אורח חיים ג – הלכות ראש השנה – הלכה ד – סעיף ז
כי באמת עיקר הקדושה היא בתוך הבית של האדם. כי ידוע שבחוץ הוא מקום שליטת החיצונים ועל כן נקראים חיצונים שמקומם בחוץ. אבל בתוך הבית הוא מקום משומר מהם ושם עיקר המשכת הקדושה בבחינת "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן". כי הבית הוא דירת האדם שהוא בחינת התורה בבחינת "זאת התורה אדם" והבית נקרא רשו"ת היחיד שהוא בחינת רשו"ת יחידו של עולם ועל כן עיקר הקדושה הוא בתוך ביתו של אדם כמו שנאמר והצנע לכת עם אלוקיך שעיקר ההתקרבות להשם יתברך הוא בבחינת והצנע לכת "כל כבודה בת מלך פנימה" ועיקר תפארתו וקדושתו של האדם הוא כשיושב בתוך ביתו ששם עיקר המשכת הקדושה כנ"ל.
אבל באמת אף על פי כן אי אפשר להיות סגור בתוך ביתו לעולם, כי בהכרח לצאת מתוך ביתו לפרקים ובאמת היה ראוי שיהיה האדם יושב בתוך ביתו תמיד מאחר ששם עיקר הקדושה. אבל אף על פי כן מוכרח האדם לצאת לחוץ ולהיות נכנס ויוצא בכל פעם וזה בחינת "עייל ונפיק" כי באמת אפילו שראוי היה לאדם להיות דבוק בקדושה שזה בחינת עייל אף על פי כן עיקר שלימות הקדושה הוא דווקא כשזוכה להיות "עייל ונפיק" כי בהכרח שיצא האדם לפעמים קצת מהקדושה כמו שנראה בחוש שיש לכל אדם עליות וירידות ממש בכל יום ואי אפשר שיעמוד תמיד במדריגה אחת וכל זה מחמת שבהכרח צריכין להעלות גם את המדריגות התחתונות והמקומות החיצוניים גם הם אל הקדושה. ועל כן כשזוכה להיות בקי "בהלכה" בחינת "עייל ונפיק" ולהחזיק עצמו כראוי אזי זוכה להעלות גם מקומות החיצוניים והמדרגות התחתונות כולם אל הקדושה וזה בחינת "הירידה תכלית העליה" כידוע. ועל כן צריכין לצאת מן הבית בכל פעם וזה בחינת "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" שצריך האדם להכיר את השם יתברך בין בביתו ששם גבול הקדושה ובין כשיוצא חוץ לביתו והולך בדרך גם שם צריך לזכור בהשם יתברך ולדבקה בו גם שם בחוץ כי מלכותו בכל משלה בבחינת "אם אסק שמיים שם אתה ואציע שאול הינך". וזה בחינת מה שהלכו ישראל במדבר ארבעים שנה שזה מקום החיצוניים כדי להכניע שם הס"א ולברר משם הקדושה ודוקא שם סככו עליהם ענני הכבוד, שזה בחינת ההשגחה וההגנה של השם יתברך שמגן על האדם במקומות החיצונים.