אור ברסלב
הגדה של פסח - למען תספר מאמר ז - כל הגדול מחבירו נתבע על שלימות אמונתו יותר מחבירו

הגדה של פסח - למען תספר

מאמר ז - כל הגדול מחבירו נתבע על שלימות אמונתו יותר מחבירו

מאמר ו - אוהב עמו ישראל

''מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו'' (שמות יד, טו)

א. מה תצעק אלי?!

ויש להבין מה טענת הקדוש ברוך הוא למשה באומרו מה תצעק אלי, וכי מה יותר מתאים בזמן מצוקה שכזה - הים לפניהם ומצרים מאחריהם - מאשר לצעוק לה', ועוד יש להבין מהו ''דבר אל בני ישראל ויסעו'' וכי להיכן יסעו והלא הים לפניהם.

ובמאמר זה נשוב לבאר באופן אחר את היתר אמירת שירת הים לבני ישראל מה שלא הותר למלאכים מסיבת: ''מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה''?!

ועוד יתבאר במאמר זה מדוע אמרו בני ישראל שירה רק על הים ולא עוד קודם לכן כשיצאו בממצרים ברכוש גדול?

ב. אי אפשר שיארע נזק לאדם בהיותו מדבק מחשבתו בה'

ונקדים דברי הרמב''ם בספרו מורה נבוכים (ח''ג פנ''א):

ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו השם יתברך בדרכים האמיתיים, ושמחתו במה שהשיג [כלומר, כשמפנה האדם מחשבתו ומדבקה בהשם יתברך ושמח בדבקותו], אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עם השם, והשם עמו. אבל, בהסיר מחשבתו מהשם, אשר אז נבדל מהשם - השם נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא להשגחה ולהמלט מיד המקרה, הוא השפע ההוא השכלי וכו'.

והנה התאמתה אצלי זאת האמונה גם כן מדברי התורה, אומרו יתברך (דברים לא, יז): ''והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה''. ומבואר הוא, שהסתרת פנים הזאת - אנחנו סיבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אומרו (שם, יח): ''ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה'', ואין ספק כי דין היחיד כדין הציבור.

הנה התבאר לך, כי הסיבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה, ויהיה מזומן לאכול כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם. אבל מי שאלוקיו בקרבו, לא יגע בו רע כל עיקר. אמר ה' יתברך (ישעיה מא, י): ''אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלוקיך'', ואמר (שם מג, ב): ''כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך וגו''', כי כל מי שהביא עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא, יתדבק בו ההשגחה ויימנעו ממנו הרעות כולם. ואמר דוד המלך ע''ה (תהלים קיח, ו): ''ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם וגו'''.

עולה לנו מדברי הרמב''ם שבעצם שיא פסגת השלימות היא הדביקות בהקדוש ברוך הוא, והעובדא שיש בכוחה להשליט את האדם על כל הקמים עליו, והטעם הוא שכאשר האדם נדבק באמונת אין עוד מלבדו, כפי שמבטל כל התיחסות לשום כח בעולם מלבדו יתברך, הרי שבאותה הנהגה מדה במדה נוהג עמו ה' בדרך נס מעל כל הכוחות כולם, אם מצליח הוא להדבק בשלימות בה' ולבטל לגמרי כל הכוחות מליחס להם שום כח - נושע לגמרי, ואם מצליח להדביק מחשבתו אבל לא לגמרי אז ישועתו כמו כן לא לגמרי.

ג. סגולה גדולה ונפלאה שלא יוכלו לשלוט על האדם שום כוחות שבעולם ואפילו כשפים

וראה בדברי הגאון ר' חיים מולאזי'ן מה כוחו של הדבק באמונת אין עוד מלבדו, ואלו דבריו המובאים בספר ''נפש החיים'' (שער ג' פרק י,, ב):

ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו בו שום רושם כלל, כשאדם קובע בליבו לאמור הלא ה' הוא האלוקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בליבו בטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כוח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל. וזהו הענין הוא כוונת הזוהר בהקדמה (דף י''ב סוף י''א) ''פיקודא רביעאה למנדע דה' הוא האלוקים כמה דאת אמר ''וידעת היום וגו' כי ה' הוא האלוקים'' ולאתכללא שמא דאלוקים בשמא דהוי''ה, וכד ינדע בר נש דכולא חד ולא ישווי פרודא, אפילו ההוא סיטרא אחרא יסתלק מעל עלמא וכו' והבן.

ד. מי שאמונתו ברורה יכול לפעול ניסים ונפלאות ולשנות הטבע אחר שאין אצלו מושג של טבע

עוד מדברי קודשו של הרב ''נפש החיים'':

וגם יגזר אומר ויקם לו לפעול ענינים וניסים נפלאים היפוך סידור כוחות הטבעים, כיון שמשעבד ומדבק טוהר אמונת לבבו באמת בל תמוט רק לו יתברך לעד, ואצלו יתברך הכל שווה כל רגע לפעול בסידור הטבע שקבע, או היפוך סידוד הטבע, כמו שמצינו בדבי חנינא בן דוסא שהיה גוזר אומר ופועל כפי רצונו בכל היפוך סידור הטבע, כאומרו ''מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק'', רצה לומר, הלא אצלו יתברך שווה זה כמו זה כנ''ל, וכן הספיק הקדוש ברוך הוא בידו, וכהנה רבות איתו כמובא בש''ס מנפלאות עיניניו, וזה היה ענין האבות הקדושים כל ימיהם, כי המה בנוראות צדקתם וטהרת קדושת ליבם, היו מדבקים מחשבתם לרצונו יתברך כל ימיהם בלי הפסק רגע, וביטלו ברצונם כל הכוחות שבעולם ולאפס ותוהו נחשבו אצלם, ולכן זכו גם לניסים נפלאים בשידוד המערכות וצבאיהם כנ''ל, ולכן נתייחד שמו יתברך עליהם להקרא אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, וכאומרו יתברך בעצמו ''אלוקי אבותיכם'', ולזה אמרו ז''ל: האבות הן הן המרכבה.

ה. הנהגת מדה כנגד מדה מחייבת שכאשר האדם לא רואה בטבע כטבע אלא כנס שכמו כן יהפך לו הנס כטבע

וכידוע שהנהגותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מידה, ואם כן כשם שאדם זה אינו רואה בהנהגה הניסית כהנהגה חריגה וכטבעית היא אצלו בהיות שברור לו שזו ההנהגה האמיתית, וכל מה שמתנהג העולם בדרך טבע זהו אינו אמת, אלא זו הנהגה המעלימה ומסתרת את ההנהגה האמיתית שהיא ההנהגה הניסית, וההנהגה הניסית היא טבעית אצלו, הרי שזוכה הוא שהנהגה זו תנהג אותו בכל עיניניו, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. וביתר עומק, אין הקדוש ברוך הוא עושה ניסים למי שחושב ורואה את ההנהגה העל טבעית כניסית, אולם הרואה את ההנהגה הניסית כטבעית הרי שלגביו אין הנהגה ניסית נחשבת לנס, ולמה שלא ינהגו עמו בדרך נס אחר שהטבע אצלו נס ואין הוא רואה בטבע פחות ממה שרואה הוא בנס, הרי שלגביו אין נחשב שנעשה לו ''נס''.

ו. מדרגת רבי חנינא בן דוסא היתה לראות שוה חומץ הדולק כשמן הדולק

והוא הנאמר אצל רבי חנינא בן דוסא - ''מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק'' ודלק החומץ. ונתבונן, מילא אילו היה רבי חנינא נושא תפילה ותחינה לה' שידלק החומץ, מובן מדוע זכה שידלק לו החומץ, שהרי תפילתו נתקבלה ואילו אצל שאר בני אדם אין כל כך כח בתפילתם, אולם הרי לא נשא הוא תפילה אלא אמר משפט פשוט ותמים שיכול כל יהודי מאמין להאמין בו ולאומרו, שאכן ''הכל יכול'' שאמר לשמן ידלק יכול לומר לחומץ וידלק, ואם כן היאך פעלה אימרה זו דווקא אצלו ולא תוכל לפעול היא אצל כל אדם?

התשובה היא, היות ובכל ימות השנה כשראה רבי חנינא שמן דולק התפעל והתרגש מנפלאות ה' וראה בטבע זה נס, ולכן לא הבין שנצרך יותר נס כדי שידלק החומץ, לפי שרבי חנינא בן דוסא אמונתו בבורא היתה קבועה בליבו לאמר: הרי גם שמן שדולק זהו נס גמור אחר שנעשה זאת מגזירתו יתברך לצורך הבריאה, ואם כן למה נצרך יותר נס לחומץ שידלק, וכי בשביל שבשמן הדולק הורגלנו ובחומץ לא הורגלנו ישתנה הדבר מעצם הפלא של הבריאה? !

לעומת זאת שאר בני אדם שאינם מתפעלים ומתרגשים משמן הדולק ונחשב אצלם הדבר כטבע, ואילו חומץ נחשב לנס חריג - אינם ראויים לנס כזה, ולכך רחב''ד שדבק באמונה זו דלק לו החומץ, כיוון שלגביו אינו נחשב שנעשה לו נס, כיון שהנהגתו של רבי חנינא לראות את השמן הדולק לא פחות נס מחומץ הדולק ותרוויהו כהדדי לגביה.

ז. ההבדל בין הנס שאירע לבנו של רבי יוסי דמן יוקרת שנענש עליו לנסו של רבי חנינא בן דוסא שלא נענש עליו

ואין להקשות מדוע לא חש מלהטריח את בוראו להדליק החומץ כמו שהקפיד רבי יוסי דמן יוקרת על בנו על שהטריח לבוראו להוציא תאנה קודם זמנה (כמובא בגמרא תענית כד), ההבדל הוא, בנו של רבי יוסי הבין שזה נס שתוציא התאנה פירות קודם, זמנה ועם כל זה לצורך הפועלים שיטלו שכרם גזר שכך יהא, ואם כן הבין שלדעתו הנהו מטריח את הבורא עובדא, שהוצרך לגזור שכך יהא, ובכל זאת עשה זאת, לכן הקפיד עליו אביו, אולם רבי חנינא בן דוסא הגדיל והפליא באמונתו ולא ביקש או גזר שידלק החומץ אלא קבע בליבו שבעצם אין צורך לגזור או לבקש, ולא נגרם לו התפעלות כל שהיא מחומץ הדולק יותר משמן הדולק כך שלא הבין שיש פה מושג של מטריח כלל, ולמדרגתו שהתפעלותו שוה בשמן הדולק כמו החומץ הדולק אין הוא מטריח בכך את הבורא כלל, ובדרך זו נהג עמו ה' מבלי להקפיד עליו כלל.

וכן לא יקשה מיתר הניסים שמצינו שעשו גדולי ישראל כרבי יהושע שהוכיח אמיתות דבריו מכותלי בית המדרש, שזה היתה לו בכוונה להעמיד התורה על אמיתותה, או לצורך כלל ישראל כחוני המעגל לירידת הגשמים, דהתם נמי ליכא למימר ''הטרחת'', אחר שכוונתם למטרה נצרכת לכך אין באחריותם ''הטרחה'', גם אם אין מדריגתם כרבי חנינא בן דוסא אחר שיש להם כוונה לכלל ישראל במעשיהם, דלא כמעשה בנו של רבי יוסי בהתאנה, שהבין רבי יוסי במעשה דבנו שלא היה צורך במעשה זה דוקא כדי להביא אוכל לפועלים ולכך הקפיד על בנו.

ח. מדוע הניסים אינם מצויים אצלנו ואף שאנשים מאמינים אנחנו

ולכך גם אין ניסים גלויים לרוב בני האדם, כי התיחסותנו לנס הוא אחרת מן הטבע, ויש לנו התפעלות מהנס ואילו מהנהגתו הטבעית של הבורא איננו מתפעלים, לכך אחר שאיננו ראויים לכך שישתנה הטבע עבורנו איננו זוכים לנס, אולם רבי חנינא בן דוסא שראה הכל בשוה, ראוי היה שיעשה לו נס, ואף שאין דרכו של הקב''ה לעשות ניסים בחינם, וזה יחשב לכאורה כחנם, דמה בכך שערב שבת אחד לא יהא בביתו נר דולק, נר דולק זה הרי מצוה - ואונס רחמנא פטריה, אולם זכה לזה כיון שלגביו לא חשיב שנעשה לו נס כיון שמצידו אין הוא רואה בדבר כנס יותר מאשר שמן הדולק. והנהגת הקב''ה עם האדם כפי מה שהוא.

ט. בנ''י במצוקתם - מצרים מאחריהם והים לפניהם - נדרשו להיות בטוחים שיארע להם נס באופן של שידוד מערכות הטבע, ונדרש מהם לראות זאת כדבר טבעי

הבדל מהותי רואים אנו בין הניסים שנעשו לעם ישראל עד שנקרע להם הים לבין הנס הגדול של קריעת הים, עד עתה קודם הנס הגדול של קריעת הים - עם בני ישראל קבלו את הניסים מבלי אתערותא מצידם, הניסים היו אצלם בבחינת חסד ומתנה, שהרי לא עמלו עליהם בהתמודדות ובנסיון כל דהוא אלא קבלום במתנת שמים כי לא היו להם כלים להתמודדות מחמת קושי השעבוד בגוף ובנפש, אולם לאחר שכבר ראו במו עיניהם ניסים - עשר מכות ויציאה ממצרים ברכוש גדול - וינצלו את מצרים, אז כבר דרש הקדוש ברוך הוא מישראל ליישם את אמונתם ובטחונם בו בפועל ולכך קלע אותם הקב''ה שוב למצוקה נוראה שלא היה כמותה בפחד עצום ונורא שהנה מצרים מאחריהם ומעתה יטלו את כל רכושם ושללם, וישובו להשתעבד בהם במשנה פרך קשה יותר מקודם, ואז בשעת צרה נוראה זו דרש הקב''ה מהם לבטוח בו וצוה להם ע''י משה רבנו בשעת צרתם ומצוקתם ''דבר אל בני ישראל ויסעו'', אחר שראו כל כך הרבה ניסים וכבר יש להם ללמוד שבעצם הנס הינו הנהגה טבעית אצלם כי אחר מה שראו במו עיניהם עד עתה מלומדים המה בכך, כאן כבר דרש ה' מהם התמודדות עם מבחן קשה באמונה ובטחון בה', כי בכך בעיקר קונים אמונה בהיות האדם עומד במבחנים קשים ומסובכים ועם כל זה לא מצליחים מצבים אלו להזיזו מאמונתו, ולכך עתה דרש ה' מהם שיבטחו בו ליישם אמונתם הלכה למעשה בפועל ממש, ולכן אמר למשה מה תצעק אלי דהיינו אין להם אפילו להתפלל.

ויבואר מדוע אין הזמן היה אז אף להתפלל על פי מה שכתב בספר ''בית אלקים'' להמבי''ט דתפילה הינה אמצעי ולא מטרה. כי התפילה תורה על בקשת נס, ואכן התפילה נצרכת היא תמיד במטרה לחזק בליבותינו את הבטחון שהוא התכלית הנדרש מהאדם דהיינו ליישם את אמונתו בפועל, כי מבלי שיבטא האדם באבריו דהיינו בפיו את אמונתו תדעך בקרבו אחר שאין לה ביטוי, ולכך מטרת התפילה להביא לידי ביטוי חיצוני את האמונה הנמצאת בפנימיות, כך שהתפילה היא אמצעי למטרה שהוא חידוש וחידוד האמונה בקרב האדם, וכאן בנ''י לפי מדריגתם נדרשו לפעול במטרה ישירות ללא אמצעי ומיד לעשות פעולה המבטאת בטחון מושלם בה', ולכך נדרשו לבטוח בה' ולראות בנס שעומד להתחולל אצלם כדבר טבעי שמוכרח שכך יהיה מבלי להסס ולפקפק עליו, ונדרשו לבטל את כל כוחות הטבע ולסלק את הדאגות והפחדים מכוחות זרים ולא לראות בשום כח ככח מצד עצמו מבלעדו יתברך, ולא היה לפי מדרגתם לגשת למלאכה זו דרך אמצעי שהוא התפילה, וזהו ''מה תצעק אלי'' לחזק בטחונך בי בדרך צעקה ותפילה, שזו אמצעי למטרה שהיא הדביקות, ''דבר אל בנ''י ויסעו'' - יש להם להאחז בבטחון בפועל ממש וליסוע בים מתוך בטחון בי שאצילם, ולראות בהצלתם בדרך נס כדבר טבעי ומוכרח, וכאמור לעיל הנאחז ומתדבק בבורא אין שום נזק יכול לשלוט בו, ודבקות פשוטה זו רצה מהם הקב''ה באותה שעה כדי שיהיו ראויים למצב שלא יוכל לשלוט בהם שום כח שבעולם לא מצרים שמאחריהם ולא מי הים שלפניהם.

י. בנוסף לבטחונם בה' שבודאי יארע להם נס נדרשו בנ''י לממש את בטחונם בכניסה בפועל לתוך הים ואפילו עד חוטמיהם ולהיות עדיין בטוחים בנס שיארע

ולגבי שאלה שניה מהו שנצטוו בפעולת ''ויסעו''.

מובא במדרש רבה ''בשלח'' על פסוק ''ויבוא ישראל ביבשה בתוך הים'' שנכנסו ישראל לים עד ברכיהם ולא נקרע הים, עד מתניהם ולא נקרע, עד חוטמיהם - ואמרו הושיעה אלוקים כי באו מים עד נפש, ונבקע.

אדם יש לו משפט קשה ומסובך, אומרים לו חבריו מביני דבר, כי משפטו נראה קשה ומסובך וכפי הנראה שיצא דינו למאסר ממושך, וכששואל הוא אימתי מועד משפטו, אומרים לו בעוד שנה, הרי כששומע שמשפטו בעוד כשנה רגוע הוא ושלוו מתוך מחשבה שהנה יש לו הרבה זמן להתארגן ולהתכונן בהגנה עצמית. אולם אם אומרים לו שמועד משפטו בעוד כיומים מיד נתפס ליאוש נורא, וכי מה יוכל לעשות ביומים.

כמו כן לגבי פרנסתו של אדם, אדם שיש לו פרנסה לעוד שנה בנקל הוא לו לומר כשנשאל מה יהיה בעוד שנה: ה' ירחם, יעזור ה', וכו', אולם ככל שמתקרב סוף השנה, כבר הולך ורופף בטחונו בה'.

אולם נתבונן מה השיעור של זמן שמצווים עלינו בתורה ובחז''ל לתלות תקוה ולא להתיאש הלא הוא כהרף !עין, וכנאמר ''ותשועת ה' כהרף עין'', וכן בחז''ל (ברכות י' ע''א) אמרו: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים, דהיינו לדעת רבותינו אם יש לך שיעור זמן מועט עד הפורענות אפילו של כהרף עין מחויב אתה לתלות תקוה וציפיה כאילו יש מרווח זמן ארוך ביותר. אם כן המאמין השלם עושה חשבון כמה ''הרף עין'' יש במשך יומיים הלא אלפי אלפים, ואם כן שלוו הוא ורגוע בכך שיש לו הרבה זמנים שיש בהם כדי שיעור ישועה, כי כך קבעה לנו התורה שיעור הבטחון, וכמו שקבעו לנו שיעורי כזית כביצה ורביעית - כן קבעו לנו שיעור בבטחון - כהרף עין, שכל שאדם בתוך שיעור זה סמוך לצרה - עדיין מחויב הוא לבטוח בה' ולא להתיאש מישועתו.

וזה מה שרצה הקדוש ברוך הוא ללמד למשה ולישראל ולתבוע זאת מהם כי היה זה לפי מדריגתם לתבוע זאת מהם, כי באמונה כל אחד נתבע לפי מדרגתו, אמנם הים לפניכם אולם אפשר עוד כמה פסיעות להלך מבלי שיפגע הים בנפשם. ואם כן מחובתם להמשיך וליסוע ולהחזיק בתקווה וציפיה שהישועה בוא תבוא, והנה נכנסים המה לים עד ברכיהם ועדיין לא נבקע הים, כי דרש מהם הבורא להאמין בו ביותר, ואם כן עליהם היה להמשיך בתוך הים עוד פסיעה והנה הגיעו המים עד מתניהם, ועדיין לא נקרע הים כי עדיין דרש מהם השם יתברך עוד תקווה וציפיה, עד הרגע האחרון ממש. ובני ישראל הבינו ענין זה ולא נסוגו והמשיכו ללכת עוד עד שהגיעו המים לחוטמיהם, כי הבינו שהקדוש ברוך הוא דורש מהם למצות את בטחונם בו בתכלית ולכך דורש הוא מהם אמונה ובטחון תקווה וציפיה לישועתו עד הרגע האחרון ממש, והוא דככל שעדיין ישנו שיעור הרף עין הסמוך לסף הצרה עדין ישנה תביעה לסמוך על ישועתו יתברך, ולפי מדרגתם אז היה בידם הדבר, ולכך נתבעו על כך ועמדו בכך.

והגה''צ רבי אליהו לאפיאן זצ''ל היה אומר: הקדוש ברוך הוא ציווה לבני ישראל על ידי משה ''ויסעו'', מֶה היה לוּ בני ישראל היו מפחדים ליסוע מחמת הים שלפניהם ולא היו עוצרים כח ועוז בנפשם להמשיך וליכנס בתוך הים ביבשה, ומפחד ליבם היו עומדים על עומדם, הרי שהיו בסכנה עצומה להצלתם בכלל, שהרי מבלי עוז בטחונם לא היו ראויים לגאולה.

יא. בהיות ומדרגתם של ישראל היתה אז נפלאה באמונה נתבעו לבטוח בתשועת ה' שתהא כהרף עין ממש, וכשישמו בטחונם זכו בדין לחסד ה' ולכן הותר להם לומר שירה

וכאמור - לא די בכך, שאם לא היו נכנסים לים כלל לא היו ראויים לנס, אלא גם אם היו נכנסים לים ובראותם כי המים עד ברכיהם ולא נעשה עדיין שום נס ואז היו מחליטים לעצור - לא היו ראויים לנס, וכן אם היו הלאה נכנסים עד מתניהם ונעצרים בראותם כי הים טרם נבקע, כמו כן לא היו ראויים לנס. ורק בזכות עוז בטחונם בה' להמשיך וליסוע בתוך הים עד חוטמיהם רק אז זכו שיבקע להם הים, כי לפי מדרגתם הנפלאה אז באמונה נתבעו לבטוח בה' בתשועת ה' שתהא כהרף עין ממש שהרי משהגיעו המים לצוארם ועד שיגיעו לחוטמיהם הוא ענין של הרף עין כשיורדים המה לים, ונתבעו להמשיך ולרדת לים ולהאמין שיארע הנס.

לימדנו הקדוש ברוך הוא בזה כי האדם השלם חייב לתלות תקוותו בבוראו עד הרגע האחרון ממש, ואם נעצר הוא מבטחונו אפילו שניה קודם חסר אמנה הוא.

ובזה נבוא לישב באופן אחר מהמאמר הקודם מדוע הותר לעם ישראל לומר שירה על איבוד מעשי ידיו של הקב''ה מה שלא הותר למלאכי השרת, והטעם הוא להיות שמיצו בני ישראל בטחונם בה' בתכלית זכו בדין לחסד זה שיבקע להם הים, כמו שזכה רבי חנינא בן דוסא לחסד ה' שידלק לו החומץ ולא נחשב לו זה לנס, והבוטח בה' באמת זוכה בדין ובצדק לחסד ה', והראיה מהנאמר ''והבוטח בה' חסד יסובבנו'' ומובא במדרש (ילקו''ש): ''אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו'', ומאמר זה קשה למאד וכי יתכן רשע ובוטח בה', ואפילו הצדיקים מתקשים במדה זו וכמובא בגמרא סוטה (מח) מפני מה מתבזבז שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא מפני קטנות אמונה, והיאך יתכן רשע ובוטח בה', אלא באו חז''ל ללמד לנו יסוד עצום במדת הבטחון, והיינו, שהבוטח בה' זוכה מן הדין ואפילו לו יצויר שיהא זה רשע גם זכאי הוא לחסד יסובבנו, ולא מצד שמציאותי הדבר, אלא להורות שחסד זה הוא מן הדין לבוטח בה', ועד כדי שאף אם יהא רשע מגיע לו מן הדין לזכות לחסד ה'.

והטעם הוא היות וישנה כאן הנהגת מדה כנגד מדה, שהרי ביארנו לעיל שהבטחון הגמור שהאדם מבטל בדעתו כל הכוחות שבעולם ומכחיש את כל המקריות, ואינו רואה במקרים ככח וגורם כלל, ומבטלם כלפי כח הבורא והיו כלא היו אצלו. ולכן מדה כנגד מדה - כשם שאין הוא רואה בהם כבעלי כח להזיק לו, כמו כן אין בכחם להזיק לו, כדרך שרואה הוא את כחם כן יכולתם כלפיו, וכשם שמצדו אינו רואה בהם בעלי כח כלל כן הוא שאינם בעלי כח כלפיו כלל. וכמו מעשה (המובא בגמ' חולין ז' ע''ב) ברבי חנינא והמכשפה שרצתה להזיקו בנטילת עפר מתחתיו ואמר לה טולי - ''אין עוד מלבדו'' כתיב, ולא יכלה להזיקו בכישוף אחר שביטל כח הכישוף במחשבתו להחשיבו חסר יכולת וכח. ואם כן מן הדין זוכה הבוטח במדה כנגד מדה שלא ישלוט בו כח הרע כלל, והעובדא שאף אם יהא רשע יזכה לכך, כי זה מן הדין מדה כנגד מדה.

ולכן עם בני ישראל שמצו בטחונם בה' עד תומו זכו מן הדין לקריעת ים סוף, ואם כן יצאו בדין מפורענות זו. ולכן הותר להם לומר שירה דאימתי אין נותן רשות הקב''ה לומר שירה כאשר האדם יוצא בחסד וברחמים ולא מן הדין מאותה פורענות כמו לוט שניצול מסדום שלא בזכותו אלא בזכות אברהם ואם כן הצלתו היתה בחסד ולא מן הדין, ולכן לא הותר לו אפילו להביט במפלת סדום, מכיון שהוא עצמו ניצול בחסד ולא מן הדין ואם כן היאך יהא מותר לו לראות במפלת מעשי ידיו של ה', ומדויק ברש''י גבי לוט: אין אתה כדאי לראות בפורענותן, מה שאין כן עם בני ישראל יצאו מן הדין בכח בטחונם בה', שיש בכאן מדה כנגד מדה להציל את הבוטח מן הדין כמבואר, ובדין יצאו מפורענות זו ולכן הותר להם לומר שירה, ואפילו מה שלא הותר למלאכי השרת שלא שייך גביהם זכות הבטחון בקריעת ים סוף דשייך דוקא גבי בני ישראל שמצו בטחונם בה' ומכח זה נקרע להם הים.

ולפי זה גם יובן מדוע לא אמרו שירה רק על הים ולא עוד קודם לכן כשיצאו ממצרים ברכוש גדול, כי עד עתה היו הניסים אצלם בבחינת מתנה וחסד, ולכך לא הותר להם לומר שירה מה שאין כן עתה על הים שזכו לנס מהתמודדותם על בטחון בה' ויישמוהו הלכה למעשה, הרי שבדין זכו בנס זה - מדה כנגד מדה כמבואר ולכך רק עתה הותר להם לומר שירה.

יב. המדרגות של הצדיקים לעולם הבא כפי שלמות אמונתם ובטחונם כהקב''ה בעוה''ז

והוא כענין הגמרא בסוטה (מח) ''כי מי בז ליום קטנות'' מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות אמנה שהיתה בהם, אלו הם דברי רבי אליעזר הגדול, ומפרשת הגמרא דבריה שם על פי דבריו של רבי אלעזר, דמי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, דהיינו כנ''ל, שלמות האמונה הוא שכל מרווח זמן שעדיין נותר עד הצרה חייב לראות בו האדם כדי שיעור אפשרות ישועתו ולא לדאוג.

כי כך דרך האדם להיות מדבר באמונה ומתחזק באמונה, אולם ככל שמתקרב סף הנסיון כושל כוחו מלהשתמש באמונתו.

יג. נח קטן אמנה בשביל שהשהה אמונתו לרגעים אחדים

וכן מצינו בנח שנאמר עליו (בראשית ז, ז) ''ויבא נח מפני מי המבול'' ואומר רש''י: אף נח קטן אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, והוא פלא, והלא נח בונה תיבה זה כבר מאה ועשרים שנה ומזהיר לבני דורו שעתיד הקב''ה להביא מבול לעולם, והיאך אפשר לומר מאמין ואינו מאמין? אולם להנ''ל מבואר היטב, דכל זמן שרחוק האדם מסף הדבר שעליו להאמין בו - נקל לאדם להאמין, אולם ככל שמתקרב הוא לענין שנצרך הוא להאמין עליו אמונתו מטשטשת, ובפרט כשהוא ברגע האחרון ממש אז נצרך חיזוק עצום לאמונה שבדיוק באותו רגע שנשאר יתחולל פתאום הנס והפלא, וזה מה שנתפס נח לפי מדריגתו, בודאי מאמין גדול היה בגזירת המבול אולם כל זמן שהיה הזמן רחוק עדיין לא קשה כל כך להאמין, אולם ברגע האחרון ממש שנצטוה ליכנס לתיבה מפני המבול ורואה הוא שכל הבריאה עדיין עומדת בעינה ואין שום שינוי בטבע הבריאה - להאמין שהנה כרגע לפתע פתאום מיד יתחולל מבול בעולם וישתנה הכל כהרף עין - על רגע סופי זה נאמר עליו מאמין ואינו מאמין, כי היה עליו להיות מאמין שמיד כרגע יתכן המבול ועליו ליכנס לתיבה מיד, דאף שודאי האמין שיבוא מבול אולם נחלש באמונה זו שיתכן הדבר תיכף ומיד, וחשב בדעתו אפשר יתעכב הענין מאיזה סיבה וכדומה, והואיל והשהה אמונתו לרגעים אחדים עד שיבאו מי המבול - נחשב לקטן אמנה.

יד. המאמין השלם ככל שהחרב מתהדקת על צוארו מתחזק להאמין שהנה והישועה קרובה

והנה רואים אנו זאת בחוש באמונת הגאולה, כל יהודי המאמין בעיקרי האמונה מאמין הוא בגאולה העתידה לישראל אולם בעיתוי של הגאולה שיתכן ויהא עכשוי ממש, כאן כבר האדם רופף באמונתו, ולדוגמא: אם יאמרו לנו בנבואה - בעוד כעשר שנים זהו תאריך האחרון לגאולה בנקל יהא אפשר לנו להאמין בכך, וזכורני שהתפרסם בזמנו קץ גאולה מדברי ה''חסד לאברהם'' על שנה מסוימת - אזי ככל שהיינו רחוקים מזמן זה האמינו כולם ודברו שבשנה פלונית תהא שנת גאולה, אולם ככל שהתקרבה והגיעה שנה זו, וכל שכן בעיצומה של שנה זו, כבר התרופפה יותר ויותר האמונה בגאולה בשנה זו.

ומעשה היה ששאלו את החפץ חיים לעת זקנותו מתי יבוא משיח, אמר להם: בקרוב ממש כי אנו בעקבתא דמשיחא, ושאלוהו הלא דבר זה אמרת לנו כבר לפני שלושים שנה ולא נתחדש כלום, ענה להם: אדרבא אם כבר עברו שלושים שנה סימן שאנו קרובים יותר שהרי הנה עברו כל כך הרבה שנים. זהו הרגשתו של מאמין שלם שאדרבא ככל שמתקרב הזמן יותר, מתחזק הוא באמונה יותר, שבודאי לא יטוש ה' עמו והנה הגיע ''ההרף עין'' שמכריח יותר את ישועת ה' לבוא, ואילו החסר אמונה ככל שמתקרב עידן ההרף עין מתיאש הוא יותר, שהנה כבר החרב על צוארו והישועה איננה, אם כן ודאי לא תבוא יותר, ואינו מבין שאדרבא, דוקא עכשיו הסיכוי לישועה הרבה יותר מממה שהיה קודם, שכן דרכו של הקב''ה להביא את הישועה כשנהדק החבל על הצואר, כדי לנסות את בריותיו עד כמה אמונתם שלמה בו, וכמו שנתנסו אבותינו בקריעת ים סוף ובמדבר.

ולכן גם זו הסיבה בין הסיבות שהעלים הקב''ה את הקץ, דאילו היה מגלה לנו הקץ לא היה נסיון להאמין בגאולה שעתידה להיות בעוד זמן ארוך, ורצה הקב''ה שנתחזק באמונה שכל רגע ורגע יתכן פתאום שתבוא הגאולה וישתנו הטבעים מגלות לאור גדול מבלי שנתיחס לסיבות ולטבעים, ובזה יתחזק בטחוננו ואמונתנו בו, ואדרבה, תלה את הגאולה באמונתנו שבידינו לזרז לעצמנו את הגאולה באם נתחזק באמונה זו דוקא שיכול הוא לגאלינו בכל רגע ממש.

טו. על האדם להתאמן על אמונתו במקרי היום יום פן תפגעהו רעה הממוטטת ולא ימצא די מוכן באמונה לקדם פני הרעה

וזו כל עבודתנו להשלים את אמונתנו, והיינו בכך שלא רק נצפצף בפינו אמונה, אלא העיקר שבשעות הנסיון והמבחן ניישם את אמונתנו, דהיינו בזמנים כאלה שאנו לחוצים בזמן שנצטמצם לנו מרווח הזמן מלתלות את ישועתנו במקרים ונותר לנו לתלות את ישועתנו רק בניסיו, עם כל זה לא לאבד את יציבות וישוב דעתנו מתוך אמונה שישועת ה' כהרף עין, וככל שמצליח האדם להשאר חזק באמונתו עד סף הישועה זהו המאמין השלם.

כמובן שזוהי מדריגה גדולה להיות חזק ומאמין עד הרגע האחרון ממש, אולם לפחות נלמד מכאן להסיר הדאגות לטווח ארוך ולהמנע מהשתדלויות מיותרות לצורך זמן ארוך, ולכל היותר נשתדל רק כאשר קרובים אנו לצורך המצריך השתדלות, ולא כאותם הדואגים לעתידם שנים רבות קודם בכל מיני תוכניות למיניהם, שבכך מחנכים המה את עצמם להשכיח את הבטחון מהם ולסדר לעצמם חיים באופן שהאדם הוא הפועל ועושה ומסדר עניניו מבלי להשאיר פינה להשלכת עצמם על בוראם, הרי בזה תשתכח תורת האמונה והבטחון מהם, ומה הועילו בכל עמלם בתורה ומצוות כאשר את העיקר שהוא פנימיות הלב עבודת אמונה ובטחון השכיחו מעצמם והסתפקו בחיצוניות בלבד.

הדברים שנאמרו אינם פשוטים לקיימם, אדם הולך לרופא, והרופא מבשרו על מחלה נוראה עליו או על אחד מבני ביתו רח''ל, אדם נתפס למשפט קשה שצפוי הוא לעונש ממושך ואין יכולת לאדם לחלצו מצרתו, או שמתמוטטת פרנסתו וכדומה, כמה כח של אמונה נצרך לאחד שכזה שלא לאבד תקוה ולראות את ישועת ה' מול עיניו שתתכן ותהא לרגע, ומכך להחזיק תקוה וצפיה לישועת ה', ואם לא יכין האדם עצמו לכך טרם בא עליו פגע מפגעי העולם הרי יתמוטט לפתע. ולכך יש להרגיל עצמו לאמונה מהדברים של מקרי היום יום, ממקרי כעס עלבון או אכזבה כל שהיא, להתאמן על האמונה בכל עת ואז מובטח הוא שלא יהרסוהו פגעי הזמן שמזומנים המה לבוא בכל עת ה' ישמרנו.

תוכן העניינים

הגדה של פסח - למען תספר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה