אור ברסלב
הגדה של פסח - למען תספר מאמר ו - אוהב עמו ישראל

הגדה של פסח - למען תספר

מאמר ו - אוהב עמו ישראל

מאמר ה - הנס והטבע

''למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' ''

א. את אשר התעללתי במצרים - מכות בדרך התעללות

מכות מצרים היו בדרך התעללות, מכות שיש בהם ליצנות ולגלוג למצרים, ומדוע לא הענישם הקב''ה בעונשים ופורעניות המצויים בעולם אלא באופנים שונים ומשונים כדם, צפרדע, כינים וכו' שאלו מכות שאינם בנמצא, מכות המבזים את לוקיהם להיות ללעג ולקלס, וכמו שמצינו בפורענות סדום וכדומה, וכמדומה שזו הפורענות היחידה שמצינו בה הנהגה של התעללות.

ועוד יש להבין מה רצתה התורה להדגיש לנו במילה זו של ''התעללתי'', דמילא במה שמספרת התורה שהוציאנו ה' באותות ובמופתים הוא כדי ללמדנו את גודלו ואת ידו החזקה ויכולתו וגבורתו של הקב''ה, אולם במה רצתה תורה שנחזק עצמנו בתארה לנו שהמכות היו בדרך ''התעללתי''.

ב. התעללות במצרים היתה מדה במדה בהנהגה גלויה ביותר לבטאת אהבת ה' לעמו ישראל

וההסבר הוא כך, דבודאי הנהגת הקב''ה אף שהיתה בהתעללות עם מצרים היתה הנהגת מדה במדה ממש, דבודאי גם באומות העולם כשנפרע הקב''ה מהם הוא כפי חטאם והכל בדין וביושר, אלא שהנהגה זו של מדה כנגד מדה לא תמיד היא בגילוי כל כך עד כדי שגם בני האדם יראו בעליל וללא רמזים את הנהגה זו, וכאן היתה באופן הגלוי ביותר מאהבת ה' לעמו ישראל. והטעם דאם היו המכות במצרים כדור המבול ששטפם הקב''ה, או כסדום ועמורה שהמטיר עליהם הקב''ה אש וגפרית, שאלו מכות שאינם של התעללות, היה לנו לחשוב שהכם הקב''ה למצרים להיותו חפץ במשפט בלבד, וזו הסיבה שהענישם כדרך שהעניש את דור המבול וסדום ועמורה שהרעו והשחיתו, ומלך במשפט יעמיד ארץ. אולם בגאולת מצרים להיות שאז יצר הקב''ה את עמו להיות לו לעם, וכנאמר: ''עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'', היה נצרך שיוכיח להם הקב''ה את אהבתו אליהם, כדי שיקנו אימון בו לנצח, וידעו שהנהגתם עם אוהב ולא עם נגיד ומצוה החפץ שיעשה רצונו ותו לו, אלא עם אוהב נאמן שכל כוונתו לתועלתם, ואין לו שום תמורה, רווח ושכר ממעשיהם של בני אדם. כל מעשיהם הטובים הולכים נטו לכספת שלהם, וכי אין הקב''ה חסר כלום שהוצרך שיושלם לו משהו ממעשה המצוות של בני אדם, בשלמותו אז - כביכול - כן בהווה ובעתיד ואינו משתנה כלום ממעשיהם של בני אדם. וכל כוונתו ביצירה להיטיב לבני אדם כי מדרך הטוב להיטיב.

ואין לומר שהתעלל הקב''ה במצרים לפי שכמו כן הם התעללו בעם ישראל, שהרי בסדום ועמורה כמו כן היו אכזרים ביותר ומתעללים בבני אדם כמובא במדרש, ועם כל זה לא המיתם הקב''ה בדרך של התעללות. אלא כאמור דלכך הענישם הקב''ה למצרים בדרך התעללות לעג וקלס, כדי שיראו עם ישראל את הצדק והמשפט שהיה בכל מכה ומכה כמבואר במדרש היאך המדה כנגד מדה שבכל מכה ומכה, ובכך ראשית ילמדו אמונת שכר ועונש שהיא מיסודות האמונה, ומלבד זאת עוד יראו ויתבוננו גם באהבה העצומה שאוהבם הבורא ומדקדק לשלם לשונאיהם על כל פרט ופרט שהרעו להם ובאופן הנראה גם לעין של בשר, כי מדותיו של הקב''ה לעולם הם מדה כנגד מדה, אולם פעמים נעשית הנהגה זו באופן הנסתר מבני אדם וגלויה רק לפניו יתברך, וכאן במצרים נתן להם לראות הנהגה זו במו עיניהם בגלוי ממש. וברור הוא דככל שאוהב המושיע את הנושע ביותר, כן ינקום משונאיו של הנושע בנקמה גלויה כדי שיודע לנושע אהבת מושיעו, וככל שינקום משונאיו בנקמות שונות ומשונות וכגון של התעללות כן יוכח לנושע גודל אהבת מושיעו אליו.

ג. הפליא ה' לעשות עמנו שהורשינו לשמוח במפלת שונאינו מה שבדרך כלל אין הקב''ה חפץ בכך

ובפרט שנתן להם לראות בשונאיהם ולשמוח במפלתם, דבר שאין הקב''ה חפץ בו, שהרי בסדום ועמורה נאמר (בראשית יט, יז): ''אל תבט מאחריך'' שכן נצטוה לוט שלא להביט בפורענות הרשעים ופירש''י שם: אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול.

ועוד רבות מצינו שהקב''ה חס על כבודן של רשעים כגון גבי שוכב עם בהמה - ''וגם את הבהמה תהרוגו'', כדי שלא יתבזה החוטא, ואפילו על בלעם חס הקב''ה בהריגת האתון שלא יתבזה בה בטעם כמובא בחז''ל, וכן גבי התלוי על עץ שיש לקוברו וגם העץ שנתלה עליו כדי שלא יאמרו זה העץ שנתלה עליו פלוני ויתבזה.

במכות מצרים לא די בזה שלא חס הקב''ה על כבודן של מצרים בהתעללו בהם שזהו בזיון להם בעצמם, אלא עוד נתן לישראל רשות לראות במפלת שונאיהם, ואדרבא לפרסם באזני בנינו ובני בנינו ולפאר הנס בפרסום המכות וההרחבה בהם וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

וההדגשה בכאן בעצם היא הרבה יותר נקודתית, שהרי כשטבעו המצרים בים ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר להם הקב''ה: ''מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לומר שירה'', ולא ניתן להם רשות לומר שירה, ואילו ישראל אמרו שירה ברוח הקודש ששרתה עליהם. והשירה תוכנה אינו אך ורק שבח והודיה לה' שהצילם אלא בתוכנה מונח שירה על איבוד מעשה ידיו של הקב''ה וכנאמר: סוס ורוכבו רמה בים... צללו כעופרת במים אדירים..., והיינו כמבואר כאן רצה הקב''ה לבטאת אהבתו לעמו שיוכח אצלם שהוא אוהבם, לכך כביכול חרג הקב''ה מהנהגתו ונתן שיראו ישראל במפלת שונאיהם ואף ישירו לו שירה על איבוד מעשה ידיו למען יתקדש שמו בתוכם לדורי דורות.

ד. ''אהבת עולם אהבתנו''

ודבר זה היה נצרך ביותר לעם ישראל, כי ידוע ידע הקב''ה שיהא בעתיד מצבים קשים לעם ישראל באם לא ילכו בדרך התורה ומדת הדין תהא מתוחה עליהם להענישם, ואז יעלה בלבם שהקב''ה נטש אהבתו מהם ואינו חפץ בם, והוא הסובב הגדול לנטישת המצוות כולן או חלקן, בהיות האדם נתפס לחלישות דעת זו וכמו שיתבאר עוד להלן.

לכך הוכיח הקב''ה אהבתו אליהם בהפליא את מכותיו בדרך ההתעללות ונקמה בפרעה ובכל מצרים, וכאמור חרג מהנהגתו ליתן להם רשות לשמוח ולשיר שירה במפלת שונאיהם כדי לחזק את אמונת אהבתו אליהם וכאומרינו ''אהבת עולם אהבתנו''.

ה. אהבת הקב''ה לעמו ישראל אהבה שאינה תלויה בדבר

והדברים יותר מאירים ועמוקים, ע''פ רעיון נפלא שראיתי בספר ''נתיבות של ום ''.

נאמר (במשנה פסחים פ''י מ''ד): פותח בגנאי ומסיים בשבח - ''מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו''.

והיינו שצריך לפתוח את ההגדה בגנאי של עם ישראל, ויש להבין מדוע?

התשובה היא דאם היו ישראל במצב של התעלות והתרוממות בזמן יצירתם לעם, היה פתחון פה לומר שאהבה עצומה זו שהראה הקב''ה לישראל זהו בסיבת היותם צדיקים וחסידים, ואם כן במשך הדורות כשיהיו עם ישראל במצב ירוד יעלה בדעתם כי זנח הקב''ה אהבתו מהם, וכל מה שבעבר רחש להם אהבה זה מפני היותם צדיקים וחסידים.

ולכך אומרת הגמרא בפסחים, בהגדה יש להדגיש שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, להדגיש שמצבנו היה אז גרוע ביותר, ועם כל זה קרבנו המקום לעבודתו בחיבה יתרה ובהתעלל בשונאינו לאות אהבה וחיבה יתרה. לומר שאל נחשוב בתקופה מסוימת שישראל יהיו בירידה כאילו וזנחם הבורא אלא אהבתו אותנו הנה אהבה שאינה תלויה בדבר, ואפילו אינה תלויה בשמירת תורה ומצוות.

ו. מדת אהבת ה' באדם כפי המדה שמאמין הוא שה' אוהבו

פרט זה חשוב מאד להאמין בו ולדעתו, והנה אנו אומרים בכל יום ''אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו'', ולאחר מכן מברכים בכל יום בשם ומלכות ''אוהב עמו ישראל'', ''הבוחר בעמו ישראל באהבה'', ובכוונה מכוונת סדרו לנו חכמים לומר כל זה לפני שתקנו לנו לומר פסוקי ''ואהבת את ה' אלקיך''... שבהם נתבאר המצוה לאהוב את ה' בכל לבבנו ובכל נפשנו, והיינו משום שכדי שנצליח להשריש בקרבנו אהבת ה' לאוהבו בכל לבנו - עלינו קודם להשריש באמונתינו את אהבת ה' אלינו, וכמה שיותר יקבע בלבנו האמונה כי ה' אוהבנו כך נוכל להחזיר באותה מטבע לאהוב את ה', ולכן מאריכים אנו באהבת עולם לומר חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו וכו' וכו'.

לעולם לא נוכל לקיים מצות ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך וכו' מבלי שיהא ברור לנו שהקב''ה אוהבנו אהבת עולם בכל מצב שאנו נמצאים בו.

שהרי אם יחשוב אדם שבמצב מסוים הוא שנאוי אצל ה' היאך יבוא לאהבתו, וכי יוכל אדם לאהוב את חברו כשיודע הוא שחברו שונאו, והיאך אם כן יקיים האדם מצות אהבת ה' כשחושד הוא בהקב''ה שהקב''ה שונאו.

ז. השקפת התורה היפך השקפת בני אדם בביטוי אהבת ה' לאדם

בב' מצבים מצויה סכנת חלישות דעת זו לומר עזבני ה' וה' שכחני, האחת היא במצב של יסורים, והב' במצב של חטא, ועל ב' מצבים אלו יש לנו חיזוק ותשובה ניצחת מיציאת מצרים לפרוך טענה שקרית זו וכאמור שהיא המסובבת לנטוש או לפחות להתפשר בהשגת השלימות.

ונבאר האופן הראשון, שהוא מצב היסורים שאז מצוי מאד הרגשה זו שכביכול משדר ה' לאדם שהוא מואס בו והעובדא שהנהו במצב של יסורים, כשמתיסר האדם בגופו או בממונו הבנתו היא שהקב''ה כועס עליו וכעסו עליו מלווה במיאוס שמאס בו הבורא ושנאוי הוא אצל ה', מה שמקשה עליו להתקרב לה' ולשמח עצמו.

וזו השקפתם של בני אדם היפך השקפת התורה, הגמרא אומרת לנו (ברכות ה' ע''א) ''וה' חפץ דכאו'' (ישעיה נג, ב) אמר רבא מי שה' חפץ בו מדכאו ביסורים, השקפת בני אדם, המקבל שפע וברכה זה הצדיק שעושה רצון ה', והוא אות לצדקותו ולריצויו אצל ה' שהרי משופע הוא ברוב טובה, ואילו השקפת התורה היפך מזה, דוקא המיוסר הוא זה שיכול להתבשר שהנו אהוב לה'.

וכמו שאומרת עוד הגמרא שם רבי אליעזר בן יעקב אומר: ''את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה'' (משלי ג, יב) מה גרם לבן שירצה לאב [כלומר, מה גורם לבן החוטא שיהיה אהוב לאביו כבראשונה כאילו לא חטא] הוי אומר אלו יסורים.

והמכחיש ופורך הרגשה זו שכביכול משדרת לאדם שנאה בימי יסוריו, הוא ניסי מצרים, שהרי השתעבדנו קשה במצרים, וכנאמר ''וימררו את חייהם בעבודה קשה'', ''כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'', לכאורה בימים שכאלה שודרה לעם ישראל שנאה ודחיה מהבורא, והאמת היא הלא כתוב בתורה (ג, ז') ''ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, וארד להצילו... ולהעלותו מן הארץ ההיא... והנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם''. ועוד נאמר לקמן (כד, י,) ''ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר'', ופירש''י שהיא לבנה שהיתה מונחת לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים למעשה לבנים - הרי שמגלות מצרים יש לנו ללמוד לכל הגלויות ולכל הצרות הכלל והפרט שאהבתו וחמלתו עלינו היא חמלה גדולה ויתרה בכל מצב, ואין חלילה לפרש את הענישה כמסר לשנאה או לדחיה.

ועבודה זו היא קשה ככל עבודת האמונה, שהרי הקושי בעבודת האמונה שמתקשה האדם לראות את סיבת ההשגחה בכל אשר יקרהו ולהכחיש את המקרה היא סיבת ראית עיניו את המקרה האוחז עיני בני אדם מלראות את ההשגחה ומכאן הקושי הגדול להתגבר על ראית העין. כן הוא בזה, ראית העין שרגיל בה האדם הוא דכאשר מכעיס הוא למישהו בהכרח שאותו זה שכועס בגללו הרי הוא שונאו ולפחות אינו אוהבו, וכיון שזו ראית העין קשה לאדם להבין שלגבי הקב''ה זה אינו כן, וזו עבודת האמונה לראות את כללי האמונה שלא כפי רגשות ראית העין שלנו.

ח. סיבת רבוי הצרות בעקבתא דמשיחא ובפרט צער העניות

ובפרט בעידן עקבתא דמשיחא איתא (בחגיגה ה' ע''א) כל מי שאינו בהסתר פנים אינו מהם, כלומר כל מי שלא נוטל חלק ביסורי חבלי משיח יש לו לחפש ביחוס שלו אם מזרע ישראל הוא, לפי שהגאולה תבוא לזרע ישראל, והסימן לכך להיות מבושר האדם בזכיה הגדולה הזו של ''ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'', הוא דוקא זה שלוקה בהסתר פנים.

עוגה מרה מתפרסת לפרוסותיה בעידן עקבתא דמשיחא, כל אחד מישראל נוטל פרוסה כל שהיא מעוגה מרה זו והם היסורים לקראת המתנה טובה שהיא הגאולה, ובפרט יסורי העוני והדחקות, וכנאמר ''והשארתי בקרבך עם עני וד ל ''.

וראיתי בדברי החיד''א (ואכת''י) שהסיבה שיתיסרו ישראל בעקבתא דמשיחא הוא על מנת להכניעם ולשבור גאוותם כדי שבכך יהיו ראויים למתנה הטובה של ימות המשיח, דאי אפשר לזכות לגדלות ולשלימות שכזו שנזכה לה בימות המשיח מבלי שתקדם לה כניעה אמיתית, ואין לך דבר המכניע ומשפיל כמו יסורי העוני וההצטרכות לבריות, וכדבריו ממש הסברנו את טעם גלות מצרים לעיל בפרשת ''שמות''.

ועוד ראיתי בספר ''תיקוני זוהר'' טעם נוסף לעניות דוקא, שלקראת הגאולה ימיר הקב''ה את עונש המות אצל רבים - בעניות, שהעני חשוב כמת. והדבר בימינו כל כך אמיתי, שהרי רואים אנו בדורנו בעלי תשובה לרוב, שבעבר עברו על כריתות ומיתות בית דין והנה זה עתה שבים בתשובה שלמה, אזי ככפרה על חיובם במיתות בית דין הוא העניות המזככת ומצרפת ביותר, וכמו שאמרו (שמו''ר לא, יא): ''כל היסורים בכף מאזנים אחת והעניות בכף שניה מכרעת את כולם''. ועוד שם: ''כל היסורים שבעולם ולא עניות'' ולכן עניות היא שנמנית בראשונה לארבעה שמנו חכמים שהנם חשובים כמת.

וכמו עלה המות ממש בחלונינו, הנה לאחרונה שומעים אנו על מיתת אברכים צעירים באופן פתאומי, זה משאיר י''ב יתומים, והשני עשרה יתומים, ועוד אסונות נוראים של מחלות הפוקדות אבות ואמהות שניטלים מעל בניהם רח''ל, הרי שבקלות יכולה להתגנב מחשבה שמא נדחינו ונמאסנו מעל פניו.

והעצה לזה לעיין בפרשיות אלו שהינן הן בתקופת סבל והן בתקופת ירידה רוחנית ועם כל זה דוקא בזמן זה התבטאה אהבתו של הקב''ה אלינו במלוא עוצמתה.

ט. חושך שבטו שונא בנו הקב''ה אינו חושך מכמות היסורים המגיעה, וזאת מחמת אהבתו אותנו ומרצונו להביאנו לשלמות הראויה

ועוד יש לראות הוכחה לצד החיובי שביסורים מהפסוק ''חושׂך שבטו שונא בנו'', על פי מה ששמעתי פעם בשם הרה''צ רבי יעקב שכטר זצ''ל בהבנת פסוק זה דמהו לשון ''חושך'', שהרי לשון חושך הוא כאשר יש כמות האמורה להנתן והאדם חושך ממנה ומפחית מכפי שהיה אמור להיות, ומה שייך זה גבי הכאת הבן.

ועוד מהו ''שונא בנו'' וכי האב שמונע מבנו מכות הינו שונאו והלא לכל היותר נחשב הוא שאינו מבין בתוצאות הענישה עד כמה היא לתועלת, אולם למה שיחשב ''שונא''?

ופירש, דפעמים שהאדם רואה שבנו עושה מעשה לא טוב והאבא שופט בדעתו שבן זה בשביל מעשה שכזה צריך לקבל חמש מכות על ידו, כשבא האב לבצע את משפטו על הבן - לאחר שתים או שלוש מכות נמלך בדעתו שדי ומספיק מלהענישו ומרחם על בנו, זהו ''חושך'' - חשב ליתן חמש וחשך מהחמש שתים ונתן רק שלוש, זהו - ''שונא בנו'', אומר שלמה המלך במעשה כזה אל תחשוב שהנך מגלה אהבה לבנך אלא שנאה, שבכך אתה נוהג בו מעשה אכזריות, כי עלול הוא שלא להשתנות מדרכיו המקולקלים בגלל חשכון זה ואם כן הנך חושב שריחמת עליו אולם בעצם התאכזרת עליו, ואכזריות הרי היא לעולם תוצאת השנאה, ולכך החשיבוהו ל''שונא''. הרחמן האמיתי שדואג לעתידו של הבן מבין שהרחמנות הגדולה ביותר היא להתאכזר עכשיו.

והוא ממש כרופא, שאוי ואבוי אם יחליט להיות רחמן על החולה ול''וותר'' לו על זריקה או על טיפול קשה אחר, הרי שבכאן הרחמנות היא האכזריות הגדולה ביותר, ולהיפך - האכזריות היא הרחמנות הגדולה ביותר.

אם כן גבי הקב''ה שמיסר את האדם אין שייך ''חשבון'' מתוך רגשות, אלא הוא בעל הדין מצד אחד והרחמן הגדול מצד שני היות ומצד רחמנותו נוהג בצדק ומשפט ואין כאן סתירה בהנהגותיו. אלא אם כן יעשה האדם תשובה, שאז הופך את הנהגת הדין להנהגת הרחמים שינהגו בו ברחמים גלויים הגם שמידת הדין אף היא מצד רחמנותו, הא בלאו הכי לא יחשוך הקב''ה כלום ממשפטו והוא לאות האהבה העצומה שאוהב הקב''ה את האדם, שהרי שלמה המלך אומר חושך שבטו ''שונא'' בנו, משמע שהלהיפך זו האהבה, ואם כן גבי הקב''ה שהוא האוהב האמיתי - אין שייך אצלו ענין ''חושך'', שהוא ויתור השייך אצל השונא, ולכך אמרו ''כל האומר הקב''ה וותרן וכו''' והיינו משום שהקב''ה אוהב אמיתי, וויתור שייך רק אצל שונא שאהבתו פגומה ואינה מושלמת.

י. האופן השני המסכן את אמונת נאמנותו של הקב''ה אצלנו הוא לאחר החטא

ובפרט מצויה הרגשה זו שכביכול זנח ה' את האדם הוא באופן השני שהזכרנו כשהאדם לאחר מצב של חטא, וגם על זו תשובתה בצידה - יציאת מצרים הפורכת לגמרי תחושה מוטעית זו, שהרי ראינו ביציאת מצרים שהיינו בזמן של ערום ועריה - מ''ט שערי טומאה ועובדי עבודה זרה ועם כל זה קרבנו המקום, וכן הוא בכל הגלויות של עם ישראל מעולם לא עזבנו ה, גם כאשר התרחקנו ממנו ביותר, כפי שמובא רבות ביהושע שופטים וביתר דברי ה תנ '' ך.

וכמובא ביחזקאל שבאו זקנים מזקני יהודה ליחזקאל ואמרו לו: עבד כהן, מהו שיאכל בתרומה? ואמר להם: מותר, שהרי הוא קנין כספו, שאלוהו עוד: ואם שחררו רבו, ממשיך לאכול בתרומה? אמר להם: לאו, דכיון ששחררו נסתלקה אדנותו מעליו, אמרו לו: אם כן, גם אנו נשתחררנו מעולו יתברך ומאדנותו, אמר להם יחזקאל בדבר ה': ''חי ה' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם'', וכי בכסף נמכרתם להקב''ה, וממשיך שם ואומר: ''והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן'' (תנחומא פ' נצבים ג', תנא דבי אליהו רבא פרק לא).

הרי שמצד הקב''ה לעולם היד פתוחה לקבל פושעים וחטאים ואין מניעה מצדו יתברך מלקבל שום אדם וגם לאחר מצבו הירוד ביותר, כמובא בחז''ל שתפסו הקב''ה לירבעם בן נבט להחזירו בתשובה, וגם גבי אלישע שיצתה בת קול ואמרה שוב בנים שובבים חוץ מאחר - איתא בשל''ה הקדוש שלא היתה הכונה שאם היה שב לא היה מתקבל, אלא שעוונותיו גרמו לו שיווצר לו כזה מחסום נורא לתשובתו שתצא בת קול במאמר כזה, אולם אם בכל זאת היה מתעקש בודאי שהיה מתקבל כמנשה שחתר לו ה' חתירה, ומדויק הוא בלשון הבת קול: ''שובו בנים חוץ מאחר'', דהיינו שהבת קול מכרזת שמכולם מבקשת היא לשוב חוץ מאחר שממנו איננה מבקשת, אולם אין במשמעות זו שאם הוא ירצה מרצונו לשוב שלא תתקבל תשובתו.

וכתב הרשב''א בחידושיו (ח''א רמ''ב) דהלכה כדברי רבי מאיר דס''ל דבין כשישראל עושים רצונו של מקום בין לא - קרויים ''בנים'' (קדושין לו ע''א), דאף שבכל מקום רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, אולם בזה הלכה כרבי מאיר.

והוא הנאמר בנביא ''ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני'' ועל כך עונה הקב''ה ''התשכח אשה עולה, מרחם בן בטנה, גם אלה תשכחנה ואני לא אשכחך''.

יא. החשד על ה' שהנו נוטש את החוטא הוא שקר גדול ומביא לעצבות וליאוש

ישנם מצבים ש''ציון'' סבורה שהנה ועזבני ה', וה' שכחני, וקוב''ה עונה שלעולם אין לה לחשוב כך, אלא זו תחושת האדם הנובעת מיאוש, וזה בעצם ההצלחה הגדולה של היצר להרחיק את האדם מקונו, להשליט עליו מחשבה זו שהנו מאוס ומרוחק, ובמילא נופל הוא לעצבות ולהרגשת ריקנות ומחפש למלא חסרונו בשטותי דעלמא ועד החמורות שבחמורות, וכמו שכן אירע לאלישע בן אבויה בשמיעת הבת קול.

וכידוע האמרה הנפוצה בשם רבי אהרון מקרלין: אין מצוה מיוחדת בתורה להיות בשמחה תמיד, ואין עבירה מפורשת בתורה שלא להיות בעצבות, אולם מה שהשמחה יכולה להועיל שום מצוה אחרת אינה יכולה להועיל, ומה שהעצבות יכולה להרוס שום עבירה אחרת אינה יכולה להרוס.

וברור שאין לך מה שיכול להביא לעצבות כמו מחשבת היאוש - מחשבת עזבני ה', אולם המאמין שלעולם אין הקב''ה נוטש מעשה ידיו וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח ואף כי יריע אף יצריח (כלשון אוה''ח הק') יבוא בסוף לתיקונו, זהו שיש לו סיכוי לשוב, כי השמחה עדיין במעונו לתלות תקוה בבורא שיקרבהו אליו, כי עדיין חפץ הוא בו.

יב. לגרש העצבות ולהחזיר את הבטחון בה' גם לאחר החטא הוא בכך שמיד ירוץ האדם לחדרי תורה ותפילה ו''באשר הוא'' יעסוק בהם

והעצה לגרש מחשבות שטות אלו של עצבות ויאוש הוא בכך שהאדם מרבה בתורה ובתפילה, ובמיוחד לאחר שנכשל בחטא, התורה היא סגולתה עצומה לשמח את האדם וכנאמר ''פקודי ה' ישרים משמחי לב'', ''תורת ה' תמימה משיבת נפש'', התורה משיבה את הנפש לישוב הדעת ומצילתה משיבוש הדעת ומדעות המטעות את הנפש להובילה לעצבות ומרה שחורה, והתפילה מחזירה לאדם את האימון בבורא להיות מאמין בו שאכן הקשר בינו לבורא לא נותק ולא ינתק לעולם.

ואם כן כמה מן הטעות לחשוב כמו שחושבים המשובשים שלאחר החטא אין ערך לתורה ומצוות שלומד ומקיים, ועוד מביאים ראיה לשיבושם מדברי דוד המלך בתהילים: ''ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך'' (תהילים נ, טז), זהו שיבוש גמור ! דוכי אם עכשיו יעזבו את התורה יש להם סיכוי לחזור פעם למוטב הלא בכך ילכו מדחי אל דחי, וכל כוונת דוד המלך: ולרשע... מה לך לספר חוקי, היינו ברשע שלומד תורה וממשיך ברשעותו ואינו חושב לתקן עצמו, ולומד תורה לשם חכמה בעלמא, אולם זה שחפץ לתקן עצמו, ומתחרט ולומד תורה כדי לנצח יצרו בודאי זו הדרך היחידה להנצל.

יג. הריחוק מהקב''ה הוא אך ורק מצד האדם שמתרחק באמונתו מה' אולם מצד הקב''ה אין הרחקה כלל

ומובא ב''מכתב מאליהו'' הא דאין ארור מתדבק בברוך, הוא מצד הארור ולא מצד הברוך, שהרי לא נאמר אין ברוך מתדבק בארור, מצד הקב''ה שהוא ברוך לעולם אין מצדו מונע מלידבק גם בארור הגדול ביותר לקרבו, אלא שהארור מצדו מוטעה ומלובש ברוח עועים המרחיקתו מהבורא מתוך הנחה מוטעית שהנו דחוי ומאוס ואין חפץ ה' בו.

יד. האוהב האמיתי של האדם הוא אך ורק הבורא יתברך

ועוד יתבונן האדם מי באמת אוהבו בעולם אהבה לשם אהבה ולא לשם שום אינטרס. הרי יעמוד מבוהל ומשתומם, שהרי אם זה חבריו וידידיו הלא כל אחד אינטרסנט לעצמו, רוב ככל בני אדם אוהבים את עצמם, אכזרים על אחרים ואם מטיבים לאחרים זה בשביל טובת עצמם - ''שמור לי ואשמור ל ך ''.

אכן, נמצאים אנשי מעשה ובעלי חסד, אולם עדיין הינם בעלי אינטרס לזכות לחיי עולם הבא וגם להנצל מפורעניות עולם הזה, שחסד וצדקה מצילים מהם.

ואפילו אביו ואמו של האדם בעלי אינטרס הם, ראשית מצד שדורשים המה תמורה שהרי חפצים הם בהחזרת כבוד מהבן שיכבדם, שהרי אם יבזם ויכם ימאסו בו, וגם אם לא ימאסו בו ותשאר אהבתם אליו להיותו בנם, זהו מטבע רחמנותם שאוהבים המה את עצמם ולא יכולים לראות עצמם כואבים בכאב בנם.

כמו שראיתי מעשה בהגר''ח מצאנז שכידוע היה בעל צדקה גדול, ובא פעם לביתו עני ביום חורף קשה וכולו לבוש קרעים, מיד נטל הרב את מעילו מעיל הפרוה ונתן לו, לאחר שיצא העני מהבית רץ אחריו הרב ונתן לו עוד סכום כסף, שאלוהו לרב: לא די שנתת לו את מעילך עוד רצת אחריו להוסיף לו מעות, מאי האי?

ענה להם: את המעיל נתתי מתחילה מתוך רחמנות על עצמי, שלא יכולתי לראות עני זה לבוש קרעים ביום קר כזה, ולי היה קשה וכואב לראותו כך, אני בזה התחסדתי עם עצמי להסיר הכאב ממני, אולם צדקה ''למען העני'' עדין לא נתתי, לכן רצתי אחריו ליתן לו מעות שלא נבעו מצד רגשותי אלא מצד מצות הצדקה.

כך שאם יתבונן האדם יראה שאין לו שום אוהב שבעולם האוהבו באמת למענו בלבד רק הקב''ה בלבד. הקב''ה לא היה חסר כלום קודם שבראו לאדם, ולא נשלם לו כלום לאחר שבראו לאדם, וכל בריאת האדם היתה למען האדם, וכל מעשה המצוות שהאדם עושה אין לו להקב''ה כלום מזה, הכל הולך לכספת של האדם כמו שהזכרנו למעלה, וזו גילוי אהבה שאינה תלויה בדבר כלל, ולכך אינה בטלה לעולם, דאם כבר שייך מושג משהו בבני אדם להיות אהבה שאינה תלויה בדבר ועל כך באה ההבטחה במסכת ''אבות'' שאינה בטלה לעולם, על אחת כמה וכמה אהבת ה' לעמו ישראל שהיא נקיה מכל תלות בשום דבר והינה אהבה מושלמת שכן הקב''ה מושלם ומדותיו והנהגותיו מושלמות הן, ואהבתו שאינה תלויה בדבר מושלמת היא בתכלית כיאות לשלימותו, ולכן אינה בטלה לעולם, זו אהבה בר קיימא לנצח נצחים שאין לה ביטול לעולם ובשום מצב.

וכמובא בפסוק (האזינו) ''הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם'', אומר משה רבנו וכי חושבים אתם שהנכם פועלים משהו לה' יתברך כביכול בעצמו, וכי תעלו בדעתכם שאהבתו אליכם תלויה באיזה דבר שהוא לתועלתו, הלא הוא מצדו לא נגמל מכם כלום, וכל כולו על מנת להיטיב עמכם שהרי הוא עשך ויכוננך יש מאין, ואם כן כמו שלא היה לו שום צורך בך קודם שבראך, כך אין לו שום צורך בך לאחר שבראך, וכל מה שבראך וצווך במצוות התורה הוא רק על מנת להיטיבך באחריתך.

טו. חיזוק מדברי הכתובים על גודל אהבת ה' לעמו ישראל

ויש לנו קצת לראות ולחזק בראיות מהכתובים ומחז''ל את אהבת ה' אלינו למען יחזק לבנו באמונה זו, כי ממנה יסוד ופינה לחזור תמיד למצב רוחני מעולה ולא להתפתות לטעות הנוראה של ''עזבני ה' וה' שכחני''.

בבראשית רבה פ', ז': אמר רבי שמעון בן לקיש: בשלוש לשונות של חיבה חיבב הקב''ה את ישראל: בדביקה, בחשיקה, בחפיצה.

''בדביקה'' - שנאמר: ''ואתם הדבקים בה' אלוקיכם'' (דברים).

''בחשיקה'' - שנאמר: ''חשק ה' בכם'' (דברים ז, ז').

''בחפיצה'' - שנאמר: ''ואשרו אתכם כל הגוים, כי תהיו אתם ארץ חפץ'' (מלאכי ג', י''ב).

רבי אבא בן אלישע מוסיף עוד ב' לשונות של אהבה שחיבבנו בהם הקב''ה:

אהבה - ''אהבתי אתכם אמר ה''' (מלאכי א', ב'): דיבור - ''דברו על לב ירושלי ם ''.

עד כאן המדרש.

טז. אצילות נשמות ישראל ממקום עליון מאד סיבה לקשר נמרץ בין המאציל לנאצלים

ועוד מענין אהבת ה' לעמו, מובא בספר ''ראשית חכמה'', שער האהבה פרק ג':

והיות האבות מרכבה למעלה, הוא מרוב אהבתו יתבדך אלינו להשפיע להם נשמות קדושות מלמעלה, כמו שבארו רבי שמעון בר יוחאי בזוהר, (מתורגם ללשון הקודש) : אשריהם ישראל שהקב''ה קרב אותם אליו מכל אומות העולם עובדי עבודה זרה ובחר בהם, וממקום רחוק קרב אותם אליו. וזה שנאמר: ''כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם''. וכתיב: ''ואקח את אביכם מעבר הנהר''. והקשה בזוהר הקדוש שדבר זה הרי כבר ידעו ישראל ויהושע. ובשביל מה אמר להם זאת יהושע? ומתרץ הזוהר: וודאי סוד הדבר - כי חסד גדול עשה קוב''ה עם ישראל, שבחר בהאבות ועשה אותם מרכבה קדושה לכבודו והוציאם מנהר העליון היקר והקדוש.

ומסביר ה''ראשית חכמה'': שחסד גדול עשה הקב''ה עם ישראל להוציא להם שורש נשמות מלמעלה מעלה, ולא קדם באבות איזשהו מעשה או התעוררות מצדם כדי שיאציל הקב''ה נשמותם מעבר הנהר, שהוא מקום קדוש לנשמותיהם של ישראל - אלא הוא חסד מעם ה'. וזהו ענין טבע מילת חשק ה', שהחשק והתעוררות האהבה התחיל מאתו יתברך ללא הכנה מצדנו.

אם כן הרי שהדבר התחיל מחסד ה' להאציל נשמותינו ממקום עליון ונשגב, והוא הסיבה לקשר נמרץ בין הבורא המאציל לנשמותינו הנאצלות להיות הקשר בלתי נפרד בחינת קוב''ה וישראל חד הוא, והוא חסד ואהבה שאינה תלויה בדבר.

יז. אהבת ישראל תלויה במדת אמונת אהבת ה' לישראל

בחיזוק אמונה זו שה' אוהב ישראל לעד, וזמני היסורים ומצבי החטא אינם משדרים דיחוי מיאוס או שנאה ח''ו, ובחיזוק האמונה שעל אף האמת שהקב''ה אוהב צדקה ומשפט וכנאמר ''כי אני ה' אוהב משפט'' (ישעיה סא, ח) אומנם אין זה על חשבון אוהב עמו ישראל, וכרבי מאיר דבין בזמן שעושין רצונו של מקום ובין לא עושין קרויין בנים, באמונה זו תלוי העמוד הגדול של אהבת ישראל.

והוא פשוט, דהיאך ימלא ליבו של אדם לשנאת מאן דהוא כשהקב''ה אוהבו, אלא ודאי אימתי יעז אדם לשנאת מאן דהוא, זהו רק כאשר אמונתו מפוקפקת באהבת ה' לעמו ישראל, וחולשה זו קיימת אצלו שבעידן יסורים או חטא משתדרת שנאה לסובל או לחוטא, ומכאן מעז הוא לסבור את פלוני מותר לשנוא אחר שמסתמא ה' שונאו, וכן את פלוני מותר לדחותו אחר שדחוי ומאוס הוא אצל ה' וכדומה.

ואילו היה חזק באמונתו שה' אוהב עמו ישראל לעד לא היה מעז לדחות למאוס ועל אחת כמה וכמה לשנאת מישהו מישראל.

וכמשל הידוע מה''חפץ חיים'' בב' בני אדם שרבו ביניהם, ובאו לאחד היריבים כדי לפייסו להשלים עם יריבו, וענה עם פלוני אסור להשלים, הוא אדם רע מושחת וכו', אמרו לו היאך תאמר כן והלא ראינו שרב העיר כל כך מחבבו ומוקירו למאד, ובכן כששומע זאת אולי מתחיל לחשוב שמא הוא טעה, וכשאומרים לו לא רק רב העיר מוקירו אלא גם גאון מפורסם פלוני ששמעו הולך בכל המדינות הוא כמו כן מוקירו לאותו אדם, בודאי שיותר יכנס הספק בלבו שהוא טועה, ואם יאמרו לו על גדולים שכבר שבקו חיים מגדולי הדור הקודם שאף הם היו מוקירים לאותו אדם בודאי ישתכנע לאט לאט שהוא טועה, וככל שיגדילו בעיניו את הוקרתו של יריבו להיותו יקר וחביב אצל גדולים וחשובים יותר, כן ביותר יצא הספק מלבו.

ובכן כשישנה האמונה שהקב''ה אוהב עמו ישראל, ויש לו להקב''ה חביבות לכל יהודי ויהודי באשר הוא, והקב''ה רואה בו נקודות טובות, כמה בזה יירא האדם מלהעלות שנאה בלבו על חבירו, וכידוע האמרה המפורסמת כשאדם אוהב את חבירו כן אוהב הוא את בנו של אהובו.

ובכאן באמת יהא לאדם קנה מדה למדוד את אהבת ה' אצלו והיא כפי שהוא אוהב את כל אחד ואחד מישראל. והיינו כמבואר, דמאחר וכל ישראל אהובי ה' המה ובניו של מקום הם, אם כן כפי שהנך אוהבם כן יורה מדת אהבתך את ה' כי האוהב את האב אוהב את בניו, ולהיפך ח''ו, להיפך.

וראינו שאצל הצדיקים אוהבי ה' באמת, היתה בד בבד מדה זו של אהבת ישראל אצלם בכל לבם, כי הא בהא תליא דהאוהב את האב אוהב את בניו.

ועוד נתבונן דבידידים האוהבים מאד זה לזה, בהכרח שאוהב הידיד לבן ידידו גם כאשר אינו מושלם במעלותיו, איך שהוא ובאשר הוא רוכש הוא לו אהבה להיותו בן אהובו, כך שמדת אהבת ה' נמדדת כפי מידת אהבת ישראל שבנו לכל יהודי באשר הוא, והוא פשוט שכך מחובתינו, שהרי אם הקב''ה צוונו לדון לכף זכות ולאהוב כל אדם, וכי הוא לא מקיים זאת, הלא ודאי שכמו כן דן הוא לכף זכות את החוטאים כמו שצוונו, והיאך אם כן ירשה האדם לעצמו לשפוט בצדק שמותר לשנאת או לדחות ולמאוס לאדם מישראל, וללא ספק שכל החלטה כזו היא אינה מצד הטוב שבאדם אלא מצד הרע, ובפרט שה''לשם שמים'' שלנו לקוי כידוע לכל אחד, ואם כן איך לא יחשוד האדם את עצמו שהנו טועה בהשערתו מלדחות או למאוס מאן דהוא מישראל, ובמצוה זו תלוי שורש כל המצוות, וכמו שאמר רבי עקיבא: ''ואהבת לרעך כמוך'' - הוא כלל גדול בתורה ואידך זיל גמור, ולכך לא לחינם רבות הן ההצדקות השקריות בלב בני אדם לדחות ולשנאת בר ישראל, כי בזה האופן מצליח היצר לדחות את האדם מכל מדריגות הקדושה.

תוכן העניינים

הגדה של פסח - למען תספר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה