מאמר י''ב - השראת שכינה בישראל
''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'' (כה, ח)
א. תכלית כל המתנות שנתן הקב''ה לישראל שמשו הכנה למתנה הגדולה ביותר השראת שכינה בישראל
הקורא בשטחיות את פרשיות אלו של התורה שקראנו באחרונה, רואה את ה''נתינה'' של הקב''ה לעמו ישראל לאין גבול, החל מהראותו להם נקמה בפרעה בניסים ובאותות ומופתים, יציאה ברכוש גדול - ''וינצלו את מצרים'', קריעת ים סוף, קבלת התורה - אלו הם המתנות בכללות, אמנם מתפרטים המה לאלפי פרטים הנכללים בכל מתנה ומתנה שקבלנו מהבורא, ובכן מגיע אותו קורא לפרשת ''תרומה'' ורואה שכאן והנה הקב''ה שכ''כ נתן ונתן והנה כאן הוא ''מבקש'' תרומה מכל אשר ידבנו לבו כסף, זהב, נחשת וכו', ואכן חושב הוא שכן הוגן ומן המוסר הוא שיתרמו ישראל למקדש ה' וישיבו טובה תחת כל הטובות שהיטיב ה' עמם.
אמנם זו טעות, הקב''ה שעד עתה רק נתן ונתן, זה עתה בבנית המשכן היתה תכלית הנתינה מצדו יותר מכל הנתינות שעברו, שהרי עד עתה היו נתינות לשעתן, והנה עתה נותן הקב''ה את השראת שכינתו בישראל באופן קבוע - ''ושכנתי בתוכם''.
ונתינה זו ערכה רב מכל הנתינות, ולא רק שערכה רב מכל הנתינות אלא כל הנתינות הקודמות היו הכנה לנתינה הגדולה הזו של השראת שכינה, שהרי כל הנתינות שהיו לישראל עד עתה ניסי מצרים רכוש גדול וכו' היו לשעתן ותו לא, והנם בגדר השאלה ולכך לא ביקש הקב''ה עבורם תמורה, ואילו מתנת שכינתו בתוכם הוא בקביעות בגדר קנין, ועל קנין משלמים, ולכך דרש מאתם שיתנו משלהם דוקא זהב וכסף וכו' כדי שיקנו לפחות את הכלים האמצעיים להשראת השכינה שהם כלי המשכן, שהרי לעולם לא פסקה שכינה מישראל, וגם כשגלו - שכינה גלתה עמהם הרי שמתנה זו אינה זמנית בגדר השאלה אלא בגדר קנין גמור עבורם.
וכאמור כל המתנות תכליתם הוא להגיע למתנה זו של השראת שכינה, והטעם הוא היות ותכלית הבריאה להאיר אור אלקותו לתוך המקומות המרוחקים והמגושמים, ונסביר בס''ד ענין זה.
ב. הבטחת ''ושכנתי בתוכם''
יחודיותנו וסגולתנו על כל העמים היא בהבטחת ''ושכנתי בתוכם'', שהרי אומרת הגמרא (ברכות ז' ע''א): ''ביקש משה שתשרה שכינה על עם ישראל, וניתן לו, שוב ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם וניתן לו''.
ונבאר מעט מהו ענין הבטחתו יתברך שישרה שכינתו בתוכנו.
בסדר המקראות רואים אנו בבניין המשכן כתכלית רצונו יתברך בעולמו, תכלית רצונו יתברך בעולמו אלו ישראל, ותכלית רצונו מישראל הוא לשרות בתוכם, שהרי לא היו ימים יפים לישראל כימים בהם שרתה שכינה בישראל במשכן ובבית המקדש. התורה האריכה רבות בעניין בניית המשכן וסדר עשייתו, ובכלל זה פרטים רבים נוספים הפרושים על פני פרשיות רבות בפרטות בגדי כהונה, ובפרטי הקרבת הקורבנות בימי חול ובמועדי השנה, נושא שתופס חלק נרחב ביותר בתורתנו הקדושה.
ג. כליאת הרוח בתוך החומר מתבטא בעולם, נשמה, ומקדש
ויש לנו להתבונן מה ראה הקדוש ברוך הוא עניין בזה של השראת שכינה בישראל דווקא לראותו כביכול כתכלית פסגת ההצלחה מצד רצונו בבריאת עולמו, וכמו כן כתכלית פסגת ההצלחה מצדנו להיותנו ראויים להשראת שכינתו בתוכנו, על אף שהשראת שכינתו בתוך משכן הלוא היא בצמצום גדול, שהרי אין צמצום גדול יותר מאשר לכלוא את גדולתו וכבודו יתברך, שהיא לאין סוף ותכלית, בתוך חומר של קרשים ואדנים, יריעות, ארון, שולחן, מנורה וכדומה.
ובעצם את ענין כליאת הרוח בתוך הגשם [גשמיות] רואים אנו בכל הבריאה, הן בבריאת העולם והן בבריאת האדם עצמו.
בבריאת העולם - שהרי אתה הוא קודם שנברא העולם וכו', קודם שנברא העולם היה העולם מלא מאור אין סוף ברוך הוא, ובחלל עולמו זה יצר עולמות רבים, שכולם גשמיים לעומת אורו האין סופי, עד הגיעו לתחתית בריאת העולם הזה - עולם העשייה שכולו חומר וגשמיות, והוא בעצם תכלית כל העולמות כיון שבו נמצא עם ישראל השומר תורה ומצוות ומכאן מקיימים את כל העולמות העליונים, כמובא ב''נפש החיים'' שער א' באריכות.
הרי לנו לראות, שכל עצם בריאת העולמות הוא לצמצם את אורו יתברך שהוא ממלא וסובב כל עלמין, והתכלית היא כדי להשרות שכינתו ולהטמינה בתוך עולם העשיה שהוא עולמנו זה שמסתיים בגשמיות גמורה כדומם, צומח, חי, מדבר. אורו יתברך - שאין לו שום מוגבלות של זמן ומקום, אינו גוף ולא יקרוהו מקרי הגוף - כביכול נטמן ונתכסה בתוך גופים המוגבלים בזמן ומקום.
כמו כן מצינו כליאת הרוח בתוך הגשם בבריאת האדם - נשמת האדם האצורה בתוך גופו, הרי הנשמה מצד עצמה מופשטת היא מכל חומר, ודומה היא ליוצרה, מתחת כסא הכבוד מחצבתה, והיא אינה גוף ולא ישיגוה משיגי גוף, ונצטמצמה בתוך גוף האדם המוגבל בזמן ובמקום, ולא רק זאת שנצטמצמה, אלא גם ירדה ממעלתה ביותר, להיות משכנה בתוך גוף המכניס ומוציא כבהמה, פרה ורבה כבהמה וכו'.
ואחרון חביב הנושא שפתחנו בו - כליאת הרוח במסגרת מקום והוא עניין המשכן וכמו כן בתי המקדש, מקום השראת השכינה בעצמה אדירה עד כדי ''כל הקרב יומת'', בתוך בתי חומר, קרשים, אבן ולבנים, ובם לכלוא את אור שכינתו.
ד. שלימותינו תלויה בכך שנפשיט את אור ה' במקומות המרוחקים והחומריים ביותר
ובאמת מי יתיימר להתייצב ולעמוד על עומק נשגבות כוונותיו של הבורא בראותו כתכלית בריאת עולמו את צמצום שכינתו בתוך חומר העולם והאדם, בוודאי קטננו מלהבין עומק נשגבות בינתו של האלקים בזה, אולם מה שכן עלינו חובה ללמוד מכל מקרי כליאת הרוח בתוך הגשם הנזכרים, שהנחת רוח של הבורא הוא שיהא מי שיגלה את אורו יתברך בתוך החשכה, ושיביא לכך שיזרח אורו ויתודע לעין-כל מציאותו והשגחתו גם מדברים השפלים והחומריים, רצונו שנתאמץ לגלות את כוחו ויכולתו מתוך העולם החומרי והמגושם, מתוך גופנו החומרי והמגושם, נסלק את המעטה העבה המסתיר את אורו בתוך עולמו ובתוכנו, ונגלה את אורו הטמון בתוכנו, וברור שהתכלית היא לצורך שלימותנו אנו עם ישראל ולא לצורך שלימותו יתברך, שהרי הוא יתברך לא היה חסר כלום קודם שנברא העולם שיוצרך להשתלם בו לאחר שנברא העולם.
ואין לשער כל קריעת מסך כמה חשוב ונפלא הוא, ובעצם הוא התכלית של רצונו יתברך בבריאת עולמו על פרטי ברואיו.
ה. עיקר בקשתינו בימים הנוראים שתגיע התפשטות אור ה' עד שכל פעול ויצור ידע ויבין כי ה' פעלו ויצרו
והנה פסגת בקשתנו בימים הנוראים - ימים של המלכת שם השם בעולם - הלוא היא: ''וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה''.
וזו פיסגת הבקשות שבה אנו מבקשים כבוד שמים בלבד, כבוד שמים בשביל כבוד שמים ולא בשביל שיגדל בכך כבודינו. ואיתא בזוה''ק דעיקר יקרא דקוב''ה מתייקר ומשתבח כאשר הרחוקים מתקרבים לתשובה כי אז מתעלה כבודו ביותר בכך שנתפשט אלוקותו על אלו שהיו רחוקים מלהכירו, וזו בקשתינו בימים הנוראים - זמן של המלכת מלכות שמים עלינו - וידע כל פעול כי אתה פעלתו - גם המרוחקים ביותר כי בזה בעיקר מתכבדת מלכותו ביותר.
הרי ששיא בקשתנו בימים הנוראים שיתודע אורו והשגחתו מתוך כל פעול ויצור, דהיינו אף שיהיו הגשמים והחומרים בעולם, עם כל זה מבקשים אנו שמתוכם יתודע ויתגלה אורו, ולא יהוו המה מחיצות ומסכים מפני אורו יתברך, והיא שיא התכלית.
ו. עיקר שינוי המציאות שיהא לימות המשיח שתימלא הארץ דעה את ה', ואפילו עד הבעלי חיים
וכמו כן ידועה דעת הרמב''ם בסוף הלכות מלכים, בימות המשיח עולם כמנהגו נוהג, ואין בין ימות המשיח לימינו של עתה אלא שעבוד מלכויות, ובימות המשיח ידעו כולם את ה', הרי שימשכו חיי החומר כאכילה ושתיה, פריה ורביה, אלא עם הכרה מלאה בידיעת ה' - ''ומלאה הארץ דעה את ה''', עד אשר ידור זאב עם כבש וגדי עם נמר, ושעשע יונק על חור פתן - והסיבה שלא ירעו ולא ישחיתו להיות כי מלאה הארץ דעה את ה' - תתפשט הדעת אפילו עד הבעלי חיים.
ואין זה פלא כל כך שהרי כבר היה מעולם שנתפשטה הדעת בבעלי חיים, וכדמצינו בחמורו של רבי פינחס בן יאיר, וכן המעשה באותה פרה שומרת שבת שמובא בגמרא, ועוד קודם לכן בתורה מצינו זאת באתונו של בלעם, ובמדרש איתא דלעתיד כשיבוא אדם בשוגג לקטוף תאנה בשבת - תזכיר לו אותה תאנה ותתן קולה לאמר: שבת היום, והגם שיצר הרע יתבטל לעתיד אולם חטאים בשוגג יתכנו אף לעתיד כמובא בדברי הרב ''בן איש חי''.
ובכן נתבונן, היש ימים תכליתיים יותר מימות המשיח? ועם כל זה תכלית ההבטחה שהובטחנו לימים אלה, שנכיר את ה' מתוך כל פעול ויצור, דהיינו מתוך עצמים גשמיים.
ז. הצדיקים יגיעו לשלימות תיקונן בתחית המתים שאז תשוב הנשמה לגוף וללא מגבלה תביט הנשמה באור ה' על אף היותה עטופה בגוף
וביותר, הרי שיש להקשות קושיא חמורה, אחת ההבטחות שהובטחנו ונתבשרנו לעתיד, והיא אחת מעיקרי האמונה שהמפקפק בה אין לו חלק באלקי ישראל, הלוא היא האמונה בתחיית המתים, וכאן ישנה תמיהה עצומה, אבות העולם וכל קדושי הדורות, תנאים ואמוראים שכבר גברו על יצרם וסיימו עבודתם ונפטרו מן העולם, לאחר שמנוחתם עדן בגן עדן העליון ונהנים שם מזיו השכינה בתענוג שאין לו סוף, שהרי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, וכי איזה נחת יתרה תהא להם בכך שיצטרכו שוב לחזור לגופם שבעפר ולקום בתחיית המתים, והלא הגם ודאי הוא שתהא איזה הנאה שתהא לעתיד - לאחר תחיית המתים, עם כל זה וכי יהא אפשר להשוותה לעולם תענוג הנשמות? !
אלא הוא אשר דיברנו, מאחר ותכלית רצון ה' להכירו מתוך החומר, וכאמור שאין זה לצורך עצם שלימותו חלילה, כי פשוט וברור שאין הוא זקוק לשום שלמות נוספת חס ושלום, וכל רצונו בזה אינו אלא להיטיב לברואיו, ואם כן, אם רואים אנו בתכלית רצונו - שהוא שלימותינו - לגלות את אורו דווקא בתוך מוגבלות חומר וגוף ומשם להכירו, הרי שוודאי זו הטובה והשלמות הגדולה ביותר עבורנו, שלשיאה נגיע לאחר תחית המתים בהשיגנו השגות עצומות בתוך גוף וכמו שיתבאר.
ח. גמר ההכנה לקראת עולם מתוקן יהא בתחית המתים שישובו הנשמות לגופן
הרמח''ל בספרו ''מאמר העיקרים'' מביא בנושא ''הגאולה'', שבתחית המתים עדיין לא נשלם גמול הצדיקים אלא שבתחית המתים יקומו הצדיקים והרשעים ואז נעשה יום הדין הגדול, ונשפטים הראויים לישאר לנצחיות והראויים להיאבד, הראויים להאבד יענשו ולבסוף יאבדו, והראויים לישאר ישארו במדריגה הראויה להם כפי משפטם, וממשיך שם לבאר שזה יהא תקופה מסוימת שתשמש כהכנה לראויים לישאר לנצח, ואחר כך יחזור העולם לתוהו ובוהו כמו בתחילת הבריאה, ובזמן שיהא העולם במצב תוהו ובוהו הצדיקים ישמשו כמלאכים במרום, ועדיין אין זה סוף העונג של הצדיקים אלא אחר ימי תוהו אלה יחזור העולם להתחדש בצורה אחרת נאותה למה שראוי שיהיה לנצחיות, ורק אז ישובו הצדיקים וישבו בו לנצח נהנים בטובה האמיתית כל אחד כפי מדריגתו, עד כאן תוכן דברי הרמח''ל וכמעט כלשונו.
עולה לנו לסיכום מדברי הרמח''ל דשלושה זמנים שונים יהיו לצדיקים לעתיד:
א. תחית המתים, וזה קורא הרמח''ל תקופת ''הכנה''.
ב. יעלו לשמש במרום בתקופת החזרת העולם לתוהו אחר תקופת תחית המתים.
ג. חידוש העולם באופן הראוי לנצחיות, והיא תכלית העונג.
משמע שעד תקופת העונג הנצחי תוקדם הכנה לכך ותקופת תחית המתים היא עדיין בגדר ''הכנה'' שפירושה השתלמות לקראת השלמות.
הרי לנו מדבריו שגם ימי התחיה עדיין ימי השלמה הם להשלים את הצדיקים לתכלית הראויה לזמן המאוחר יותר כפי שהעתקנו דבריו.
אם כן, לאחר התחייה שיקומו שוכני עפר בגופם ואז יתוקן העולם במלכות שדי, ויגיע העולם לפסגת שלמותו בכך ש''ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו'', הגם שהחומר עדיין ימשך קיומו, עם כל זה לא יהווה כמסך ומחיצה המבדלת בין אורו יתברך המקיף כל עלמין - אין סוף ברוך הוא, לאורו יתברך הטמון בתוך ברואיו, וכל הבריאה תזעק מתוך צמצומה בתוך החומר ''ה' הוא האלקים'' ''אין עוד מלבדו'', ובכך תגיע הבריאה לפסגת שלמותה, הרי שענין תחית המתים יש בו מן השכר מצד אחד וגם מן שלמות התיקון, שתבוא הבריאה על תיקונה באופן מושלם שאי אפשר היה להשלימו קודם התחיה, להיות עדיין רוח הטומאה בעולם, ואין מן היכולת לזעוק את אמונת ''אין עוד מלבדו'' בזעקה מושלמת מתוך גוף, ושלמות זו תתאפשר רק לאחר התחיה שאז יחזרו הנשמות לגוף, ויהיו באופן הנעלה ביותר שאפשר שיהיה לנשמה בתוך גוף, מה שלא השיגו הצדיקים בימי חייהם כשחיו קודם התחיה עם כל דרגתם והשגתם, ורק בכך יושלמו הנשמות ויבואו לתכליתן האמיתי, בכך שיכירו את ה' בתכלית ההכרה ומתוך הגוף דייקא, ובזה יהא סיום העבודה של נשמות הצדיקים בתכלית רצונו יתברך להכירו מתוך גוף, שלמות שאין שלמות למעלה ממנה, ובזה יבואו הנשמות לשלמותן ותכליתן.
ט. עיקר הביטוי המיחד את יום השבת מה שאין בימות החול הוא סעודות שבת, להודות שליחד את שם ה' גם על הגוף הוא עיקר היחוד
וראיתי בענין זה בדבריו של הגר''ש פינקוס זצ''ל הדומה לדברינו, וכך מובא בשמו בספר לימים נוראים: שבת קודש - נקרא יום חמדתו, משום שביום זה באה לידי ביטוי ממשלתו של הקב''ה שברא את העולם בששה ימים, ועל ידי מה אנו מבטאים את יחודו של הקב''ה ביום זה? לא ע''י לימוד מיוחד ולא רק ע''י תפילה מיוחדת, אלא בתענוג אכול ושתו - להורות וליחד את יחוד ה' יתברך גם על הגוף השפל ! בתפילה עדיין אין יחוד משום שרק הנשמה מבינה זאת, ויחוד פירושו ''אין עוד מלבדו'' שכולם כולם - עם החלק החיצוני ביותר - ''יכירו וידעו'' ש''אין עוד'' ! ע''כ.
י. כדאי הוא לנשמות לחזור לגופן בתחית המתים בשביל להשלים את אשר לא השלימו בחיים חיותן לסיבת מגבלת גופן ועתה יושלם החסרון ההוא מבלי שיגבלהו הגוף עם היותן בפועל בתוך גוף
והוא נורא נוראות למתבונן, כדאי להחזיר את נשמות האבות וכל קדושי הדורות לתוך גופם בתחיית המתים, כדי שיכירו את בוראם מתוך גוף וחומר, ולטובתם ולשלמותם נעשה דבר זה כי אין שלמות יותר גבוהה לנפש האדם יותר מאשר היותו מכיר את בוראו מתוך גוף וחומר, ולכך מה שלא הצליחה הנשמה לפעול בחייה להיותה מוגבלת בגוף תשלים זאת בתחיה על אף היותה בתוך גוף.
ועל פי העיקרון הנאמר למעלה, אפשר להסביר עוד להשלמת הענין את הצורך בשוב הנשמה לגוף בתחיית המתים בדרך שנבאר
נשמת הצדיק בעולם הזה היא במצב של ''עבודה'', בעולם העליון היא במצב של ''גמול ושכר'', לבחינת העבודה של נשמת האדם בעולם הזה יש גבול להשגתה את בוראה, וכפי זה שכרה בעולם הנשמות בהתאם להשגתה בעולם הזה, לאחר התחייה חוזר ונשנה בבחינת מה חלק ''העבודה'', וייקרא חלק ''העבודה'' על אף שאין זכות וחובה לימות המשיח, אולם ייקרא כך יחסית לעולם הגמול - המאוחר יותר, כפי שהבאנו בדברי הרמח''ל לעיל - שהוא התפשטות הנשמה מהגוף לגמרי, ואכן שכרה של אותה בחינת ''עבודה'' של ימות המשיח תגדיל את ''עולם הגמול'' לנשמה שתזדכך לזמן מאוחר יותר, ואפשר שייקרא זמן ''האלף השביעי'' המוזכר בספרים.
וכך גם ראיתי מבואר בספר ''מכתב מאליהו'' שעמד גם על שאלה זו דמה ענין להחיות את הנשמות חזרה לגופם, וכתב שם בשם חמיו: ''דהעיקר להביא הכל מהכח אל הפועל, וכשהנשמה מופשטת מהגוף עבודתה את קונה היא בכח והשלמות הוא ה''בפועל'' וזה נעשה נשמה עם גוף יחד'', והביאור הוא על דרך שביארנו דהעיקר הוא הבפועל, להכיר את האין עוד מלבדו מתוך החומר וזו תכלית השלימות הנעשית לאחר התחיה.
ולמעשה, מכל מה שהזכרנו לעיל עולה בידינו, שכל הנחת רוח שיש לו להקדוש ברוך הוא להיטיב לברואיו, בכך שיכשירו מעשיהם ויהיו ראויים לקבל את ההטבה במלואה מבוראם, וגמול הטבה זו בשלמות מותנית ונמדדת לכל אחד כפי שביצע יותר את הפצעת אורו יתברך מתוך החשכה ששרוי הוא בה, חשכות החומר, חשכות הטבע והמקרה המאפיל על אור השגחת ה', אזי ככל שגילה את מציאות ה' בעניניו לראות אותו כהסיבה לכל הסיבות - מדה במדה, ככל אשר תרבה אמונתו בפרטי עניניו יותר, ואף שאין ערוך לכל היבט אמונה ואפילו בפרט אחד כי זו התכלית - כן יזכה שתחזינה עיניו בשוב ה' לציון להנות מזיו השכינה.