כעת כאשר ה’משדר’ כבר פועל, אנו מודעים לקיומו ומשתמשים בו, עלינו ללמוד לכוון אותו אל התדר הנכון. כידוע לכל, פשט בימינו נגע גדול בעולם, וכמעט שאין איש שנמלט מכך, והוא נקרא – פיזור הדעת.
אנו רואים וחווים את ריבוי המדיות התקשורתיות, הטלוויזיות, האינטרנט, הפלאפונים, הפרסומות מכל עבר, הרדיו- אנדרלמוסיה גדולה. לאדם אין שקט נפשי, אין את היכולת להתרכז ולהיות עם עצמו, הוא נתון בכל רגע להשפעות חיצוניות של הסביבה. הקשר בין בני האדם הולך ונעלם, הכל נעשה דרך מכשירים וטכנולוגיה, גם כאשר כבר נפגשים שני בני אדם ומדברים ביניהם, פתאום מצלצל הפלאפון ואחד מהם נעלם אל מעבר לקו, המשדר שלנו פתוח ומכוון באותו הזמן לכל הערוצים, כל מי שרוצה, יכול לפלוש לתוכו בלי הודעה מוקדמת.
על-כן בראש ובראשונה, לאחר שאנו מודעים לקיומו של ה’משדר’ שהוא הנקודה הפנימית והחלק הרוחני שבנו, עלינו למקד אותו אל התדר הנכון. במיקוד התדר ישנם שני שלבים, שלב ראשון הוא שלב הריכוז והמיקוד בהווה, כלומר על האדם למקד ולרכז את דעתו ואת מחשבותיו, בזמן ובמקום שהוא נמצא בהם ברגע זה, להתמקד בכל מהותו במה שהוא עושה- כאן ועכשיו.
אנשים יכולים להיות במקום מסוים או לעסוק בדבר אחד, אך למעשה במחשבתם עוסקים ונמצאים במקום שונה. רוב תחלואי המחשבה של האדם נעוצים בעיסוקיו בעבר או בעתיד, כאשר להווה אין הוא שם את ליבו, הוא גם יכול להיות במקום אחד ומחשבותיו נודדות במקומות אין סופיים, וכהשלכה מכך הוא גם נודד עימם, כמאמר הבעש”ט- “במקום שמחשבותיו של האדם נמצאות- שם כל האדם”.
נמצא שאדם, שמחשבותיו מפוזרות בעבר או בעתיד, כאשר אין הוא מתמקד וחי את הרגע בו הוא נמצא – חייו אינם חיים.
החיים האמיתיים, נמצאים בכל רגע ורגע של ההוויה וכל השאר הוא רק דמיון, רגע שחלף לא ישוב עוד. אחד מגדולי הפילוסופים אמר, שרוב המין האנושי אינו חי- אלא קיים. לחיות פירושו להיות מחובר אל המציאות העכשווית בה אני נמצא, להיות בחושים מחודדים, מודע לכל מה שעובר עלי, מח ולב – ממוקדים בעשייה, לבחור בכל עת בין הטוב ובין הרע, בין הטפל לעיקר, וזה סוד הצלחת החיים להיות – לחיות הויה.
אנו יכולים להמחיש זאת באמצעות שחקני קולנוע. הרי ברור מאליו שהשחקן צריך להיות מרוכז בתפקידו במאת האחוזים, כי אם יהיה שקוע במחשבות אחרות ויעסוק בדברים אחרים בשעת המשחק, הרי מיד יורגש הדבר ויהרוס את הסרט.
כך גם במשחק החיים של האדם. אל לנו לשכוח שאנו מצולמים ונבדקים בכל רגע ושנייה- “עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים”. כל אחד מאיתנו מביים ומשחק את סרט חייו, וכל אחד כותב וחותם אותם, שנאמר “זה ספר תולדות האדם וביד כל אדם יחתום”. על-כן עלינו להתמקד במאת האחוזים בכל רגע, לחיות את ההווה, לקחת את הבחירות הנכונות, והכי חשוב, להיות מרוכזים ומודעים לתפקיד שלשמו נשלחנו לעולם.
וזה מה שנאמר “שויתי השם לנגדי תמיד”, אותיות שם השם הם- ‘הויה’. אחד הפירושים הוא, שיחיה האדם תמיד את ההויה, כלומר את ההווה, כי מי יודע מה ילד יום ומה יביא המחר, על-כן, אל לו לאדם לשאת את נטל העבר ואת דאגות העתיד, כי “העבר אין והעתיד עדיין ואם כן הדאגות מאין”, רק כך נוכל לחיות חיים רגועים ממוקדים, שמחים ותכליתיים.
אנו יכולים לראות זאת גם בילדים קטנים, שיש להם שמחת חיים אמיתית והסיבה לכך היא, שאין להם דאגות ומחשבות על העבר או על העתיד, הם מרוכזים תמיד בהווה ומחוברים אליו, עם כל חיותם ומרצם, וממנו הם שואבים את הכוח האמיתי ושמחת החיים הטהורה.
כמו כן “שויתי” הוא מלשון שויון, שיקבע האדם היטב בדעתו, שכל מה שעובר עליו וכל מצב שהוא נמצא בו, הכל בא ממקור אחד והכל לטובה! בין שהוא בעליה ובין בירידה, בין באור ובין בחושך, אם בהצלחה או בכשלון השם יתברך נמצא איתו תמיד בצורה שווה והכל בא ממנו יתברך. כמו שנאמר- “אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הינך”.
“שויתי השם לנגדי” פירוש הדבר הוא, גם כאשר נראה כביכול, שהשם יתברך הולך “כנגדי” ח”ו, כאשר מאורעות החיים אינם הולכים על-פי רצוני ויש לי קשיים ומניעות מדברים שאני רוצה להגשים או לעשות, עלי לדעת שדבר זה הוא לטובתי או לתכלית מסויימת. ועל זה כותב רבי נחמן מברסלב, בספר ‘ליקוטי מוהר”ן’, תורה מ”ח- “כשהאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראין לו התרחקות ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה ואין מניחים אותו כלל להיכנס לעבודת השם, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות וצריך התחזקות גדול מאוד לבלי ליפול בדעתו”. כלומר, מדגיש רבי נחמן, שיכול מאוד להיות שהאדם אפילו ירצה לעשו”ת טוב ואפילו להתקרב להשם יתברך ואז יהיו לו קשיים ומניעות. אז יוכל האדם ליפול בדעתו ח”ו ולחשוב שהשם כנגדו, אבל למעשה “כל ההתרחקות, הוא רק כולו התקרבות”, הקשיים והמניעות נועדו לחזק את האדם, לבדוק את רצינות כוונותיו, להגביר לו את החשק והכיסופין ולהגדיל את שכרו.
לאחר שכיוונו את תדר ‘המשדר’ ע”י מרכוז ומיקוד התודעה והמחשבה, לאחר שאנו מאמינים שכל מה שעובר עלינו בא מהשם יתברך ואנו מנסים לקבל כל מצב בצורה שווה ולהמשיך ולדבוק במטרה, אנו רוצים להעלות את התדר למקום גבוה יותר, אל- ‘המימד הנוסף’.
אומרים רבותינו הקדושים: “בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך”. בפשט הדברים, על האדם לדעת ולזכור את השם יתברך בכל דרכיו, אך אלו החיים ב’מימד הנוסף’, מתעלים ברמת התודעה למקום גבוה יותר. אין הם רואים את פני הדברים מנקודת ראותם, הם בוחנים ורואים את המציאות מנקודת ראותו של השם- “עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים”, כיצד השם רואה אותי במצב בו אני נמצא, האם יש לו נחת במעשיי, האם דיבוריי ומחשבותיי שלמים לפניו וכן הלאה. ב’מימד הנוסף’ יוצאים בני האדם מהתודעה הפרטית שלהם ועולים ומתחברים אל התודעה הכללית, להביא תיקון לעולם, להפיץ את האור ולהעלות ולחבר אנשים נוספים אל המימד הנוסף.
“והוא יישר אורחותיך”, כאשר מגיע האדם וחי במדרגה זו, הרי שאין שום קושי ומכשול שעומדים בפניו, הוא נמצא בחיבור מתמיד לבורא יתברך, הוא מבצע את שליחותו של הבורא בעולם ועל-כן כל הבריאה כולה מחויבת לשמש ולעזור לו להגיע אל התכלית. דבר זה מצינו בדור המדבר, שנקרא בפי חכמינו ‘דור דעה’, שיצאו אל המדבר, מקום נחש ושרף, והתנאים במדבר ידועים ואין מה להאריך בהם, וכיצד יעברו בני ישראל את כל הפיתולים, הקשיים והמזיקים הרוחניים והגשמיים?
מגלים רבותינו הקדושים, שהשם יתברך יישר להם את הדרך, עמוד אש להאיר את הלילה- “נעלך לא בלתה ורגלך לא בצקה”, ענני הכבוד מסוככים אותם ומן יורד להם מן השמים.
כך גם אלו, החיים ב’מימד הנוסף’ ודבוקים בהשם יתברך. הפרנסה באה להם מהשמים, גם אם זה נראה דרך שליחים, הם מצליחים לעבור את כל מהמורות החיים ולהתגבר על כל הקשיים, כי בורא עולם הולך לפניהם- “השם ילחם לכם ואתם תחרישון”.
יכול כל אדם לחשוב, שדברים אלו אינם שייכים אליו, כי מדובר כן על אנשים ודברים נעלים, שלא במדרגתו ואינם ביכולותיו. על כן עלינו להדגיש, כל יהודי באשר הוא, נברא עם הפוטנציאל והיכולת הזאת, כל אחד נועד וצריך להגיע לתכלית הזו ואין הוא יכול להתחמק ממנה, כי רק בשביל זה ירד לעולם. ואין מדובר כאן בדברים שמעבר ליכולתנו ולהשגתנו- “כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמיים היא לאמור: מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמור: מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה- כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו”- (דברים ל).
ככול שיתמיד האדם לקיים את מה שכתבנו בספר, כול שישתדל ללכת בדרך האמיתית והנכונה, יבחר במעשים בדיבורים, במחשבות וברצונות טובים, ככול שהוא מרוכז ,מכוון ומחובר יותר לעצמו, לפנימיותו ולבורא יתברך, הרי שהדברים יסתדרו ויפעלו לטובתו. עיקר עבודתו של האדם צריכה להיות על פנימיותו, על רוחניותו ועל התכלית שלשמה נברא, אם יתמיד ויעסוק בכך, הרי הבורא יתברך יספק לו את כל צרכיו ויישר את כל אורחותיו. והעיקר, כפי שהדגשנו, הוא הקשר האישי בדיבור ובתפילה עם השם יתברך, שהוא למעשה יוצר את החיבור והקרבה האמיתית בין הבורא לנברא, כמו שכתוב – “קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת”.
וכך כתב הנשר הגדול, הרמב”ם הקדוש, בספרו היד החזקה: “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו, להיבדל לעמוד לפני השם, לשרתו ולעובדו, לדעת את השם, והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה השם חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים וללויים שהיו משרתים בבית המקדש”. ועל זה אמר נעים זמירות ישראל: “השם מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי”.
ירידת המן מן השמיים לא פסקה, ענני הכבוד ממשיכים לסוכך עלינו, עמוד האש מאיר לנו את חשכת הלילה והשם יתברך מיישר לנו את הדרך, עדיין אנו שותים בצמאון מבארה של מרים, וזאת כוונתו של הרמב”ם- “השם הוא נחלתו”.
