אורח חיים ב- הלכות ברכת הריח ד – סעיף מד
וזה הוא בחינת כל הירידות והנפילות העוברים על כל אחד מישראל לפי בחינתו ומדריגתו עד שיש הרבה שנפלו עד עמקי תהום תחתיות ונדמה להם כאילו אפס תקוה ח”ו ובפרט עכשיו בסוף הגלות באחרית הימים האלה. אך אף על פי כן סוף כל סוף כולם יתקנו ולא יהיה נאבד שום אחד מהם כי השם יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח.
כי באמת לפעמים דוקא כשהאדם מגיע למקום נמוך ורחוק מהקדושה מאוד מאוד, שם דוקא יתעורר בהתעוררות גדולה להשם יתברך. כי יש בעניין זה כמה טעמים ואחד מהם הוא מחמת שכשהיו ישראל מקורבין להשם יתברך הראה להם הקב”ה חיבה יתרה ונדמה היה להם שכבר הם סמוכים אליו ולא בקשוהו יותר עד שמרדו בו ומחמת זה הפילם ממדרגתם והורידם לגלות שיתחילו מחדש לחפש ולבקש אותו שזה עיקר התכלית.
אך כאשר האדם חוטא הרי הוא נופל ממדרגתו יותר כמו שכתוב הבא להטמא פותחין לו ואם כן הרי היה אפס תקוה חס ושלום כי היה רק יורד ואי אפשר היה לו לשוב לעולם מאחר שכל פעם היה נופל יותר.
אבל השם יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח וכשהאדם נופל ע”י חטאיו למקום רחוק מהקדושה, אזי השם יתברך מזמין לו שם רמזים לפי אותו המקום ומזמין לו איזה זכות או מצוה שיכול לזכות בזה המקום הרחוק דוקא וזה הניסיון והבחירה שלו.
ואם יזכה שם לזכור בהשם יתברך ולעשו”ת שם מה שיוכל, בקל יוכל לשוב להשם יתברך, כי לפי המקום הזה יכול לזכות בעבודה קטנה לעשו”ת נחת רוח ותענוג ושעשוע גדול להשם יתברך, מה שלא היה זוכה במקום קדוש יותר וזה בעצמו יתן לו כח להתחזק ולהתגבר, כי השם יתברך מקבל תענוג ושעשוע גדול ביותר כשעולה לפניו איזה עבודה ממקום נמוך או מאדם מרוחק ביותר.
כי כל מה שנופל האדם למקום נמוך ורחוק מהקדושה יותר יש לו שם איזה עבודה ונחת רוח לעשו”ת להשם יתברך מה שאינו זוכה לזה אפילו צדיק גדול ועל ידי זה מעלה את כל הניצוצות והקדושו”ת שנפלו למקום טמא זה, כי יש כמה ניצוצות קדושים שנפלו משנים קדמוניות לעמקי הקליפות ואין מי שיכנס לשם להעלותם ועל ידי שמזדמן בר ישראל שחטא לשם ונתעורר לעבוד את השם יתברך אזי מתדבקים בו כל הניצוצות ומעלה אותם משם והעיקר הוא ע”י כח הצדיק האמת שיש לו כח להעלות כל אילו האנשים עם הניצוצות שניתדבקו בהם.
