אור ברסלב
הגדה של פסח - למען תספר מאמר ז - כל הגדול מחבירו נתבע על שלימות אמונתו יותר מחבירו › ח. מדוע הניסים אינם מצויים אצלנו ואף שאנשים מאמינים אנחנו

הגדה של פסח - למען תספר

מאמר ז - כל הגדול מחבירו נתבע על שלימות אמונתו יותר מחבירו · ח. מדוע הניסים אינם מצויים אצלנו ואף שאנשים מאמינים אנחנו

ו. מדרגת רבי חנינא בן דוסא היתה לראות שוה חומץ הדולק כשמן הדולק

ולכך גם אין ניסים גלויים לרוב בני האדם, כי התיחסותנו לנס הוא אחרת מן הטבע, ויש לנו התפעלות מהנס ואילו מהנהגתו הטבעית של הבורא איננו מתפעלים, לכך אחר שאיננו ראויים לכך שישתנה הטבע עבורנו איננו זוכים לנס, אולם רבי חנינא בן דוסא שראה הכל בשוה, ראוי היה שיעשה לו נס, ואף שאין דרכו של הקב''ה לעשות ניסים בחינם, וזה יחשב לכאורה כחנם, דמה בכך שערב שבת אחד לא יהא בביתו נר דולק, נר דולק זה הרי מצוה - ואונס רחמנא פטריה, אולם זכה לזה כיון שלגביו לא חשיב שנעשה לו נס כיון שמצידו אין הוא רואה בדבר כנס יותר מאשר שמן הדולק. והנהגת הקב''ה עם האדם כפי מה שהוא.

ט. בנ''י במצוקתם - מצרים מאחריהם והים לפניהם - נדרשו להיות בטוחים שיארע להם נס באופן של שידוד מערכות הטבע, ונדרש מהם לראות זאת כדבר טבעי

הבדל מהותי רואים אנו בין הניסים שנעשו לעם ישראל עד שנקרע להם הים לבין הנס הגדול של קריעת הים, עד עתה קודם הנס הגדול של קריעת הים - עם בני ישראל קבלו את הניסים מבלי אתערותא מצידם, הניסים היו אצלם בבחינת חסד ומתנה, שהרי לא עמלו עליהם בהתמודדות ובנסיון כל דהוא אלא קבלום במתנת שמים כי לא היו להם כלים להתמודדות מחמת קושי השעבוד בגוף ובנפש, אולם לאחר שכבר ראו במו עיניהם ניסים - עשר מכות ויציאה ממצרים ברכוש גדול - וינצלו את מצרים, אז כבר דרש הקדוש ברוך הוא מישראל ליישם את אמונתם ובטחונם בו בפועל ולכך קלע אותם הקב''ה שוב למצוקה נוראה שלא היה כמותה בפחד עצום ונורא שהנה מצרים מאחריהם ומעתה יטלו את כל רכושם ושללם, וישובו להשתעבד בהם במשנה פרך קשה יותר מקודם, ואז בשעת צרה נוראה זו דרש הקב''ה מהם לבטוח בו וצוה להם ע''י משה רבנו בשעת צרתם ומצוקתם ''דבר אל בני ישראל ויסעו'', אחר שראו כל כך הרבה ניסים וכבר יש להם ללמוד שבעצם הנס הינו הנהגה טבעית אצלם כי אחר מה שראו במו עיניהם עד עתה מלומדים המה בכך, כאן כבר דרש ה' מהם התמודדות עם מבחן קשה באמונה ובטחון בה', כי בכך בעיקר קונים אמונה בהיות האדם עומד במבחנים קשים ומסובכים ועם כל זה לא מצליחים מצבים אלו להזיזו מאמונתו, ולכך עתה דרש ה' מהם שיבטחו בו ליישם אמונתם הלכה למעשה בפועל ממש, ולכן אמר למשה מה תצעק אלי דהיינו אין להם אפילו להתפלל.

ויבואר מדוע אין הזמן היה אז אף להתפלל על פי מה שכתב בספר ''בית אלקים'' להמבי''ט דתפילה הינה אמצעי ולא מטרה. כי התפילה תורה על בקשת נס, ואכן התפילה נצרכת היא תמיד במטרה לחזק בליבותינו את הבטחון שהוא התכלית הנדרש מהאדם דהיינו ליישם את אמונתו בפועל, כי מבלי שיבטא האדם באבריו דהיינו בפיו את אמונתו תדעך בקרבו אחר שאין לה ביטוי, ולכך מטרת התפילה להביא לידי ביטוי חיצוני את האמונה הנמצאת בפנימיות, כך שהתפילה היא אמצעי למטרה שהוא חידוש וחידוד האמונה בקרב האדם, וכאן בנ''י לפי מדריגתם נדרשו לפעול במטרה ישירות ללא אמצעי ומיד לעשות פעולה המבטאת בטחון מושלם בה', ולכך נדרשו לבטוח בה' ולראות בנס שעומד להתחולל אצלם כדבר טבעי שמוכרח שכך יהיה מבלי להסס ולפקפק עליו, ונדרשו לבטל את כל כוחות הטבע ולסלק את הדאגות והפחדים מכוחות זרים ולא לראות בשום כח ככח מצד עצמו מבלעדו יתברך, ולא היה לפי מדרגתם לגשת למלאכה זו דרך אמצעי שהוא התפילה, וזהו ''מה תצעק אלי'' לחזק בטחונך בי בדרך צעקה ותפילה, שזו אמצעי למטרה שהיא הדביקות, ''דבר אל בנ''י ויסעו'' - יש להם להאחז בבטחון בפועל ממש וליסוע בים מתוך בטחון בי שאצילם, ולראות בהצלתם בדרך נס כדבר טבעי ומוכרח, וכאמור לעיל הנאחז ומתדבק בבורא אין שום נזק יכול לשלוט בו, ודבקות פשוטה זו רצה מהם הקב''ה באותה שעה כדי שיהיו ראויים למצב שלא יוכל לשלוט בהם שום כח שבעולם לא מצרים שמאחריהם ולא מי הים שלפניהם.

י. בנוסף לבטחונם בה' שבודאי יארע להם נס נדרשו בנ''י לממש את בטחונם בכניסה בפועל לתוך הים ואפילו עד חוטמיהם ולהיות עדיין בטוחים בנס שיארע

ולגבי שאלה שניה מהו שנצטוו בפעולת ''ויסעו''.

מובא במדרש רבה ''בשלח'' על פסוק ''ויבוא ישראל ביבשה בתוך הים'' שנכנסו ישראל לים עד ברכיהם ולא נקרע הים, עד מתניהם ולא נקרע, עד חוטמיהם - ואמרו הושיעה אלוקים כי באו מים עד נפש, ונבקע.

אדם יש לו משפט קשה ומסובך, אומרים לו חבריו מביני דבר, כי משפטו נראה קשה ומסובך וכפי הנראה שיצא דינו למאסר ממושך, וכששואל הוא אימתי מועד משפטו, אומרים לו בעוד שנה, הרי כששומע שמשפטו בעוד כשנה רגוע הוא ושלוו מתוך מחשבה שהנה יש לו הרבה זמן להתארגן ולהתכונן בהגנה עצמית. אולם אם אומרים לו שמועד משפטו בעוד כיומים מיד נתפס ליאוש נורא, וכי מה יוכל לעשות ביומים.

כמו כן לגבי פרנסתו של אדם, אדם שיש לו פרנסה לעוד שנה בנקל הוא לו לומר כשנשאל מה יהיה בעוד שנה: ה' ירחם, יעזור ה', וכו', אולם ככל שמתקרב סוף השנה, כבר הולך ורופף בטחונו בה'.

אולם נתבונן מה השיעור של זמן שמצווים עלינו בתורה ובחז''ל לתלות תקוה ולא להתיאש הלא הוא כהרף !עין, וכנאמר ''ותשועת ה' כהרף עין'', וכן בחז''ל (ברכות י' ע''א) אמרו: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים, דהיינו לדעת רבותינו אם יש לך שיעור זמן מועט עד הפורענות אפילו של כהרף עין מחויב אתה לתלות תקוה וציפיה כאילו יש מרווח זמן ארוך ביותר. אם כן המאמין השלם עושה חשבון כמה ''הרף עין'' יש במשך יומיים הלא אלפי אלפים, ואם כן שלוו הוא ורגוע בכך שיש לו הרבה זמנים שיש בהם כדי שיעור ישועה, כי כך קבעה לנו התורה שיעור הבטחון, וכמו שקבעו לנו שיעורי כזית כביצה ורביעית - כן קבעו לנו שיעור בבטחון - כהרף עין, שכל שאדם בתוך שיעור זה סמוך לצרה - עדיין מחויב הוא לבטוח בה' ולא להתיאש מישועתו.

