פרק י''ד - והלכת בדרכיו
(מספר תומר דבורה להרמ''ק הקדוש זיע''א)
הקדמה
האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה, צלם ודמות. שאילו ידמה בגופו ולא בפעולות, הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים. שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו, ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה, דמות תבנית אבריו, ובפעולות לא יתדמה לקונו. לפיכך ראוי שיתדמה אל פעולות הכתר, שהן שלש עשרה מידות של רחמים עליונות ורמוזות בסוד הפסוקים (מיכה ז', י''ח-כ'): ''מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא, ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם''. אם כן, ראוי שתמצאנה בו שלוש עשרה מידות אלו. ועכשיו נפרש אותן הפעלות, שראוי שתהינה בו.
א - מי אל כמוך
המידה הזאת מורה על היות הקדוש-ברוך-הוא מלך נעלב, סובל עלבון, מה שלא יכילהו רעיון. הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק, ועוד, אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו. והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו, ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא - לא מנעו ממנו כלל, אלא סובל הקדוש-ברוך-הוא עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והאדם מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועוון ומכעיס והקדוש-ברוך-הוא סובל! ולא תאמר שאינו יכול למנוע ממנו הטוב ההוא, חס וחלילה, שהרי בכוחו ברגע כמימריה לייבש ידיו ורגליו, כעין שעשה לירבעם (מלכים א' י''ג, ד). ועם כל זה, שהכח בידו להחזיר הכח הנשפע ההוא, והיה לו לומר: כיון שאתה חוטא נגדי, תחטא בשלך ולא בשלי! לא מפני זה מנע טוב מן האדם ולא סבל עלבון, והשפיע הכח והטיב לאדם טובו. הרי זה עלבונות וסבלנות מה שלא יספר. ועל זה קוראים מלאכי השרת להקדוש-ברוך-הוא: ''מלך עלוב'' (פרקי היכלות פכ''ה). והיינו אומרו: ''מי אל כמוך'', אתה אל בעל חסד המטיב, אל בעל כח לנקם ולאסוף את שלך, ועם כל זה אתה סובל ונעלב עד ישוב בתשובה.
הרי זו מידה שצריך האדם להתנהג בה, רצוני: הסבלנות, וכן היותו נעלב אפילו למדרגה זו, ועם כל זה לא יאסף טובתו מן המקבל.
ב - נשא עוון
והרי זה גדול מהקודם, שהרי לא יעשה האדם עוון שלא יברא משחית, כדתנן (אבות פ''ד, י''ג): ''העובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד''. והרי אותו קטגור עומד לפני הקדוש-ברוך-הוא ואומר: ''פלוני עשאני ואין בריה מתקיימת בעולם אלא בשיפעו של הקדוש-ברוך-הוא, והרי המשחית הזה עומד לפניו, ובמה מתקיים? הדין נותן שיאמר הקדוש-ברוך-הוא: ''איני זן משחיתים, ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו'', והיה המשחית יורד מיד ונוטל נשמתו, או כורתו, או נענש עליו כפי עונשו, עד שיתבטל המשחית ההוא. ואין הקדוש-ברוך-הוא עושה כן, אלא נושא וסובל העוון, וכמו שהוא זן העולם כלו, זן ומפרנס המשחית הזה, עד שיהיה אחד משלשה דברים: או ישוב החוטא בתשובה ויכלהו ויבטלהו בסיגופיו, או יבטלהו שופט צדק ביסורים ומיתה, או ילך בגיהנם ושם יפרע חובו. והיינו שאמר קין: (בראשית ד', י''ג): ''גדול עווני מנשוא'', ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא בראשית סי' ט'): ''כל העולם כולו אתה סובל'', כלומר, זן ומפרנס, ''ועווני כבד, שאין אתה יכול לסובלו'', פרוש, לפרנסו, עד שאשוב ואתקן. אם כן הרי זו מידת סבלנות גדולה, שיזון ויפרנס בריה רעה שברא החוטא, עד שישוב.
ילמד האדם, כמה צריך שיהיה סבלן, לסבול עוון [עול] חבירו ורעותיו שהרע, עד שיעור כזה, שעדיין רעתו שחטא נגדו קיימת נגדו, והוא יסבול עד שיתקן חבירו או עד שיתבטל מאליו. וכיוצא בזה.
ג - ועובר על פשע
זו מידה גדולה, שהרי אין המחילה על ידי שליח, אלא על ידו ממש של הקדוש-ברוך-הוא, כדכתיב: (תהלים ק''ל, ד'): ''כי עמך הסליחה וגו'', ומה היא הסליחה? שהוא רוחץ העוון, כדכתיב: (ישעיהו ד', ד'): ''אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו'', וכן כתיב (יחזקאל ל''ו, כ''ה) ''וזרקתי עליכם מים טהורים וגו''. והיינו ''עובר על פשע'', שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע.
והנה ממש כדמות זה צריך להיות האדם, שלא יאמר: וכי אני מתקן מה שפלוני חטא או השחית? לא יאמר כך. שהרי האדם חוטא והקדוש-ברוך-הוא עצמו, שלא על ידי שליח, מתקן את מעוותיו ורוחץ צואת עוונו. ומכאן יתבייש האדם לשוב לחטא, שהרי המלך בעצמו רוחץ ליכלוך בגדיו.
ד - לשארית נחלתו
הנה הקדוש-ברוך-הוא מתנהג עם ישראל בדרך זו, לומר, מה אעשה לישראל והם קרובי, שאר בשר לי עמהם, שהם בת זוג להקדוש-ברוך-הוא, וקורא לה: ביתי, אחותי, אימי, כדפרשו ז''ל (שיר השירים רבה ג', פרק ט'), וכתיב (תהלים קמ''ח, י''ד): ''ישראל עם קרובו'', לשון שאר בשר, וסוף סוף הם נחלתו, ומה אומר, אם אענישם הרי הכאב עלי, כדכתיב (ישעיה ס''ג, ט): ''בכל צרתם לו צר'', כתיב באל''ף, לומר שצערם מגיע לפלא העליון וכל שכן לדו-פרצופין, שבהן עיקר ההנהגה, וקרינן בוא''ו ''לו צר'', וכתיב (שופטים י', ט''ז): ''ותקצר נפשו בעמל ישראל'', לפי שאינו סובל צערם וקלונם, מפני שהם שארית נחלתו.
כך יתנהג האדם עם חבירו, כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק מזה, ובזה חלק מזה, ולכך ''אינו דומה מרובים העושים את המצוה'' (ספרא לויקרא כ''ו, ח'), וכל זה מפני כללותם. ולכך פירשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות מ''ז, ב') על הנמנה מעשרה ראשונים בבית הכנסת, ''אפילו מאה באים אחריו, מקבל שכר כנגד כולם'', מאה ממש כמשמעו, מפני שהעשרה הם כלולים אלו באלו, הרי הם עשר פעמים עשרה - הם מאה, וכל אחד מהם כלול ממאה, אם כן אפילו יבואו מאה, הוא יש לו שכר מאה. וכן מטעם זה ''כל ישראל ערבים זה לזה'' (שבועות ל''ט, א'), מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחבירו, וכשחוטא האחד - פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בו, נמצא מצד החלק ההוא, חבירו ערב עליו, אם כן הם ''שאר'' זה עם זה.
ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חבירו ועינו טובה על טובת חבירו וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא - הוא ממש. ומטעם זה נצטוינו (ויקרא י''ט, י''ח): ''ואהבת לרעך כמוך''. וראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל ולא ירצה בגנותו, כדרך שאין הקדוש-ברוך-הוא רוצה בגנותנו ולא בצערנו, מטעם הקירבה, אף הוא לא ירצה בגנות חבירו ולא בצערו ולא בקלקולו וירע לו ממנו כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותה טובה.
ה - לא החזיק לעד אפו
זו מידה אחרת, שאפילו האדם מחזיק בחטא, אין הקדוש-ברוך-הוא מחזיק אף. ואם מחזיק, לא לעד, אלא יבטל כעסו אפילו שלא ישוב האדם, כמו שמצינו בימי ירבעם בן יואש (מלכים ב' י''ד, כ''ה), שהחזיק הקדוש-ברוך-הוא גבול ישראל, והם היו עובדי עגלים, וריחם עליהם ולא שבו, אם כן למה ריחם? בשביל מידה זו, שלא החזיק לעד אפו, אדרבה, מחליש אפו, עם היות שעדיין החטא קיים, אינו מעניש אלא מצפה ומרחם אולי ישובו, והיינו (תהלים ק''ג, ט') ''לא לנצח יריב ולא לעולם יטור'', אלא הקדוש-ברוך-הוא מתנהג ברכות ובקשות, הכל לטובת ישראל.
