פרק י''ב - שנאת הרשעים
יתמו חטאים מן הארץ (תהלים) חטאים ולא חוטאים (ברכות י). שיש להתפלל על הסתלקות הרשע שבעולם ולשנאתו, אבל לא לשנוא את הרשעים, אלא להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.
בפרק זה נביא כמה ספורים המוכיחים שאף רשעי ישראל לעולם לא כבה מהם ניצוץ קדוש שעלול להבהב ביום מן הימים, כך שלעולם יש רק לקרבם לתורה באהבה וברחמנות.
א - חרטתו של רוצח \ סיפור
מספר על רבי אריה לוין, שכשהיה מבקר בבית הכלא, לא היה מפלה בין אסיר לאסיר, והיה לוחץ ידו של כל אחד. במעשהו זה הביא הרבה לתשובה. בספר ''איש צדיק היה'' (עמ' 204) מספר על השפעת רבי אריה על אסיר שרצח את אישתו, אם ילדו, כשהיתה מהלכת עם תינוקם בחוצות ירושלים:
מספר '' כתר האסירים'', משה סגל: הדבר היה באחת השבתות בשנת תרצ''ט, ואני רואה את רבנו לוחץ ידו של אותו רוצח ואף שואל לשלומו ומאזין לשיחו, ואותו אסיר מגשם היה, ולא נתן להעלות על הדעת שיש בו מצלם אלקים. נדהמתי והרהרתי אחר מדותיו של רבי אריה המפריז באהבתו הבלתי מסוייגת לזולת ולו יהיה זה רוצח אישתו, אם ילדו...
למחרת השבת, בהיותי מסיר את התפילין מעל ראשי ומקפל טליתי, נגש אלי אותו אסיר, י. מ. ובקשני כי אשאיל לו תשמישי קדשה שבידי. פקפקתי, הראוי ויאה שיהא אותו אדם, שידיו מגאלות בדם נקיים, שיעטר עצמו בטלית ותפלין?! לאחר שהפציר בי נעניתי לבקשתו. התייחד לו אותו אסיר בפנת החדר, עטף את עצמו בטלית, עטר ראשו וידיו בתפילין, והחל למלמל מתוך הסדור שנתתי בידו. ניגשו אלי כמה מהאסירים הפליליים, שהיו שוכנים באותו תא, ובקשו את רשותי כ''מכתרם'' של האסירים, לעשות שפטים באותו רוצח על שמלגלג הוא על קודשי האומה. ממתי מניח זה תפלין ומתפלל?! אין זאת אלא שמתכוון הוא ללעוג לאותם הדתיים שבכלא, והא ראיה, שהניח בזדון ''תפילין של יד'' על ידו הימנית במקום על ידו השמאלית כדין.
ידעתי כי פושעים אלה מסוגלים לכל, ועל כן השבתי להם, כי אחקר בדבר ואודיעם החלטתי. הזמנתי את י. מ. לשיחה בארבע עינים ושאלתיו משום מה הניח את התפילין שלא כדין? השיב לי אותו אסיר בהתרגשות רבה: אתה מבין, לאחר בקורו של רבי אריה הרהרתי כל אותו יום במעשי והתחרטתי על פשעי, אף הרגשתי צורך בנפשי להתפלל, אולם הכיצד אוכל להניח תפילין קדושים על יד טמאה. והרי ידי זו, השמאלית, שפכה דם נקי, אך ידי זו הימנית טהורה היא... אותה שעה הבנתי כוחו ודרכו של רבנו שהיה מעלה ניצוצות הנפש הנתונים ברפש''...
ב - כיצד מחזירים בתשובה \ סיפור
שם (בעמ' 196) מספר על אסיר שנגש לרבי אריה, והודיעו כי נשבע, שמכאן ואילך לא יעשן בשבת. שאלו הרב לפשר הדבר, והאסיר ספר לו, כי באותו בוקר עת נגש אליו הרב, וברכו בברכת ''שבת שלום'' ולטף כדרכו את ידו האחת, היתה ידו האחרת מחזיקה בסיגריה. וכך אמר האסיר:
אותה שבת שבקרתני וברכתני בברכת ''שבת שלום'' כשחיוך נלבב על פניך ולטפת את ידי בעדנה כזאת, אותה שעה החזקתי בידי השניה מאחרי גוי סיגריה דולקת. ומה אמר לך רבי, באותה שעה הרגשתי כאלו הסיגריה צורבת את כל בשרי. כלום יתכן, אמרתי בלבי, שהרב ילטפני בידי ומחיה את נשמתי, בעוד ידי האחרת מחזקת בסיגריה דולקת בעצם יום השבת? אותו רגע נשבעתי שלא אהיה מעשן בשבת לעולם.
ג - ישראל - אף על פי שחטא - ישראל הוא, וסופו לחזור בתשובה \ סיפור
שם מספר גם על מקרה שרבי אריה נשאל על ידי אדם זר בירושלים על מקום המצאו של מלון פלוני. זה היה בערב שבת בין השמשות, ואותו אדם עישן סיגריה בפרהסיא. רבי אריה נתלבט אם ללוותו או לא. לבסוף ליוה אותו כברת דרך כדי להראותו את המלון.
''אין רבי אריה מעיר לו בדבר עשון הסיגריה, אלא שואל הוא לשלומו ולהרגשתו ומדגיש בפניו כי מקוה הוא שיהנה מביקורו כאורח בעיר הקודש.
האורח שהלך עם הרב, הרגיש במצבו המגחך, וכשהגיע למלונו, הסתכלו זה בעיני זה, השליך האיש את הסיגריה שהחזיק בידו ופנה לרבי אריה בהתרגשות ואמר: רבי, איני דתי, אף עקשן אנכי, ומעודי לא נכנעתי לאדם, אולם אתה 'שברת' אותי, בפניך, רבי, יש לי דרך ארץ, זה עתה השלכתי את הסיגריה מפי, וקבלתי על עצמי לא לעשן בשבת קדש... ''
שם (עמ 198) מספר על אסיר קומוניסטי שהיה צעיר שחצן וגס רוח והשתדל להוציא את רבי אריה מכליו, וכך כל אימת שהיה רואה את רבי אריה בא ביום השבת לבית הכנסת שבחצר הכלא, היה מצית סיגריה בפניו ''להכעיס'' ורוגז על שלא עלה בידו להרגיז את רבי אריה...
אך את רבי אריה אין להוציא מכליו, הלה נוקט היה במנהגו להקדים שלום לכל אדם ולברכו בברכת שבת שלום.
וכשאותו אסיר פנה אל רבי אריה ואמר לו: מדוע אתה מתעסק עם שקרנים ורמאים? ענה לו רבי אריה:
- בני, מדוע תוציא לעז על בני אדם?
- וכי סבור אתה שהאסירים האלו דתיים המה? אני יושב עמהם בכלא ורואה כיצד הם אוכלים ושותים בגלוי ראש, אך צבועים הם.
- האת אלה תכנה שקרנים ורמאים? חלילה לך! האמן לי שאיני נותן עיני בראשם אם מכסה הוא אם לאו, אני מתבונן בליבם, ולפני הם גלויי לב, והוא חם ויוקד...
לא חלפו ימים רבים, ואף יעקב זה, כשהיה מבחין ברבי אריה, היה ממהר לחבוש כיפה לראשו ונמנה על המבקרים הקבועים בבית הכנסת. (''אמירת שלום'')
ד - אהבת ישראל ושנאת רשעים
''הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאייבים היו לי''. (תהלים קל''ט, כ''א-כ''ב)
''ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו אפילו רשעים כאילו הם אחיו''. (תומר דבורה פרק ב)
''ושנאת הבריות כיצד, מלמד שלא יכוון אדם לומר אהוב את החכמים ושנא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את האפיקורסין והמסיתים ומדיחין, וכן המסורות [מוסרים ומלשינים על ישראל למוסרם]. ובן דוד אמר (תהלים קל''ט, כ''א): ''משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאוייבים היו לי'', הלא הוא אומר (ויקרא י''ט): ''ואהבת לרעך כמוך אני ה' '' [מה טעם? כי אני בראתיו], ואם עושה מעשה עמך - אתה אוהבו, ואם לאו - אי אתה אוהבו. (אדר''נ פרק ט''ז, משנה ה')
הכלל בזה: רשע שעובר עבירה מפורסמת והוכיחוהו, אין מצוה לאהוב אותו, שהרי אינו רעהו במצוות, ובזמן שאין מי שיודע להוכיח כמו בזמן הזה, לא יצא מגדר רעך ומצוה לאהוב אותו. ראה חזון איש יורה דעה (סימן ב', ס''ק כ''ח)
ההקדוש ברוך הוא לא אוהב ''צדיקים'' כאלו החפוזים בדעתם למהר ולהרשיע אנשים, ועל זה חרב בית המקדש
יש להיזהר ביותר כשדנים את האדם, וכאזהרת הנצי''ב בפרושו ''העמק דבר'' (דברים י', י''ב):
עוד יש לפניו לירא יותר את ה' מכל בן אדם, באשר השגיאה בין אדם לחבירו אינו מתכפר בקל, שהרי אדם מועד לעולם בין שוגג כו', מה שאין כן בחטאים שבין אדם לשמים. ודוד המלך אמר: ''הלא משנאיך ה' אשנא וגו' חקרני אל ודע לבבי וגו' וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם''! פרוש, אם טעיתי לחשוב שפלוני הוא ממשנאיך - על כן אני רודפו ושונאו, ואם לא כוונתי לאמת, הלא טוב לפני המות - שתנחני בדרך עולם, שאי אפשר לתקן השגיאה ולא תועיל תשובה.
כשלון דור בית שני היה, לפי דעת הנצי''ב, מה שדנו את האחרים לאפיקורסים בשיקול דעת בלתי נכון, וכך כתב בהקדמת סיפרו ''העמק דבר'':
נתבאר בשירת האזינו על הפסוק ''הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט צדיק וישר הוא'', דשבח ''ישר'' נאמר להצדיק דין הקדוש-ברוך-הוא בחורבן בית שני, שהיה דור עקש ופתלתול, ופרשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן, מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורוס, ובאו על ידי זה לשפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש-ברוך-הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם לא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, שהוא גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. עד כאן לשונו.
עוד ראוי לדעת, שלגבי מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר במסכת קדושין (ל''ו, א'), אם ישראל כשהם חוטאים קרויים בנים, אשר לדעת רבי מאיר קרויים בנים אף אם חטאו, כתב הרשב''א בשאלות ותשובות (חלק א' סימן קצ''ד וסימן רמ''ב), שאפילו ישראל משומד בכלל בנים הוא, כדברי רבי מאיר. וראה עוד באור הגר''א לשלחן ערוך (יורה דעה סימן קנ''ט, סק''ג), המציין כסיבה לאסור הלואה ברבית ממומר, את הגמרא (סנהדרין מ''ד, א') ''ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא'', ואת דברי רבי מאיר האמורים. לפיכך צריך לקרב עד כמה שניתן את כל אחד מישראל.
רבי מנחם מנדל מרימנוב אמר, כי גם הבן השני שבהגדה של פסח יש להשתדל לקרבו [לא רצה להזכיר על ישראל רשע, לכן אמר הבן השני שבהגדה]. (מובא בספר ''אם הבנים שמחה'')
וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כריתות ו', ב): ''אמר רבי שמעון חסידא, כל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטרת''.
ו - אסור לדבר סרה אפילו על הרשעים
בספר ''נוצר חסד'' על אבות (פרק ו') הביא מדברי רבי מנחם מנדל מויטבסק, שיש להזהר מאוד לא לדבר סרה אפילו ברשעים, וזו לשונו:
''באתי להפריש מן האסור שאל יתלוצץ משום אדם, הגם שמצוה לשבח טובים ולפעמים לגנות הרעים כדי שלא ימשכו אחרים במקום שמטעים העולם, זה נאמר דווקא לצדיק גמור שיודע מה עושה ובמבחן גדול.
ועל כל פנים, מה שמדברים אנשים סרה על חבריהם, זהו סיבת ירידות ושפלות ישראל. כי דע באמת, שאף צדיק גמור, כשמדבר לעת הצורך על איזה כת שקרים מטעי עולם, אינו עושה בהשכל, כי גורמים צער גדול למעלה כשמדברין רע אף על פושעי ישראל, אפילו על רשעים מאוד, הנדחין, שכמעט עוברים בפרהסיא ביד רמה, וגם אותם ידין לכף זכות, ויגרום סעד לשכינה ושמחה, כי בין כך ובין כך קרויים ''בנים''.
ואל יפריש עצמו מן הכלל להיות הוא פרט, כי לא יהיה לו חלק בהשפעות של כלל ישראל, ובתוך הכלל אף הרעים מאוד, ובפרט בדור הזה שמתגבר מאוד השקר והקליפה עד מאוד, שיש לדון לזכות אף לכת רעים מאוד, כי אנוסים הם מאוד, ובזה יזהר, כי לפעמים משבח ודן לזכות את פושעי ישראל וגורם זכות גם למעלה ושמחה לשכינה אמנו - אם הבנים.
ולפעמים יכשל אותו אדם שרגיל להרשיע, שיבוא לידו איזה עניין מבר ישראל שאינו בכלל זה וכשר, ולפעמים, לאיזה סיבה, ידבר עליו, ויקלקל מה שתיקן, ולכן יזהר מאוד '' (''אהבת ישראל'')
ז - יתמו חטאים ולא חוטאים \ סיפור
(ברכות י')
ואף אם רואה בחבירו שום דבר רע, ישנא הרע שבו, אך החלק הקדוש יאהבנו מאוד כנפשו, כי הבעל שם טוב אמר, שהצדיק הגמור שאין רע בקרבו, אין רואה שום רע על שום אדם, אך מי שרואה שום רע בחבירו, העניין הוא כמו שמסתכל במראה - אם פניו מטונפין, רואה גם כן במראה כך. ואם פניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי כמו שהוא נראה.
וזהו ''ואהבת לרעך כמוך'', פרש ''כמוך'', כמו שאם יודע האדם בעצמו שום רע בקרבו, משום הא אינו שונא את עצמו, אף ששונא הרע שבקרבו, כך גם כן על חבירו. (מאור עינים)
רגיל היה רבנו יוסף חיים זוננפלד לומר: ''אם ראית אדם מישראל שחטא ופשע, אל תשנא ותבזה אותו, אלא רחם עליו כשם שמרחמים על בעל-מום או על מכה בגופו. חכמינו זכרונם לברכה אמרו (ברכות י) 'יתמו חטאים' ולא חוטאים, מכיון שרב פושעי ישראל תינוקות שנשבו הם, ואלולא הגלות והצרות הרבות, בודאי היו שבים בתשובה''.
הנחה זו הנחתה אותו כל ימיו, טוב לב ורחמים דברו מתוך גרונו, וגם כאשר הטיף להם מוסר למתנגדיו ועוררם על השקפותיהם הקלוקלות - את שיטתם ומעשיהם הרעים של מחללי התורה שנא בכל לבו, אך כל שנאה באופן אישי לא נראתה בו לאחים טועים.
וכך היה מספר נאמן ביתו - רבי משה בלוי: יצאתי פעם בלוית רבנו מבית החולים ''שערי צדק'' בט''ו בשבט, ראיתי מרחוק תהלוכת תלמידי בית-הספר הולכת ומתקרבת אלינו, בנים ובנות, נערים ונערות, עם דגל הציונים בראש כל קבוצה, ושירים עבריים בפיהם. הם צעדו בשורות של ארבעה, כשהם ממלאים את רחב הרחוב, והקהל נדחק אל המדרכות.
חשבתי שמחזה זה יצער את רבנו, ועל כן אמרתי לו: ''תהלוכת ילדי בתי הספר באה, אולי רוצה הרב לחזור אל בנין בית החולים''.
''לא'' - היתה תשובתו - ''וכי לא ילדי ישראל המה?''
רבנו נשען על כתפי, וגם אנו ככל הקהל נדחקנו לצדי הרחוב. התהלוכה עוברת קבוצות קבוצות, כל בית ספר לעצמו, וקול השירה פולח את האויר. אני מסתכל ברבנו, ורואהו ממלמל בשפתיו, אני מטה את אזני, ושומע אותו אומר וחוזר ואומר: ''יוסף ה' עליכם, עליכם ועל בניכם, ברוכים אתם לה'... יוסף ה' עליכם, עליכם... '' (תהלים קט''ו, י''ד), תוך שהוא מזיל דמעה ומתפלל, שיזכו כל אלה גם לפסוק הקודם: ''יברך יראי ה' הקטנים עם הגדלים... '' עד שכל התהלוכה עברה על פניו...