: רוח נמוכה ונפש שפלה בפני כל אדם ממש, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, שמשים עצמו כשירים ממש באמת לאמתו וכו'. ומבלעדי זה לא ירים איש את ידו ורגלו לפתוח פה ולשון מדברת גדלות ה' ורוממותו בגרונו באמת, כל אחד בדמיונות כוזבות, כדכתיב: ממעמקים קראתיך ה' [רוצה לומר דמי שאין לו רוח נמוכה ובדעתו הוא מבזה אנשים שאינם מעדתו, אין לו להתעסק בפנימיות התורה ולדבר בגדולת ה', משום דכל השגותיו הרמות לא תהיינה אלא דמיונות שוא.].
ובסוף דבריו כתב: וכל אשר לא ישמע לדברי אלה, עלי להרחיקו מעלי בבל יראה וימצא בגבולנו עד שב ורפא לו. ועל זה באתי לבקש ולחנן מאוד ברחמים רבים, כי זה כל עכוב הגאולה בפרוד הלבבות ומלשינות וכו'.
כתב בספר ''פלא יועץ'' אות לשון הרע: ידוע רעות הלשון הרע כי רבה, ולכן בכח יגבר איש לעמוד על המשמר, ויעשה עצמו כאילם מלדבר על חבירו מטוב עד רע. וביותר יגדל הכאב על המדברים בגנות משפחה או בגנות בני העיר או בגנות שבט מישראל, כגון ספרדים על אשכנזים, ואשכנזים על ספרדים [או פרושים על חסידים, או חסידים על פרושים, וכל כיוצא בזה - זהו הוספת הגר''ש הומינר זצ''ל].
הוספת המלקט (מחבר ספר ''דרכי שלום''): הרבה פעמים הכרעת הדעת נוטה לדון לכף חוב עדה שלמה משום חטאתם של קצתם, כגון להחליט בדעתו שעדה זו לקויה במידה רעה מסויימת או איזה הנהגה רעה, והחלטתו באה לו על ידי שראה או שמע שכמה מהם עושים כך. וזה אין לו שום הגיון, דפשוט הוא דבכל עדה יש צדיקים ובינונים וכו', תלמידי חכמים, יודעי ספר ועמי הארץ, ואי אפשר לשער כמה אחוז מכתות אלו יש בעדה זו או זו. ובלאו הכי אי אפשר לדון היחיד על פי הרוב, אפילו אם היה לפי החלטתו ניכר מהותם של הרוב של עדה מסויימת. ומי שחושב כך, בוודאי עלול לעבור על הרבה איסורי תורה. וכעין זה מצאתי בספר לשון חיים בשם ספר הברית. וזה לשון ה''פלא יועץ'' שם: אין לך כל עיר ומשפחה ושבט וכל איש שאין בו בר ותבן, ואין עץ בלא עשן, ואין שלם בכל אלה אלא אחד יחיד ומיוחד יתברך שמו. ומה גם, שאין לכלול ולגנות כל המשפחה או כל העיר בשביל איזה אנשים מהם שנמצאו אשר לא טוב עשו. (''דרכי שלום'')
ה - הפילוגים והמחלוקות במחנה הדתי (מה''חפץ חיים'')
ה''חפץ חיים'' באגרתו התרעם: ''צר לי מאוד ממה שנתרבה המחלוקת בישראל, והוא מה שנתחדש מדי יום ויום צדדים וצדי צדדים, והכל בפרהסיא, על ידי שמדפיסים גליונות הרבה לכל צד ומשלחים לכל פינה ופינה, זה פונה ומרבה חתימות לצד שלו ומבזה לצד שכנגדו, וזה להיפך. וראיתי לאחד שכותב - כל המרבה חתימות הרי זה משובח, ואני אומר: שכל המרבה - הוא מרבה מחלוקות בישראל. הכלל, נעשתה כל הגולה כמדורה של אש, שאין לך יום שאין מגיע לידי נגד רצוני עיתונים וגליונות מכל צד ששופך בוז על הצד שכנגדו, ומאד צר לי שגם על ארצנו הקדושה הצליח מעשה שטן, וגם היא נפלה ברשת המחלוקת, ולא אדע מי התיר להם עוון לשון הרע ועוון מחלוקת שהוא עוון גדול ונורא''.
ו - מהגאון רבי משה פיינשטיין זכר צדיק לברכה בעניין הנזכר לעיל
גם הגאון רבי משה פיינשטיין בהסכמתו לספר ''לשון חיים'' כתב. ''ובעוונותינו הרבים השטן מרקד בינינו עוד ביותר להרבות שנאה בין אדם לחבירו ובין מפלגה למפלגה אף בין שומרי התורה ומצוות ה' יתברך, בין שנאה פשוטה ובין בשנאה הנלבשת באיצטלא דהלכה, אשר זה כמובן מרחק הגאולה, כיון שבשביל זה גלינו מארצינו ונחרב בית המקדש ועדיין מרקד ביננו כמבואר (יומא ט:) ''.
מצבנו החמור כבר חזוי היה מראש, כפי שאנו מוצאים במסכת כתובות (קיב, ב') ''דור שבן דוד בא - קטגוריה בין תלמידי חכמים'', ופרש ה''עץ יוסף (שם) ''שלא יאהבו זה את זה, ולא ידונו איש את אחיו לא לזכות כי אם לחובה ולקטרוג, ועל ידי זה ירבה מחלקת ביניהם, ומזה תפוג תורה וחכמה מהעולם, ועל ידי זה יהיה צירוף אחר צירוף למען ינקו מאלו המידות''.
ביותר החמיר המצב כפי שנאמר (סנדדרין צ''ז) ''ותהי האמת נעדרת'', שנעשית עדרים עדרים ומסתלקת לה. שמעתי בשם האדמו''ר מקוצק זצ''ל, שכאשר האמת נעשית עדרים עדרים, לכל קבוצה יש את האמת שלה ומצב כזה גורם לסילוק האמת. ואכן בזמננו נתרבו כתות, מפלגות שיטות ודעות, וכל אחד אינו מבטל את דעתו בפני דעת של קבוצה אחרת, כיוון שכל אחד סובר שדעתו היא הנכונה ואת הדעות האחרות יש לרדוף.
ז - עיקר עבודת היצר - מחלוקת בין הצדיקים ועובדי ה'
כבר עמד על מצבנו זה בספר ''סור מרע ועשה טוב'' (מובא ב''לשון חיים'', עמ' פ''ה):
על כן, אחי ורעי, תדעו שהחיצונים מתגרים דווקא במידה זאת לעשות פירוד בין החברים הקטנים והקטנים בין הגדולים ובין הצדיקים ועובדי ה', והגוים שרויים בשלוה, ועושה - הסיטרא אחרא שלום ביניהם, ויש להם בדור הזה אחדות מה שלא נהייתה מיום, ובין החברים עובדי ה' מתגרה הסיטרא אחרא, רחמנא ליצלן, ומפריד אלוף, ונהירנא כד הוינא טליא [וזכורני כשהייתי צעיר לימים] בהתנוצץ אור מן תלמידי הבעל שם טוב, מה מאוד הייתי משתוקק ומתאווה ומשתעשע ומדבק נפשי בהם בראותי אהבתם זה לזה ואחדותם לאין חקר, כמבואר בספר הגילגולים - אהבת חברים בין תלמידי האר''י ז''ל הנאות והראוי, ובין בעלי הזוהר - התנאים ההרים הגדולים ליעלים - כמו נשקו זה לזה בנשיקין ואודין ומפארין אחד לחבירו ואין להאריך, עין בזוהר ויקרא דף ז', ואין לספר ולהאריך במפורסמות. ועתה בעת הזאת היתה המלחמה מן הסטרא אחרא לעשות פירוד ומחלוקת בין החברים בכדי להפריד אלוף, ועושה שלום בין האומות ורשעים ואפיקורסים, למען ענותינו עוד בסבלותינו לעכב את הגאולה מה נאמר ומה נדבר! אמנם, אחי, זה צומח מהעדר האמת, כאומרם: מלמד שתעשה עדרים עדרים בסברות ובחילוקים שונים עדר עדר לבדו, ואין זולתו משיג האמת [מה שנאמר שתעשה האמת עדרים עדרים והולכת לה, היינו שכל אחד ילך לדרכו לה' יתברך כמדמה בשיכלו שזהו הדרך וההליכה הנכונה, ודרך חבירו הוא שקר חס וחלילה, וזהו הולכת לה - לעצמה - והבן (הגהת בנו בעל בני יששכר)].
ובהוספת מהרצ''א לספר הנזכר לעיל אות פ''ג כתב:
וזאת הצמיחה בדורותינו מה שהצמיחה, הן בענייני הגוף, הן בענייני הנפש, שאין לנו הלכה ברורה הליכות עולם לעבודתו יתברך שמו, כי זה פוסל וכו' וזה פוסל וכו', והיצר מסית לכל אחד שעושה כן לשם שמים ובזה עושה נחת ליוצרו, והנה זה גרוע ממחלוקת ההמון עם אשר יש לו מחלוקת בעסקי ממון וכדומה, כי אין לך אדם שאין לו שעה ואיזה זמן פרטי שמהרהר בתשובה על זה, אבל האנשים האלה, בעוונותיהם הרבים, הם רחוקים מתשובה בחושבם שעושים בזה מצוה. (''אהבת ישראל'')