וזה מה שרצה הקדוש ברוך הוא ללמד למשה ולישראל ולתבוע זאת מהם כי היה זה לפי מדריגתם לתבוע זאת מהם, כי באמונה כל אחד נתבע לפי מדרגתו, אמנם הים לפניכם אולם אפשר עוד כמה פסיעות להלך מבלי שיפגע הים בנפשם. ואם כן מחובתם להמשיך וליסוע ולהחזיק בתקווה וציפיה שהישועה בוא תבוא, והנה נכנסים המה לים עד ברכיהם ועדיין לא נבקע הים, כי דרש מהם הבורא להאמין בו ביותר, ואם כן עליהם היה להמשיך בתוך הים עוד פסיעה והנה הגיעו המים עד מתניהם, ועדיין לא נקרע הים כי עדיין דרש מהם השם יתברך עוד תקווה וציפיה, עד הרגע האחרון ממש. ובני ישראל הבינו ענין זה ולא נסוגו והמשיכו ללכת עוד עד שהגיעו המים לחוטמיהם, כי הבינו שהקדוש ברוך הוא דורש מהם למצות את בטחונם בו בתכלית ולכך דורש הוא מהם אמונה ובטחון תקווה וציפיה לישועתו עד הרגע האחרון ממש, והוא דככל שעדיין ישנו שיעור הרף עין הסמוך לסף הצרה עדין ישנה תביעה לסמוך על ישועתו יתברך, ולפי מדרגתם אז היה בידם הדבר, ולכך נתבעו על כך ועמדו בכך.

והגה''צ רבי אליהו לאפיאן זצ''ל היה אומר: הקדוש ברוך הוא ציווה לבני ישראל על ידי משה ''ויסעו'', מֶה היה לוּ בני ישראל היו מפחדים ליסוע מחמת הים שלפניהם ולא היו עוצרים כח ועוז בנפשם להמשיך וליכנס בתוך הים ביבשה, ומפחד ליבם היו עומדים על עומדם, הרי שהיו בסכנה עצומה להצלתם בכלל, שהרי מבלי עוז בטחונם לא היו ראויים לגאולה.

יא. בהיות ומדרגתם של ישראל היתה אז נפלאה באמונה נתבעו לבטוח בתשועת ה' שתהא כהרף עין ממש, וכשישמו בטחונם זכו בדין לחסד ה' ולכן הותר להם לומר שירה

וכאמור - לא די בכך, שאם לא היו נכנסים לים כלל לא היו ראויים לנס, אלא גם אם היו נכנסים לים ובראותם כי המים עד ברכיהם ולא נעשה עדיין שום נס ואז היו מחליטים לעצור - לא היו ראויים לנס, וכן אם היו הלאה נכנסים עד מתניהם ונעצרים בראותם כי הים טרם נבקע, כמו כן לא היו ראויים לנס. ורק בזכות עוז בטחונם בה' להמשיך וליסוע בתוך הים עד חוטמיהם רק אז זכו שיבקע להם הים, כי לפי מדרגתם הנפלאה אז באמונה נתבעו לבטוח בה' בתשועת ה' שתהא כהרף עין ממש שהרי משהגיעו המים לצוארם ועד שיגיעו לחוטמיהם הוא ענין של הרף עין כשיורדים המה לים, ונתבעו להמשיך ולרדת לים ולהאמין שיארע הנס.

לימדנו הקדוש ברוך הוא בזה כי האדם השלם חייב לתלות תקוותו בבוראו עד הרגע האחרון ממש, ואם נעצר הוא מבטחונו אפילו שניה קודם חסר אמנה הוא.

ובזה נבוא לישב באופן אחר מהמאמר הקודם מדוע הותר לעם ישראל לומר שירה על איבוד מעשי ידיו של הקב''ה מה שלא הותר למלאכי השרת, והטעם הוא להיות שמיצו בני ישראל בטחונם בה' בתכלית זכו בדין לחסד זה שיבקע להם הים, כמו שזכה רבי חנינא בן דוסא לחסד ה' שידלק לו החומץ ולא נחשב לו זה לנס, והבוטח בה' באמת זוכה בדין ובצדק לחסד ה', והראיה מהנאמר ''והבוטח בה' חסד יסובבנו'' ומובא במדרש (ילקו''ש): ''אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו'', ומאמר זה קשה למאד וכי יתכן רשע ובוטח בה', ואפילו הצדיקים מתקשים במדה זו וכמובא בגמרא סוטה (מח) מפני מה מתבזבז שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא מפני קטנות אמונה, והיאך יתכן רשע ובוטח בה', אלא באו חז''ל ללמד לנו יסוד עצום במדת הבטחון, והיינו, שהבוטח בה' זוכה מן הדין ואפילו לו יצויר שיהא זה רשע גם זכאי הוא לחסד יסובבנו, ולא מצד שמציאותי הדבר, אלא להורות שחסד זה הוא מן הדין לבוטח בה', ועד כדי שאף אם יהא רשע מגיע לו מן הדין לזכות לחסד ה'.

והטעם הוא היות וישנה כאן הנהגת מדה כנגד מדה, שהרי ביארנו לעיל שהבטחון הגמור שהאדם מבטל בדעתו כל הכוחות שבעולם ומכחיש את כל המקריות, ואינו רואה במקרים ככח וגורם כלל, ומבטלם כלפי כח הבורא והיו כלא היו אצלו. ולכן מדה כנגד מדה - כשם שאין הוא רואה בהם כבעלי כח להזיק לו, כמו כן אין בכחם להזיק לו, כדרך שרואה הוא את כחם כן יכולתם כלפיו, וכשם שמצדו אינו רואה בהם בעלי כח כלל כן הוא שאינם בעלי כח כלפיו כלל. וכמו מעשה (המובא בגמ' חולין ז' ע''ב) ברבי חנינא והמכשפה שרצתה להזיקו בנטילת עפר מתחתיו ואמר לה טולי - ''אין עוד מלבדו'' כתיב, ולא יכלה להזיקו בכישוף אחר שביטל כח הכישוף במחשבתו להחשיבו חסר יכולת וכח. ואם כן מן הדין זוכה הבוטח במדה כנגד מדה שלא ישלוט בו כח הרע כלל, והעובדא שאף אם יהא רשע יזכה לכך, כי זה מן הדין מדה כנגד מדה.

ולכן עם בני ישראל שמצו בטחונם בה' עד תומו זכו מן הדין לקריעת ים סוף, ואם כן יצאו בדין מפורענות זו. ולכן הותר להם לומר שירה דאימתי אין נותן רשות הקב''ה לומר שירה כאשר האדם יוצא בחסד וברחמים ולא מן הדין מאותה פורענות כמו לוט שניצול מסדום שלא בזכותו אלא בזכות אברהם ואם כן הצלתו היתה בחסד ולא מן הדין, ולכן לא הותר לו אפילו להביט במפלת סדום, מכיון שהוא עצמו ניצול בחסד ולא מן הדין ואם כן היאך יהא מותר לו לראות במפלת מעשי ידיו של ה', ומדויק ברש''י גבי לוט: אין אתה כדאי לראות בפורענותן, מה שאין כן עם בני ישראל יצאו מן הדין בכח בטחונם בה', שיש בכאן מדה כנגד מדה להציל את הבוטח מן הדין כמבואר, ובדין יצאו מפורענות זו ולכן הותר להם לומר שירה, ואפילו מה שלא הותר למלאכי השרת שלא שייך גביהם זכות הבטחון בקריעת ים סוף דשייך דוקא גבי בני ישראל שמצו בטחונם בה' ומכח זה נקרע להם הים.

ולפי זה גם יובן מדוע לא אמרו שירה רק על הים ולא עוד קודם לכן כשיצאו ממצרים ברכוש גדול, כי עד עתה היו הניסים אצלם בבחינת מתנה וחסד, ולכך לא הותר להם לומר שירה מה שאין כן עתה על הים שזכו לנס מהתמודדותם על בטחון בה' ויישמוהו הלכה למעשה, הרי שבדין זכו בנס זה - מדה כנגד מדה כמבואר ולכך רק עתה הותר להם לומר שירה.

תוכן העניינים

הגדה של פסח - למען תספר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה