מאמר י''ב - השראת שכינה בישראל · ח. גמר ההכנה לקראת עולם מתוקן יהא בתחית המתים שישובו הנשמות לגופן
הרמח''ל בספרו ''מאמר העיקרים'' מביא בנושא ''הגאולה'', שבתחית המתים עדיין לא נשלם גמול הצדיקים אלא שבתחית המתים יקומו הצדיקים והרשעים ואז נעשה יום הדין הגדול, ונשפטים הראויים לישאר לנצחיות והראויים להיאבד, הראויים להאבד יענשו ולבסוף יאבדו, והראויים לישאר ישארו במדריגה הראויה להם כפי משפטם, וממשיך שם לבאר שזה יהא תקופה מסוימת שתשמש כהכנה לראויים לישאר לנצח, ואחר כך יחזור העולם לתוהו ובוהו כמו בתחילת הבריאה, ובזמן שיהא העולם במצב תוהו ובוהו הצדיקים ישמשו כמלאכים במרום, ועדיין אין זה סוף העונג של הצדיקים אלא אחר ימי תוהו אלה יחזור העולם להתחדש בצורה אחרת נאותה למה שראוי שיהיה לנצחיות, ורק אז ישובו הצדיקים וישבו בו לנצח נהנים בטובה האמיתית כל אחד כפי מדריגתו, עד כאן תוכן דברי הרמח''ל וכמעט כלשונו.
עולה לנו לסיכום מדברי הרמח''ל דשלושה זמנים שונים יהיו לצדיקים לעתיד:
א. תחית המתים, וזה קורא הרמח''ל תקופת ''הכנה''.
ב. יעלו לשמש במרום בתקופת החזרת העולם לתוהו אחר תקופת תחית המתים.
ג. חידוש העולם באופן הראוי לנצחיות, והיא תכלית העונג.
משמע שעד תקופת העונג הנצחי תוקדם הכנה לכך ותקופת תחית המתים היא עדיין בגדר ''הכנה'' שפירושה השתלמות לקראת השלמות.
הרי לנו מדבריו שגם ימי התחיה עדיין ימי השלמה הם להשלים את הצדיקים לתכלית הראויה לזמן המאוחר יותר כפי שהעתקנו דבריו.
אם כן, לאחר התחייה שיקומו שוכני עפר בגופם ואז יתוקן העולם במלכות שדי, ויגיע העולם לפסגת שלמותו בכך ש''ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו'', הגם שהחומר עדיין ימשך קיומו, עם כל זה לא יהווה כמסך ומחיצה המבדלת בין אורו יתברך המקיף כל עלמין - אין סוף ברוך הוא, לאורו יתברך הטמון בתוך ברואיו, וכל הבריאה תזעק מתוך צמצומה בתוך החומר ''ה' הוא האלקים'' ''אין עוד מלבדו'', ובכך תגיע הבריאה לפסגת שלמותה, הרי שענין תחית המתים יש בו מן השכר מצד אחד וגם מן שלמות התיקון, שתבוא הבריאה על תיקונה באופן מושלם שאי אפשר היה להשלימו קודם התחיה, להיות עדיין רוח הטומאה בעולם, ואין מן היכולת לזעוק את אמונת ''אין עוד מלבדו'' בזעקה מושלמת מתוך גוף, ושלמות זו תתאפשר רק לאחר התחיה שאז יחזרו הנשמות לגוף, ויהיו באופן הנעלה ביותר שאפשר שיהיה לנשמה בתוך גוף, מה שלא השיגו הצדיקים בימי חייהם כשחיו קודם התחיה עם כל דרגתם והשגתם, ורק בכך יושלמו הנשמות ויבואו לתכליתן האמיתי, בכך שיכירו את ה' בתכלית ההכרה ומתוך הגוף דייקא, ובזה יהא סיום העבודה של נשמות הצדיקים בתכלית רצונו יתברך להכירו מתוך גוף, שלמות שאין שלמות למעלה ממנה, ובזה יבואו הנשמות לשלמותן ותכליתן.
ט. עיקר הביטוי המיחד את יום השבת מה שאין בימות החול הוא סעודות שבת, להודות שליחד את שם ה' גם על הגוף הוא עיקר היחוד
וראיתי בענין זה בדבריו של הגר''ש פינקוס זצ''ל הדומה לדברינו, וכך מובא בשמו בספר לימים נוראים: שבת קודש - נקרא יום חמדתו, משום שביום זה באה לידי ביטוי ממשלתו של הקב''ה שברא את העולם בששה ימים, ועל ידי מה אנו מבטאים את יחודו של הקב''ה ביום זה? לא ע''י לימוד מיוחד ולא רק ע''י תפילה מיוחדת, אלא בתענוג אכול ושתו - להורות וליחד את יחוד ה' יתברך גם על הגוף השפל ! בתפילה עדיין אין יחוד משום שרק הנשמה מבינה זאת, ויחוד פירושו ''אין עוד מלבדו'' שכולם כולם - עם החלק החיצוני ביותר - ''יכירו וידעו'' ש''אין עוד'' ! ע''כ.
י. כדאי הוא לנשמות לחזור לגופן בתחית המתים בשביל להשלים את אשר לא השלימו בחיים חיותן לסיבת מגבלת גופן ועתה יושלם החסרון ההוא מבלי שיגבלהו הגוף עם היותן בפועל בתוך גוף
והוא נורא נוראות למתבונן, כדאי להחזיר את נשמות האבות וכל קדושי הדורות לתוך גופם בתחיית המתים, כדי שיכירו את בוראם מתוך גוף וחומר, ולטובתם ולשלמותם נעשה דבר זה כי אין שלמות יותר גבוהה לנפש האדם יותר מאשר היותו מכיר את בוראו מתוך גוף וחומר, ולכך מה שלא הצליחה הנשמה לפעול בחייה להיותה מוגבלת בגוף תשלים זאת בתחיה על אף היותה בתוך גוף.
ועל פי העיקרון הנאמר למעלה, אפשר להסביר עוד להשלמת הענין את הצורך בשוב הנשמה לגוף בתחיית המתים בדרך שנבאר
נשמת הצדיק בעולם הזה היא במצב של ''עבודה'', בעולם העליון היא במצב של ''גמול ושכר'', לבחינת העבודה של נשמת האדם בעולם הזה יש גבול להשגתה את בוראה, וכפי זה שכרה בעולם הנשמות בהתאם להשגתה בעולם הזה, לאחר התחייה חוזר ונשנה בבחינת מה חלק ''העבודה'', וייקרא חלק ''העבודה'' על אף שאין זכות וחובה לימות המשיח, אולם ייקרא כך יחסית לעולם הגמול - המאוחר יותר, כפי שהבאנו בדברי הרמח''ל לעיל - שהוא התפשטות הנשמה מהגוף לגמרי, ואכן שכרה של אותה בחינת ''עבודה'' של ימות המשיח תגדיל את ''עולם הגמול'' לנשמה שתזדכך לזמן מאוחר יותר, ואפשר שייקרא זמן ''האלף השביעי'' המוזכר בספרים.
וכך גם ראיתי מבואר בספר ''מכתב מאליהו'' שעמד גם על שאלה זו דמה ענין להחיות את הנשמות חזרה לגופם, וכתב שם בשם חמיו: ''דהעיקר להביא הכל מהכח אל הפועל, וכשהנשמה מופשטת מהגוף עבודתה את קונה היא בכח והשלמות הוא ה''בפועל'' וזה נעשה נשמה עם גוף יחד'', והביאור הוא על דרך שביארנו דהעיקר הוא הבפועל, להכיר את האין עוד מלבדו מתוך החומר וזו תכלית השלימות הנעשית לאחר התחיה.
ולמעשה, מכל מה שהזכרנו לעיל עולה בידינו, שכל הנחת רוח שיש לו להקדוש ברוך הוא להיטיב לברואיו, בכך שיכשירו מעשיהם ויהיו ראויים לקבל את ההטבה במלואה מבוראם, וגמול הטבה זו בשלמות מותנית ונמדדת לכל אחד כפי שביצע יותר את הפצעת אורו יתברך מתוך החשכה ששרוי הוא בה, חשכות החומר, חשכות הטבע והמקרה המאפיל על אור השגחת ה', אזי ככל שגילה את מציאות ה' בעניניו לראות אותו כהסיבה לכל הסיבות - מדה במדה, ככל אשר תרבה אמונתו בפרטי עניניו יותר, ואף שאין ערוך לכל היבט אמונה ואפילו בפרט אחד כי זו התכלית - כן יזכה שתחזינה עיניו בשוב ה' לציון להנות מזיו השכינה.