פרק י''ד - והלכת בדרכיו · ח - יכבוש עוונותינו
הרי הקדוש-ברוך-הוא מתנהג עם ישראל במידה זו, והיא סוד כבישת העון. כי הנה המצוה היא כפורחת עלתה ניצה, ובוקעת ועולה עד אין תכלית לכנוס לפניו יתברך. אמנם העוונות אין להם כניסה שם, חס ושלום, אלא כובשם שלא יכנסו, כדכתיב (תהלים ה', ה'): לא יגורך רע'', ''לא יגור במגורך רע'' (שוחר טוב שם, שבת קמ''ט, ב') אם כן אין העוון נכנס פנימה. ומטעם זה ''שכר מצוה האי עלמא ליכא'' (קדושין ל''ט, ב'), מפני שהמצוה היא לפניו יתברך, והיאך יתן לו ממה שלפניו שכר רוחני בעולם גשמי! והרי כל העולם אינו כדאי למצוה אחת ולקורת רוח אשר לפניו. ומטעם זה לא יקח שוחד של מצוות. המשל בזה, אין הקדוש-ברוך-הוא אומר, ''עשה ארבעים מצוות ועשר עבירות, נשארו שלשים מצוות וילכו עשר בעשר'', חס וחלילה, אלא אפילו צדיק, גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאילו שרף את התורה, עד שירצה חובו ואחר כך יקבל שכר כל מצותיו. וזה חסד גדול שעושה הקדוש-ברוך-הוא עם הצדיקים, שאינו מנכה, מפני שהמצוות חשובות מאוד ומתעלות עד לפניו יתברך, והיאך ינכה מהן בשביל העבירות. כי שכר העבירה הוא מחלק הגהנום, מהנבזה, והמצוות שכרן מהנכבד, זיו השכינה, היאך ינכה אלו בצד אלו. אלא הקדוש-ברוך-הוא גובה חוב העבירות ומשכיר שכר כל המצוות. והיינו ''יכבוש עוונותינו'', שאין העוונות מתגברין לפניו כמצוות, אלא כובש אותם שלא יתעלו ולא יכנסו עם היות שהוא משגיח על דרכי איש, הטוב והרע, עם כל זה הטוב אינו כובשו, אלא פורח ועולה עד למאד ונכלל מצוה במצוה ונבנה ממנו בנין ולבוש נכבד ועוונות אין להם סגולה זו, אלא כובש אותם, שלא יצליחו הצלחה זו ולא יכנסו פנימה.
אף מידה זו צריך האדם להתנהג בה, שלא יכבוש טובת חבירו ויזכור רעתו שגמלהו, אלא אדרבה, יכבוש הרע וישכחהו ויזניחהו ולא יגור במגורו רע, ותהיה הטובה סדורה תמיד לפניו, ויזכור לו הטובה ויגבירה לו על כל המעשים שעשה לו, ולא ינכה בלבו ויאמר, ''אם עשה לי טובה הרי עשה לי רעה'' וישכח הטובה, לא יעשה כן, אלא ברעה יתרצה כל דרך רצוי שיוכל, והטובה אל יזניחה לעולם מבין עיניו, ויעלים עינו מן הרעה כל מה שיוכל, כדרך שהקדוש-ברוך-הוא כובש עוונות, כדפרשתי: