אורח חיים א – הלכות ברכת השחר הלכה ג – סעיף ה
צריך האדם לידע ולהאמין שנפשו בשרשה היא גדולה ויקרה וגבוה מאוד מאוד ואלפי אלפים ורבי רבבות עולמות בלי שיעור תלויים בה וכמו שאמר רבנו ז"ל שאם היו מהפכין את האדם היו רואים שבכל גיד וגיד מגידי האדם תלויים אלפי אלפים ורבי רבבות עולמות. כי האדם הוא בחינת צלם אלוקים ואפילו נפש הפחות שבפחותים של ישראל גם כן גבוה מאוד מכל שכן נפשות של בני תורה ובפרט אותן שיש להם שכל גדול, כי כל מה שהשכל גדול ביותר הנשמה גבוה יותר. על כן כשרואה האדם שמתגבר עליו הבעל דבר ביותר צריך להתגבר לרחם על עצמו לבל יאבד אוצרות וסגולות יקרות וחמודות כאלה התלויים בנפשו אשר עין לא ראתה. ויתגבר בכל עוז להציל את נפשו מני שחת להצילה מן העושק והתמורה ח"ו, והעיקר ע"י ריבוי תפילה ובקשה. וזה בחינת "ויגבה לבו בדרכי השם" שצריכין להגביה לבו ודעתו בדרכי השם ולומר בנפשו שאין נאה לי לעשות מעשים כאלה מעשה בהמה כי נפשי גבוה מאוד נפש ישראל שכולם בני מלכים וראוי לי להתנהג בנימוסי מלכות דקדושה, כמו שראוי לנפשות ישראל שנקראים "בנים אתם להשם אלוקיכם". ובאמת רוב בני האדם טועים בעצמם וסוברים שנפשם אינה קדושה משרשה וסוברים שהצדיקים הגדולים נהיו צדיקים בגלל שנולדו עם נפש גבוה ועל כן אי אפשר להתדמות אל זה הצדיק כי היה נשמה קדושה מנעוריו. ובאמת אמר רבנו ז"ל שאינו כן וזה עיקר חסרון העולם שחושבים כך ומחמת זה אינם מתעוררים ומתגברים להשוות עצמם לצדיקים. כי עיקר צדקת הצדיק הכשר הוא רק ע"י התגברותו והתחזקותו ויגיעתו וטרחו בעבודת השם, שיגע וטרח כל כך ימים ושנים הרבה ולא הניח עצמו ליפול בשום אופן בעולם והרבה בתפילה ותחנונים עד שזכה למה שזכה כל אחד כפי ערכו, אשרי להם.
ובאמת זה העניין שבני אדם טועים בעצמם וסוברים שנפשם אינה יקרה וקדושה ומחמת זה אינם מתגברים לעשות כמעשה הצדיקים, כל זה נמשך מבחינת היכלי התמורות שממירים טוב ברע ומחליפים את בן המלך בבן השפחה ומכניסים בליבו חלישות וקטנות. אבל באמת צריך האדם לידע ולהאמין שנפש כל אחד מישראל גבוה ויקרה מאוד מאוד וכולם הם בני מלכים ויכולים לזכות למדריגות גבוהות וקדושות מאוד כמו כל הצדיקים והכשרים.
