פרק כ' - לדון לכף זכות · ד - החורץ משפט חבירו לחובה - חורץ בזה את משפטו של עצמו לחובה
שמעתי בשם הבעל שם טוב, שאין נגזר על אדם שום גזר דין אלא אם כן הוא פוסק בעצמו כן. והעניין, כי בודאי אם ישאלו לו בפרוש לחרוץ דין על עצמו, בודאי יכחיש ויאמר שאין הדין כן, ויהפך בזכותו של עצמו, ולכן מראין לו אדם שעשה איזה עבירה מעין מלאכתו - מלאכת עבירה שלו והוא פוסק עליו את הדין באופן חופשי, ובזה למעשה חורץ את דינו עצמו שעשה אף הוא כעין אותו מעשה, וכעין שמצאנו בדוד המלך עליו השלום ''בבא אליו נתן הנביא'' וכו', וסיפר לו מעשה האורח (ש''ב י''ב, ה', ו'), ענה ואמר: ''חי ה' וכו', ואת הכבשה וכו' '', אזי נפסק הדין על דוד כאשר יצא מפיו.
ולכן ציוו חכמינו זכרונם לברכה (שבועות ל') ''והוי דן את חברך לכף זכות'', כי בזה מלמד הזכות הזה על עצמו.
וזהו שאמר (תהלים ל''ט, ט'): ''מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני'' - שלא אחרף מימי את הנבל ואלמד עליהם זכות, ובזה תציל אותי מכל פשעי, שזכות זה יהיה עלי גם כן, ודפח''ח. (בעל שם טוב על התורה)