פרק י''ז - בגנות המחלוקת
נביאים ניבאו, וחכמים חכמו ויוסיפו לספר רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה, לכן שינאו אותה, נוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה ורעיה, וגם אל כל שאר בשרכם שהוא אוהב מדנים, התנכרו ורחקו קירבתם פן תיספו בכל חטאתם. (רמב''ם, באגרת לבנו)
א - בעלי מחלוקת - הקשים שבחמשה מיני ערב רב
באבן שלמה (פרק י''א, אות ח') כתב: חמשה מיני ערב רב יש בישראל:
א. בעלי מחלוקת ולשון הרע ב. בעלי תאוה. ג. הצבועים שאין תוכם כברם. ד. הרודפים אחר הכבוד לעשות להם שם. ה. הרודפים אחר הממון, ובעלי מחלוקת הם גרועים מכולם והם נקראים עמלקים, ואין בן דוד בא עד שימחו מן העולם, וכל מחלוקת שלא לשם שמים, הוא מערב רב הקופצים להורות וליטול עטרה, כמו שנאמר: ''ונעשה לנו שם'' וכו'. (ת''ז מ''ו ע''ב)
ב - פרי המחלוקת
בספר ''חפץ חיים'', בחלק שמירת הלשון (שער הזכירה פרק ט''ו) כתב בשם צוואת הרמב''ם, וזה לשונו: נביאים ניבאו וחכמים חכמו ויוסיפו לספר רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה.
וכתב שם ה''חפץ חיים'': מלבד עוון העצמי [של מחלוקת] שהוא עוון פלילי, עוד הוא סיבה עצומה לבוא על ידי זה לכמה עוונות חמורין, דהיינו, לשנאת חינם ולשון הרע, ורכילות, וכעס, ואונאת דברים, והלבנת פנים, ונקימה ונטירה, וקללות חינם, ולקפח פרנסת חבירו, ופעמים גם לחילול השם, חס וחלילה, שעוונו גדול עד למאד, וגם מצוי לבוא על ידי זה לאיסור חנופה, שבזה מושך אליו אנשים למחלוקתו, וגם לידי ליצנות, להתלוצץ על הצד שכנגדו, ולמשוך בזה אנשים לעצתו. ואפילו אם מתחילה לא נתכוון כל כך לרעה, אף על פי כן, לבסוף לא ינקה מעוונות הנזכרים לעיל, כאשר בדוק ומנוסה לכל היודע בטיב העולם.
ותחבולה אחת יש בזה ליצר הרע אשר בזה ינצח אף את האדם השלם, כי יכניסו רק למידת הכעס והניצחון, ואז כל המעקשים יהיו לפניו למישור, כי היצר הרע יראה לו אחר כך התרים רבים. ומלבד שירשהו לדבר לשון הרע ורכילות, וגם אונאת דברים, והלבנת פנים וכדו', עוד יזרזו היצר, שעל אנשים כאלו אסור לרחם, ומצוה לרדפם בכל מיני רדיפות. שנו רבותינו: ארבעה נקראו רשעים - הפושט יד על חבירו להכותו, אף על פי שלא היכהו, והלווה ואינו משלם, ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש לפני מי שהוא גדול ממנו, ומי שהוא בעל מחלוקת. וזהו כוונת חכמינו זכרונם לברכה באבות, ואל תהי רשע בפני עצמך. עד כאן לשונו.
וכתב רש''י בפרשת כי תצא (כ''ה, י''א) על הפסוק ''כי ינצו אנשים יחדיו'': סופך לבוא לידי מכות, כמו שנאמר: ''מיד מכהו'', אין שלום יוצא מתוך מצותא [מריבה].
בגמרא חולין (דף ט', ע''א) איתא: אמר רבי אילעא, אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה.
