אור ברסלב
כנסת ישראל פרק י''ב - שנאת הרשעים › ד - אהבת ישראל ושנאת רשעים

כנסת ישראל

פרק י''ב - שנאת הרשעים · ד - אהבת ישראל ושנאת רשעים

ג - ישראל - אף על פי שחטא - ישראל הוא, וסופו לחזור בתשובה \ סיפור

''הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאייבים היו לי''. (תהלים קל''ט, כ''א-כ''ב)

''ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו אפילו רשעים כאילו הם אחיו''. (תומר דבורה פרק ב)

''ושנאת הבריות כיצד, מלמד שלא יכוון אדם לומר אהוב את החכמים ושנא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את האפיקורסין והמסיתים ומדיחין, וכן המסורות [מוסרים ומלשינים על ישראל למוסרם]. ובן דוד אמר (תהלים קל''ט, כ''א): ''משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאוייבים היו לי'', הלא הוא אומר (ויקרא י''ט): ''ואהבת לרעך כמוך אני ה' '' [מה טעם? כי אני בראתיו], ואם עושה מעשה עמך - אתה אוהבו, ואם לאו - אי אתה אוהבו. (אדר''נ פרק ט''ז, משנה ה')

הכלל בזה: רשע שעובר עבירה מפורסמת והוכיחוהו, אין מצוה לאהוב אותו, שהרי אינו רעהו במצוות, ובזמן שאין מי שיודע להוכיח כמו בזמן הזה, לא יצא מגדר רעך ומצוה לאהוב אותו. ראה חזון איש יורה דעה (סימן ב', ס''ק כ''ח)

ההקדוש ברוך הוא לא אוהב ''צדיקים'' כאלו החפוזים בדעתם למהר ולהרשיע אנשים, ועל זה חרב בית המקדש

יש להיזהר ביותר כשדנים את האדם, וכאזהרת הנצי''ב בפרושו ''העמק דבר'' (דברים י', י''ב):

עוד יש לפניו לירא יותר את ה' מכל בן אדם, באשר השגיאה בין אדם לחבירו אינו מתכפר בקל, שהרי אדם מועד לעולם בין שוגג כו', מה שאין כן בחטאים שבין אדם לשמים. ודוד המלך אמר: ''הלא משנאיך ה' אשנא וגו' חקרני אל ודע לבבי וגו' וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם''! פרוש, אם טעיתי לחשוב שפלוני הוא ממשנאיך - על כן אני רודפו ושונאו, ואם לא כוונתי לאמת, הלא טוב לפני המות - שתנחני בדרך עולם, שאי אפשר לתקן השגיאה ולא תועיל תשובה.

כשלון דור בית שני היה, לפי דעת הנצי''ב, מה שדנו את האחרים לאפיקורסים בשיקול דעת בלתי נכון, וכך כתב בהקדמת סיפרו ''העמק דבר'':

נתבאר בשירת האזינו על הפסוק ''הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט צדיק וישר הוא'', דשבח ''ישר'' נאמר להצדיק דין הקדוש-ברוך-הוא בחורבן בית שני, שהיה דור עקש ופתלתול, ופרשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן, מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורוס, ובאו על ידי זה לשפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש-ברוך-הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם לא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, שהוא גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. עד כאן לשונו.

עוד ראוי לדעת, שלגבי מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר במסכת קדושין (ל''ו, א'), אם ישראל כשהם חוטאים קרויים בנים, אשר לדעת רבי מאיר קרויים בנים אף אם חטאו, כתב הרשב''א בשאלות ותשובות (חלק א' סימן קצ''ד וסימן רמ''ב), שאפילו ישראל משומד בכלל בנים הוא, כדברי רבי מאיר. וראה עוד באור הגר''א לשלחן ערוך (יורה דעה סימן קנ''ט, סק''ג), המציין כסיבה לאסור הלואה ברבית ממומר, את הגמרא (סנהדרין מ''ד, א') ''ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא'', ואת דברי רבי מאיר האמורים. לפיכך צריך לקרב עד כמה שניתן את כל אחד מישראל.

רבי מנחם מנדל מרימנוב אמר, כי גם הבן השני שבהגדה של פסח יש להשתדל לקרבו [לא רצה להזכיר על ישראל רשע, לכן אמר הבן השני שבהגדה]. (מובא בספר ''אם הבנים שמחה'')

וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כריתות ו', ב): ''אמר רבי שמעון חסידא, כל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטרת''.

תוכן העניינים

כנסת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה