פרק כ''א - איסור לשון הרע · יג - המספר לשון הרע נידון בעניות
אומר היה ה''חפץ חיים'': ודע, דכשם שהנחש נענש בעניין מזונו, כדכתיב (בראשית ג', י''ד): ''ועפר תאכל כל-ימי חייך'', כן הוא מי שהוא בעל לשון הרע, נענש בעוונו, כמו שכתב בספר ''הקנה'' וזה לשונו: ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו, נידון בצרעת (ערכין טו:). ומסיים שם בסוף דבריו - שמי שאינו נעשה מצורע, נידון בעניות, ושקולה העניות כצרעת.
ובאמת לפלא הוא בעיני, שטבע בני האדם לחפש סגולות וברכות מאנשים גדולים להצלחה על פרנסה, ומה יועילו להם כל הסגולות והברכות אם, חס וחלילה, הוא מורגל בזה החטא של לשון הרע ורכילות, הרי יש על זה איסור מפורש בתורה (דברים כ''ז, כ''ד): ''ארור מכה רעהו בסתר'', דקאי על לשון הרע כמו שפרש רש''י, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבועות לד:): ''ארור בו, קללה בו, נדוי בו'', וזה לא יצא מפי איש אחד, כי אם בהסכמת כל ישראל בצירוף הכהנים והלויים, כדכתיב בפסוק, והרי הוא מכלה השפעתו.
ואם היו שומעים לדברי, הייתי מייעץ להם יותר, שישמרו עצמם בזהירות יתרה מזה החטא, ובפרט מלעשות בפועל מעשה רע לחבירו, מעניין גזל וחמס ואונאה וכיוצא בזה [שזה בודאי גורם גדול שיתבזבזו נכסיו על ידי זה וירדו לטמיון], שאז בודאי יתברכו נכסיהם יותר מכל הסגולות, וכמו שידוע, שכל הארורים פתחו מתחילה בברכה (סוטה לב:), ואמרו ''ברוך אשר לא יכה את רעהו'', וכל ישראל ענו על זה אמן, ובוודאי תתקיים הברכה הזו.