וזו מידה ראויה לאדם להתנהג בה עם חבירו. אפילו שהוא רשאי להוכיח ביסורים את חבירו או את בניו, והם מתייסרים, לא מפני זה ירבה תוכחתו ולא יחזיק כעסו אפילו שכעס, אלא יבטלנו ולא יחזיק לעד אפו, גם אם הוא המותר לאדם, כעין שפרשו חז''ל: ''כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו'' (שמות כ''ג, ה') ופרשו (פסחים קי''ג, ב') מה היא השנאה הזאת - שראה אותו עובר עבירה, והוא יחיד שאינו יכול להעיד עליו, ושונא אותו על דבר העבירה, ואפילו הכי אמרה תורה ''עזוב תעזוב עימו'', שבוק ית דבלבך, אלא מצוה לקרב אותו באהבה, אולי יועיל בדרך זו והיינו ממש מידה זו - ''לא החזיק לעד אפו''.
ו - כי חפץ חסד הוא
הלא פירשנו במקומו (פרדס רימונים, שער ההיכלות, סוף פרק ה'), שיש בהיכל ידוע של מלאכים הממונים לקבל גמילות חסדים שאדם עושה בעולם הזה, וכאשר מידת הדין מקטרגת על ישראל, מיד אותם המלאכים מראים החסד ההוא והקדוש-ברוך-הוא מרחם על ישראל, מפני שהוא חפץ בחסד ועם היות שהם חייבים, אם הם גומלים חסד זה לזה - מרחם עליהם, וכמו שהיה בזמן החורבן, שנאמר לגבריאל (יחזקאל י', ב'): ''בא אל בינות לגלגל וגו'', כי הוא שר הדין והגבורה ונתן לו רשות לקבל כוחות הדין ''בינות לגלגל מתחת לכרובים מאש המזבח'', דהיינו דין גבורת המלכות, והיה הדין מתחזק עד שביקש לכלות את הכל, לקעקע ביצתן של ישראל, מפני שנתחייבו כליה, וכתיב (שם פס' ח'): ''וירא לכרובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם'', והיינו שאמר הקדוש-ברוך-הוא לגבריאל: ''הם גומלים חסדים אלו עם אלו'' (ויקרא רבה סוף פרק כ''ו), ואף אם הם חייבים, נצולו והיה להם שארית. והטעם, מפני מידה זו, ''כי חפץ חסד הוא'', רוצה, במה שישראל גומלים חסד, ואותו צד מזכיר להם, עם היות שאינם כשרים בצד אחד.
אם כן, במידה זו ראוי לאדם להתנהג, אף אם ראה שאדם עושה לו רע ומכעיסו, אם יש בו צד טובה שמיטיב לאחרים, או מידה טובה שמתנהג כשורה, יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו וירצה לבו עימו ויחפץ חסד, ויאמר, ''די לי בטובה זו שיש לו''. וכל שכן שלא יכעס באישתו, כדפרשו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס''ג, א'): ''דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא''. כך יאמר על כל אדם, ''די לי בטובה פלונית שעשה לי או שעשה עם פלוני או מידה טובה פלונית שיש לו'' ויהיה ''חפץ חסד'').
ז - ישוב ירחמנו
אין הקדוש-ברוך-הוא מתנהג כמידת בשר ודם, שאם הכעיסו חבירו, כשהוא מתרצה עימו, מתרצה מעט לא באהבה הקודמת אבל אם חטא אדם ועשה תשובה, מעלתו יותר גדולה עם הקדוש-ברוך-הוא. והיינו (ברכות ל''ד, ב') ''במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד'' וכו'.
כך האדם צריך להתנהג עם חבירו, לא יהיה נוטר איבה הכעס הקדם, אלא כשיראה שחבירו מבקש אהבתו יהיה לו דרגת רחמים ואהבה יותר ויותר מקודם, ויאמר: ''הרי הוא לי כבעלי תשובה, שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד אצלם'', ויקרבהו תכלית קורבה יותר ממה שמקרב אותם שהם צדיקים גמורים עימו, שלא חטאו אצלו.
ח - יכבוש עוונותינו
הרי הקדוש-ברוך-הוא מתנהג עם ישראל במידה זו, והיא סוד כבישת העון. כי הנה המצוה היא כפורחת עלתה ניצה, ובוקעת ועולה עד אין תכלית לכנוס לפניו יתברך. אמנם העוונות אין להם כניסה שם, חס ושלום, אלא כובשם שלא יכנסו, כדכתיב (תהלים ה', ה'): לא יגורך רע'', ''לא יגור במגורך רע'' (שוחר טוב שם, שבת קמ''ט, ב') אם כן אין העוון נכנס פנימה. ומטעם זה ''שכר מצוה האי עלמא ליכא'' (קדושין ל''ט, ב'), מפני שהמצוה היא לפניו יתברך, והיאך יתן לו ממה שלפניו שכר רוחני בעולם גשמי! והרי כל העולם אינו כדאי למצוה אחת ולקורת רוח אשר לפניו. ומטעם זה לא יקח שוחד של מצוות. המשל בזה, אין הקדוש-ברוך-הוא אומר, ''עשה ארבעים מצוות ועשר עבירות, נשארו שלשים מצוות וילכו עשר בעשר'', חס וחלילה, אלא אפילו צדיק, גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאילו שרף את התורה, עד שירצה חובו ואחר כך יקבל שכר כל מצותיו. וזה חסד גדול שעושה הקדוש-ברוך-הוא עם הצדיקים, שאינו מנכה, מפני שהמצוות חשובות מאוד ומתעלות עד לפניו יתברך, והיאך ינכה מהן בשביל העבירות. כי שכר העבירה הוא מחלק הגהנום, מהנבזה, והמצוות שכרן מהנכבד, זיו השכינה, היאך ינכה אלו בצד אלו. אלא הקדוש-ברוך-הוא גובה חוב העבירות ומשכיר שכר כל המצוות. והיינו ''יכבוש עוונותינו'', שאין העוונות מתגברין לפניו כמצוות, אלא כובש אותם שלא יתעלו ולא יכנסו עם היות שהוא משגיח על דרכי איש, הטוב והרע, עם כל זה הטוב אינו כובשו, אלא פורח ועולה עד למאד ונכלל מצוה במצוה ונבנה ממנו בנין ולבוש נכבד ועוונות אין להם סגולה זו, אלא כובש אותם, שלא יצליחו הצלחה זו ולא יכנסו פנימה.
אף מידה זו צריך האדם להתנהג בה, שלא יכבוש טובת חבירו ויזכור רעתו שגמלהו, אלא אדרבה, יכבוש הרע וישכחהו ויזניחהו ולא יגור במגורו רע, ותהיה הטובה סדורה תמיד לפניו, ויזכור לו הטובה ויגבירה לו על כל המעשים שעשה לו, ולא ינכה בלבו ויאמר, ''אם עשה לי טובה הרי עשה לי רעה'' וישכח הטובה, לא יעשה כן, אלא ברעה יתרצה כל דרך רצוי שיוכל, והטובה אל יזניחה לעולם מבין עיניו, ויעלים עינו מן הרעה כל מה שיוכל, כדרך שהקדוש-ברוך-הוא כובש עוונות, כדפרשתי:
ט - ותשליך במצלות ים כל חטאתם
זו מידה טובה להקדוש-ברוך-הוא. שהרי ישראל חטאו מסרם ביד פרעה ושבו בתשובה, למה יעניש את פרעה. וכן סנחריב וכן המן ודומיהם. אין הקדוש-ברוך-הוא מתנחם בלבד לומר: ''שבו בתשובה, אם כן לא יהיה להם עוד רעה, אם כן יסתלק המן מעליהם, או פרעה או סנחריב'', זה לא יספיק, אלא ישוב עמל המן על ראשו וכן פרעה וכן סנחריב. והטעם להנהגה זו הוא בסוד ''ונשא השעיר עליו את כל עוונתם אל ארץ גזרה'' (ויקרא ט''ז, כ''ב), ופרושו, שהשעיר נושא עוונות ממש, וזה קשה מאוד, וכי ישראל חטאו והשעיר נושא. אלא המידה היא כך: האדם מתוודה וכוונתו בוידוי לקבל עליו טהרה, כעניין שאמר דוד (תהלים נ''א, ד'): ''הרב כבסני מעוני'', וכן הוא אמרנו ''מחוק ברחמיך הרבים'', אינו מתפלל אלא שיהיו יסורים קלים שלא יהיה בהם ביטול תורה, וזה שאומרים ''אבל לא על ידי יסורים רעים'', וכך הוא מכוון בהיותו אומר ''ואתה צדיק על כל הבא עלי'', ממש הוא מקבל יסורים בסבר פנים יפות להתכפר, מפני שיש עוונות שיסורים ממרקים או מיתה ממרקת, וכן היא המידה, מיד שזה מתוודה בתפלתו, ופירשו בזוהר, בפרשת פקודי (רס''ב, ב'), שהוא חלק סמאל כעין השעיר, מהו חלקו. שהקדוש-ברוך-הוא גוזר עליו יסורים ומיד מזדמן שם סמאל והולך וגובה חובו, והרי נושא השעיר העוונות, שהקדוש-ברוך-הוא נותן לו רשות לגבות חובן, וישראל מתטהרין, והנה הכל יתגלגל על סמאל. והטעם, שהקדוש-ברוך-הוא גזר על עולמו שכל מי שיעשה כן יתבטל, וזה טעם ''ואת הבהמה תהרוגו'' (ויקרא כ', ט''ו), וכן האבן של מצות הנסקלין והסייף של מצות הנהרגין טעונין קבורה, לבטל מציאותם וכוחם אחר שיגמר דינם. והרי בזה ממש סוד הצלם של נבוכדנצר (דניאל ב', ל''ב-ל''ד), נמסרו ישראל ביד מלך בבל, ''ראשה די דהבא'', נכנע ההוא רישא, ונמסרו ביד פרס שהן ''חדוהי ודרעוהי די כסף'', וכן הודחו אלו מפני אלו עד שירדו ישראל ל''רגלוהי מנהון די פרזל ומנהון די חסף''. ומה יהיה תכלית הטוב. בסוף הקדוש-ברוך-הוא מעמידם ועושה בהם דין, כדכתיב (דברים ל''ב, כ''ג): ''חצי אכלה בם'' - ''חצי כלים וישראל אינם כלים'' (סוטה ט, א'). ''באדין דקו כחדה וגו' נחשא - כספא ודהבא וגו'' (דניאל ב', ל''ב). הנה בהתחלה כתיב (שם ל''ד): ''ומחת לצלמא על רגלוהי''. אין מכל הצלם אלא רגליים, שכבר נתבטל כחם ועברו ראשה ודרעוהי ומעהי, ועם כל זה בסוף ''דקו כחדא'', עתיד הקדוש-ברוך-הוא להעמיד סמאל והרשעים עושי מעשיו ופעולותיו ויעשה בהם הדין. והיינו - ''ותשליך במצלות ים כל חטאתם'', ירצה, השליך כח הדין להפיל על ידי אלו שהם מצולות ים, ''והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט'' (ישעיה נ''ז, כ'), אלו הם העושים דין בישראל, שישיב אחר כך את כל גמולם בראשם. והטעם, מפני שאחר שישראל קיבלו הדין, הקדוש-ברוך-הוא מתנחם אפילו על מה שקדם, ותובע עלבונם, ולא די, אלא ''אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה'' (זכריה א', ט''ו).
גם במידה זו צריך להתנהג האדם עם חבירו: אפילו שהיה רשע מדוכא ביסורין אל ישנאהו, שאחר שנקלה הרי הוא כאחיך: ויקרב המורדים והנענשים וירחם עליהם, ואדרבה, יצילם מיד אויב, ואל יאמר: ''עוונו גרם לו'', אלא ירחמהו במידה זו, כדפרשתי.
י - תתן אמת ליעקב
מידה זו היא, שיש לישראל מעלה: אותם הבינונים, שאינם יודעים להתנהג לפנים משורת הדין, והם נקראים ''יעקב'', מפני שאינם מתנהגים אלא עם הנהגות אמתיות, גם הקדוש-ברוך-הוא יש לו מידת ''אמת'', שהוא על צד מציאות המשפט והיושר, ואלו הם המתנהגים בעולם ביושר, הקדוש-ברוך-הוא מתנהג עמהם באמת, מרחם עליהם על צד היושר והמשפט.
גם כן האדם צריך להתנהג עם חבירו על צד היושר והאמת בלי להטות משפט חבירו, לרחם עליו באמת, כמו שה' יתברך מרחם על הבריות הבינונים במידת אמת, ולתקן אותם.
יא - חסד לאברהם
הם המתנהגים בעולם לפנים משורת הדין כאברהם אבינו, גם הקדוש-ברוך-הוא מתנהג עמהם לפנים משורת הדין, אינו מעמיד עמהם הדין על תוקפו אף לא בדרך הישר, אלא נכנס עמהם לפנים מן הישר, כמו שהם מתנהגים. והיינו ''חסד לאברהם'', הקדוש-ברוך-הוא מתנהג במידת החסד עם אותם שהם כמו ''אברהם'' בהתנהגות.
גם האדם, עם היות שעם כל אדם יהיה מתנהג בצדק וביושר ובמשפט, עם הטובים והחסידים תהיה הנהגתו לפנים משורת הדין, ואם לשאר האדם היה סבלן קצת, לאילו יותר ויותר וירחם עליהם ליכנס עימהם לפנים משורת הדין שהוא מתנהג בה עם שאר האדם וצריך שיהיו אלו חשובים לפניו מאוד מאוד וחביבים לו והם יהיו מאנשי חברתו.
יב - אשר נשבעת לאבותינו
יש בני אדם שאינם הגונים, והקדוש-ברוך-הוא ... הוא מרחם על כולם.
ופירשו בגמרא (ברכות ז', א'): ''וחנותי את אשר אחון'' (שמות ל''ג, י''ט) - אמר הקדוש-ברוך-הוא אוצר זה לאותם שאינם הגונים, יש אוצר חנונים, שהקדוש-ברוך-הוא אומר: ''הרי יש להם זכות אבות, אני נשבעתי לאבות, אם כן, עם היות שאינם הגונים, יזכו בשביל שהם מזרע האבות, שנשבעתי להם, לפיכך אנהלם ואנהגם עד שיתקנו''.
וכך יהיה האדם: אף אם יפגע ברשעים אל יתאכזר כנגדם או יחרפם וכיוצא, אלא ירחם עליהם ויאמר: ''סוף סוף הם בני אברהם יצחק ויעקב, אם הם אינם כשרים אבותיהם כשרים והגונים, והמבזה הבנים מבזה האבות, אין רצוני שיתבזו אבותיהם על ידי'', ומכסה עלבונם ומתקנם כפי כחו.
יג - מימי קדם
הרי מידה שיש להקדוש-ברוך-הוא עם ישראל: כשתמה זכות אבות וכיוצא, מה יעשה, והרי מצד עצמם אינם הגונים? כתיב (ירמיה ב, א'): ''זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך'', ממש זוכר הקדוש-ברוך-הוא ימי קדמונים, אהבה שהיה מקודם, ומרחם על ישראל, ובזה יזכיר להם כל המצוות שעשו מיום שנולדו וכל מידות טובות שהקדוש-ברוך-הוא מנהיג בהם עולמו, ומכולם עושה סגולה לרחם בשבילם. והרי זה מידה כוללת כל המידות כולם כדפרשו באדרא (נשא קל''ד, ב').
כך האדם יתקן הנהגתו עם בני אדם, שאפילו לא ימצא טענה מאלו הנזכרות, יאמר: ''כבר היה שעה קודם שלא חטאו, והרי אותה שעה, או בימים קדמונים, היו כשרים'', ויזכור להם הטובה שעשו בקטנותם, ויזכור להם אהבת גמולי מחלב עתיקי משדים, ובזה לא ימצא אדם שאינו ראוי להטיבו ולהתפלל על שלומו ולרחם עליו.
עד כאן הגיעו שלוש עשרה מידות שבהן יהיה האדם דומה אל קונו, שהן מידות של רחמים עליונות וסגולתן: כמו שיהיה האדם מתנהג למטה כך יזכה לפתוח לו מידה עליונה מלמעלה, ממש כפי מה שיתנהג - כך משפיע מלמעלה, וגורם שאותה המידה תאיר בעולם.
ולכך אל ילוזו מעיני השכל שלוש עשרה מדות אילו והפסוק לא יסוף מפיו, כדי שיהיה לו למזכרת. כאשר יבוא לו מעשה שיצטרך להשתמש במידה אחת מהן, יזכור ויאמר: ''הרי דבר זה תלוי במידה פלונית, איני רוצה לזוז ממנה, שלא תתעלם ותסתלק המידה ההיא מן העולם''. (תומר דבורה פרק ראשון)