פרק י''ד - והלכת בדרכיו · ד - לשארית נחלתו
הנה הקדוש-ברוך-הוא מתנהג עם ישראל בדרך זו, לומר, מה אעשה לישראל והם קרובי, שאר בשר לי עמהם, שהם בת זוג להקדוש-ברוך-הוא, וקורא לה: ביתי, אחותי, אימי, כדפרשו ז''ל (שיר השירים רבה ג', פרק ט'), וכתיב (תהלים קמ''ח, י''ד): ''ישראל עם קרובו'', לשון שאר בשר, וסוף סוף הם נחלתו, ומה אומר, אם אענישם הרי הכאב עלי, כדכתיב (ישעיה ס''ג, ט): ''בכל צרתם לו צר'', כתיב באל''ף, לומר שצערם מגיע לפלא העליון וכל שכן לדו-פרצופין, שבהן עיקר ההנהגה, וקרינן בוא''ו ''לו צר'', וכתיב (שופטים י', ט''ז): ''ותקצר נפשו בעמל ישראל'', לפי שאינו סובל צערם וקלונם, מפני שהם שארית נחלתו.
כך יתנהג האדם עם חבירו, כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק מזה, ובזה חלק מזה, ולכך ''אינו דומה מרובים העושים את המצוה'' (ספרא לויקרא כ''ו, ח'), וכל זה מפני כללותם. ולכך פירשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות מ''ז, ב') על הנמנה מעשרה ראשונים בבית הכנסת, ''אפילו מאה באים אחריו, מקבל שכר כנגד כולם'', מאה ממש כמשמעו, מפני שהעשרה הם כלולים אלו באלו, הרי הם עשר פעמים עשרה - הם מאה, וכל אחד מהם כלול ממאה, אם כן אפילו יבואו מאה, הוא יש לו שכר מאה. וכן מטעם זה ''כל ישראל ערבים זה לזה'' (שבועות ל''ט, א'), מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחבירו, וכשחוטא האחד - פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בו, נמצא מצד החלק ההוא, חבירו ערב עליו, אם כן הם ''שאר'' זה עם זה.
ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חבירו ועינו טובה על טובת חבירו וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא - הוא ממש. ומטעם זה נצטוינו (ויקרא י''ט, י''ח): ''ואהבת לרעך כמוך''. וראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל ולא ירצה בגנותו, כדרך שאין הקדוש-ברוך-הוא רוצה בגנותנו ולא בצערנו, מטעם הקירבה, אף הוא לא ירצה בגנות חבירו ולא בצערו ולא בקלקולו וירע לו ממנו כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותה טובה.