וכתב בספר ''ארך אפים'' (סימן א', אות כ''ד): ועצם רעת עוון זה אין לשער, וכדאיתא בילקוט שמעוני (פרשת קרח): בעלי מחלוקת אין מתקבלין בתשובה. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (ד''א זוטא פ''ט): בית שיש בו מחלוקת - סופו ליחרב, בעיר - שפיכות דמים בעיר, בבית הכנסת - סופו ליחרב, ויש אומרים סופו להתפזר. שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת, או שני בתי דינין וביניהם מחלוקת - סופן למות, ועל ידי מחלוקת נאבדין אפילו יונקי שדיים, מה שאין כן בשאר עוונות.
וכן כתב רש''י בפרשת קרח (ט''ז, כ''ז): בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא ב' שערות ובית דין של מעלה עד כ' שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים.
ג - מדברי הרמב''ם אודות רעת המחלוקת
וכתב הרמב''ם באיגרת לבנו הרב רבי אברהם זכרונו לברכה: אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון, ומה נשאר עוד?! ראיתי לבנים השחירו, ופחות ניפחתו, ומשפחות ניספחו, ושרים הוסרו מגדולתם, ועיירות גדולות נתעררו, וקבוצים נפרדו, וחסידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, ניקלו ונתבזו, בסיבת המחלוקת. נביאים ניבאו וחכמים חכמו ופילוסופים חיפשו, ויוסיפו לספר רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן שינאו אותה, נוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה, וגם אל כל שאר בשרכם - אוהב מדנים, התנכרו ורחקו קרבתם פן תיספו בכל חטאתם. התפארו בסבל, כי היא הגבורה הישרה והנצחון האמיתי, כי בבקשכם הנקמה, שמא לא תשיגוה, ותחלו לבבכם בתוחלת ממושכה, ושמא תוסיפו על בושתכם חרפה כגולל אבן אליו תשוב. ואם תשיגוה, הנה חטאתם לה'.
ודעו אשר תמצא אתכם: שנאה, בלבול השכל, טרוד השינה, בלבול פעולה, גילוי מומים, לב נוקם, חוטא ומחטיא, חרטה באחרית. לכן תכירו מעלת הסבל, והייתם קדושים בעיני אויביכם. והתקדשתם, ותתחרטו מזיקיכם, ותגדל נפשכם בעיניהם, וישובו ויטיבו ליבם אם הם אנשי לבב. ואם הם אנשי בליעל, יכאבו ויצר להם על אשר לא תתבזו עימהם לעשות כמוהם, ותימלכו עליהם בכתר המוסר.
תתנהגו בענוה, כי הוא סולם לעלות למעלות הרמות, ועימה לא תצטרכו לסבול. דעו כי אין עדי כענוה. הנה רבן של נביאים לא נתיחס על כל מדותיו כמו על הענוה. שימו מחסום לפיכם ורסן ללשונכם וכו', עד כאן לשונו הקדוש והטהור.
ד - מחלוקת קשה מעוון עבודה זרה
כתב בספר ''שני לוחות הברית'' בשער האותיות (אות ב' ''בריות''), וזה לשונו: הרעה הגדולה שבעולם היא המחלוקת, שהיא קשה מעבודה זרה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דורו של אחאב היו מנצחים במלחמותיהן אף שהיו עובדים עבודה זרה, מפני שהיה חיבור ושלום ביניהם, ודורו של שאול היו מנצחים במלחמה אף על פי שלא היה בהם חטא, מפני שהיו דילטורין מחרחרי ריב ביניהם. וסוד העניין, כי אנחנו ''כנסת ישראל'' מיוחדים בסוד האחד האמיתי, וכשיש מחלוקת, אז, חס וחלילה, יש חלוקה ופירוד למעלה וקיצוץ בנטיעות. ואיסור מחלוקת הוא במשהו, כי מניצוץ אחד של אש יתגדל המדורה, בר מינן, אש הוא, עד אבדון תאכל, וכהא דאמרו רבותינו זכרונם לברכה בסנהדרין על הפסוק ''פוטר מים ראשית מדון'' - האי תגרא דמא לצנורא דמיא - הריב דומה לצינור מים שנפרץ, שמחור ופירצה קטנה לבסוף נהיה חור ופירצה גדולה.
