אורח חיים א – הלכות ברכת השחר הלכה ה – סעיף מא-מב
כי צריך האדם לקשר כל מחשבותיו מוחו ליבו ודעתו לרצון האמיתי דקדושה ויהא כל תשוקתו וכיסופיו רק לתכלית האמיתי והניצחי ואף אם יעבור עליו מה שעובר אל ירפה את הרצון בשום אופן שבעולם רק יאמין שבכל יום ויום נעשים חדשות לגמרי על כן צריך להמתין ולהמתין עד יגיע יום ישועתו כי השם יתברך מצמיח ישועות בכל יום. ועל כן עיקר קביעת הזמן של קריאת שמע כמבואר במשנה הוא משעה שהכוהנים שהיו טמאים וטבלו ואינם רשאים לאכול בתרומה עד שיעריב שמשן שהוא בעת תחילת הלילה שלאחריו שהוא תחילת יום חדש ובזה הורו לנו חכמינו ז"ל ורמזו לנו שעיקר מצוות קריאת שמע שהוא אמונת היחוד והרצון שהכל מתנהג ברצון הבורא היחיד והקדמון, הוא להמשיך עלינו האמונה הקדושה הזאת בכל יום ויום מחדש, כמו שהזהיר אותנו הכתוב שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים. אך אפילו שטבלו הכהנים והתחילו להטהר אינם יוצאים עדיין מטומאתם בשלימות ואינם רשאים לאכול בתרומה עד שיעריב שמשו ויבוא היום שלאחריו שיהיה נמשך יום חדש קדושה חדשה ורצונות חדשים ואז דייקא יטהר לאכול מן הקודשים.
וזה מה שנאמר "ובא השמש וטהר" שזה מרמז על ביאת שמשו ביומו האחרון בעת פטירתו שהוא בחינת ביאת השמש של כל ימי חייו שאז יהיה גמר טהרתו ויזרח אורו כי יש כמה וכמה שעשו תשובה והיה להם יסורים אך עדיין לא ראו ישועתם וטהרתם בשלימות כי לזה יזכו לאחר מיתתם לאכול מן הקדשים. כי בודאי זה הטמא שלא טבל עדיין לא יעזור לו שיעריב שמשו רק זה שהתייגע כל ימיו בכל מה שעבר עליו והתחזק ברצון וטבל במקוה והתחיל בכל יום לטהר עצמו ולעשות התחלה חדשה, אף על פי שלא עלתה בידו להטהר בשלימות אף על פי כן אין שום רצון טוב שנאבד מכל שכן דיבור טוב ומעשה טוב, שכל זה יתקבץ ויעמוד לו לאחר ביאת שמשו שאז יזכה ויושלם טהרתו ביומו האחרון ויזכה לאכול מן הקדשים שהוא חלקו הטוב לעולם הבא ולא יצטרך להתגלגל ולסבול מה שצריך לסבול מי שלא הכין את עצמו כלל בימי חייו. ואז ידע ויבין כל אחד את החילוק שבין מי שהשתדל ורדף אחר התכלית ברצונות חזקים בכל יום אף על פי שלא זכה לכך בשלימות ובין מי שלא השתדל כלל. כמו שנאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע שיהיה חילוק בין מי ששנה מאה פעמים למי ששנה מאה ואחת מכל שכן בין המשתדל לאינו משתדל, והעיקר הוא כפי התקרבותו לצדיקי האמת.
