פרק י''ד - והלכת בדרכיו · ט - ותשליך במצלות ים כל חטאתם
זו מידה טובה להקדוש-ברוך-הוא. שהרי ישראל חטאו מסרם ביד פרעה ושבו בתשובה, למה יעניש את פרעה. וכן סנחריב וכן המן ודומיהם. אין הקדוש-ברוך-הוא מתנחם בלבד לומר: ''שבו בתשובה, אם כן לא יהיה להם עוד רעה, אם כן יסתלק המן מעליהם, או פרעה או סנחריב'', זה לא יספיק, אלא ישוב עמל המן על ראשו וכן פרעה וכן סנחריב. והטעם להנהגה זו הוא בסוד ''ונשא השעיר עליו את כל עוונתם אל ארץ גזרה'' (ויקרא ט''ז, כ''ב), ופרושו, שהשעיר נושא עוונות ממש, וזה קשה מאוד, וכי ישראל חטאו והשעיר נושא. אלא המידה היא כך: האדם מתוודה וכוונתו בוידוי לקבל עליו טהרה, כעניין שאמר דוד (תהלים נ''א, ד'): ''הרב כבסני מעוני'', וכן הוא אמרנו ''מחוק ברחמיך הרבים'', אינו מתפלל אלא שיהיו יסורים קלים שלא יהיה בהם ביטול תורה, וזה שאומרים ''אבל לא על ידי יסורים רעים'', וכך הוא מכוון בהיותו אומר ''ואתה צדיק על כל הבא עלי'', ממש הוא מקבל יסורים בסבר פנים יפות להתכפר, מפני שיש עוונות שיסורים ממרקים או מיתה ממרקת, וכן היא המידה, מיד שזה מתוודה בתפלתו, ופירשו בזוהר, בפרשת פקודי (רס''ב, ב'), שהוא חלק סמאל כעין השעיר, מהו חלקו. שהקדוש-ברוך-הוא גוזר עליו יסורים ומיד מזדמן שם סמאל והולך וגובה חובו, והרי נושא השעיר העוונות, שהקדוש-ברוך-הוא נותן לו רשות לגבות חובן, וישראל מתטהרין, והנה הכל יתגלגל על סמאל. והטעם, שהקדוש-ברוך-הוא גזר על עולמו שכל מי שיעשה כן יתבטל, וזה טעם ''ואת הבהמה תהרוגו'' (ויקרא כ', ט''ו), וכן האבן של מצות הנסקלין והסייף של מצות הנהרגין טעונין קבורה, לבטל מציאותם וכוחם אחר שיגמר דינם. והרי בזה ממש סוד הצלם של נבוכדנצר (דניאל ב', ל''ב-ל''ד), נמסרו ישראל ביד מלך בבל, ''ראשה די דהבא'', נכנע ההוא רישא, ונמסרו ביד פרס שהן ''חדוהי ודרעוהי די כסף'', וכן הודחו אלו מפני אלו עד שירדו ישראל ל''רגלוהי מנהון די פרזל ומנהון די חסף''. ומה יהיה תכלית הטוב. בסוף הקדוש-ברוך-הוא מעמידם ועושה בהם דין, כדכתיב (דברים ל''ב, כ''ג): ''חצי אכלה בם'' - ''חצי כלים וישראל אינם כלים'' (סוטה ט, א'). ''באדין דקו כחדה וגו' נחשא - כספא ודהבא וגו'' (דניאל ב', ל''ב). הנה בהתחלה כתיב (שם ל''ד): ''ומחת לצלמא על רגלוהי''. אין מכל הצלם אלא רגליים, שכבר נתבטל כחם ועברו ראשה ודרעוהי ומעהי, ועם כל זה בסוף ''דקו כחדא'', עתיד הקדוש-ברוך-הוא להעמיד סמאל והרשעים עושי מעשיו ופעולותיו ויעשה בהם הדין. והיינו - ''ותשליך במצלות ים כל חטאתם'', ירצה, השליך כח הדין להפיל על ידי אלו שהם מצולות ים, ''והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט'' (ישעיה נ''ז, כ'), אלו הם העושים דין בישראל, שישיב אחר כך את כל גמולם בראשם. והטעם, מפני שאחר שישראל קיבלו הדין, הקדוש-ברוך-הוא מתנחם אפילו על מה שקדם, ותובע עלבונם, ולא די, אלא ''אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה'' (זכריה א', ט''ו).
גם במידה זו צריך להתנהג האדם עם חבירו: אפילו שהיה רשע מדוכא ביסורין אל ישנאהו, שאחר שנקלה הרי הוא כאחיך: ויקרב המורדים והנענשים וירחם עליהם, ואדרבה, יצילם מיד אויב, ואל יאמר: ''עוונו גרם לו'', אלא ירחמהו במידה זו, כדפרשתי.