ה - רמז נפלא באותיות ''מחלוקת''
כתב השל''ה הקדוש: ושמעתי משארי, הגאון המופלג כבוד מורנו הרב רבי פנחס סג''ל זכרונו לברכה, כי דבר זה רמוז באותיות של תיבת מחלוקת. כיצד? מ יש לה רק פתיחה קטנה מלמטה, כך הוא רמז לתחילת המחלוקת שמתחלת בקטן בתחילתה. אחר כך מתרבה ונעשה פתח פתוח כמו ח, אחר כך מתלהב אש המחלוקת עד למעלה, זהו אות ל מגדל הפורח, אחר כך יורד למטה עד התהום זהו אות ק, הרי הוא ברום רקיע ובעמקא דארעא, אחר כך נמשך משך זמן גדול ויש לו מעמד, וזהו צורת ת, יש לה שני רגלים, ואות ו המפסיק, זה משענת המטה אשר בידו להחזיק המחלוקת, אבל זה המטה מתהפך לנחש. על כן, מי שמצפה להיות זוכה לראות פני שכינה, ירוץ מזוהמת הנחש וירחיק ממחלוקת אפילו ממעוט קמא. ומה לי להאריך בגנות המחלוקת, כי כל הספרים מלאים מזה.
ו - ויתר הקדוש-ברוך-הוא על עוון עבודה זרה ולא ויתר על עוון המחלוקת ושנאת חינם
נקוט האי כללא בידך, כי עוון מחלוקת יותר קשה מעוון עבודה זרה, כמו שמצינו באחאב ושאול. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בג' מקומות ויתר הקדוש-ברוך-הוא על עבודה זרה ולא ויתר על המחלוקת. ראשונה - בימי דור אנוש בו התחילו לעבוד עבודה זרה, שנאמר: ''אז הוחל לקרוא בשם ה' '', ובשביל שהיו ביניהם שהיו גוזלין וחומסין זה את זה לא ויתר להם, שנאמר: ''כי מלאה הארץ חמס'' וגו'.
שניה - בדור המדבר כשבאו ישראל לידי מעשה העגל, מחל להן הקדוש-ברוך-הוא, אבל כשהיו באין למחלוקת לא ויתר להן הקדוש-ברוך-הוא, שבכל מקום שאתה מוצא ''וילנו'' של מחלוקת, אתה מוצא שם מכה גדולה, מנא לן? ממחלוקת של קורח. שלישית - פיסלו של מיכה, מתוך שהיה שלום ביניהם נתן להם ארכא, שנאמר (שופטים י''ח, ל'): ''ויקימו להן בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מנשה וגו' היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ'', אבל כשנחלקו השבטים על שבטי יהודה ובנימין ולא היה ביניהם שלום, נעשו אלו פרענות לאלו. כשהיו אלו חוטאין היה הקדוש-ברוך-הוא מביא אלו ופורעים מהם, שנאמר (דברי הימים ב' י''ג, י''ז): ''ויכו בהם אביה ועמו מכה רבה ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור'', וכשחטאו שבט יהודה ובנימין, באו עשרת השבטים ופרעו מהן, שנאמר (דברי הימים ב' כ''ח, ו'): ''ויהרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד''. עד כאן.
ובודאי הגרוע שבישראל היה מוכן לסבול ארבע מיתות קדם שיעבוד עבודה זרה, ואיך לא יכבוש את עצמו מלעשות מחלוקת שהיא קשה מעבודה זרה, ואמר רבה: ''כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו''. על כן, לא זו בלבד שלא יצטער על דבר הנעשה לו להחזיק במחלוקת, אדרבה, ישיש וישמח שבא לידו דבר זה לקיים להעביר על מדותיו, וההוא חסידא, כל אימת דהוה סליק לפוריא, הוה אמר: שרי ליה, מחול ליה, כל מאן דצער לי. תרגום: אותו חסיד, כל אימת שהיה עולה על מטתו, היה אומר: שרוי לו, מחול לו, לכל מי שצער אותי. (דרכי שלום)
ז - גדול השלום
רבי אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר המקום, כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם, שנאמר (הושע ד', י''ז): ''חבור עצבים אפרים הנח לו'', אבל משנחלקו, מה הוא אומר (שם י', ב'): ''חלק ליבם עתה יאשמו''. הא למדת, גדול השלום ושנואה המחלוקת. (בראשית רבה, פרשה ל''ח)
ואמרו (מגילה ל''ח), שאחר ברכת כהנים חתם בשלום, שאם אין שלום, כל הברכות אינם כלום.
ונראה טעם לזה - שהקדוש-ברוך-הוא דן את האדם על פי מידותיו, וכמו שנאמר (ראש השנה י''ז): הואיל ולא מוקים במיליה, לא תקימו בהדיה [כלומר, אדם שלא מקפיד על המכעיסים ומקניטים אותו - גם מן השמים לא מקפידים להענישו]. ואם כן, כשהוא יש לו שלום עם הכל, גם למעלה אין רשות למקטרגים לקטרג עליו, כי מקטרג הוא קורא ואוהב תגר, וסניגור שונא תגר, וכשם שישראל זה למטה שונא תגר, גם למעלה אין רשות למקטרג לקטרג.
אמר מעתה: זהו מעלת השלום, שאין מקטרגים למעלה, ובזה מתקימים הברכות, וכמו כן להפך - אם הוא מברך ומחזיק במחלוקת, מעורר קטיגוריא למעלה, ותרחק ממנו ברכתו אשר נתברך בה.
וזהו דקדוק רבי שמעון בן חלפתא (שילהי עוקצין), לא מצא הקדוש-ברוך-הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום, שנאמר (תהלים כ''ט): ''ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'' - מחזיק ברכה דייקא, שהשלום גורם שהברכות יתקיימו. (דבש לפי)
''אל תראי תולעת יעקב'' וגו' (ישעיה מ''א, י''ד) כלומר, כמו שהתולעת אין כוחה אלא בפיה, והיא לה מפץ וכלי מלחמה לעמוד נגד הרים חזקים ומצוקים לשחקם הדק, כן ישראל, יש כח בתפלתם לעמוד נגד כל הקמים עליהם, ולדחות כל אבן נגף מהם יותר מבכלי קרב. ועל זה אמר (שם): ''תדוש הרים ותדק וגבעות כמץ תשים, תזרם ורוח תשאם'' וגו'. וזה מה שידמה אותנו לתולעת ולא לאחת החיות הטורפות - זולת התולעת - שגם כן אין כחם אלא בפיהם.
הורה לנו הנביא בזה דבר גדול, כי כל הנבראים, כח להם לעמוד לעשות מה שעושים כל אחד בפני עצמו, אף בהיותו בודד באין עזר זולתו. לא כן התולעת - אם היא יחידה - אינה כלום, וכחה גדול רק בהתאסף מהם חמרים חמרים, ובתנאי שיהיו כלם ביחד, אזי כל הר גבוה ותלול לא יעמד נגדם, ואין ערך אז לגבורתם. כן אנחנו אין לנו כח, כי אם בהיותנו יחד, אז - אין ערך לגבורתנו, וכמאמר המדרש על פסוק (דברים כט, ט') ''אתם נצבים היום כלכם'' וגו', משל לעצים דקים חלשים, אם עושים מהם אגדה - חזקים הם, עין שם. (כוכב מיעקב)
והוא מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוף ד''א זוטא): ''הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חניה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי''.
ואיך נעשים ששים רבוא יחידים לכלל אחד מוצק - ''לב אחד'' - על ידו נעשה ישראל לאיש אחד: ''ויחן ישראל''.
ועניין שאמרו ''בלב אחד'' הוא, כי אין די בידידות והנהגה חיצונית, אלא צריך שתהא אהבת כל איש לרעהו ממעמקי הלב, ושלא יהא בלבו שמץ טינה ומחשבה לא טובה על זולתו, כי אם אך ורק יחס של כבוד וחיבה, וכמו שאדם מוצא בעצמו כמה מעלות טובות, בה במידה ימצא בחבירו, ועל ידי זה שמכבד כל אחד את זולתו בלבו, מגיעים ישראל למעלת לב אחד. (''ילקוט אהבת ישראל'')