פרק י''ד - והלכת בדרכיו · ה - לא החזיק לעד אפו
זו מידה אחרת, שאפילו האדם מחזיק בחטא, אין הקדוש-ברוך-הוא מחזיק אף. ואם מחזיק, לא לעד, אלא יבטל כעסו אפילו שלא ישוב האדם, כמו שמצינו בימי ירבעם בן יואש (מלכים ב' י''ד, כ''ה), שהחזיק הקדוש-ברוך-הוא גבול ישראל, והם היו עובדי עגלים, וריחם עליהם ולא שבו, אם כן למה ריחם? בשביל מידה זו, שלא החזיק לעד אפו, אדרבה, מחליש אפו, עם היות שעדיין החטא קיים, אינו מעניש אלא מצפה ומרחם אולי ישובו, והיינו (תהלים ק''ג, ט') ''לא לנצח יריב ולא לעולם יטור'', אלא הקדוש-ברוך-הוא מתנהג ברכות ובקשות, הכל לטובת ישראל.
וזו מידה ראויה לאדם להתנהג בה עם חבירו. אפילו שהוא רשאי להוכיח ביסורים את חבירו או את בניו, והם מתייסרים, לא מפני זה ירבה תוכחתו ולא יחזיק כעסו אפילו שכעס, אלא יבטלנו ולא יחזיק לעד אפו, גם אם הוא המותר לאדם, כעין שפרשו חז''ל: ''כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו'' (שמות כ''ג, ה') ופרשו (פסחים קי''ג, ב') מה היא השנאה הזאת - שראה אותו עובר עבירה, והוא יחיד שאינו יכול להעיד עליו, ושונא אותו על דבר העבירה, ואפילו הכי אמרה תורה ''עזוב תעזוב עימו'', שבוק ית דבלבך, אלא מצוה לקרב אותו באהבה, אולי יועיל בדרך זו והיינו ממש מידה זו - ''לא החזיק לעד אפו''.