מאמר י''א - מטרת שעבוד מצרים
א. מטרת שעבוד מצרים קנין ''העבדות''
אחת מהתועלות שראתה חכמתו יתברך בכך שישתעבדו בני ישראל במצרים ויכנעו תחת ידי משעבדים אכזריים ללא רחם, דבודאי הנסתרות לה' אלוקינו, ומי יבוא בסוד ה' לדעת עומק מחשבותיו בהנהגתו את עמו ישראל פעמים בדין פעמים ברחמים, אולם נבוא לבאר כאן בדרך פשטית הניתנת להישג גם לפי פשוטן של דברים, להבין התועלת שבגלות מצרים, ובפרט שיש בזה לימוד לדורות. (ולעיל כמאמר א' ביארנו טעם נוסף).
עד זמן שעבוד מצרים היו ישראל יושבים שקטים ושאננים בארץ גושן, אוכלים מפריה ושבעים מטובה, ללא עול בשר ודם, וכמו כן ללא עול תורה ומצוות. ובזה ראה הקדוש ברוך הוא סכנה גדולה ועצומה היכולה לאבד את זרע אברהם יצחק ויעקב לגמרי, שהרי כפסע בינם לבין יום מחר להתבולל עם המצרים, אין מה שיעצור אותם, אין מה שיסגור אותם מלהתבולל, ובזה ידחה שם ישראל, חס וחלילה.
ומצד שני, לבוא לתת להם תורה ומצוות תיכף בארץ גושן ללא שעבוד מצרים - לא יתכן, קשה יהא להם לקבל עול תורה מאחר שטוב להם ככה, ויתכן שימאנו לקבלה ואז אין תכלית לעולם, שהרי כל תכלית העולם הוא ישראל בשמירת התורה ועבודת האלוקים, וכנאמר במטרת גאולת מצרים (שמות ג, יב) ''בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה'', הרי שהתכלית היא עבודת האלוקים, ומקודם נסביר עבדות מהי?
ב. ביאור ''עבדות'' הנדרשת מאיתנו כלפי הבורא להיכנע לו ''כעיני עבדים אל יד אדוניהם''
''עבדות'' היא תכונת כניעה, שהנפש מסכמת להיות נכנעת לאדונה ולמי שהוא גדול ממנה, וזאת מתוך שרואה בו כמפרנסה וכמושיעה מצרתה ולכך מרגשת תלות בו, וכנאמר (תהילים קכג, ב,) ''כעיני עבדים אל יד אדוניהם''.
ג. תכונת העבדות אינה בטבעו של אדם והאדם מתמרד מלהשתעבד לזולתו
האדם מטבעו מתכחש לתכונת עבדות ומתמרד לה, ואין ברצון האדם להיות נכנע למישהו ולתת שלטון לאחר עליו.
וכאמור, עם ישראל חיו בארץ גושן ללא מפריע, ואם כן היה חשש שבכח בחירתם החופשית לא יעמדו בנסיון זה של קבלת עבדות ועול תורה ומצוות. כי לא די שאין העבדות בטבעם כלל אלא אדרבא - טבעם היפך העבדות והכניעה, שהרי ימים רבים ישבו במצב של חופש וחירות.
כדי שירכשו תכונה זו, שהיא תכונה יקרה, הוצרכו לשעבוד מצרים ולכניעה מוחלטת והשפלה עצומה, במטרה שלבסוף יתבקשו להעביר את אותה תכונה שרכשו, שהיא תכונת ''עבדות'' לבורא יתברך, ויהיו נכנעים ממנו בלבד.
וכדי להמחיש את הענין נביא עובדא מהגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצוק''ל: בשעת תפילת שמונה עשרה הוא נהג לעמוד ללא זיע פרט לזמן ההשתחוויה, כשהסביר זאת, סיפר ר' משה כיצד הובא על ידי הקומוניסטים לחקירה ב''לובאן'', הוא אולץ אז לעמוד דום כחייל על משמרתו, מעולם לא הרגיש כה מושפל, מאז ואילך החליט - הוא יפגין את הכנעתו כפי שהרגישה אז - לפני המושל האמיתי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על ידי עמידה שכזו במשך כל פעם שיתפלל תפילת שמונה עשרה.
הרי שלא קל ללמד האדם את עצמו להכנע, ובפרט לאחד שמעולם לא הרגיש הרגשה כזו, לכן רצה הקדוש ברוך הוא שישראל יטעמו טעם הכנעה מה היא ויעתיקוה לאחר גאולתם - לעבודתו בכניעה שהיא עיקר ותכלית המבוקש מן האדם.
ולכך גם יובן מדוע השעבוד היה קשה ומפרך ביותר וכמו כן באופן המשפיל ומכניע לעבוד בחומר ובלבנים, עבודת אנשים לנשים וכן של נשים לאנשים כמובא במדרש, והטעם הוא בהיות שרצה הקב''ה שנעתיק את עבדות מצרים לעבודתו, ושההעתקה תהא בתכלית השלימות, דהיינו שהעבדות לה' תהא בשלמות ולכך נשתעבדנו במצרים בתכלית השפלות וההכנעה כדי שנבוא להעתיק לעבודת ה' עבודה בתכלית השלימות, וכאמור דכאן בעצם החירות האמיתית שלא להשתעבד לשום כח בבריאה רק להבורא שמשעבדנו לשלמותינו דייקא ללא שום נגיעה.
ובזה יובן הא דמקשה הזוה''ק (ח''א דף ס''א וכן זו''ח פרשת יתרו ל''א) מדוע נאמר בתורה נ' פעם יציאת מצרים ותירץ כיון שביציאת מצרים יצאנו משערי טומאה לחמישים שערי בינה, ולדברינו יובנו היטב דברי הזוהר, בכוונה מכוונת השקיענו הקב''ה בשערי טומאה במצרים בשעבוד גוף ונפש בתכלית הירידה כדי שכשנצא משם נצא במקביל לנ' שערי בינה שבקדושה ונעתיק את שפלותינו שהיתה בתכלית לשלימות בתכלית.
ד. עבד עברי נרצע להיותו נתבע על שלא העתיק תכונת כניעתו שקנה בעבדותו לבוראו
ובזה יובן הנאמר בדין עבד עברי, שלאחר שש שנים שדינו לצאת לחופשי, אם אומר: ''אהבתי את אדוני את אשתי ובני לא אצא לחפשי'', נאמר בתורה (שמות כא, ו): ''והגישו אדוניו אל האלוקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם''.
והגמרא (קידושין כ''ב ע''ב) שואלת, מדוע דוקא רוצעים את אזנו ולא איבר אחר? ועונה הגמרא: אוזן ששמעה על הר סיני עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך וקנה אדון לעצמו - תירצע. והוא לכאורה קשה דמה בכך שהלך וקנה אדון לעצמו והלא עבד עברי חייב בכל המצוות שבתורה ואם כן מה גרע בכך שקנה אדון לעצמו?
פרושו, כל מטרת ה' יתברך בשעבוד מצרים שנים כה רבות, למען נעתיק את תכונת העבדות אליו, ובזאת רצה להעניק לנו את החרות האמיתית ביותר, כי בכך שלא נרגיש שום אדנות מבלעדו, אלא יהא הוא אדוננו הבלעדי, בזה בעצם נהיה בני חורין אמיתיים, כי עבדותנו לבורא אינה כעבד לרבו שיש לרבו רווח אישי בעבדות עבדו, עבדותנו להקב''ה היא חרותנו הגדולה ביותר אחר שכל מעשינו יזקפו לזכותנו הבלעדית ולאושרנו בב' עולמות.
ולכך נאמר בדברה ראשונה שבעשרת הדברות אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, וידוע מה שמקשים המפרשים למה לא נאמר אנכי ה' אלקיך אשר בראתי שמים וארץ שזה מראה לכאורה יותר על אנוכיות שמו יתברך שהנו מקור הכל הממציא יש מאין, ולדרכינו יובן שהרי כאן דורש הקב''ה מישראל עבדות למצוותיו וזו מטרת קבלת התורה, לכך מדגיש הוא שפדאם ממצרים מבית עבדים על מנת שיעתיקו תכונת העידות אליו, וזו היתה כל מטרתו בשעבוד מצרים ובגאולתן של ישראל לפדותן מ''בית עבדים'', ולכן הדגיש ''מבית עבדים'' שהרי היה די לומר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אלא רצה לומר פדיתיך ממקום שהייתם עבדים שם דייקא כדי שתעתיקו עבדות זו אלי.
מה שאין כן אילו היה אומר אשר בראתי שמים וארץ היה משמע שברצונו לחייבנו באמונת חידוש העולם בריאת שמים וארץ, ואין זה המכוון, שהרי אמונה זו של חידוש העולם זוהי גם אמונת אומות העולם המאמינים בא-ל עליון שחידש עולם, אולם יחודיותנו על כל האומות באמונת ההשגחה הפרטית בכל רגע ורגע, וזו אמונתינו שנתבררה לנו מיציאת מצרים, והיא המחייבת עבדות אחר שהוא האדון שהיה הוא האדון עתה, והוא ש''עשה'' לכל המעשים הוא כמו כן ''העושה'' לכל המעשים, והדבר מחייב עבדות, ולכך ההדגשה שבדברה הראשונה שבעשרת הדברות היא אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים להורות על הנזכר.
ועכשיו, אותו עבד שעבד שש שנים וחש בנפשו ''עבדות'' מהי, הנה אותו עבד מזדמנת לו אפשרות להשתחרר מעבדות אדונו, ולהיות עבד למלכו, אשר זה רצון ה' מכל יהודי ויהודי, ובמקום להעתיק את תכונת ה''עבדות'' למלכו, הולך הוא ומרצונו נותן את תכונת העבדות שלו שרכשה - אמנם בעל כרחו - לבשר ודם ונמכר לו, ונותן לו את תכונת הכניעה והעבדות שלו, במקום שעד שכבר נזדמן לו להרגיש מהי עבדות, הלא היה עליו לנצל את אפשרות שחרורו להיות עבד מלכו של עולם.
ועל כן רוצעים את אזנו לאמור: אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כל מטרת הוצאת עם ישראל ממצרים למען יעתיקו את עבודתם לה' יתברך, שכמו כן נשתעבד לעבודת עבד וטעם טעמה של כניעה, במקום להעתיקה למלך מלכי המלכים - הולך וקונה אדון לעצמו - תירצע, וזאת על מנת לעוררו על טעותו.
ה. ביאור מחלוקת ת''ק ור''א בדין רציעת עבד המוכר עצמו לפי המבואר
ולפי זה עוד יובן ביותר מדוע לדעת ת''ק דפליג אדר''א (קידושין דף י''ד ע''ב) וס''ל דרק במכרוהו בי''ד נרצע משא''כ במוכר את עצמו שאינו נרצע, דמאחר וטעם הרציעה הוא כדי לעורר את האדם על טעותו כמבואר ששמע על הר סיני עבדי הם והלך זה וקנה מאדונו עבדות מחדש, א''כ למה שלא יהא דין רציעה במוכר עצמו מדעתו מחמת דוחקו להיות נרצע, שגם הוא כמו כן הולך וקונה אדון לעצמו.
התשובה היא, שלדעת ת''ק דוקא הנמכר ע''י ב''ד בעל כורחו מחמת גנבתו הוא זה שמרגיש שפלות וכניעה בעבדותו, שהרי נמכר בעל כורחו וא''כ עבדות זו שעובד הוא משפילתו ביותר והוא זה שקונה באמת תכונת העבדות, ולכן עליו יש תביעה מדוע לא העתיקה להקב''ה, משא''כ הנמכר מדעתו מחמת דוחקו אין הוא בשפלות כמו הנמכר מחמת שגנב, דסוף סוף אין הוא גנב אלא שמצבו דחקו ומעצמו הלך ונמכר לעבד וממילא לא רכש שפלות בעבדות זו, ואין לו מה להעתיק לעבודת השם ולכך אין בו דין רציעה.
אולם לר''א דפליג את''ק ס''ל דסוף סוף חש בעבדות ובכניעה, והגם שאין דומה כניעתו של זה הנמכר מעצמו למכרוהו ב''ד מחמת גנבתו אבל סוף סוף חש הוא טעמה של עבדות, והיה לו להעתיקה להקב''ה ולא להמשיך בעבדותו לאדונו.
ולפי זה יובן מדוע לסברת רבי אליעזר דאין נרצע עבד הנמכר מחמת דוחקו כבר מתחילת המכרו, שהרי לכאורה קשה, מילא הנמכר מחמת גניבתו הרי נמכר הוא בעל כרחו, בדין הוא שלא ירצע מתחילה אחר שנמכר שלא מרצונו, אבל קשה על הנמכר מחמת דוחקו שנמכר מדעתו, מדוע שלא ירצע מיד עוד לפני שיסתיימו שש שנים ויאמר אהבתי את אדוני, שהרי סוף סוף קם הוא מדעתו ולוקח אדון לעצמו?
אלא מכיון שהנמכר לראשונה אין עליו תביעה מדוע לא ניצל והעתיק תכונת עבדות להקב''ה, לפי שלא קדמה לו קנין העבדות מבשר ודם שיעתיק להקב''ה, אולם הנמכר פעם ראשונה וקנה תכונת העבדות, ועברו עליו שש שנים של עבדות ויכל להשתחרר מעבדות בשר ודם ולהעתיקה להקב''ה ובחר לו שוב להשתמש בה לאדונו - ירצע, ולכן רק הנמכר פעם שנית מחמת דוחקו ירצע, ואף שפעם ראשונה כמו כן נמכר מדעתו ומרצונו מחמת דוחקו - אינו נרצע.
ו. הרגשת ''עבדות'' אינה נקנית בנקל שאכן היא מלחמה ב''מצות אנשים מלומדה''
לסיכום: מה המוטל עלינו כדי לזכות בחירות הגדולה ביותר הנקראת עבדות ה'?
כמה שיותר עבדות, כמה שיותר נקיים עבדות וכניעה ונקח לנו לאדון רק את הבורא, כן יותר חירות תהיה לנו, כי בזה אנו משתחררים מכל אדנות אחרת.
עלינו להרבות בהרגשים כדי לקנות תכונת עבדות. והדבר איננו קל כלל, מקיימים אנו הרבה מצוות יום יום, ציצית ותפילין, לומדים תורה ועוד ועוד, אולם אין פעולות אלו נעשות בהכנעה ובשימת לב על פעולתנו, ואינם כהרגשת עבד הפועל לאדונו, ואפילו לא כפועל למעסיקו.
ועל זה אומר הפסוק: ''ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה'', מקיימים אנו הרבה מצוות ועושים הרבה מעשים טובים, אולם הכל מתוך הרגל, ושוכחים להניח את הרגשת העבדות וההכנעה בתוך מעשינו.
עלינו להבין שהפועל הפשוט ביותר מבין שהנו פועל בפועל עבור בעל הבית מעבידו, ועליו ליתן דין וחשבון על פעולתו. ופעולתו תעבור בקורת אם אכן נעשתה כראוי או לא. לא יתכן שאותו פועל יעשה מלאכתו בהתקנת מכונת כביסה או דבר אחר כפי אשר יעלה על רוחו מתוך מחשבה ''מה שיהיה יהיה''... או: ''כולם כך עושים''. ביודעו שכל פרנסת חייו, קיום מעמדו או פיטורו תלויים באחריות עבודתו כפי שיבקשהו מעבידו.
ואם כן, למה ייגרעו עבודת התפילה והברכות או שאר עבודות המצוות מליתן בהם קצת יראה ומחשבה, הלא מעשה המצוות תורה ותפילה אלו יעברו תחת השבט, או שיירצו לה' או שיהיו פיגול. וכדי להשיג את הרגשת העבדות, הדרך היא להשריש אהבה לה', ולפחות מתוך ''הכרת הטוב'' שסוף סוף חיינו, בריאותינו, פרנסתינו תלויים בו, ומתוך כך תונעם לנו העבדות.
ז. כשאין האדם מצרף ''עבדות'' למילי דחסידותא הרי שחסידותו נובעת מרצון להפקרות
האדם בטבעו מרדן ורואים זאת בחוש.
חז''ל אומרים ''רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו''. כך הטביע הקב''ה בטבע האדם, והאלקים חשבה לטובה כמבואר היטב בדברי הגאון הרב שמואל ברוך ורנר זצ''ל וז''ל:
כי על האדם לדעת ולהכיר את מקומו ואת ערך חלקו האמיתי בתורה שחננו ה'. ובחלק זה המיוחד לו, בו ישמח, כי הוא חלקו בחיים, וזה חלקו מכל עמלו. בהרגשה זו עליו להתחזק ולהתאמץ לעשות חיל, ולחדש לפי דרכו המיוחדת לו, על פי כשרונו המיוחד לו. מי שחסרה לו מידה זו, ועיניו נשואות אל חלקם של אחרים בתורה, חלקים אשר הוא לא עמל עליהם, תחסר לו הדחיפה לעמל התורה, לניצול הכשרונות ולפיתוח החלק אשר חננו ה'?חםרון זה עלול, חס וחלילה, למנוע ממנו את קניין התורה! זהו סוד חדוות היצירה ששתל הקב''ה בלב היוצר המחדש - הרואה את חידושיו כאילו עולים על כולם. אף שדעה ובינה לו למחדש שישנם חידושים ומחדשים גדולים וטובים ממנו - שמח הוא ביצירתו, ורואה בזה את עולמו, כעין שאמרו: ''אדם רוצה בקב שלו שעמל בו, מתשעה קבין של חבירו''. וזאת פעל ה' למען עידוד כח היצירה והחידוש אשר ברא אלקים לעשות.
לכן קבעו אנשי כנסת הגדולה את מטבע הברכה בנוסח של חנינה: ''אתה חונן לאדם דעת... חננו מאתך... חונן הדעת''.
חנינה היא מהדברים שאין עומדת מאחריהם סיבה והצדקה. נשיאת חן, זוהי מתנה מה' מבלי סיבה והבנה. וכן היא חנינת הדעת, שכל אחד מוצא חן בעיני עצמו, והוא מפלאי הבריאה לעידוד החידוש וכח היצירה.
הרי שהאלקים חשבה לטובה שירצה האדם בחלקו שלו למען פיתוח יצירתו שהוא חלקו שלו בתורה ולכך הטביע בו תכונה זו לרצות את שלו דוקא, וכאמור כשהאדם לא מנצל את תכונותיו לכיוון החיובי סוטה בתכונותיו לצד השלילי, והוא להיות מעדיף את שלו ולשמוח ביצירותיו ולהשתבח בהן ובכך להרגיש הרגשת אדנות לעצמו לבלתי היותו נכנע ובטל לחידושיו של חבירו, ואף שחבירו עולה עליו בחידושיו פי כמה וכמה, ולכך מטבע זה יעדיף האדם את המעט שלו על פני המרובה של חבירו, ויתכן גם ויעדיף את שלו על פני של רבותיו לבלתי היותו נכנע לגדלותם בהיות מחבב את הקב שלו ומיקרו על פני התשעה שלהם.
והדבר מתבטא גם בחיובי האדם כלפי הבורא, דהנה בדברים שאדם מחויב לעשותם מדינא דשו''ע עושה אדם את המוטל עליו ודיו, ואילו במילי דחסידות שאדם מקבל עצמו שזה בחינת ''קב שלו'' בשבילם מסוגל אדם לעבור על דינא דשו''ע והעיקר לקיים את ''הקב שלו''.
לדוגמא, אדם מסוגל להאריך בלימודו על חשבון התפילה ולאחר לתפילה מחמת לימודו, וכן לישון מאוחר ולהתמיד בלימודו ולמחרת לקום מאוחר לתפילה עד כדי חשש סכנת עבור זמן ק''ש.
ומדוע כי הקב של האדם חשוב לו, בו אין הוא נכנע לאף אחד ועושה זאת מרצונו שלא בבחינת ''עבדות'', ולכן מסוגל הוא למסור עצמו על כך על חשבון חיוביו כלפי הבורא.
וכמו כן לעיין וללמוד בספר בשעת חזרת התפילה ואף שמוכח בחוש שבכך מאבד ענית אמן וב''ה וב''ש, מדוע? כי חביב לו הקב שלו.
וכן רואים בני אדם הולכים למקוה בשבת ואף שלא כ''כ נזהרים בטבילת מים חמים או בסחיטת שיער והעיקר לקיים את ''הקב שלהם'' - לטבול במקוה.
וכמו כן תיתכן סכנה גדולה אפילו באדם בעל חסד וצדקה שלא יכשל בהיתרים למיניהם בכסף לא כ''כ כשר, וזאת בהיות שחשוב לו ''הקב שלו'' - לעשות חסד.
וכמו כן לצערינו רואים אנו הרבה שעוסקים בצרכי ציבור וכידוע שבעובדי ציבור לא ימלט מהם נסיונות רבים של העוון הגדול של לשון הרע והלבנת פנים, ואין צריך לומר ביטול תורה שעולה על כולם, אולם למען חזק מטרתם יקדשו את האמצעים באיזה אופן שיהיה והיינו כנ''ל, היות ויקר להם הקב שלהם.
והנה משה רבנו, שבעה ימים מפתהו הקב''ה לגאול את ישראל, היש זכות ומצוה גדולה מזו, ועם כל זה נמנע משה ומתווכח עם השכינה, וכל זה כדי שלא ליטול גדולה על אהרון אחיו, הרי שנמנע משה מהמטרה העצומה שהיא לגאול את ישראל מיד משעבדיהם, ובשליחות מהקב''ה עצמו, וכל זה משום שבאמצעי השליחות תיתכן פגיעה באחיו.
ומעשה היה שסיפר הגר''ש שבדרון זצ''ל במשגיח קטן שחפצו בני הישיבה שיאמר להם שיחת מוסר בביתו בצנעא ולא בישיבה, וחשש שמא המשגיח של הישיבה יפגע מכך, ובא לשאול את הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל, וענה לו בזה הלשון לא פחות ולא יותר: יש לנו בקבלה ברורה, כי אם נוצר מצב כזה של הזדמנות לבנות את בית המקדש, אבל יש בזה חשש של חלישות הדעת למישהו, כי אז מוטב להניחו ולא לבנותו !..
תופעות אלו הם תוצאה מכך שהאדם רחוק מעבדות, ועבדא בהפקרא ניחא ליה.
ובענין מילי דחסידותא שהזכרנו לעיל חלילה אין הכוונה שאדם יתרחק ממילי דחסידותא, אולם כל זה באופן שהחסידות תשמש לגדר וסיג ולביצור חומות המחויבות שמחויב האדם מדינא דשו''ע, אולם אם החסידות פוגעת בדין, כאן מורה הדבר שחסידות זו נובעת מהפקרא ולא מעבדות, ורק כאשר הנה לשם התעלות וגדר למחויבות שמחויב הוא מן הדין אז מורה הדבר שחסידות זו נובעת מעבדות שהיא העיקר שבעבודה.
ח. העבדות מתבטאת: א. דקדוק ההלכה, ב. על אף שקשה
ובמה מתבטאת העבדות? בב' נקודות א. דקדוק ההלכה ב. על אף שקשה
ונבאר את הדברים, דקדוק ההלכה
בהלכות רבות יש את המושג לכתחילה ובדיעבד, בתפילין בציצית, בתפילה, בברכות, בשבת ועוד ועוד, יש לדעת שהקדוש ברוך הוא אשר הוא בוחן לבות וכליות כל רצונו הוא הלב, רחמנא לבא בעי, וכיצד מתבטא הלב הטהור של האדם - הלא במעשיו, לב אוהב לב חרד הרי שהוא מוסר נפש על כל פעולה נוספת שביכולתו לעשות למען אהבת קונו, המשתמש בהיתרים ומחטט אחר קולות הרי שאומר הוא בכך מה שבלבו, והיינו שאינו אלא חפץ לצאת ידי חובה ותו לא, אין מחפש הוא קרבת אלקים כלל, אלא כל מגמתו להבטיח את עצמו שלא ייענש, וייתכן אמנם שלא ייענש אבל כמה תהא הרגשתו עלובה בראותו לעתיד את הבדל היחס הניתן לו לבין הניתן לחבריו החרדים לדבר ה', המדקדקים לצאת ידי דעות לכתחילה שהמה עבדים נאמנים, הלוא אין שום יחס ביניהם לעתיד.
וגם אם אינו במדרגת העובד מאהבה, גם העובד מיראה יש לו לדקדק בהלכה, שהרי בדברים שקל לקיימן והאדם מתרשל מלקיימן נענש, וכמובא במנחות (מא ע''א) מההוא מלאך שאמר לרב קטינא דבעידן רתחא מענישים על ביטול עשה אף שאין חייב בה כמצות ציצית, שאינו חייב בה כשאינו לובש בגד עם ארבע כנפות, כיוון שבקל יכל לקיימה.
והנה מוצאים אנו כאלה שמתרשלים מלדקדק בזמן ק''ש כהמ''א וסומכים על הגר''א, ויותר מכך כמה רבים הם שאינם מדקדקים בהיסח הדעת בתפילין לדבר בהם דברי חולין, וכן מלדבר בשעת חזרת הש''ץ, צחוק וקלות ראש בביהמ''ד, וכמו כן אינם מדקדקים בהלכות לשה''ר וכבוד הזולת, זהירות בממון הזולת, קנאה, נקימה ונטירה וכיוצא מדברים שאדם דש בעקביו, שבזה בעצם נמדדת ה''עבדות''. ב. על אף שקשה
הגדרת עבד הנה כניעה לאדון גם כשקשה לו. ישנם בני אדם קמים לכבוד ה' לתפילה בזמנה קובעים עתים לתורה, אבל רק בתנאי: לאחר שישן כל צורכו, אכל כל צורכו, אין לו דאגות וטרדות, ועוד תנאים כיוצא באלו, ורק כשיושלמו אותם תנאים וכל השערים פתוחים לפניהם לתפילה ולתורה, אזי באים לבית ה', אבל כשאיזה טרדה מטרידתם - כבר מסבבתם היא לפתחים אחרים לבקש מפלט או מרגוע ובוגדים בנאמנותם למצוות ה' ובטענת - אנוס רחמנא פטרי !
''עבד'' פירושו הנני לציית לאדוני, לא קיימים אצלו טענות מסוג: קשה לי, לא ישנתי מספיק, לא אכלתי מספיק, כואב לי קצת הראש, תירוצים כאלו אינם קיימים אצל עבד הנאמן לאדונו.
פעמים רבות נעדר מהאדם חשקות התורה וקשה עליו לשקוד עליה, העבד הנאמן כופה עצמו בעל כורחו לשבת ולעסוק בתורה, וכמו כן כוונה בתפילה העבדות מחייבת להתאמץ לכוון ככל האפשר, ולפחות לקבל עליו קטע מסוים או ברכה מסוימת שיאמר אותה בכוונה, וכן ילך הלאה, אולם המרפה עצמו מחוסר חשק ומגביר את מדת העצלות עליו, הרי שזה רחוק מהעיקר שהיא העבדות.
ט. הנהגת ''מדה כנגד מדה'' בעובדי ה'
ודבר נפלא מגלה הגה''ק בעל ''באר מים חיים'' על התורה (נמצא בספר סידורו של שבת) וזהו תוכן דבריו:
יש אדם שעובד את בוראו בדרך טבע למשל צריך להוציא ממון על תפילין מהודרות ציצית, סוכה, לולב וכדומה, אזי כאשר יש לו מספיק כסף באופן שלא יצטרך לצמצם בהוצאותיו אכן מוציא. אולם אם יצטרך על ידי זה להצטמצם נמנע ואינו מתאמץ מעל כוחו. וכמו כן, רגיל הוא לקום בהשכמה לעבודת בוראו, אולם אם ישן אמש בשעה מאוחרת אינו משכים קום באותו יום לפי שבאופן טבעי ייחלש, וכמו כן ללמוד תורה לא ילך רק לאחר שנח כל צורכו רחץ וסך אכל ושתה וכדומה. אולם יש אדם שעובד את ה' מעל כוחותיו הטבעיים, מוציא ממונו לצדקה ולמצוות על אף שבדרך הטבע יחסר לו, קם בהשכמה כדרכו על אף שמצד הטבע יהיה עייף באותו יום וכדומה, ילך ללימודיו ואף שזה על חשבון מנוחתו אכילתו ואירועי שמחותיו.
ובכן אומר הגה''ק בעל ''באר מים חיים'':
משפטן של אותן בני אדם שונה אצל השם יתברך, שכן אם יבוא קטרוג עליהם ויצטרך לבוא עליהם פורענות, חולי או חוסר ממון חס ושלום. אזי הראשון שהיה עובד ה' רק בדרך טבע - גם אם יתרבו סניגוריו לביטול הגזירה והצרה שהוא נתון בה אכן יצילו ה' רק בדרך הטבע, ואם לא יהא אפשר שינצל מצרתו זו שהוא נתון בה, בדרך טבע אלא רק בדרך נס, אין הוא זכאי לכך שהרי גם עבודתו את ה' הינה בדרך טבע בלבד, ולכן הנהגת ה' עמו בדרך טבע בלבד.
אולם השני, העובד ה' למעלה מהטבע, כשיצטרך להושע מצרתו שבאה עליו - שלא בדרך הטבע יזכה לה בדרך נס, ותהא הנהגת ה' עמו שלא בדרך הטבע - ''מידה כנגד מידה'', שכן עבודתו את אלקיו למעלה מדרך הטבע.
י. כדי להגיע ל''עבדות'' שהיא פנימיות יש להתחיל עם חיצוניות
וכדי להגיע לעבדות פנימית העצה היעוצה היא להתחיל עם חיצוניות, וכמו למשל מקום קבוע בתפילה, כשאדם מזלזל בחיצוניות העבודה קשה מאד שיגיע אי פעם לאיזה הישג בפנימיות עבודת ה', ולכך לפחות יש להדר בחיצוניות שלא יתפלל אדם בכל יום בשעה אחרת ובמקום אחר אלא יהא לו מקום קבוע לתפילתו ובשעה קבועה, זהו כבר עצה גדולה וסיכוי להשיג משהו, דאז סוף סוף מראה האדם רצינות בגישתו לעבודת ה' ולא כמצות אנשים מלומדה.
וכמו כן להתאמץ להגיע לתפילה קודם התפילה כדי להתחיל את התפילה מתחילתה ולא מאמצעיתה. האיחור מורה על זלזול וחוסר הערכה וכשאדם מבטא זאת בחיצוניות הרי שאז גדל ורבה אצלו האטימות הפנימית ונדחה הוא מאור ה' להיות מסולק מקרבת ה', חלילה.
ובעצם זו עיקר הצלחת העבדות של התפילה שהיא עיקר העבדות - ולעבדו בכל לבבכם זו תפילה, עיקר הצלחתה תלויה בהכנה לתפילה, דזה פשוט כשהאדם בא במרוצה, ובטירוף לתפילה וכי יוכל לכוין בה, עם כל רצונו הטוב לכוין בתפילה לא יצליח.
וראיתי מעשה שסיפרו המשגיח מקמניץ הרה''ג משה שטרן זצ''ל, שניגש פעם בחור ישיבה להגרש''ז אוירבאך זצ''ל בשאלה מה לעשות כאשר מאחר הוא לתפילה האם ידלג מהזמירות על מנת לומר קצת ובמתינות או שיאמר מהר כדי להספיק הכל, הגרש''ז אוירבאך הרים ידיו בתמיהה גדולה: היאך בחור ישיבה מסוגל לשאול כזו שאלה, וכשהתנצל הבחור ואמר שזה קורה לפעמים, חזר הגאון על תמיהתו: היאך בחור ישיבה יכול לשאול כזו שאלה.
ומכלל העבדות להתאמץ בתפילה לפחות בכך להתפלל מתוך הסידור ואפילו בחלק מהתפילה. וכמו כן יש להתאמץ ביותר לבטאת את הברכות בשפה ברורה ובנעימה, שגם אם לכוון קשה מאד, אולם, כאמור, לפחות להשתדל בחיצוניות, שהיא ביטוי המילים והאותיות באופן ברור, שהרי כמה מן הבושה למלמל את מילות הברכות בשפה קטועה ובהבלעת האותיות, וכ''ש בהבלעת מילים שלמות, הרי שזה ממש חוכא ואיטלולא מהברכה, ויש כאן ביזוי השם ממש.
וזאת יש לדעת דכאשר ביזוי ה' הוא בחיצוניות, העונש גדול ביותר, דאז כביכול האדם בעזות ובגלוי מזלזל בכבוד קונו, וקשה מאד ללמד זכות על אחד שכזה, דמילא כאשר הכוונה בורחת מן האדם ומאבד הוא את ריכוז מחשבתו בתפילתו עוד יש מה לדונו לזכות שהוא מרוב הטרדות או מחוסר טהרה וכו', אולם כשגם בחיצוניותו מזלזל הוא הרי שאז עושה עוונו בגלוי ואיכא חוצפא יתירא בזה, כי עבירה בגלוי מלבד שהיא חוצפא מצד עצמה, חמורה היא ביותר כי בכך מתבטא האדישות, וכאילו ולא אכפת לו לאותו אדם מנוהגו ומשלים הוא עם עצמו ללא רצון להשתנות, מה שאין כן כשלפחות החיצוניות נאותה ומכובדת, הרי שבזה לפחות מראה הוא שאינו משלים עם פנימיותו החסרה ומשתדל הוא לכבד את קונו לפחות בחיצוניות בתקוה שמכך יגיע גם לטהרת הפנימיות.
וכמו כן יש להרחיק משחוק וליצנות המרחיקים יראת ה' גם בצורה החיצונית, דאף שקשה להאחז ביראת ה' בפנימיות להיות מורא שמים עלינו עד כדי שיהא עלינו מורא ופחד, אולם לפחות בחיצוניות יש להשתדל שלא תהא הנהגה פרועה וקלת ראש, דכאמור בזה מסלק האדם מורא שמיים ממנו.
וכמו כן באכילה, יש לאכול במתינות ובדרך של כבוד ולא בהלעטה ובזלילה, שבזה דוחה האדם את מורא שמים מעליו, דלמה יגרע האוכל לפני המקום מהיות אוכל לפני בני אדם בחתונה שאז אף אם ירעב מאד יאכל במתינות בכף ומזלג ויצמצם ככל האפשר מלהראות את רעבתנותו, ולמה כשהנו לבדו ישכח שסוף סוף אוכל הוא לפני קונו.
והוא כלל גדול להשריש יראת שמים קודם בדרך חיצוניות ואף שהיא דמיונית בשלב ראשון ואינה פנימית, ממנה יבוא ממדריגה למדריגה ביראת ה' בפנימיות.
ויסוד ההצלחה הוא בדרך זו וכפי שביארנו לעיל בארוכה, והוא שאין שום תכונה מדה וטבע באדם שאין לו שורש בפנימיותו, ובפנימיותו הוא חיובי כיהלום שמצד עצמו לא ניתן לשנותו בשום אופן, אלא שלאחר ההשתלשלות ועיבוי החומר מקבל הוא טבע שני לפניות זרות שליליות, ועלינו לשוב לאותו טוהר על ידי שנסלק את החומר והטינוף שמעל אותו יהלום, כך כשנוהג האדם בחיצוניות לפחות בהנהגות נאצלות וקדושות מתקשר הוא בזה בעצם לשורש פנימיותו שהוא אכן כזה קדוש ונאצל, כך שאין זה הנהגה חיצונית גרידא, יש לה שורש בפנימיות, אלא שאין אדם חש אותה, אולם בהתמדת העבודה החיצונית באופן החיובי תתפרץ פנימיותו שהיא כמו כן חיובית ותתחבר לאותה חיצוניות חיובית וביחד יצליחו לשבר את החומות שבינתים המהווים חיץ בין פנימיות טוהר הנשמה להנהגה החיצונית כאשר היא כמו כן מטוהרה ואצילה, מה שאין כן כשינהג האדם בחיצוניותו בפריקת עול, הרי שאז יקשה עליו מאד לחלץ את טוהר פנימיותו ממצוקת החומר כשרובץ עליה עצם החומריות בנוסף על ההנהגה החיצונית הסותרת את טוהר פנימיותה. והוא האמרה הידועה המובאת בספר החינוך ''אחרי המעשים ימשכו הלבבות'', דהיינו כשעושה האדם מעשים הגונים - לבסוף ימשך גם לבבו, אחר שלבבו בפנימיותו מטוהר מכבר מצד עצמו.
עצה נוספת לרכישת קנין ''עבדות'' הוא ההתבוננות ב''הכרת הטוב'', שהרי מטבע האדם להיכנע למיטיבו וכשיתבונן בטובות ה' עליו והיאך הוא נצרך ונזקק לבורא בכל תחומי החיים, והבורא אינו נזקק לו לכלום יבוא ליכנע.
ובאריכות הדברים יש לראות בחובת הלבבות ''שער הכניעה'', שערך שער שלם המוכיח ומכריח בראיות נפלאות שעל האדם להיות נכנע ועבד לבוראו, ושהוא עיקר התבלין שבעבודת ה' שמבלי הכניעה ישנו טעם לפגם בכל אשר יעשה האדם.