אחד הסיבות העיקריות לכך שהאדם נופל בדעתו ואינו מתחדש לשנות את דרכיו ולשוב להשם יתברך, הוא מכיוון שהוא רואה את עוצם קילקוליו ואינו מאמין שיש לו תקווה לשוב מדרכו הרעה ולתקן את מעשיו.
ועל זה צועק רבינו הקדוש, שאין שום יאוש בעולם כלל ו”אם אתה מאמין שיכולים לקלקל- תאמין שיכולים לתקן”. ועל זה כותב רבי נתן בליקוטי הלכות, שאם האדם מאמין שהעבירה היא פגם גדול, נמצא שיש לו אמונה עדיין ומאחר שיש לו אמונה אז בודאי שיש לו תקווה ויוכל גם לתקן.
כי כל הקלקולים והעבירות שהאדם עושה נובעים מפגם האמונה, שהאדם אינו מאמין שבסיבת מעשיו הוא יכול לקלקל או לתקן אבל אם יש לו אמונה שאפשר לקלקל, אזי בודאי יוכל גם בזכות האמונה לתקן, כי האמונה היא תכלית הכל.
כשברא הקב”ה את עולמו, באה מידת האמת לפני השם יתברך וקיטרגה ואמרה שאין ראוי לבראו מכיוון שהוא מלא שקרים ועתיד לחטוא ולקלקל במעשיו. אבל הקב”ה לא השגיח בכך ובכל זאת ברא את האדם, אף על פי שצפה שהוא עתיד לחטוא ולקלקל. ואם כן נשאלת השאלה, הרי הקב”ה שלם במעשיו ועושה הכל בשלמות והכל לטובה ואם כך מה העניין לברוא אדם שיקלקל במעשיו?
מכאן אנו יכולים לראות שבודאי יש גם את אפשרות התיקון, כמו שידוע שהקב”ה ברא את התשובה לפני שברא את העולם. ואם הקב”ה החליט לברוא את האדם, אף על פי שראה שהוא עתיד לחטוא, הרי שבודאי ישנה כאן סיבה נסתרת וגבוה יותר, כי אם נאמר שתהליך התיקון רק יחזיר את המצב לקדמותו כבתחילה, אם כך מה העניין לברוא עולם ולבזבז אלפי שנים רק כדי להחזיר את המצב לקדמותו קודם הקלקול.
אלא שבודאי העולם בכלליות והאדם בפרטיות, יגיעו למעלה גבוהה הרבה יותר לאחר התיקון, מאשר אם היה נברא מכתחילה ללא בחירה וללא אפשרות לקלקל או לתקן. כעת לאחר שהאדם ירד לזה העולם שרובו רע והצליח להתגבר ולתקן את מעשיו, הרי שכעת הוא מכיר ומעריך את הטוב הרבה יותר ממה שהיה אם היה מקבל אותו ישר, כיתרון האור מן החושך, כעת הוא יקבל את שכרו ואת כל הטוב המוכן לו בזכות מעשיו ולא בחסד חינם. הכוחות שהאדם משקיע בתהליך התיקון וההתנתקות מהרע, נותנים לו כוחות נפשיים שאיתם הוא יעלה למדרגות גבוהות ונעלות יותר, הכיסופים והרצונות בונים לו כלים גדולים יותר להכיל את האור.
