פרק י''ד - והלכת בדרכיו · ו - כי חפץ חסד הוא
הלא פירשנו במקומו (פרדס רימונים, שער ההיכלות, סוף פרק ה'), שיש בהיכל ידוע של מלאכים הממונים לקבל גמילות חסדים שאדם עושה בעולם הזה, וכאשר מידת הדין מקטרגת על ישראל, מיד אותם המלאכים מראים החסד ההוא והקדוש-ברוך-הוא מרחם על ישראל, מפני שהוא חפץ בחסד ועם היות שהם חייבים, אם הם גומלים חסד זה לזה - מרחם עליהם, וכמו שהיה בזמן החורבן, שנאמר לגבריאל (יחזקאל י', ב'): ''בא אל בינות לגלגל וגו'', כי הוא שר הדין והגבורה ונתן לו רשות לקבל כוחות הדין ''בינות לגלגל מתחת לכרובים מאש המזבח'', דהיינו דין גבורת המלכות, והיה הדין מתחזק עד שביקש לכלות את הכל, לקעקע ביצתן של ישראל, מפני שנתחייבו כליה, וכתיב (שם פס' ח'): ''וירא לכרובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם'', והיינו שאמר הקדוש-ברוך-הוא לגבריאל: ''הם גומלים חסדים אלו עם אלו'' (ויקרא רבה סוף פרק כ''ו), ואף אם הם חייבים, נצולו והיה להם שארית. והטעם, מפני מידה זו, ''כי חפץ חסד הוא'', רוצה, במה שישראל גומלים חסד, ואותו צד מזכיר להם, עם היות שאינם כשרים בצד אחד.
אם כן, במידה זו ראוי לאדם להתנהג, אף אם ראה שאדם עושה לו רע ומכעיסו, אם יש בו צד טובה שמיטיב לאחרים, או מידה טובה שמתנהג כשורה, יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו וירצה לבו עימו ויחפץ חסד, ויאמר, ''די לי בטובה זו שיש לו''. וכל שכן שלא יכעס באישתו, כדפרשו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס''ג, א'): ''דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא''. כך יאמר על כל אדם, ''די לי בטובה פלונית שעשה לי או שעשה עם פלוני או מידה טובה פלונית שיש לו'' ויהיה ''חפץ חסד'').