אורח חיים ג – הלכות פורים – הלכה ו – סעיף יא
כי עיקר תיקון העשירות הוא עניות, דהיינו מי שאינו מתגאה בדעתו ומחזיק עצמו כעני ובאיזה מעמד שהוא בין שהוא עני ממש או שהוא בינוני או שהוא עשיר מופלג תמיד מחזיק עצמו כעני ואביון גדול בבחינת דוד המלך שבגודל מלכותו וגדולתו ועושרו הגדול אמר תמיד כי עני ואביון אנוכי. כי האדם ראוי לו להבין עוצם עניותו בזה העולם כי אפילו הצדיק אי אפשר לו לצאת ידי חובתו בזה העולם כנגד השם יתברך כמו שנאמר "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב וכו'" וכל שכן שאר בני העולם, ואם כן אפילו לחם צר ומים לחץ אינו מגיע לו על פי מעשיו רק השם יתברך זן את העולם כולו בחסדו כאמור "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". ואם ישים האדם אמת זו אל ליבו ויודע זאת בבירור, אזי טוב לו תמיד ויזכה לעשירות אמיתי כמו שאמרו רבותינו ז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו" כי ישמח תמיד בחלקו מאחר שיודע שהכל חסד גדול מהשם יתברך אפילו לחם צר ומים לחץ. וע"י זה יזכה לעשירות ממש לכל הון דעלמא בבחינת "מאן דאיהו זעיר הוא רב" שמי שהוא קטן בעיניו ויש לו הסתפקות ומקבל הכל באהבה ובשמחה יזכה אחר כך לעושר וגדולה כמו שכתוב "מקימי מעפר דל וכו' להושיבי עם נדיבים" מקים מעפר דייקא היינו מי שמשים עצמו כעפר. וגם לאחר מכן כשזוכה לעשירות ממש לכסף וזהב וחפצים הרבה אל יפול ע"י זה לגאוה ולתאוות רק גם בעוצם עשירותו יחזיק עצמו לעני ויהיה שמח בחלקו תמיד. לא כן הרשעים שהם בהיפך מכל זה כשהוא עני הוא בכעס על השם יתברך על עניותו וחסרונו ותיכף כשיש לו איזה ממון הוא משייך זו לעצמו ומלביש עצמו בדברים ומלבושים שאינם ראויים לו לפי ממונו וע"י זה חסר לו עתה יותר מבתחילה מאחר שהולך בגדולות ממנו ונמצא תמיד חייב ועיקר החוב הוא לתאוותו וע"י זה חייו מרים ומרורים תמיד עד שיש הרבה שבימי עשירותם חייהם מרורים יותר מימי עניותם כי ימצא שגם בתוקף עשירותם הם עניים גדולים כי תמיד חסר להם כפי התנהגותם והצטרכותם העצומים. ועל כן עיקר היופי והנוי של ישראל הוא העניות היינו שמחזיק עצמו לעני תמיד ושמח בכל מה שיש לו ואינו מתגאה כי יודע שהכל הוא בחסד חינם וברחמים מהשם יתברך.