תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן סז
ביאור לשון הכלבו
נשאלתי מחכם אחד לבאר לו לשון הכלבו בכ' חמץ ומצה וז"ל וענין הביטול הוא שמשים אותו כדבר שאינו חשוב לכלום וכדבר בטל לגמרי ולפיכך מועיל שאינו נחשב אח"כ להתחייב עליו בבל יראה אבל אינו מועיל לו לפוטרו אם אכלו עכ"ל הכל בו ואינו מובן דמהיכי תיתי ס"ד דיהי' הביטול מועיל לפוטרו אם אכלו:
והשבתי דלענ"ד נכון בזה כוונת הכל בו דהנה רוב ראשונים סוברים דביטול הי' מטעם הפקר ועיין בר"ן ריש פסחים אבל שאר ראשונים סברי דביטול אינו מטעם הפקר אלא דגזירת הכתוב הוא דכתיב תשביתו והשבתה בלב סגי והענין מבואר היטיב בשו"ת מוהר"י קולן סי' מ"ב אבל לדברי רבינו שלמה והמיימן דכתבו דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דהיינו מתשביתו לא קשה כלל דלדידהו אינו מטעם הנ"ל אלא שעושה כעפרא בעלמא כדמשמע לשון השבתה והוי דומיא דתבן וביטלו דפ"ק דסוכה דף ד' ודפ' חלון בעירובין דף ע"ח עכ"ל ועיין פסחים מ"ה ע"ב גבי כיפת שאור שיחדה לישיבה. והענין דהסוברים דתשביתו אינו מטעם הפקר אלא דגזרת הכתוב שצריך שישבית בלבו החמץ מתור' אוכל ולחשבו כעפרא בעלמא ובזה מקיים המצוה דתשביתו ואינו עובר תי על בל יראה וזה כוונת הכלבו בתחלת דבריו וענין הביטול שמשים אותו כדבר שאינו חשוב לכלום וכו' היינו דסובר דביטול היינו תשביתו דקרא וגזרת הכתוב לבטלו מתורת אוכל ולזה שפיר השמיענו הכלבו דאינו מועיל רק שאינו עובר עליו על בל יראה אבל לא לענין לפוטרו אם אכלו דהייתי אומר כיון דביטלו מתורת אוכל שוב אינו עובר על אכילה ואשמעינן דאינו כן וזה ברור: