אורח חיים ג – הלכות ספירת העומר – הלכה ב – סעיף ו
נבאר העניין של דין שומר חינם ושומר שכר. ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה ופטור באונסין ושומר חינם פטור בכל. ולכל ענין יש שורש בתורה והנה עניין שומר חינם ושומר שכר לפי הנראה הם בחינת שני עבודות שהאדם עובד את השם יתברך. שומר חינם זה בחינת העובד בשמחה שאינו רוצה בשום שכר עולם הבא ואילו שומר שכר הוא בחינת העובד על מנת לקבל פרס. והנה ידוע שכל גניבה או אבדה הם ע”י הסתלקות הדעת, כי עיקר הגניבה הוא בלי ידיעת האדם וכן האבידה, נמצא שגניבה ואבידה הם ע”י הסתלקות הדעת ע”י בחינת פגם הדעת, אבל אונסין דהיינו לסטים או חיה רעה הם בידיעת האדם, רק שאינו יכול להתגבר עליהם, אך הם באים ע”י פגם היראות הנפולות, כי מי שאינו מעלה כל היראות הנפולות לשרשן, דהיינו ליראה העליונה, אזי הוא מתירא מכל דבר כגון מלסטים או מחיה רעה וכיוצא והם יכולים להתגבר עליו. ומי שזוכה לתקן היראה עליונה בשלימות ומעלה כל היראות הנפולות לשרשן, אזי אין מתירא משום דבר הן מגזלן או מחיה רעה וכיוצא. נמצא שגניבה ואבידה באים מפגם הדעת ואונסין באים מפגם היראה, ומי ששומר הדעת והיראה בשלימות, הוא ניצול מכל היזק דהיינו מגניבה אבידה ואונסין. ועל כן השומר חינם שזה בחינת העובד את השם שאינו רוצה בשום שכר עולם הבא לזה במדרגה אי אפשר להגיע כי אם ע”י תיקון הדעת והיראה, כי העובד מאהבה שזה בחינת שלימות הדעת, כי הדעת תלוי באהבה, אין רוצה בשום שכר ואין עבודתו תלויה בשום דבר רק מחמת אהבה ודביקות ושמחה ששמח במצוה בעצמה ומרגיש תענוג בהמצוה בעצמה ואין רוצה שום שכר. ואילו השומר שכר שהוא בחינת העובד את השם יתברך על מנת לקבל פרס הוא עובד מיראה, כי אין מרגיש התענוג במצוה בעצמה רק עבודתו מחמת היראה שמתירא שלא יאבד השכר הטוב וירא מהשם יתברך. נמצא שתיקן את היראה אך את הדעת לא תיקן עדיין כי אם היה מתקן גם את הדעת לא היה רוצה בשום שכר. על כן העובד מאהבה לא יהיה חייב בכל האבדות והגניבות שהם האבדות הרוחניות והגנבות של הבעל דבר ואילו השומר שכר שהוא עובד על מנת לקבל פרס יהיה חייב בהם.