אורח חיים א – הלכות השכמת הבוקר הלכה א – סעיף א-ב
כשהאדם מתחיל לחפש בעצמו ורואה שהוא רחוק מאוד מהשם יתברך והוא מלא חטאים ופגמים הרבה ונדמה לו שהוא רחוק מטוב, אזי הוא צריך לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה טוב כי איך אפשר שלא עשה איזה טוב מימיו. ואף שהוא רואה שגם המעט טוב שעשה הוא מלא פגמים ומעורב בפסולת הרבה, אף על פי כן אי אפשר שאין בו איזה נקודה טובה.
וכן יחפש וימצא בעצמו עוד איזה טוב ואף שזה הטוב גם כן מעורב בפסולת הרבה, אף על פי כן יש בו בודאי איזו נקודה טובה וכן יחפש וימצא בעצמו עוד איזה נקודות טובות וע"י זה שדן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו נקודות טובות עדיין אף על פי שעשה מה שעשה ופגם מה שפגם, ע"י זה הוא יוצא באמת מכף חובה ונכנס בכף זכות וע"י זה יכול לזכות לתשובה.
וזה בחינת מה שנאמר בתהילים "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" דהיינו שעל ידי המעט טוב שאתה מוצא בעצמך ובזולתך וע"י זה שאתה מתבונן בו ושמח בו אתה הופך את הכל מכף חובה לכף זכות. וזה בחינת "אזמרה לאלוקי בעודי" שעל ידי המעט טוב שמוצא בעצמו יכול לזמר ולהודות להשם יתברך וע"י זה נעשים ניגונים, כי הניגונים נעשין ע"י שמבררין הרוח טובה מן הרוח נכאה.
וכן צריך לדון גם את האחרים לכף זכות אפילו רשע גמור צריכין לחפש ולמצוא בו איזה נקודה טובה, כי ע"י שמוצא בו נקודה טובה מהפך אותו מכף חובה לכף זכות. וזה בחינת מה שנאמר בתהילים "השם מה רבו צרי, רבים קמים עלי" היינו הצרים של הנפש שהם החטאים והפגמים של כל אדם שהם מתגברים על האדם ח"ו ורוצים להפילו לגמרי כאילו אין לו עוד שום תקווה ח"ו.
אבל באמת אסור לו לאדם לייאש את עצמו וצריך הוא להתגבר ולהתעורר משנתו ע"י המעט טוב שמוצא בעצמו עדיין וזה "הקיצותי כי השם יסמכני" שאני מתגבר ומתעורר משנתי כי איני מייאש את עצמי כי השם יסמכני.
כי הנקודה הטובה שהאדם מוצא בעצמו זה בחינת אלוקות כביכול, כי כל הטוב מאיתו יתברך כי אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד, נמצא שיש בישראל איזה נקודה טובה, דהיינו איזה מצוה או דבר טוב, זה הטוב היא אחדות גמור עימו יתברך ובכוחו להפוך את הכל לטובה.
