תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים
סימן א
בעז"ה יום א' י"ב למב"י תר"א פה ק"ק בריסק שלום לאהובי ידידי וחביבי הרב הגאון הג' המפורסם החו"ב בחדרי תורה חכם חרשים מוה' מאיר ליבוש נ"י מלבי"ם רב דק"ק קעמפנע והגליל
מכתבו קבלתי זה ימים כבירים והייתי טרוד ובפרט שקרבו סמוך לימי חג הפסח העבר אשר הטרדות רבה על כ"א אשר נתננו ה' לצופה ולידע אינש בנפשו וכעת נתתי על לבי להשיבו מפני הכבוד. וידעתי כי כבודו הרמה ל"צ לדידי ולדכוותי. רק ענותנותו תרבני להגיד דעתי בדבר השאלה אשר בא לפני הדרת כבודו הרמה. באשה שהפילה שפיר מלא בשר אחר ששה חדשים להריונה. ולא בדקה אם נפרקם או לא וילדה אח"כ אם חייב בפדיון. והוראת מעכת"ה בקדושה לסמוך על דעת החכם צבי סי' ק"ד לחלוק על דעת מהרי"ק בתשובה שורש קמ"ג שסובר דהיכא דהפילה ולא הבחינה שום ריקום. ופסק מהרי"ק ש"ל. דהבא אחריו הוי בכור לפדיון דאוקמינן האשה בחזקת שלא נפטר רחמה. וגם הנפל בחזקת שלא נתרקמו אבריו עדיין. דהא חזקה גמורה הוא. והח"צ בתשובה חולק עליו מהא דאמרינן בנדה דף ך"ט אמר ריב"ל עברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל. הלך אחר רוב נשים ורוב נשים וולד מעליא ילדן. ומעכת"ה החזיק בדעת הח"ץ. והביא דברי הנ"ב מ"ת בתשובת בנו שהשיג על הח"צ. דהא בגמרא מוקי להא דריב"ל בהוחזקה עוברה אחר ג' חדשים. ואז וודאי נתרקם צורת הוולד וא"א שתלד אז שפיר מלא רוח. אבל קודם ג' חדשים י"ל כמהרי"ק דמוקמינן בחזקת שלא נתרקם ומ"ש רש"י ז"ל על הא דריב"ל עברה בנהר והפילה ואינו יודעת אם רוח אם נפל הפילה זה לס"ד דריב"ל מיירי בלא הוחזק עוברה אבל למסקנא דמיירי בהוחזקה עוברה אין כאן ספק שמא רוח הפילה או שלא נתרקם. רק הספק אם ילדה וולד שיש לו צורת וולד או שאין לו צורת וולד דאין אמו טמאה לידה זה תמצית בקיצור דברי הנ"ב. וכת"ר השיג מסוגיא דנדה דף ח' ע"ב. וכמה מעוברת משיוודע עוברה וכמה סומכס אומר משום ר"מ ג' חדשים וכו' ת"ר היתה בחזקת מעוברת והפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא הרי דגם לאחר ג' חדשים אפשר שתלד רוח או דבר שאינו של קיימא גם השיג כת"ר על הנ"ב הנ"ל מה שבנה יסודו דמן ארבעים יום עד ג' חדשים יש מציאות שיתרקם הוולד. וע"כ חלק בין קודם ג' חדשים לאחר ג' חדשים שאחר ג' חדשים כבר נרקם. וקודם ג"ח מוקמינן אחזקתה שלא נתרקם. וע"ז כתב כת"ר דליתא דכל שלא נתרקם ביום מ"א נשחת ולא יבנה עוד לעולם. ממשנה מפורשת בברכות האומר יה"ר שתלד אשתי זכר ה"ז תפלת שוא. ומסיק בגמרא שם דף ס' דהיינו אחר ארבעים יום. הרי דאחר ארבעים שוב א"א להתהפך מנקבה לזכר ואם עדיין לא נתרקם יועיל תפלה גם אח"כ וע"ז שב מעכת"ה להבין החילוק של הש"ס בין קודם שהוכר עוברה לאחר שהוכר עוברה דבצד הראשון הוי ספק ובצד השני. מביאה קרבן ונאכל וע"ז כתב כת"ר שיש בזה שני ענינים. יש מפלת מחמת הריון. ויש מפלת שאמ"הר ומפלת מחמת הריון משכחת בתרי גוונא או שתפיל וולד שנשלם צורתו ונרקם או שתפיל וולד שלא נרקם או מלא רוח ומ"מ עיקרו בא מחמת הריון שנקלט כו' וזה מתעצר ברחם האשה גם אחר ג"ח. אבל יש מפלת שלא מחמת הריון שנקלט כו' כלל רק מחמת מכה שבמקור כגון המפלת כמין קליפות או שערות. וזה אינו בגדר הריון כלל, ואין בו שום חילוק בין קודם ג"ח לאחר ג"ח מעתה ההבדל בין קודם שהוכר עוברה לאחר שהוכר עוברה דקודם שהוכר עוברה ולא ידעה מה הפילה. אנו אומרי' שמא הפילה דבר שאינו של הריון כגון קליפות או שערות:
וכדומה. וע"ז אין לנו רוב. דרוב המפילות יפלו מחמת הריון ולזה הוי רק ספקו. אבל אחר ג"ח שהוכר עוברה שוב הנפל מחמת הריון וע"ז איכא רוב נשים וולד מעליא ילדן. ולפ"ז דן כת"ר. אם ראתה שהפילה שפיר אע"ג שלא בדקה אם נתרקם. כיון דידעינן בוודאי דמחמת הריון בא. איכא רוב נשים דוולד מעליא ילדן וכדברי הח"צ. זה תורף דברי כת"ה בזה:
ולענ"ד דבוודאי השגתו על הנ"ב בתשובת בנו ז"ל בוודאי ברורות ונכונות. רק גם על דרכו בקודש קשה לי טובא. דמה שכתב דקודם שהוכר עובר' תלינן שהפילה מחמת מכה שבמקור ולא מחמת הריון כגון קליפות או שערות. וע"ז אין לנו רוב נגדו. ולא הוי רק ספק. מלבד דהחוש מנגד לזה דבוודאי הך דיפילו שלא מחמת הריון הוא מיעוט דמיעוטא עוד מוכח בהדיא בסוגי' דנדה דף ך"ב דהוא מיעוטא דקאמר שם המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומין תטיל למים אם נמחו טמאה. ופריך הש"ס שם א"ה כי לא נמחו נמי. ומשני אמר רבה כי לא נמחו ברי' בפ"ע הוא. ופריך הש"ס מי איכא כה"ג. ומשני הש"ס אין והתניא אתר ראב"צ שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה. מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים. ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעי' שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נמחו טמאה ושוב מעשה באשה אחת וכו'. הרי חזינן דהוא מיעוטא דמעוטא. דפריך הש"ס ומי איכא כה"ג וכו' והוצרך להביא מעשה דשני מעשים אירע כן. ואין לדחוק ולומר דהא דמשמע שם מדברי הש"ס דהוי מיעוטא דמיעוטא היינו בכה"ג שלא נמחו והי' ברי' בפ"ע זה לא שכיחא אבל אם נמחו דהוי רק דם יבש זה שכיחא. א"כ י"ל דקודם שהוחזקה עוברה אמרינן דהפילה דבר דלא הוי ברי' רק דם יבש. וזה אפשר לומר דשכיחא. דזה אינו חדא דהמעיין שם בפרש"י דפי' רש"י מי איכא כה"ג מפלת כמין שערות וקליפות. משמע דהענין גופא שיפיל הריון כזה לא מחמת לידה לא שכיחא ועוד דהא אוקמא המשנה דנדה דתשב לזכר ולנקבה ולנדה בלא הוחזקה עוברה והמשנה מיירי דהולד לפנינו. אלא שאין אנחנו יכולים להבין הטיב אם הי' וולד או לא ולהכי החמירו דתשב לנדה ואם נוכל לבדוק אם נמחו במים א"כ בוודאי אינו וולד ואמאי תשב לזכר ולנקבה א"ו שלא נמחו. והי' ספק אם רוח או זכר או נקבה. ולדברי כת"ה דהי' הספק אם הפילה שלא מחמת הריון צורה אחת שנראה כעין וולד הוי מיעוטא דמיעוטא כיון דלא נימא הוולד זה בוודאי הוי מיעוטא דמיעוטא ותו קשה לי על דבריו מה שכתב דזה אינו רוב. דרוב המפילות יפלו מחמת הריון ואמאי לא דהא אמרינן רוב נשים מתעברות ויולדת א"כ יש לנו לומר שהפילה מחמת הריון שנקלט וכו'. ותו תקשה לדידיה הך עובדא שהובא בנדה דף ט"ו. ובכמה מקומות דמעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון שהטילה לבור וכו'. דמסיק שם הש"ס. דבא כהן לידע אם נפל הפילה או רוח הפילה. ואת"ל נפל הפילה לידע אם זכר או נקיבה. והך עובדא צ"ל בדלא הוכר עוברה. דאי בהוכר עוברה אזלינן בתר רוב נשים וולד מעליא ילדן. ולדברי מעכת"ה צ"ל בדלא הוכר העובר הספק אם הפילה דבר שאינו מחמ' שנקלט כו' וזה אינו מקרי בכל דוכת' רוח רק מה דמתקרי רוח בכל דוכתא היינו וולד שאינו של קיימא:
לכן נלע"ד דהדברים כפשטן דבוודאי משמע פשט לשון הש"ס דהך כללא דרוב נשים וולד מעליא ילדן. היינו בשהוחזק עוברה. אבל לא כשלא הוחזק עוברה. ונראה דקים להו לחכמי הש"ס דהיכא דהוולד הוא שאינו של קיימא או שאינו מרוקם ע"פ הרוב תצא הוולד ממנה טרם הכרת העובר. ונהי דאיכא מיעוטא דמשתהא אף וולד שאינו של קיימא אחר הכרת עוברה הוא רק מיעוטא. ובזה מחלק הש"ס היכא דלא הוכר עוברה לא אמרינן רוב נשים וכו' דזה אינו בגדר רוב דיכול להיות רוח או שפיר שאינו מרוקם. אבל אחר הכרת העוב' אמרינן דרוב נשי' וולד מעלי' ילדן דאחר הכרת עוברה אם הי' רוח או שפיר שאינו מרוקם ע"פ הרוב כבר היה יוצא ממנה טרם הכרת עוברה. ובזה אין סתירה מכל המקומות בוודאי יכול להיות רוח או שפיר שאינו מרוקם אף אחר הכרת עוברה כיון דכבר נתקלקל הוולד. אבל הוא רק בגדר מיעוטא. ונמצא לפ"ז דינו של מהרי"ק שריר וקיים דאף דידעינן בוודאי שהי' וולד ע"י שנקלט כו' מ"מ טרם הכרת עוברה הוא אינו בגדר רוב:
ובאמת גם מהגאון ח"צ לא הי' בהעלם דבר ח"ו שהרי מביא דברי הש"ס שם דמוקי הך דריב"ל בהוכר עוברה. אבל בדלא הוכר עוברה ליכא רוב. רק דכתב דאפילו בדלא הוחזק עוברה נמי ספק וולד הוא. וידוע הוא דכל היכא דאיכא ספק בבכור הרי הוא פטור ומשנה שלמה הוא בסוף פ"ד דטהרות ספק בכורות אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה המע"ה. אלא דהלשון בתשובת ח"צ שם מגומגם קצת לענ"ד דהוא השיג עליו. לו יהי' דספק הוא הוי המע"ה כדין ספק בכור. ואח"ז בסו' התשוב' משיג על המהרי"ק בזה הלשון ועוד מדאיצטריך למימר דאדרבא יש להעמיד אשה בחזקת שלא נפטרה רחמה עדיין. וגם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו אבריו עדיין. דהא חזקה גמורה היא זו עכ"ל. דספוקי מספקא לי' וכל שיש כאן ספק הרי הוכחנו בבירור מתלמוד ערוך דאדרבא יש לנו לומר דוולד מעליא הוא דהלך אחר רוב נשים. והרי אין החזקה שכתב מהרי"ק אלא רעועה ולא גמורה עכ"ל. ולא אבין דבריו בזה. דהא משמע מדברי הח"צ דחזקה זו שכתב מהרי"ק הוא חזקה מעליא זולת מכח קושיתו דהלך אחר רוב נשים דוולד מעליא ילדן והא כבר הקדים הח"צ בעצמו דבלא הוכר עוברה לא אמרינן רוב. ולפ"ז חזקה שכתב מהרי"ק ז"ל הוא חזקה גמורה דהא מהרי"ק ז"ל בוודאי מיירי בדלא הוכר עוברה ולא קשה מספק בכור דהמע"ה דשם מיירי באופן דליכא חזקה כגון שהספק הוא שילדה זכר ונקבה וספק מי יצא ראשונה דלא שייך בזה חזקה.
ובעיקר חלוקו של מהרי"ק ז"ל מה שחלק טומאות לידה מפדיון. דבפדיון מוקמינן האם בחזקת שלא נפטרה מן הבכורה והוולד בחזקת שלא נתרקם. אבל לענין טומאת לידה אזלינן לחומרא. הגם שראיתי בתשובת נ"ב הביא בשם אביו ז"ל שגמגם קצת בזה. דלענין לידה ג"כ אמאי לא נוקי האשה בחזקת טהרה ותירץ כיון דבלא"ה טמאה האשה משום דא"א לפתיחת הקבר בלא דם שוב לא מוקמינן אחזקה. וטמאה ספק לידה. ואני מצאתי ראי' ברורה לענ"ד לסברת מהרי"ק מסוגי' דנד' דף ך"ד ע"ב המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנונים אינה חוששת לוולד. ופריך שם הש"ס. בשלמא דם ומים לאו כלום אלא גנונים ניחוש שמא וולד הוה ונימח. ומשני אמר אביי כמה יין חי שתת אמו של זה שנימוח העיבור בתוך מעי'. רבא אמר מלא תנן. ואם איתא דאתמחי אתמח מחסר חסר. ורב אדא בר אהבה אמר גוונים תנן וכו'. ויש לתמוה דהא משנה זו איתא בענין זה בפרק יש בכור. איזהו בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנונין והיינו מלא גוונים ואמאי לא פריך הש"ס במס' בכורות הך קשיא דמקשה בנדה ליחוש שמא וולד הי' ונימוח ולישני כל הני תירוצים הלא בכורות נשנית קודם נדה שהוא מסכת אחרונה בש"ס. ודרך הש"ס בכמה דוכתא כל היכא דנישנית משנה בשתי מקומות. ויש איזה קשיא ופרוקא על המשנ' דנכתב השקליא והטריא של הש"ס בשני המקומו'. וכאן השמיט השקליא והטריא על המשנ' הקודמת והעמיד השקליא והטריא על משנ' זו דמס' נדה. ומזה מוכרחים סברת המהרי"ק ז"ל דלענין פדיון לא שייך להקשות וליחוש שמא וולד הוא. דמוקמינן האשה בחזקת שלא נפטרה מבכורה והוולד בחזקת שאינו מרוקם. ולכן הוי בכור לפדיון. משא"כ לענין טומאת לידה שפיר פריך הש"ס וליחוש שמא וולד הוא דלענין טומאת לידה חוששין ולא מוקמינן האשה בחזקתה וכסברת המהרי"ק והוצרך הש"ס לכל הני שנויי:
אלא שלכאור' יש סתירה עצומ' לסברת מהרי"ק מסוגי' דנדה דף ד"ה דקאמר שם הש"ס מ"ש אשה ומ"ש בהמה. מי סברת ר"י מפשט פשיט לי' ר"י ספוקי מספקא לי' ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא גבי אשה דממונא הוא ספק ממונא לקולא. גבי בהמה דאיסורא הוא דאיכא לגבי גיזה ועבודה ספק איסורא הוא ולחומרא ה"נ גבי אשה ספק טומאה לחומרא. ולשיטת מהרי"ק קשה טובא דאמאי אמרינן ספק ממונא לקולא דהא איכא חזקה שלא נפטרה מבכור' והעמיד הוולד בחזקת שאינו מרוקם וכבר הרגיש בזה בתשובת שבות יעקב ובתשו' נ"ב דחק מאוד בזה ולומר דלר"י הוי ספיקא דדינא ובספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקה. ולענ"ד דבזה לא שייך לומר דספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקה דהא בוודאי דר"י מספקא לי'. היינו דלפעמים יש בו וולד ולפעמים לא. א"כ נשאר החזקה בתקפו ולא דמי לשאר ספיקא דדינא וכמובן:
והנראה לענ"ד ברור ליישב בזה דעת מהרי"ק דלכאור' צריך להבין דברי מהרי"ק. לענין הוצאת ממון בחזקה (לפדותו ולתת ה' סלעים לכהן) והא אין הולכין בממון אחר הרוב. וחזקה לא עדיף מרובא. אך באמת כבר האיר לנו הגאון בעפ"י בסוגי' דכתובות בסוגי' דמומין דחזקת הגוף עדיף טפי מרוב. דהא לר"ג דהלכתא כוותי' בכתובות דף י"ב גבי משארסתני נאנסתי דבחזקת הגוף היו מוציאין ממון אלמא דחזקת הגוף עדיף טפי. וכ"ז אליבא דהלכתא דקימ"ל כר"ג סברת מהרי"ק נכונה דהכא הוי ג"כ חזקת הגוף דמוקמינן האשה בחזקת שלא נפטרה מבכורה. וגם הוולד בחזקת שלא נתרקם אבל ר"י דסובר לא מפי' אנו חיין וכמבואר בסוגי' דמומין דר"י לא אזיל בתר חזקת הגוף היכא דאיכא חזקה דממונא בוודאי מודה מהרי"ק ז"ל דלא אזלינן בתר חזקה להוצי' ממון אליבא דר"י ושם הסוגי' אליב' דר"י שפיר קאמ' הש"ס גבי ממונא לקולא וזה ברור לענ"ד. סוף דברי. דברי מהרי"ק יש לו פנים בהלכה. ובעיקר הך פיסקא אני אומר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. מ"מ לדעתי נכון יותר לפדות בלא ברכה וכמש"כ הח"צ בתשובה והברכות אינו מעכבת כ"ז נלע"ד:
הכ"ד ידידו דוש"ת כל הימים יעקב מאיר פאדווא:
סימן ב
שאלה לש"ב הרב הגאון המפורסם החריף ובקי מהו' אליעזר יצחק נ"י רב דק"ק וולאזין יצ"ו
בנידון השאלה דשאילנא קדמיכון באחד שהניח את אשתו בעיר אחרת וכתבו לו שאשתו ילדה בכור אם מחויב לפדות את בנו לאחר שלשים יום מיום לידתו אף דא"י אם הוא חי אם לאו או שצריך שיהי' לו ידיעה שחי אחר שלשים יום ואז יפדה אותו וזה החלי בע"ה צורי וגואלי:
תשובה נלענ"ד דחייב לפדות אותו לאחר שלשים ואל יחמיץ המצוה וזה כי קיי"ל רוב וולדות הם בני קיימא וקימ"ל במת הוולד בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה באשת כהן אינה חולצת דסמכינן ארוב וולדות שהם בני קיימא:
וראיתי בתשובה אחת כתובה מידידי ש"ב חביבי הרב הג' מוה' אליעזר יצחק נ"י חתן הגאון המפורס' מוה' יצחק נ"י רב דק"ק וולאזין שקיל וטרי בהך דינא טובא וצלל במים אדירים בש"ס ופוסקים והניף ידו בעוצם בינתו ועיקר דעתו שלא לברך עד שיהיה לו ידיעה ברורה. ולענ"ד אינו כן לכן ראיתי להאריך קצת ועם כבוד הרב הג' הנ"ל אתווכח להוציא הדין לאמיתו:
הנה דעת התוס' ביבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה ספיקא הוי דאף לרשב"ג אזלינן בתר רובא דרוב נשים וולד מעליא ילדן. אלא דרבנן החמירו דמיעוט דשכיחא הוא. והחמירו רבנן. וכ"כ התוס' בנדה דף מ"ד ע"ב ד"ה דקים לי' וכו'. ופשוט בעיני שכן הוא דעת הרא"ש. שהרי כתב בפ' החולץ סי' ה' וז"ל לפסק התם הילכתא כרשב"ג ולא אזלינן בתר רוב וולדות שהם בני קיימא משום דמיעוט דנפלים שכיחא. וחיישינן למיעוטא דשכיחא וכו' הרי משמע בהדיא דעתו דאף לרשב"ג לא הוי אלא חששא דרבנן. וראיתי להרב הנ"ל שהחליט דעת הרא"ש להיפוך. מדכתב הרא"ש שם על הך דאשת כהן אינה חולצת ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא ואם היתה חולצת נשארת תחת בעלה בספק חלוצה דרבנן מ"מ הא עדיפא וכו'. משמע דס"ל דאליבא דרשב"ג הוי דאוריי' עכ"ד הרב הנ"ל. ולענ"ד תמוה. האיך לא השגיח בדברי הרא"ש בראש דבריו דמבואר להיפוך. אלא נלע"ד דכוונת הרא"ש דמצד עצם איסור יבמה לשוק הוי בעלמא דאוריי' ואיסור חלוצ' הוי בעלמא דרבנן. וכוונ' הרא"ש דיש לנו לומר טפי לחלוץ דחלוצ' בעלמא הוא דרבנן וגוף האיסור מצד עצמו דרבנן דחלוצה לכהן אינו אלא איסורא. ואיסור יבמה לשוק מצד עצמו הוי דאורייתא וצא וראה בדקדוק לשון הזהב של הרא"ש ז"ל לא כמו שהבין החכם הנ"ל לשון הרא"ש:
וז"ל ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא. ולא כתב דנשארת תחת בעלה בספק איסור דאורייתא אלא דכוונתו דהכא אינו אלא מדרבנן רק מצד האיסור יבמה לשוק חמור טפי דהוא דאורייתא. משא"כ איסור חליצה אינו מצד עצמותו אלא מדרבנן. ומצינו סברא זו בש"ס דעירובין דף פ"ו ובסוכה י"ו ע"כ לא קאמר ר"י אלא בסוכה דאיסור עשה הוא אבל שבת דאיסור סקילה הוא לא אמר. ופי' רש"י שם דאע"ג דברשות דרבנן ליכא איסור סקילה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון הרי מחלק הש"ס. דמצד עצם האיסור הוא חמור טפי אף דאינו אלא מדרבנן. וה"נ כוונתו של הרא"ש ז"ל כן וזה ברור לענ"ד:
שוב מצאתי בספר עטרת פז חבור על הרא"ש מסדר נשים שלא הבין כן דברי הרא"ש. וזיל ,מ"ש רבינו ואע"ג דהשתא נשארת בספק יבמה לשוק דאורייתא היינו אליבא דרשב"ג אבל לרבנן דקאמר וולד מעליא הוא ליכא בהו ספיקא כלל. ולא הבנתי דבריו. שנראה שהבין כוונת הרא"ש כמו הרב הנ"ל. ולא הבנתי האיך יפרש דברי הרא"ש בראש דבריו. ודוחק גדול לפרש כוונת הרא"ש בריש דבריו דקאי אמה דכתב שס דבפיהק ומת כ"ע מודים. וע"ז יסבבו דברי הרא"ש אע"ג דרוב וולדות לאו נפלים הם. זה דוחק גדול למעיין ברא"ש. ועוד דמנ"ל להרא"ש הא דמשמע דבאמת בפיהק ומת דכ"ע מודים הוא ספיקא דאורייתא אלא כוונת הרא"ש ברור כדכתיבנא ועכ"פ זה מבואר בהדיא בדברי הרא"ש בפרק ר"א דמילה סי' ו' דלרבנן דקימ"ל כוותייהו מחזיקינן לולד מעליא דאזלינן בתר רובא, נמצא לדינא אין נפקותא בזה דהא לדידן דקימ"ל באשת כהן אינה חולצת מחזיקינן לוולד מעליא:
ודעת הרמב"ם ז"ל בזה כבר הסכימו כל נושאי כליו ודברי האחרונים ז"ל. דהרמב"ם ז"ל סובר דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. רק רבנן החמירו בזה ביבום ובבהמה תוך שמנה ימים. כמבואר פשטות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות יבום. וראיתי להחכם הנ"ל בתשובתו שהרבה לשפוך סוללה על נושאי כלי הרמב"ם ז"ל. ובחר לו דרך לעצמו. ומחמת שחביבים עלי דבריו אשתעשע אתו קצת. מה שכתב לתמוה על דברי הרמב"ם (בספרו יד החזקה אשר הוא כאוצר בלום כולל גם אותם הדיני' שלא היו נוהגין רק בזמן הבית כמו דיני קרבנות סנהדרין גם עונשין. דיני ממונות ודיני נפשות אשר כעת אינן נוהגין רק ע"פ דיני המלכות.) בפרק ב' מהלכות רוצח דנולד לפחות מבן ט' ההורגו פטור ששהה שלשים יום והקשה החכם הנ"ל לפי נושאי כלי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דסברי דמדאורייתא אמרינן דוולד מעליא הוא דאזלינן בתר רוב וולדות האיך שייך בזה ההורגו פטור משום דחיישינן לנפל. האיך שייך בזה חומרא. הלא בעינן ובערת הרע מקרבך מדאורייתא ורבנן יפקיעו דינן. זה תורף קושייתו ולענ"ד לק"מ כיון דרבנן חששו לספק נפל. שוב אמרינן בזה ספק נפשות להקל. וראי' ברורה לזה מדברי התוס' בחולין י"א ע"ב ד"ה ליחוש דלמא. במקום סייף נקב וכו' וא"ת בסוף פ"ק דמכות דאמרי ר"ט ורע"ק אלו היינו בסנהדרין לא הי' אדם נהרג מעולם ומפרשי דהוי בדקי להו ואמרי ראיתם שטריפה הרג או שלם הרג. ואת"ל שלם הרג שמא במקום סייף נקב והכא משמע דלא חיישינן דאזלינן בתר רובא וי"ל דרע"ק לטעמי' דאמר דחיישינן למיעוטא בפרק הלוקח בהמה דקסבר חלב אינו פוטר בבהמה בבכורה. אע"ג דרוב בהמות אינן חולבת אלא א"כ יולדת ואע"ג דאפילו ר"מ דחייש למיעוטא מודה היכא דלא אפשר. רע"ק חשיב לי' אפשר דאיכא לאוקמי קרא שהי' קרום מוחו מגול' ונקבו כדפרישית ורשב"ג דפליג עלייהו ואמר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל אפילו חייש למיעוטא מ"מ חשיב לי' לא אפשר דדוחק הוא להעמיד הפסוק בכך זה דברי התוס' והרי התוס' בד' י"ב ד"ה פסח וקדשים מאי א"ל כתבו דמדאוריי' לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן ואעפ"כ כתבו דטעמא דרע"ק משום דאזיל לטעמי' דחייש למיעוטא. הרי אף רק דמדרבנן חיישינן למיעוטא מקרי ספק נפשות להקל ולא קטלינן. וזה ראי' ברורה בעהי"ת:
והנה דברי הרמב"ם בענין זה בכמה מקומות. סתומי' וחפשו נושאי כלי הרמב"ם ז"ל לירד לסוף דעתו. וראיתי להחכם הנ"ל בתשובתו בירר לו דרך לעצמו בדברי הרמב"ם ז"ל. ואעתיק תמצית דבריו. זה הוא כי כל הני דשנויים במס' נדה דף מ"ד במשנתינו דבן יום אחד משמע דמיירי בבן יום אחד ובסתם דא"י אם כלו לו חדשיו וכן מוכח מהא דאקשינן שם ב' אמאי דקאמר וכן לענין. אבילות נימא דלא כרשב"ג ולא מקשי אכל הני ששנויים שם במס' נדה. אלא כיון דכל הני ילפינן מקראי אין סברא לומר דהתורה מיירי דווקא בידוע שכלו לו חדשיו ואף אם נימא דכל שלא שהה ספיקא דאורייתא הוי מ"מ התורה גילתה לנו בהדיא שלא ניחוש לספק. ובזה האריך לבאר כל דברי הרמב"ם ז"ל. והא דכתב הרמב"ם בפ"ב מה' רוצח דבעינן שיהוי שלשים יום למד מהסוגי' דסנהדרין דף פ"ד דקאמר הש"ס דאיצטרך למכתב מכה איש ומכה כל נפש דאי כתב רחמנא מכה איש ה"א איש דבר מצוה אין. ואי כתב רחמנא כל מכה נפש ה"א אפילו נפלים. וכתב החכם הנ"ל דהא דאיצטרך למעוטי נפלים היינו בגמרו שערו וצפרניו. אלא דלא ידעינן אי כלו חדשיו דאי בלא גמרו כבר מוחלט אצלינו שהוא מת. א"ו דקמ"ל קרא דבעינן שיהוי שלשים יום ולא סמכינן אסתם וולדות והנה עיקר יסודו מבואר בדברי הרב המגיד בפ"א מהלכות נחלות. דהוציא הרמב"ם הנ"ל דינו מהך דלא פריך הש"ס שם בנדה נימא דלא כרשב"ג אכל הני ששנוים שם. והנה לדברי החכם הנ"ל דהך דשנויים בנדה היינו בדלא ידעינן דכלו לו חדשיו דאי ידעינן בבירור דלא כלו חדשיו וודאי הרי הוא כמת. ולפ"ז בהך דנוחל ומנחיל היינו בסתם. ולא בן מבואר בדברי הרמב"ם בה' נחלות דמשמע שם דאפילו ידעינן בבירור דלא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל וכן הבין הה"מ שם הגם שיש לדחוק דכוונת הרמב"ם בה' נחלות שם היינו בדלא ידעינן אי כלו לו חדשיו. וכן צידד שם הלח"מ דיש לפרש כן. וכ"נ מדברי הה"מ בעצמו בפ"א מה' יבום שמפרש כן דברי הרמב"ם אכתי קשה מדברי הרמב"ם בפ"א מה' טומאת מת דמשמע שם בהדיא דבעינן דכלו לו חדשיו:
ומה שכתב מע"ל שהעתיק הסוגי' דלא יחפור היינו דמבואר שם דבן ח' אינו מטמא אבל משמע מלשונו בהדיא דבעינן דכלו לו חדשיו. וכן הקשה באמת הלח"מ על דברי הה"מ והוא דרך שכתב מע"ל גם מה. שכתב בסוגי' דסנהדרין דחוק מאוד דפשטא דמילתא משמע. דאי כתב מכה כל נפש ה"א אפילו אנפלים מחייב דזה ג"כ מקרי נפש נהי דלא מקרי איש נפש מקרי וכן הבינו כל הראשונים סוף דברי. דברי הרמב"ם בזה סתומים הרבה ואין לזוז מדברי הראשונים שהבינו בדברי הרמב"ם דסובר דרוב וולדות הוי בן קיימא מה"ת גם בענין בהמה דחיישינן בתוך. שמנה לספק נפל הסכימו כל האחרונים ביו"ד סי' ט"ו דהוי ספיקא דרבנן. והסכימו שדעת הרמב"ם ז"ל כן הגם מה שמדייק מע"ל מדברי הרמב"ם פ"ד מה' מ"א ה"ד ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל ח' שכל שלא שהה ת' ימים בבהמה ה"ז כנפל ולא הי' לוקין עליו ומדכתב לא הי' לוקין עליו משמע דאיכא איסור תורה. הגם שיפה מדייק. אמנם אין לדחות בזה דברי האחרונים דלהכי כתב הרמב"ם לא הי' לוקין עליו מדכתב באותו הלכה עצמה האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה הי' לוקה משום אוכל נבילה. הוצרך הרמב"ם לסיים דבזה אין לוקין עליו ואדרבה משמע קצת מדברי הרמב"ם דמדרבנן הוא דאי ס"ל דהוי ספיקא גמור. ה"ל למכתב הרי זה ספק נפל כמו שדרכו בכמה מקומות אלא משמע דס"ל דמדרבנן הוא וכתב ה"ז כנפל כוונתו דחכמים עשוהו כספק נפל:
ומה שהביא מדברי הגאון בעל נודע ביהודא להוכיח מסוגי' דר"ה דף ז' דהוי מה"ת כבר הרגיש בזה הגאון בעל טורי אבן. וכתב דאיסור תוך שנה בבעל מום הוא מדרבנן וע"ש באורך. וכעת בא לידי ס' בית אפרים על טריפת הריאה חלק שני וראיתי שהאריך בדין זה וגם הוא הרגיש מדברי הרמב"ם בפ"ד מה' מ"א כמו שהרגיש מע"ל. ועוד האריך הרבה ואין פנאי גורם לעמוד על עיקרי הדברים. והענינים עמוקים מאוד. תבנא לדינא כיון דהסכמת התוס' והראש והרמב"ם וכל האחרוני' דסמכינן ארובא דרוב וולדות בני קיימים בוודאי יש לסמוך על זה ולברך וראיתי מה שהביא מעכת"ה בשם הגאון בעל בית שמואל אחרון דפסק כן:
וכתב דלא שייך בזה לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב. כיון שהוא בעצמו רוצה לפדות:
הן אמת. אם אינו רוצה לפדות אין הכהן יכול להוציאו מידו. אבל כי רוצה לפדות אזדא לה חזקת ממון. ומעכת"ה גמגם עליו כיון דעפ"י הדין אינו יכולים לכופו לא שייך לברך ולומר וציונו ובזה יפה פקפק לכאורה. אמנם נראה לעשות סמוכין לדברי הגאון הנ"ל מסוגי' דקדושין דף ל"א אמר רב יוסף מריש ה"א מאן דהוי אמר לי הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקדינא ועבדינא וכו' וכתבו התוס' שם דר"ת מדקדק דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג דפטורות לגמרי דאפילו מדרבנן לא מחייבי מ"מ יכולות הן לברך וכו'. דאי לאו הכי היכא שמח ר"י והלא מפסיד כל הברכות כולן וע"ש. וכן קימ"ל להלכה דנשים מברכות אמצות עשה שהז"ג הרי דיכול לחייב עצמו בזה ולברך אשר ציונו. וה"נ כיון דבאמת הוי רוב. רק דאינו יכול לכופו דחזקת אמון עדיף. ואם רוצה לברך אין כאן איסורא. והוי בכלל דלא מפקידנא ועבדינא. ומה שרוצה מע"ל לומר עוד חזקה חזקת שאינו פדוי דהיינו כשיהי' פחות מבן למד הי' פטור מלפדות ועכשיו מוקמינין לי' אחזקתו הראשונה. ובזה ימחול לי שלא העלה בדמיונו יפה דלא שייך כלל חזקה אטו בן קדושה יש בו. רק החיוב יש על אביו לפדות לאחר שלשים יום וכשנפל בזה ספק. הוי רק חזקה דממונא ולא דמי למ"ש התוס' בבכורת ך' והראש דמוקמינין הוולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה. דהתם בגוף הולד יש בו קדושת בכורה והיכא דמספקא לן מלתא אם הוא קדוש בבכורה אם לאו מוקמינין אחזקתו הראשונה. אבל הכא גבי בן אטו קדושה יש בזה רק מצוה מוטלת על אביו לפדות. וכשיש ספק לא נשאר רק חזקת ממון וזה פשוט. אגב אבאר מה שהשיג על מ"ש בספרי בפתיחה דלדעת הריב"ש בתשובה דתרי חזקות הוי כמו רובא ולכן בהך דחשיב מתניתין דגיטין דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים אם נשאת תצא וכתבתי דלדעתי אף לדעת הריב"ש לא הוי אלא מדרבנן דרבנן עשוהו כמו פלגא ופלגא ומעכת"ה השיג ע"ז שלא עיינתי בלשון הריב"ש עצמו דמבואר שם דמדאורייתא הוא ולענ"ד אין כדאי בכל דקדוקי' לדחות הדברים. ואפילו במשנה וגמרא אין לעשות דיוקים כזה. ועיקר דברי הריב"ש שם דאם נשאת תצא וע"ז רצה להביא ראי' מגטין ד' כ"ח ע"ב שמע וכו'. ובזה בוודאי אם נשאת תצא אם אינו מסיח לפי תומו ובזה ממילא גם ספינה שאבדה בים אם נ"ת. ומהיכא תיתי לן לומר דכוונת הריב"ש דהוי איסורא דאורייתא דומי' דשמע וכו' גם ראייתי חזקה דאם לא"ה לא הוי קריא הש"ס ב"ב קנ"ג רובן לאבד. כיון דבאמת הוי פלגא ופלגא. ומע"ל דחה בקש וכתב דלא מצינו כן בש"ס ולא ידעתי. דהא בהך פלוגתא דר"מ ורבנן גבי תינוק שנמצא בצד העיסה קריא לה הש"ס לר"מ פלגא ופלגא. כיון דלר"מ היכא דאיכא חזקה סמכינין מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא מה"ת וה"נ האיך קרי' לי' הש"ס רובא כיון דבאמת פלגא ופלגא א"ו דרק מדרבנן הוא פלגא ופלגא ומה"ת אזלינן בתר רובא:
ועוד נראה לענ"ד בעיקר נידון דידן דמוכרחים לומר דבזה לכ"ע אזלינין בתר רובא. ולא אזלינן בתר חזק' ממון אבי הבכור דהא קשה טוב' לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחרי הרוב. האיך מחויב לפדות אחר שלשים דילמא טריפה הוא וקימ"ל בכור שנטרף אין פודין אותו בב"ק דף י"א ופירוש התוס' שם דנעשה טריפה. וע"כ צ"ל דאזלינן בתר רובא ולפ"ז יקשה לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחרי הרוב. ולא ידעתי כעת פתר לקושיא זו אם לא נימא כסברת השיטה מקובצת ב"ק י"א והביא גם מע"ל דבמצוה גם לשמואל אזלינן בתר רובא. ואם לא סברת השיטה הנ"ל מוכרחים אנו לומר כסברת התוס' בכמה דוכתא. דהא דסבירא להו דלא אזלינן בתר רובא בממונא היינו כמו רובא לרדיא דלאו רוב גמור הוא. שוב מצאתי בספר הפלאה על כתובת בסוף פירק' קמא הביא קשיא הנ"ל בשם ס' שער המלך. והגאון בעל הפלאה ישב. וזה דבריו כיון דאוקמי' התורה על הרוב דלאו טריפה הוא. לענין שאר מילי כגון בשור לענין איסור אכילה. וכן דאביו הוא לענין מכה אביו וכיוצא בהם. ולא אמר שמואל דאין הולכין בממון אחרי הרוב אלא היכא דלא נפקא מיני' אלא לענין ממון כגון בשור שנמצא נגחן. וכן אינך דמייתי הש"ס בריש המוכר פירות.. ולענ"ד דבריו צודקים מאוד אלא דמדברי התוס' בכורות ך' ע"א ד"ה ור"י סבר חיישינן לטינוף אינו מבואר כן. ועכצ"ל מחמת הך קשיא דלשמואל דלא אזלי' בתר רובא בממונא. האיך חייב לפדות דילמא טריפה. אחד מה"ג תירוצים. או שיטת התוס' בכמה דוכתא דברוב גמור אזלינן אף לשמואל בתר ממונא. או כסברת השיטה. דבמצוה אזלי' בתר ממונא או כסברת בעל הפלאה. וכל זה שייך גם בנידון דידן. גם תי' בעל הפלאה כיון דמחזיקינין לוולד גמור מה"ת לענין לפוטרו מיבום ה"נ הוי רובא גם לענין זה. ואפשר יש עוד איזה תירוצים על הקשיא הנ"ל והא דטריפה יהי' שייך ג"כ בנידון דידן:
ועוד נלע"ד לצרף לנידן דידן דאפילו הוי ספק גמור מה"ת יש הרבה דיעות מהראשונים ז"ל דבספק מצוה מה"ת מברכין עליו אשר ציוונו. והוא דעת רבינו יונה שהביא הר"נ בשבת פרק ר"א דמילה גבי ערלה כבושה. וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות פ"ד מ"ה מילה. וכ"ה דעת הרמ"ה. ומחלוקת תלי' בסוגי' הש"ס בשבת דף כ"ג. ונהי דלא קימ"ל כן להלכה מ"מ יש לצרף לנידן דידן דעת הגדולים לחזק הלכה:
והנה הראש בריש הלכות פדיון הבן כתב וז"ל לאחר שיהי' בן שלושים יום יפדנו מיד ולא יאחר מצותו כמו שאמרו חכמים ז"ל מכילתא ושמרתם את המצות קרי בי' ושמרתם את המצות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה ומשמע לי דמדאורייתא הוא. ועוד נלע"ד ראי' מבוארת. דהוא מה"ת. מהא דאמרינן בפסחים דף ס"ח תניא אמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים וכו' כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך ע"ש. הרי חזינין דמחמת חביבה מצוה בשעתו דוחה שבת א"כ בוודאי הוא מה"ת. לכן דעתי העני' מסכמת לדברי הגאון בעל בית שמואל אחרון לעשות הפדיון תיכף ביום ל"א ולברך עליו כנלע"ד:
סימן ג
מאחר שבסימן הקודם כתבנו בהך כללא דרשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל אמרנו לבאר בסי' זה בס"ד מה שבארתי בזה שיטת הראשונים ואיזה הערות לפענ"ד בדברי הראשונים וה' יאיר עיני בתורתו הקדושה:
בשבת ד' קל"ו ע"א אמר אביי נפל מן הגג או אכלו ארי דברי הכל חי הוא. כי פליגי שפיהק ומת. מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא נפקא מיני' לפטור מן היבום. יש לתמוה טובא לפרש"י ד"ה נפל מן הגג או אכלו ארי. פירש"י לגבי בהמה לא נ"מ מידי סתם וולד בהמה ששחט בתוך ח' מותר באכילה דלא חזינא בי' ריעותא א"כ להך לישנא אין נ"מ בין רשב"ג ורבנן. אלא גבי אדם. כגון שפיהק ומת. לפטור את אמו מן החליצה וכמו שפירש"י בהדיא בד"ה שפיהק וכו' גבי אדם קאי א"כ למה להש"ס למיפרך מהך עובדא דרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע וכו' אמרו לי' אי אתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינין מיניה השתא לא אכלינין מיני'. ליפרוך מגופא דברייתא דקתני בדברי רשב"ג שמנת ימי' בבהמה אינו נפל. ולמאי קאמר אינו נפל אם מתה בלא"ה אסורא באכילה ואם שחטה הוי כאכלו ארי דלא מחזיקינין ריעותא. ואזלינין בתר רוב וולדות דאינן נפל. ובאמת מצאתי בתוס' יבמות קי"ט ד"ה מחוורתא שכתבו בזה"ל א"נ אסרו בבהמה בבריא שמא יבוא להתיר בחולה שיהא קרוב לפיהוק ומת. וכזה כתבו בחולין ד' י"א בסוגי' דאזלינין בתר רובא. ולדבריהם. שייך ג"כ פיהוק בבהמה. דהיינו שנולד' חולה ושחטה דדינו כפיהוק ומת ולפ"ז לא מצי למיפרך מברייתא די"ל דלענין זה קאמר רשב"ג שהי' הוולד חולה מתחלת לידתה ושחטוה בתוך ח' ימים ולא יצאה מידי ספק נפל. אבל מדר"פ ור"ה ברי' דרב יהושע פריך שפיר דשמו לפניהם עגלא תלתא לכבד אותם בוודאי בריא הי' ואעפ"כ לא רצו לאכול כיון שנשחטה בתוך ח' ימים. ובאמת נלע"ד ליישב ברווחא טפי עפ"י מה דקימ"ל ביו"ד סי' י"ז השוחט המסוכנת בעינן פירכוס ואם לא פרכסה הוי בחזקת נבלה ולוקה עלי' דאמרינן נטולה נשמתה הי' קודם לכן. והשוחט את הבריאה ולא פרכסה כלל ה"ז כשרה דתלינין איזה סיבה מה דלא פרכסה. א"כ י"ל אף להך לישנא דאכלו ארי או נפל מן הגג ד"ה בחזקת חי הוא כיון דלא חזינין בי' ריעותא. מ"מ איכא נ"מ בבהמה דשחטוה בתוך חי ימים ולא פרכסה כיון דסתם בריאי' מפרכסין וזו לא פרכסה איכא רעותא דלא פרכסה. ונהי דבבריא לא משגחינין ע"ז וכשרה. מ"מ כיון דאיכא מיעוט נפלים ואיכא כאן ריעותא דלא פרכסה דמיא לפיהוק ומת דגבי אדם דפליגי בזה רשב"ג ורבנן. דלרשב"ג הוי בחזקת נפל. ולזה קאמר שמונת ימים בבהמה אינו נפל. אבל מהך עובדא דר"פ ור"ה בדר"י פריך שפיר. דקאמרו לי' אי אתריחיתו עד לאורתא הוי אכלינין מיני' ולא שאלו אם פרכסה הבהמה דאם פרכס הוי מותרת. בתוך ח'. אלא וודאי דלדידהו גם פירכוס לא מועיל. א"כ מוכח דגבי אכלו ארי או נפל מן הגג פליגי. אמנם כל זה לא יספיק לנו לפי' רש"י שפירש בפשיטות דבבהמה אם שחטוה בתוך ת' ימים דינו כאכלו ארי. א"כ יותר הו"ל למיפרך מברייתא גופא מדרשב"ג דקאמר שמנת ימים בבהמה אינו נפל. ונלע"ד ליישב קצת פרש"י בדוחק עפ"י התוס' דסוגין וסוגי' דהערל יבמות ד' פ' ומהתוספתא דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי דלרבנן כל סתם וולד הוי בחזקת שאינו נפל ולרשב"ג בעינין שיהוי שלשים יום ופליגי בוודאי בן ח' רק שנגמר שערו וצפרניו ואזיל בה רשב"ג להקל דמהני שיהוי למד יום דאמרינן בר ז' ואשתהי ולרבנן לא מהני שיהוי ל' יום דלא אמרינן אשתהי ולרבנן הוי בחזקת נפל. וכתבו התוס' אף דבתוספתא משמע דפליגי בוודאי בן ח' ורשב"ג אזיל לקולא דמהני שיהוי למ"ד יום ולרבנן לא מהני. מ"מ משמע לי' להש"ס דפליגי גם בסתם וולדות מדקאמ' רשב"ג כל ששהא שלושים יום באדם אינו נפל. מדנקיט כל משמע דמיירי גם בשאר וולדות. ובזה אזיל לחומרא דבעינין שיהוי למד יום. ולרבנן אזלינן לקולא בזה דלא בעינין שיהוי למד יום דאזלינין בתר רוב וולדות ויש ליישב קצת פי' רש"י אף למאי דס"ד דבאכלו ארי או נפל מן הגג לא הוי נפל כ"א בפיהוק ובבהמה לא שייך זו לפי' רש"י דהא בהמה אינה ניתרת כ"א בשחיטה. והוי כאכלו ארי דלכ"ע מותר. מ"מ י"ל דהא דקאמר בן שמנה ימים אינו נפל קאי אוודאי בן ח' דנגמר שערו וצפרניו דלרשב"ג לא הוי נפל אם שהה ח' ימים דאמרינן אשתהי ולרבנן לא מהני שיהוי ח' ימים דלא אמרינן אשתהי ולא קאי באמת רשב"ג הא דקאמר ח' ימים בבהמה אינו נפל אסתם וולדות רק בוודאי בן ח' אף דרישא דקאמר כל ששהא קאי וודאי אסתם וולדות כמ"ש התוס' דלהכי מדייק הש"ס בלישנא דכל. מ"מ י"ל דסיפא דמילתא דרשב"ג דקאמר ח' ימים בבהמה אינו נפל קאי דווקא אבן ת' וודאי. אף שבאמת דוחק הוא לפרש כן מ"מ יש לומר ניחא לי' להש"ס למיכרך בהדיא מעובדא דר"פ ור"ה בדר"י שאסרו בהדיא היכא דנשחט תוך ת' ימים אלמא אף דאכלו ארי פליגי. ובזה אמרתי דברי רש"י ז"ל הא דקאמר הש"ס לעיל הא לא שהה ספיקא הוי. ופירש"י ד"ה הא לא שהה שלשים יום באדם ובבהמה ח' ימים ספיקא הוי הש"ס פריך עלה. דרש"י תמוה לכאורה למה. לי' לדייק בבהמה ח' ימים. דהש"ס לא פריך אלא משלושים יום באדם. ונראה דרש"י כיון בזה כוונה מיוחדת כמ"ש דהנה נראה דהא דפריך הש"ס מימהל היכי מהלינין כו' הוא דווקא למאי דמסיק דבפיהוק ומת ד"ה מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי אבל לס"ד דהש"ס שבאכלו ארי ד"ה חי הוא כי פליגי בשפיהוק ומת נראה דלא שייך כלל קושיית הש"ס מימהול וכו' דהא דחייש רשב"ג למיעוט נפלים היינו היכא דפיהק ומת דחזינן בי' ריעותא אבל היכא דאכלו ארי או נפל מן הגג המיתה בא ממקום אחר ולא חזינן בי' ריעותא גם לרשב"ג לא חיישינן למיעוט נפלים דאזלינן בתר רובא מכש"כ היכא דהוולד חי לגמרי דמותר למוהלו בשבת כיון דלא חזינן בי' ריעותא כלל אלא וודאי דקושיית הש"ס לפי המסקנא דלרשב"ג גם באכלו ארי או נפל מן הגג חייש למיעוט נפלים אף דלא חזינן בי' ריעותא כלל. ולזה פריך מימהל היכא מהלינן אף שהוא חי]. דאף שהוא תי ניחוש למיעוט ולא ניחול עלי' שבת. ולזה בא רש"י בצחות לשונו דנקט בבהמה ח' ימים כו'. וכוונתו דרש"י לשיטתו הא דבבהמה ח' ימים אינו נפל היינו כי אכלו ארי או נפל מן הגג דבהמה אינה ניתרת אלא בשחיטה והוי כאכלו ארי דהמיתה בא ממקום אחר ולזה פריך הש"ס שפיר מימהל כו' דהא חזינין לרשב"ג גם היכא דליכא ריעותא חושש למיעט נפלים כמו באכלו ארי כו' וזה כפתור ופרח בלשון רש"י:
ועתה אפרש שיטת הרי"ף בס"ד. דהנה הרי"ף השמיט בהלכותיו הא דקאמר אביי דלמסקנא דבפיהוק ומת לא פליגי דד"ה מת הוא כ"פ באכלו ארי וכו' הבעהמ"א ורמב"ן והר"ן ז"ל דסמיך הרי"ף ז"ל על הא דקאמר הש"ס לקמן אתמר מת בתוך שלושים יום ועמדה נתקדשה. אמר ר"ה משמי' דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת. והיינו באשת כהן סמכינן על רבנן דפליגי ארשב"ג וסברי חי הוא וס"ל להרי"ף דחלה ומת דינו כפיהוק ומת. א"כ מזה מוכרח דרבא פליג אדאביי דגם בפיהוק ומת פליגי. וקימ"ל כרבא לגבי אביי. ולע"ד דוחק קצת. דא"כ ליפלגו אביי ורבא בהדיא כדרכן בש"ס בכ"מ. והנלע"ד לפרש שיטת הרי"ף ז"ל בס"ד. וקודם אבאר שיטת רבני בעלי התוס' ושיטות הרשב"א בסוגי' דיבמות. דקאמר ביבמות איזו בן שמנה כל שלא כלו חדשיו רבי אומר סימניו מוכיחין עליו שערו וציפרניו שלא גמרו. טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא ואשתהי אשתהי ופריך הש"ס הא דעביד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למד"הי ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשר'. כמאן עביד כרבי דאמר אשתהי. ומשני כיון דאיכא רשב"ג דאמר אשתהי וכרבים עבוד דתניא רשב"ג אומר כל ששהא שלושים יום באדם אינו נפל והנה שיטת התוס' בשבת וביבמות ושיטת הראש ז"ל דרבי ורשב"ג בחדא שיטתא קיימ'. והיינו דבעינן תרתי גמרו שערו וצפורניו ושיהוי למד יום ולרבנן לא מהני בבן ח' וודאי גמרו שפרו וכו' ושיהוי למד יום דלא אמרינן אשתהי. אמנם שיטת הרשבא בחידושיו דלרבי בגמרו שערו כו' לחוד סגי כדמדייק בלשונו סימנין מוכיחין עליו ולרשב"ג מסיק הרשב"א ז"ל עיקר תלוי בשיהוי מד יום ולא תלי' מידי בגמרו שערו וצפרניו. ובאמת כן מוכח שיטת הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מילה דגמרו שערו הוי סימן בר קיימא אפילו בלא שהה. ושהה לחוד אפילו בלא גמרו שערו וצפרניו מהני. אלא דרשב"א לפי שיטתו פסק דאין הלכה כרבי אלא כרשב"ג דעיקרו תליא בשיהוי למד יום. והרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות מילה פסק כרבי. ונ"ל לפרש טעמו של הרמב"ם. דהנה הא דפריך הש"ס על הך עובדא דרבה תוספאה כמאן כרבי. נראה דכוונת הש"ס להקשות דהיכי עביד כרבי הא קימ"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכיון דת"ק דרבי ס"ל דלא אמרינן אשתהי היכא עביד כרבי. וע"ז משני הש"ס כיון דאיכא רשב"ג דקאי כוותי' כרבים עביד. והיינו דבין לרבי ובין לרשב"ג אמרינין אשתהי ועכ"פ דלא כת"ק דרבי דס"ל לא אמרינן כלל אשתהי. ויש לנו לפסוק בזה כרבי וכרשב"ג דפליגי את"ק דס"ל לא אמרינן אשתהי רק בנידון הך פלוגתא דבין רבי ורשב"ג דלרבי אף בגמרו שערו מוציאו מידי ספק נפל ולא בשיהוי למד יום. ולרשב"ג להיפוך דווקא בשיהוי למד יום מוציאו מידי ספק נפל ולא בגמרו שערו כו' לכן דעת הרמב"ם בזה לפסוק כשתיהן דכל חדא וחדא בין גמרו שערו לחוד ובין שיהוי למד יום מוציאו מידי ספק נפל כי יכולי' להיות שתיהן אמת ולא סתרי אהדדי דאחד משניהם מוציאו מידי ספק נפל. וטעמא נ"ל ברור בזה דהא דפסק כרשב"ג דשיהוי למד יום נפיק מידי נפל סמיך אסוגיא דשבת פ' ר"א דמילה דאיפסק הילכתא כרשב"ג דכל ששהא שלושי' יום באדם אינו נפל. וכן כתב הכ"מ. ובנידון הך פרטא דפסק כרבי דבגמרו שערו וצפרניו מוציאו מידי ספק נפל אף דלרשב"ג אינו מועיל גמרו שערו להוציאו מידי ספק נפל מ"מ פסק בזה כרבי מטעם דהלכה כרבי מחבירו אפילו נגד רשב"ג אביו כמש"כ בזה בספרי כתונת פסי' דמוכח מכמה דוכתי דהלכ' כרבי מחברו אפילו נגד רשב"ג אביו וכיון דאין הפרטים סותרים זא"ז דיכול להיות שתיהם אמת דלמר גמרו שערו מוציאו מידי נפל. ולמר שיהוי למד יום מוציאו מידי ספק. א"כ אף דבשבת איפסוק הילכתא כרשב"ג דשיהוי למד יום מוציא מידי ספק נפל מ"מ לענין הך פרטא דלרשב"ג אינו מועיל גמרו שערו לא אפסיק הילכתא כוותי' במס' שבת. א"כ שוב הדרינן לכללא דהלכה כרבי מחבירו אפילו נגד רשב"ג אביו. וכבר ביאר הריב"ש ז"ל בתשובה סי' תמ"ו דאף דפסק הרמב"ם ז"ל כרבי דגמרו שערו וצפרני' מוציאו מידי ספק נפל היינו מן התורה הוי וולד מעליא. ומותר לטלטלו ולמולו בשבת אבל לא עדיף מסתם וולדות דכל שאר וולדות ג"כ גמרו שערו וצפרני'. וכבר ביאר הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות יבום דלענין חליצה עשאוהו חז"ל כספק ואינו פוטר את אמו מיבום ובעי חליצה רק בדיעבד אם נתקדשה לכהן דינו כשאר וולדות ולא בעי חליצה כי היכי דלא ניפוק אשה מבעלה:
ועתה נבוא לפסק הרי"ף ז"ל שהשמיט הדין דפיהוק ומת וכן הרמב"ם ז"ל. וכבר הבאתי בשם הר"ן והרמב"ן ז"ל דטעמא דידהו משום דס"ל דחולה ומת דינו כפיהוק ומת וכיון דאמר רבא בנתקדשה לכהן ומת הולד בתוך שלושים יום דאינה חולצת דסמכינן ארבנן דרשב"ג א"כ מוכח דלרבנן גם בפיהוק ומת אמרינן דהוי וולד מעליא וכיון דרבא פליג אדאביי קיי"ל כרבא נגד אביי וכבר כתבתי דדחיק לי מילתא לומר כן דא"כ ליפלגי אביי ורבא בהדיא כדרכן בש"ס בכ"מ. אמנם לשיטה זו שבארנו יתבאר הטוב בטוב טעם בס"ד. דבאמת אין כאן מחלוקת אביי ורבא. דאביי גריר אפלוגתא דרשב"ג ורבנן ועל סתם וולדות. ולזה אמר אביי דפיהוק ומת ד"ה נפל הוי. והיינו כיון דלא שהה שלושים יום ואיכא ריעותא דפיהוק ומת שוב הוי ספק נפל גמור דמאי דגמרו שערו וצפרניו אינו מועיל כלל לא לרשב"ג ולא לרבנן. דהא לרשב"ג כבר בארנו דגמרו שערו אינו מעלה בלל להוציא מידי ספק. וגם לרבנן דרשב"ג ג"ב אינו מעלה כלל להוציא מידי ספק נפל. ואדרבה מחמרי טפי מרשב"ג וכמ"ש לעיל בשם התוס' והראשונים ז"ל. דלרשב"ג בוודאי בן ח' מהני שיהוי ל' יום ולרבנן לא מהני שיהוי ל' יום דלא אמרינן כלל אשתהי. א"כ כיון דבין לרבנן ובין לרשב"ג מעלות גמרו שערו וציפרניו אינה מעלה כלל להוציא מידי ספק נפל א"כ בסתם וולדות כיון דאיכא ריעותא דפיהוק ומת הוי חששא גמורה כל זה קאמר אביי אליבא דרשב"ג ורבנן:
אבל רבא קאי אליבא דהלכתא דקי"ל כרבי דגמרו שערו וצפרניו מוציא מידי ספק נפל אפילו בוודאי בן ח' אם גמרו שערו וצפרניו הוי וולד מעליא מן התורה א"כ במת בתוך שלשים יום בסתם וולדות אף בפיהוק ומת או חלה ומת דדינו כפיהוק ומת נהי דאיכא ריעותא דפיהוק מ"מ איכא מעליותא דגמרו שערו וצפרניו ומוציא מידי ריעותא דפיהוק ואזלינן בתר רוב וולדות דהוי בני קיימי וסמכינן ע"ז באשת כהן דאינה חולצת כנ"ל ברור:
והנה יש לעיין הא דפריך הש"ס בשבת לרשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן. אמר רב אדא בר אהבה מולין אותו ממ"נ אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא וכפי' רש"י דלאו חבורה הוא. וע"ז קאמר הש"ס אמר אביי כתנאי וכפי' רש"י ד"ה כתנאי נפל גמור אם חשוב כמת כדקאמר רב אדא בר אהבה דאינו אלא מחתך בבשר. או לא והוי חבורה ויש לעיין דהא לעיל בשבת דף ק"ו בסוגיא דמקלקל בחבורה יליף ר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למישרי מילה בשבת אלמא חובל ומבעיר חייב. ור' יהודה דסובר מקלקל בחבורה פטור דחה דהתם מתקן הוא כדר"א דאמר ר' אשי מה לי מתקן מילה מה לי מתקן כלי. ולפי' רש"י הוי הטעם דמתקן גברא דמהיל לי'. ולפי' התוס' הוי הטעם דהא חשיב תיקון מחמת מצוה. ובספרי כתונת פסים הארכתי בזה והבאתי דברי תה"ד שמבא' היטב החילוק שבין פי' רש"י לפי' התוס'. א"כ מה מקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן נהי דנפל חשיב כחי וחשיב עושה חבורה,. מ"מ יש למוהלו ממ"נ דאי בר קיימא הוא הרי מצות מילה דוחה שבת. ואי נפל הוא אין כאן תיקון. ונהי דחשיב חבורה דלענין זה הוי כחי מ"מ הוי מקלקל בחבורה ופטור ומה שנוהגין למול הנפלים לאחר מיתה אינו בגדר מצוה כלל. אלא מנהגא בעלמא כמ"ש המ"א בסוף הלכות יו"ט עפ"י המדרש. ותדע דקאמר הש"ס מימהל היכי וכו'. דאי נפל הוא לא חשיב מצוה למוהלו בשבת. א"כ קשה טובא דלא הוצרך הש"ס להך סברא דמחתך בבשר בעלמא הוא וצ"ל דהש"ס אזלא גם אליבא דר"ש דסובר מקלקל בחבורה חייב. וא"כ שפיר פריך הש"ס דלמא נפל הוא. ואין כאן מצוה למוהלו וחייב משום מקלקל בחבורה.
ולפ"ז יש לעיין בלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מילה שהביא דברי הש"ס הא דמוהלינן את הספיקות בשבת מכח ממ"נ דאי נפל הוא מחתך בבשר הוא. והלא התה"ד הוכיח דהרמב"ם פוסק כר"י דמקלקל בחבורה פטור. והבאתי בספרי כ"פ הנ"ל. א"כ למה הוצרך להם סברא דמחתך בבשר הוא. והלא לשיטתו בלא"ה יש למולו ממ"נ. נהי דחבורה היא ולא חשיב מחתך בבשר. מ"מ מותר למולו מכח ממ"נ דאי בר קיימא הוא הרי מצותו דוחה שבת ואי לאו בר קיימא הוא ואין כאן תיקון הרי מקלקל בחבורה הוא ופטור. וצ"ע.
סימן ד
שלום לאהובי ידידי מוה' מנשה נ"י:
נידון השאלה ששאל מי שנוהג לתת מעשר מהריווח שלו אם יוכל לעשות מלאכה לעני וינכה על המעשר:
הנה השאלה סתום. אם יש בידו כבר מעות מעשר ואם אין בידו עדיין מעות מעשר. ואם יש בידו כבר מעות מעשר הגם שיש לו תקנה ליתן להעני מעות. מעשר והוא ישלם לו בעד המלאכה. מ"מ שאלתם אם יוצא בזה ידי חובת מעשר במה שעושה מלאכה אצל העני, הנה במשנה דשקלים פ"ד משנה וא"ו מחלוקת בין ב עזאי ורע"ק אם הקדש מתחלל על המלאכה או לאו ופסקו הרב והרמב"ם כבן עזאי דאין הקדש מתחלל על מלאכה. והתוי"ט שם העיר דאף דהלכה כרע"ק מחבירו מטעם דמאמר הנקדם בקטורת אתי' כבן עזאי ולדעת התוס' שם אין הכרח והדרא לכללא דהלכה כרע"ק מחבירו דהקדש מתחלל על המלאכה. מ"מ נראה פשוט דאליבא דכ"ע כ"ז בדין הקדש ממש אבל לא במעות ריווח מהמעשר דמבואר בפוסקים דדין הקדש שלנו אינו כמו הקדש שהי' בימים ההם רק יש לו דין צדקה. ולפ"ז נראה פשוט דבוודאי מתחלל על המלאכה. אמנם נראה דבוודאי צריך שלא יחשב לו ביוקר המלאכה בשביל זה שעושה בחינם אלא צריך להחשב לו בשווה. ועיין בש"ך יו"ד סי' ק"ס ס"ק ל"ז דהיכא דהלוה הוא בעל מלאכה. והוא מלוה לו ע"מ שיעשה לו מלאכה בזול דהוי ר"ק. וה"נ בנידון זה אם בשביל שעשה עמו בחינם מחשב לו המלאכה ביוקר לא יצא ידי חובת המעשר:
ואם השאלה שעדיין אינו בידו מעות הריווח. בזה נסתפק בתשובת נ"ב קמא חי"ד סי' ע"ג אם יוצא בזה ידי חובת מעשר מה שנותן עתה לנכות מה שיגיע לידו אח"כ ממעות הריוח. ודברי הרמ"א בסי' רנ"ז ס"ה הם בהקדים לעני דרך הלוואה ולא דרך נתינה ע"ש. ולפי זה אינו יכול רק באופן שהעני ישאר לו חייב בעד המלאכה. ואח"ז ינכה כשיבא ריווח לידו בעד החוב שחייב לו העני, א"ד ידידו דו"ש:
סימן ה
לכבוד הרב המאה"ג החו"ב סוע"ה המפורסם מוה' ירוחם נ"י רב דק"ק באדקי יצ"ו:
פתח דבריו העיר על מש"כ בספרי סי' נ"ח סעיף ד' בישוב דברי רי"ו. ותמה מעכ"ת ע"ז. כיון דיסוד הוראה של רי"ו לפי דברי הוא משום כיון דעמדה יש לה מעלה מה. היינו דשוב עכ"פ מועיל בדיקה בלי שהי' מעל"ע. וגם שהייתה יש לה מעלה דמועיל בדיקה בהצטרפם יחד מועיל לצאת לגמרי מחזקת ריסוק אברים א"כ לפ"ז גם לפי הסוגי' דזבחים דעמדה צריכה מעל"ע מ"מ בהלכה נשאר סברת רי"ו. הלא סברת רי"ו סברא חיצונה לפי דברי ואין סברא דהני אמוראים יחלקו ע"ו ואין זה בכח מאמר הש"ס. כנה כוונתי דבאמת הני אמוראי ס"ל דגם הלכה אין לה מעלה כלל ולא מהני בדיקה בלא שהי' מעל"ע. וזה כוונתי דשם דחולק על כל אמוראי בחולין לזאת הקדים הש"ס עמדה צריכה מעל"ע דקאי על הסוגיא דחולין ושם מבואר דלכ"ע עמדה א"צ מעל"ע לכן הקדים הש"ס להורות דפליג על כל הני אמוראי דחולין וה"ה דס"ל הלכה אין לה מעלה כלל. וצריכה ג"כ שהי' מעל"ע. לכן בהלכה ושהתה ג"כ צריכה בדיקה. רק הש"ס נקט הלכה צריכה מעל"ע דקאי על סוגי' דחולין ואם לא הי' מקדים זאת ולכ"ע עמדה א"צ מעל"ע א"כ בהלכה ושהתה לא הוי בעי בדיקה:
העיר עמ"ש בספרי סי' ע"ה בישוב קו' הפלתי עפ"י דברי הר"ן חולין דהטעם דאין מחזיקנן דם בבני מעים משום דמעט הדם שיש בהם אינו פורש בבישול והוי דם אברים שלא פירש. ותמה מעכ"ת דאי סברי התוס' כד' הר"ן והו"ל להביא ראי' ממימרא מפורשת דאין מחזיקינן דם בב"מ דמוכח דדם אברים שלא פירש דשרי אומר אני, דבלא"ה צריך להבין ד' התוס' בחולין י"ד ד"ה ונסבין דמה מסתפקים בזה. והלא הביאו כמה מימרות מפורשת דד"א שלא פירש דשרי. לכן נראה דעיקר יסוד התוס' שנסתפקו בזה. הוא הך הסוגי' דהקומץ רבה שהביאו התוס' בסוף דבריהם דלפי נוסחאו' הרבה מקדמוני' גרסינן שם וכן לצלי. ומזה מוכח דד"א שלא פירש אסור ובאמת הרבה מקדמונים תפסו גי' זו לעיקר. א"כ נהי דיש הרבה אמוראים דסוברים דד"א שלא פי' מותר דלמא לא קימ"ל כן אלא כסוגי' דמנחות דסברי דד"א שלא פירש אסור לכן תירצו מתחלה בע"א ובתי' השני משמע להו כיון דהביאו הרבה אמוראים דסוברים דד"א שלא פירש דשריא מסתברא להו למחוק הגי' וכן לצלי אלא וכן לקדירה. כמו שהביאו בסוף דבריהם. א"כ מיושב ג"כ קושית מעכת"ה דלא עדיפא הך מימרא דאין מחזיקין דם בב"מ דמוכח דד"א שלא פירש מותר משאר מימרות מפורשת שהביאו התוס' ואעפ"כ נסתפקו בזה דלמא לא קיי"ל כן. ותי' שלי עולה יפה על קושיית הפלתי. דאם נימא דהפירוש מותר לאכלה בבני מעיין היינו ג"כ מטעם ד"א שלא פירש דשריא וכסברת הר"ן ודו"ק:
העיר ע"מ שכתבתי בסי' ק"א סי' ע"א להשיג על הפלתי דכל דברי התוס' קאי אליבא דר"ל וכתב מעכ"ת פשוט דכוונת הפלתי דכיון דלא מצינו בסברא זו פלוגתא בין ר"י לר"ל דהא ר"י לא פליג עלי' דר"ל רק מטעם דקאמר מי סברת וכו'. ואדרבא משמע קצת דלולי זאת הי' מודה לר"ל. וא"כ אין לנו לחדש פלוגתא. לא ירדתי לדעת מעכת"ה. דאדרבא נהפוך הוא כיון דאין לנו לחדש פלוגתא חדשה בין ר"י לר"ל בתי' הב' של התוס' סובר דבדרבנן בטיל כל שדרכו ואת שדרכו לא בטיל ובדאורייתא לא בטיל אפי' כל שדרכו א"כ י"ל למעט הפלוגתא דר"י לא פליג על ר"ל אלא בהא שסובר לר"ל לא בטיל בדאורייתא כל שדרכו והוא סובר דאת שדרכו למנות שנינו. אבל בהא שסובר ר"ל את שדרכו לא בטיל מדרבנן י"ל דגם ר"י מודה לזה דאת שדרכו לא בטיל לר"מ אפי' במידי דרבנן. ומ"ש להפליא על הפלתי דהא מוכח להדיא לר"י להיפוך דהרי בחבילי תלתן אף שהוא מדרבנן מ"מ אינו בטל לר"י אף דס"ל את שדרכו. ומעכ"ת כ' להפליא להיפוך דמנ"ל זאת דהא מ"ש התוספות דחבילי תלתן הוא מדרבנן הוא רק אליבא דר' דס"ל עיגול בעגולין עולה משום דתרומה בזה"ז דרבנן וא"כ ר"מ דס"ל ג"כ עיגול בעיגולין עולה ס"ל ג"כ אליבא דר"מ דתרומה בזה"ז דרבנן. ולפ"ז גם כלאי הכרם דרבנן משא"כ אליבא דר"י דע"ז גופי' פליג על ר"ל דאין הטעם דעיגול בעגולין עולה משום דהוי דרבנן. אלא דהוי דאורייתא. והא דבטל משום דאת שדרכו למנות שנינו. י"ל דחבילי תלתן הוא דאורייתא אומר אני דאינו כן ויעיין בפירש"י ד"ה א"ל והלא אני שונה וכו' מי אית לך למיגזר וכו' א"נ אתית לבטולי דאורייתא לאו איסורא הוא וכו' משמע דאינו מחולק על ר"ל. אלא דס"ל דאף בדאורייתא בטל כל שדרכו. וליכא לאוכוחי מזה דבתרומה בזה"ז דרבנן דגם באיסורי דאורייתא הדין כן מ"מ לפי האמת מודה ר"י לר"ל דתרומה בזה"ז דרבנן דלפי האמת גם ר"י סובר דתרומה בזה"ז דרבנן כמסקנת הש"ס בדף פ"ב רק אליבא דר"י ס"ל תרומה בזה הזמן דאורייתא וע"ש תוס' ד"ה ירושה ראשונה מ"ש והשיב ר"י דאיכא למימר וכו' לאו משום דסבר כר"י אלא משום דאליבא דר"י דאנדרוגינוס דמתני' קיימא. ועיין ברמב"ם פ"א מה' תרומות ה' ך"ו ע"ש מה שהביא בשם סמ"ג מבואר דר"י ס"ל לפי האמת דתרומה בזה"ז דרבנן.
ועוד אם איתא לדברי מעכת"ה דלהכי לר"י אליבא דר"מ לא בטיל חבילי תלתן משום דהוי דאורייתא הא בדרבנן סובר דבטל את שדרכו הו"ל לר"י להוכיח להיפוך מר"ל דבתרומה בזה"ז דאורייתא מדלא בטיל חבילי תלתן לר"מ ודברי רש"י הנ"ל שהבאתי משולל הבנה קצת. ועיין מה שבארתי בספרי בסי' ק"י בקונטרס אות י"ב וה"נ משמע לי קצת מסוגי' דפסחים דף מ"ד דאליבא דר"מ מוכח דסובר דתרומה בזה"ז דרבנן מדמקשה הש"ס שם אליבא דר"י דסובר דכזית בכא"פ דאורייתא מהך דשתי קופות אחת של חולין וכו' וא"א כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ומשני הנח לתרומה בזה"ז דרבנן. וכיון דאליבא דר"י דסובר כזית בכא"פ דאורייתא הא דאמרינן במשנה דתרומת פ"ד ה' משמע שם דר"מ לא פליג ארישא דשתי קופות. א"כ מוכח מזה דר"מ גופא סובר דתרומה בזה"ז דרבנן אף דר"י קתני שם במשנה י"ל דר"י בא לפלוג על ר"מ דאמר השני חייבת בחלה דס"ל לר"י דפטורה. אבל בדין דרישא אינו מודה כיון דס"ל לר"י דתרומה בזה"ז דאורייתא אבל ר"מ בוודאי נוכל לומר דפליג ארישא כדמשמע במשנה שם אף לפמ"ש הר"ש שם דהש"ס בפסחים פריך דווקא מברייתא ולא. מהמשנה יש לדחות ראי' זו. אמנם דאין זה לפי שיטת הירושלמי שהביא הר"ש שם דר"י ור"ל דפליגי ביבמות פ"ב בברייתא פליגי ג"כ במשנה וע"ש הטיב. ועיין בספרי סי' קי"א סעיף ב'. ולפמ"ש בספרי סי' קי"א סעיף ג' בשם הרשב"א דיבמות יש לדחות ראי' זו ומדי דברי בהך משנה דתרומת הנ"ל דפליגי ר"מ דסובר השני חייבת בתלה. ור"י סובר השני פטורה מן החלה. עלה על לבי הרהורי דברים דאפשר דר"מ ור"י לשיטתיהו אזלי דפליגי דר"מ סובר חלה בזה"ז דאורייתא ור"י סובר חלה בזה"ז דרבנן. עיין נדה ד' מ"ז ע"א. ולהכי ר"מ החמיר בחלה דהשני חייבת בחלה ור"י הקיל כשיטתו דסובר חלה בזה"ז דרבנן. ועדיין לא שקלתי הדברים בפלס:
העיר כת"ר בספרי סעיף ג' מ"ש להשיג על בעל ח"ד. דהדין אם לא נמלך ונתן כשר הוא דווקא בשנתערב בדם התמצית ולא בנתערב דם חמימי' בדם בעלי מומין והבאתי מד' הרמב"ם פ"ב מ"ה פה"מ ה' כ"ג דמשמע בהדיא מד' הרמב"ם דאפילו קרבו כל הכוסת חוץ מאחת דישפוך לאמה וצריך להקריב קרבנות אחרים דלא מחשב כלל לזריקה. וכתב כת"ר לדחות דהתם כיון שנשאר כוס אחד שלא נזרק. וכיון שאסור לזרוק הדם ממילא הקרבן פסול וכיון שא"י איזהו כל הקרבנות פסולים וצריך להקריב קרבנות אחרים. משא"כ היכא שקרבו כל הכוסת ולא נשאר כלום. מאן לימא לן דגם הכשירים לא הורצו דיחוי כזה חוזר. ונראה לענ"ד דמאי מעליותא בזה מה שנשאר אחד אם נימא בדיעבד אם זרק הורצה האיך יכול להקריב קרבנות אחרים דלמא היו שלו הכשר וזרק הורצה. א"ו דאפי' בדיעבד לא מרצה. אמנם יפה העיר כת"ה להביא ראי' מפורשת לזה מסוגי' דזבחים ע"ג מימרא דרבא דקאמר השתא דאמרו רבנן לא יקריב אי קרב לא מרצה ונהי דלא קי"ל כן היינו משום דקי"ל בע"ח אין נדחין משא"כ בשחוטים דנדחין אם זרק לא מרצה. וה"נ משמע לי מדקדוק לשון רש"י זבחים ע"ז ע"ב ד"ה ות"ק סבר פעמים וכו' ומיהו אם לא נמלך ונתן כשר דגזירה בעלמא הוא משמע להדיא מדקדוק לשון רש"י ז"ל דווקא בנתערב בדם התמצית הדין כן דגזירה בעלמא הוא. אמנם קושי' כת"ר שהקשה דמשמע מלישנא דאביי דאמר אם נתערב קודם זריקה דמעידנא דאזדרק הדם לא חזיי' לאכילה משמע דווקא משום דק"פ אכילה מעכבת משא"כ בשאר זבחים דאין אכילה מעכבת אינו כן. והא בלא"ה כיון דאם זרק לא הורצה הוי כלא נזרק הדם והאיך יעלה לקרבן הוא קושי' עצומ' לכאורה. והתי' האחרון שכתב מע"ל בזה דגם רבא לא ס"ל דלא מרצה רק בנתוודע התערובת קודם הזריקה. להכי הוי דיחוי דגם בדיעבד לא מרצה משא"כ בנתערב ולא נתוודע התערובת עד אחר הזריקה לא נקרא עדיין שם דיחוי ולהכי עכ"פ דדיעבד מרצה וא"כ י"ל בפסחים מיירי אביי שלא נתוודע התערובת עד אחר הזריקה לא משמע כן בסוגי' דזבחים שם. דא"כ לא הקשה שם על רבא ממתניתן דקנים. אבל בכהן שאינו כמלך דלמא מיירי שלא נתוודע התערובת. לכן אם באנו ליישב קושיות כת"ר יותר מיחוור תי' הראשון שכתב דאביי לית לי' הא דרבא וס"ל נהי דלכתחילה לא יקריב מ"מ אם זרק הורצה. ונוכל לומר פלפלת בזה. דאביי ורבא לשיטתייהו אזלי דאביי ס"ל כל מילתא דאמ' רחמנ' לא תעביד אי עביד מהני ורבא ס"ל אי עביד לא מהני. ובתשו' האחרונים הנ"ל דגם באיסורי דרבנן אמרינן אי עביד ל"מ. ולהכי ס"ל לאביי דאם זרק הורצה משום דס"ל אי עביד מהני ורבא לשיטתו דס"ל זרק לא הורצה דס"ל אי עביד לא מהני. ועיין בתמורה דף ד פלוגתא דאביי ורבא. עכ"ז עדיין הדבר אינו בהחלט אצלי וצ"ע בזה. ומידי דברי בזה ראיתי מה שהראה כת"ר לעיין בס' טורי אבן למס' ר"ה באבני שוהם מה שמקשה על מימרא דרבא דכה"ג חשיב לי' לדיחוי מזבחים דף ע"ח גבי נתערב בדם התמצית אם לא נמלך ונתן כשר אלמא אע"ג דאסור לזרוק לכתחילה אפ"ה אם לא נמלך ונתן כשר. לא ידעתי מאי קשיא לי' דכבר הבאתי לשון רש"י בזבחים הנ"ל דווקא גבי דם התמצית דגזירה בעלמא הוא, ואולי סובר הט"א דגם הכא לא הוי אלא גזירה בעלמא שמא יקח מן הקבוע לא ידעתי האיך לנו כח לדמות גזירת חכמים זו לזו כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ומשמע בהדי' מל' רש"י דווקא גבי נתערב בדם התמצית הדין כך ולא בעלמא. וכן מה שהקשה ממנחות ך"ג נתערב קומצה בשירי' לא יקטיר ואם הקטיר עולה לבעלים לשם חובה אלמא אף על גב דלכתחילה לא יקטיר אם הקטיר עולה לבעלים לשם חובה. לק"מ לענ"ד כיון דשם במנחות ך"ג ובזבחים ק"י דילפינן נאמרה הקטרה בקומץ ונאמר הקטרה בשיריים מה הקטרת קומץ אין קומץ מבטל חבירו אף הקטרת שיריים אין שיריים מבטלין להקומץ. וכיון דילפינן מקרא דאינו מבטל ע"כ לענין דאם הקטיר דמרצה דלענין מאי נפקותא דאינו מבטל:
כתב עמ"ש בספרי סי' קכ"ב סעיף ג' בנידון פקפוק הנה"ך וע"ז כתב ולא הבנתי כלל דהאיך יעלה על הדעת דרותח הבישול לא יועיל כ"כ כמו דוחקא דסכינא עיין ברמ"א סי צ"ה ס"ב. בזה יפה תמה מע"ל. והדברים בספרי נאמרה שם שלא בדיקדוק. אמנם עיקר כוונתי לבאר סברת הש"ך דהא קשי' דאמאי אינו מועיל הדבר חריף שנתבשל בתוכו לחזור ולבלוע בתוך הכלי. הן אמת דהש"ך בסי' צ"ה סק"ו כ' דווקא המאכל עצמו שהוא חריף נעשה לשבח ולא הכלי לשבח והדבר צריך ביאור. ונתישב לי דהש"ך כיון לסברת האבן העוזר בא"ח סי' תמ"ז הובא בס' ח"ד בסי' צ"ו מה שחולק על המ"א שם. דהמ"א אוסר מה שחותכין בסכין של בשר זנגביל ודכין במדוכה. ואח"כ דוכין במדוכה זו בשמים ואוכלין בחלב. דהמ"א אוסר מטעם דבד"ח לא שייך נ"ט בר נ"ט:
והא"ע חולק על זה דד"ח אין לו מעלה. רק שמוציא כל הטעם. אבל אינו מבליע כל הטעם רק קצתו. וא"כ כוי בבשמים הנ"ל נ"ט בר נ"ט דנהי דהבשמים הוציאו כל הטעם והוי כטעם ראשון מ"מ מן הבשמים ומדוכה הוי טעם שני. והכא נמי כוונת הש"ך. נהי דהדבר חריף הוציאו כל הטעם מ"מ מה שחוזר ומבליע בקדירה הוי טעם שני והוי נ"ט ברנ"ט. וע"ז כתבתי להסביר הדברים. כיון דבעינן דוחקא דסכינא. דבלא"ה אין דבר חריף מפליט נוכל לומר כן דאם הי' אומרים דדבר חריף מועיל לחודא בלא דוחקא דסכינא לא הי' מסתבר לחלק בזה כמו ציר רותח שפולט ובולע ולא מפליגינן בזה בכל דוכתא. רק כאן כיון דבעינן דוחקא דסכינא הרי דדבר חריף לחודי' אינו מועיל זולת דוחקא דסכינא יש מקום לחלק בזה ולא הי' כוונתי לגרע בישל מדוחקא דסכינא כי גם בדוחקא דסכינא הדין כן כמ"ש האה"ע הנ"ל. והדברים שם בספרי נאמרו בקיצר ושלא בדקדוק:
העיר בחלק ב' סי' ה' מ"ש בישוב פסק הרמב"ם לענין איילונית דלא יחזיר וכתבתי הטעם דלא בעינין תנאי כפול דהוי תנאי דלשעבר. וע"ז כתב מעכ"ת דלא ידע האיך אפרנס בד' הרמב"ם שכלל ג"כ בהלכה זו המוציא את אשתו משום דם. והרי שם החשש שמא תתרפא הנדה והוי תנאי דלהבא לק"מ כי שם גם החולק על הרמב"ם מודה בזה דהוי כאילו כפלו לתנאי. וע"ש בה"ה מה שהביא בשם הרשב"א. וכן מה שהקשה מהא דהמוצא את אשתו. משום דכתב הרמב"ם הטעם שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ותהי' צנועה. לק"מ דבוודאי הכוונה שיתבע שלא הי' שם רע מעולם דאל"ה האיך יכול להחזירה והלא אסורה עליו משום סוטה. א"ו כוונת הרמב"ם דמעיקרא לא היתה צנועה ויצא' עלי' רינון. ועכשיו תעשה תשובה ותהי' צנועה ויתברר הדברים שמעיקרא:
שקר הי' א"כ הוי תנאי דלשעבר וזה פשוט:
סימן ו
ד' ח"י אלול תקצ"ו קארלין שלום לאהו' ידידי הרבני המופלג החריף השנון מוה' אלחנן יעקב נ"י:
קבלתי מכתבו הנעים וראיתי להשיבו מפני הכבוד הנה מ"ש בספרי בסי' ט"ו לתמוה על הט"ז שכתב הטעם דלענין קרבן אינו כשר אלא ביום השמיני משום דלילה פסול להקרבה ובש"ס דחולין ד' פ"א מבואר דדרשינן מקרא דיום להרצאה והוי עדיין מחוסר זמן והדגיש מעכת"ה דגם ברש"י בשבת קל"ו ד"ה הוי אכלינן שכתב שם הטעם דאורתא לאו בת הקרבה כדכתיב ביום צוותו אמת שגם ברש"י יש להרגיש בזה אמנם אינ' תמי' כ"כ דהא רש"י שם באותו דיבור הביא הך דזבחים י"ב דלילה לקדושה ויום להרצאה. רק דיש לדקדק דל"ל למיפסל מטעם דביום צוותו הא בלא"ה הוא מחוסר זמן ובאמת הוא דקדוק עצום כאשר הביא מע"ל שהרגיש בזה בגליון הש"ס שנדפס מחדש ממרן ר' עקיבא איגר נ"י אמנם על הט"ז התמי' קיימת דמבואר בדבריו להדיא דאין פסול אחר זולת הא דקרבן פסול בלילה כמו שאר קרבנות. ומה שהרגיש מע"ל על מה שכתבתי בספרי מדברי התוס' חולין פ"א דנ"מ לענין אם עלה לא ירד ודקדק מע"ל דהא אנן פסקינין כר"י דאם עלה ירד כדפסק הרמב"ם בפ"ג מ"ה פה"מ. ידידי לא ירדתי לדקדק בזה כי הילכתא למשיחא הוא רק תפסתי הנפקותא ראשונה. ובלא"ה יש נ"מ לתי' השני של התוס' לענין במת יחיד כמ"ש התוס' וכמ"ש גם מע"ל וגם לענין אם עלה לא ירד יש נפקותא למ"ש התוס' בזבחים י"ב דאף למאן דפוסל בבמה בלילה מודה ר"י בזה דאם עלה לא תרד. ועיקר תמיהתי היתה דהט"ז ז"ל תפס טעם מחודש מה דאינו מבואר בש"ס ומה שכתב מע"ל לתקן דברי הט"ז והוא דדעתו דלא קי"ל כאפטרוקי דהרמב"ם לא הביא כלל הך דר"א ודקדק מדבריו להיפוך דכתב בפ"ב מהא"מ ה"ח מ"ע להקריב כל הקרבנות מיום ח' ולהלאה שנא' והי' שבעת ימים תחת אמו ולר' אפטרוקי האי קרא לאו לעשה הוא דאתא רק להורות דלילה לקדושה ויום להרצאה כדאיתא שם בגמרא הרי בהדיא דלא ס"ל הא דר"א ומשמע שם ג"כ דלא ס"ל דבליל ח' הוי מחוסר זמן מדכתב קרא דשבעת ימים משמע דלאחר שבעת ימים לא הוי מחוסר זמן רק דבלילה פסול להקרבה מטעם דכל קרבן פסול להקרבה. והאריך למצוא טעם לדברי הרמב"ם דמדחה הא דר"א מהלכה הנה אף שיפה דיקדוק לכאורה אמנם לא כיון בזה אל האמת לענ"ד דבוודאי אי אפשר למדמה הא דר"א מהלכה דסתמא גמרא בחולין פ"א ובזבחים י"ב כוותי'. וגם התוס' בכמה מקומת הביאו הא דר"א להלכה וגם המשנה למלך שם בפ"ג מה' א"מ הביאו להלכה ומה דדיקדק מע"ל דהא לדר"א האי קרא לאו לעשה הוא דאתי והרמב"ם מביא הך קרא לעשה. הנה בש"ס שם פריך ומשלי כתיב קרא אחרינא וע"ש בהגהות מר"ן רבי ישעי' ז"ל שמגיה הפסוק כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהי' עם אמו וביום השמיני תתנו לי. הרי יש לנו תרי קרא חד לעשה וחד לכדר"א. הגם דמלישנא דש"ס משמע דהך קרא מיום השמיני והלאה ירצה לכדר"א והך ביום השמיני תתנו לי לעשה לא נחית הרמב"ם לדקדק בזה ונקט העשה דיום השמיני והלאה ירצה ואפשר דהרמב"ם מפרש כן דלבתר דמשני כתיב קרא אחרינא דרשינן הא דר"א מהך דביום השמיני תתנו לי והך דמיום השמיני והלאה ירצה לעשה. ולהראות למע"ל שהאמת אתי בזה מוכרח אני להעתיק לשון הזהב של הרמב"ם ז"ל בספר המצות וז"ל מצוה ס' היא שציוה שיהי' כל קרבן שנקריב מן הבהמה בן שמונה ימים או יותר ולא פחות מהם וזה מחוסר ומן בגופו והוא אמרו והי' שבעת ימים תחת אמו וכבר נכפל זה הציווי בלשון אחר והוא אומרו יתברך שבעת ימים יהי' עם אמו ומצוה זו תכלול כל הקרבנות כולם. ומאמרו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד' יש ראי' שקודם זה לא ירצה הנה כבר התאמתה אזהרה מהקרב מחוסר זמן אבל הוא לאו הבא מכלל עשה לפיכך אין לוקין עליו. ומה שהקריב מחוסר זמן אינו לוקה כמו שהתבאר בפרק אותו ואת בנו דף פ"א ושם נאמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי ובסוף מס' זבחים עכ"ל הנה שם הביא בפי' הך דרשא דר"א דקאמר ומיום השמיני וכו' יש ראיה שקודם זה לא ירצה והיינו דר"א יום להרצאה ודקדק הרמב"ם בצחות לשונו וכבר נכפל זה הציווי הוא מרמז הגמרא דחולין פ"א הנ"ל דתרי קראי כתיבי חד לעשה וחד לדר"א. אמנם יש לדקדק קצת בלשונו הנ"ל שהתחיל העשה בהך קרא והי' שבעת ימים תחת אמו וכו' ומסיים ומיום השמיני והלאה ירצה וכו' הא קודם לא. והיינו לדר"א והא מהך קרא דרשינין לעשה כמו שהתחיל בהך קרא תחת אמו. אמנם האמת כש"כ לעיל דהרמב"ם לא נחית לדקדק בזה. דעכ"פ יש תרי קראי וחד לעשה וחד לכדר"א ומה שדקדק מלשון הרמב"ם בחיבור הנ"ל וכל שבעת ימים נקרא מחוסר זמן יש לומר דכוונתו לקדושה דאחר זה לא נקרא מחוסר זמן לקדושה. ומה שלא בא מבואר בדברי הרמב"ם הך דר"א. הוא משום דהרמב"ם השמיט לגמרי הך דינא דאסור להקדיש מחוסר זמן. וכבר עמד בזה המ"ל שם וצ"ל דלא ניחא להמש"ל לומר שסמך הרמב"ם על מה שכתב שם בהלכה י"א וכן המקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה. דמ"מ לא כתב בביאור דאסור להקדיש מחוסר זמן רק מדיוקא נשמע מדכתב אינו לוקה משמע דאיסורא איכא:
ומה שעמד מע"ל על הכ"מ בפ"י מ"ה בכורות דהקשה למה השמיט הרמב"ם הך דינא דליל ח' נכנס לדיר להתעשר. הגם שיפה העיר דהסוגיא דזבחים דף י"ב אזלה להדי' למאן דאמר לילה לאו מחוסר זמן. והרמב"ם פסק בהדיא בפ"ג מ"ה מחוסר כפרה דלילה מחוסר זמן אמנם דבריו אינו מתיישבין. כי הוא הולך בשיטתו דהרמב"ם ס"ל דלילה לאו מחוסר זמן הוא ולכך לא הוצרך להביא דמילתא דפשיטא וכבר כתבתי דדעת הרמב"ם ג"כ דלילה הוי מחוסר זמן לענין הקרבה. אלא דיש לומר להיפוך מדבריו כיון דמסוגי' דזבחים דף י"ב משמע דלכך נכנס לדיר להתעשר משום דלילה לאו מחוסר זמן והרמב"ם ז"ל דפוסק לילה מחוסר זמן באמת אינו נכנס לדיר להתעשר אך קשה דהא בלילה יכול להקדישו ואמאי אינו נכנס לדיר להתעשר ועיין בש"ס דבכורות כ"א דמשמע דבוודאי לא גרע מקדשים אמת מעיין עמוק הוא בכמה מקומת בש"ס וכעת אפס הפנאי בזה:
סימן ז
יום ה' ך"ד טבת תר"ב לאהו' ידידי הרב הגדול החו"ב אי"א מוה' שמואל נ"י מק"ק סלאנט:
מכתבו היקר הגיעני וכו' ואת זה ראיתי להשיבו במה שהעיר כת"ר בספרי סי' א' בביאור דעת הרמ"א בדין איזה שוחט שנמצא שא"י הי שחיטה א"כ אף דהשתא שחט לפנינו וא"י ה' שחיטה אמרינן דהשתא הוא דאיתרע וע"ז כתב כבודו להקשות דלמא באמת לא איתרע חזקות כשרות דידי' ושכח מאיסור להיתר ושחט לפי תומו. ידידי כבר נשאלתי בזה והשבתי בזה דהא באמת איכא ג"כ הך חזקה שפעם אחת ידע הלכות שחיטה א"כ איכא למימר דהשתא הוא דשכח. אלא דהט"ז ז"ל כתב דזה דמיא למקוה דאין דרך לשכוח בפעם אחת אלא מעט מעט וכמו שפרש"י ואם שכח תשכח אם תשכח מעט תשכח הרבה. והנה זה פשוט דאין דרך לשכוח בפעם אחת מהיפוך להיפוך וכמו שפי' רש"י ז"ל במשלי ע"פ וגדר אבני' נהרסה כי מי שאינו חוזר על תלמודו. מתחלה משכח ראשי פרקים וסוף מחליף דברי חכמים מזה לזה שאומר על טהור טמא ועל טמא טהור וכו'. נמצא ממנ"פ איכא חזקה גבי שוחט אם נימא דשכח הכל בפעם אחת מאיסור להיתר איכא חזקה דידע פעם אחת מה' שחיטה ויש לנו לומר דהשתא הוא דשכח. ואם נימא דלא שכח בפעם אחת הכל אלא בדרך לשכוח מעט מעט א"כ באותו שעה ששכח קצת ועדיין לא הי' בגדר לומר מהיפוך להיפוך איכא חזקת כשרות דידי' כיון דיודע שכבר התחיל לשכוח קצת שוב אינו רשאי לשחוט ודו"ק והי' בזה שלום וכו':
סימן ח
ב"ה יום ב' י"ג אלול שלום לאהו' הרב החריף המופלג מוה' שמואל יקותיאל נ"י:
ע"ד שאלתו בקהלתו שנמצא בס"ת כמה למדין שנכנסין בתוך כפין פשוטות. אם יש להכשירן בדיעבד ובשעת הדחק ושאלתו מחמת שראה בסדר גיטין שיש לדקדק שלא יכנסו הלמדין תוך החית שלא ידמה להא. מסתמא כ"כ הדין בתוך הכ"ף. רק נסתפק מע"ל. אם הפירוש הוא לכתחלה הוא קפידה. או אפילו בדיעבד:
ידע מע"ל שברמ"א סי' קכ"ה סעיף י"ח מבואר שם בהג"ה דפסול אפילו בדיעבד:
אמנם שם מיירי שמשך ראש הלמד לחלל ד' שאז נראה כה"א פסול אפילו בדיעבד. אמנם בשלא נשתנה צורת האות בזה אין קפידה בדיעבד. וכן מבואר שם בב"ש ובח"מ שם ולענין ס"ת בוודאי יש להקפיד טפי. דבס"ת לכ"ע בעינין כתיבה תמה. ועיין בס' גט פשוט. שהביא תשובות מהרי"ט ביו"ד סי' ל"ב ול"ג בס"ת שהיתה ראש הלמד נכנסה בתוך הרי"ש שהי' נראה כקוף ופסלו אליבא דכ"ע. וטעמו דאפילו המכשירים הכנסת אות באות. היינו דווקא שלא יכנס לתוך חללה בענין שיפסיד צורת האות אלא שיכנס לתוך החלל מעט. אבל אם נכנסה לתוך חללה בענין שיפסיד צורת האות. לכ"ע פסול. ואפילו אם נימא שאף בזו מכשיר. ראש הלמד שנכנסה לחלל הרי"ש שלמעלה ונדמית כקו"ף לכ"ע פסול. ולא שייך כאן לאתוי ינוקא דלא חכים ולא טפש כיון דעינינו רואה שנפסדה צורתה ודומה לאות אחרת. כמש"כ הריב"ש ומהרי"ק ז"ל:
שוב ראיתי להמ"א סי' ל"ב הביא דברי מהרי"ט על דברי הש"ע סעיף ך"ח. שכתב שם דיש להזהר שלא יכנוס ראש הלמד באויר הה"א או החי"ת אפילו בלא נגיעה. כתב שם המ"א אם נכנס בענין שהפסיד צורת האות כגון שנכנס לתוך ד' ונראית כה"א פסול. והביא זה בשם רמ"א א"ע סי' קך"ה ומהרי"ט חלק יו"ד סי' ל"ב. אמנם מסיים המ"א וכתב בכ"ה שיש מכשירין לגמרי. עכ"ל. וראיתי בס' באר הטיב הביא בשם יד אהרן דכתב דלא ראה מי שמיקל בזה ובאמת לא ראינו אינו ראי':
דכבר הביא הגט פשוט בהלכות גיטין כמה גדולים המקילין בענין הכנסת אות באות. וגם המהרי"ט גופא שהחמיר הביא דעת המקילין בזה
סיומא דפסקא לענ"ד אם יבין מע"ל שנתקלקל צורת האות לגמרי בהכנס הלמד לתוך הך' פשוטות יש להחמיר לענ"ד שלא לקרות אפילו בשעת הדחק. וקשה להקל נגד המהרי"ט שהי' גדול באחרונים. אמנם אם לא נשתנה צורות האות לגמרי דבהכנסת למד לתוך ך' פשוטות יכול להיות שלא נשתנה צורות האות יש להכשיר בשעת הדחק. ואפילו היכא דהוא ספק אם נשתנה צורת האות אם לא יש להקל בזה. ולסמוך על תינוק דלא חכים ולא טיפש. אם קורא האות כתיקונו יש להכשיר. ואפילו המהרי"ט מודה בזה. דמהרי"ט לא החמיר אלא היכא דנשתנה האות לגמרי. ובזה אינו מועיל קריאות תינוק כיון דחזינן דנשתנה האות. אבל היכא דמספקא לן אם נשתנה האות יש לסמוך על תינוק. ודמיא למה שכתב הריב"ש בסי' ק"ך. היכא דמספקא לן אם זה האות דומה לאות אחרת מהני קריאות דלא חכים ולא טיפש. כנלע"ד בזה דברי ידידו יעקב מאיר פאדווא:
סימן ט
נשאלתי במי שיש לו בית ופתחים פתוחים לתוכו וסתם פתח אחד והטיח בטיט. אם חייב להעמיד מזוזה באותו פתח שסתם:
תשובה והנה לכאורה יש לדמות דין זה להא דמבואר ב"ב דף י"ב בית סתום יש לו ד"א פרץ את פצימיו אין לו ד"א. בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו. וה"נ יש לדמות לענין זה דכל זמן שלא נסתם הפתח לגמרי עדיין שם פתח עליו וחייב במזוזה. אמנם אחרי העיון נלע"ד ברור דפטור ממזוזה ולא דמי לדין דשם. דהתם תלי' אי ביטל הפתח או לא וכל זמן שלא ביטל הפתח עדיין לא איבד זכותו מד"א. וכן לענין מטמא כל סביביו. כ"ז שלא נסתם לגמרי עדיין שם פתח עליו ואינו מטמא כל סביביו. אבל הכא לענין מזוזה עיקר תלי' בכניסה ויציאה וכל זמן דליכא כניסה ויציאה פטור ממזוזה. ולא מבעי' אם דעתו לסתום לגמרי ששוב לא יצא באותו פתח ביוודאי פטור ממזוזה כיון דליכא כניסה ויציאה. ואפילו אם דעתו לפתוח אחר זמן. מ"מ באותו זמן שדעתו שיהי' סתום פטור ממזוזה. וראי' ברורה נלע"ד לזה מהא דאיתא במנחות דף ל"ג דמשני שם על ההיא פיתחא דעייל רבי לבי מדרשא לא הוי לה מזוזה. וההיא פיתחא דהוי עייל בה ר"ה לבי מדרשא הוי לה מזוזה. ומשני ההיא רגיל הוי. דאמר רב יהודא אמר רב במזוזה הלך אחר רגיל. אלמא כל פתח שאינו רגיל בה פטור ממזוזה. וכ"ש היכא דנסתם לגמרי. ולכאורא יש לחלק דבשלמא ההיא פיתחא דבי רבי דפטור ממזוזה מטעם דאינו רגיל היינו דמתחלה נעשה בענין זה שלא יהי' רגילים לצאת באותו פתח. רק לרבי לבדו. ונעשה כן. כדי שלא יטריח את תלמידיו אבל היכא שהי' פתח והי' רגילים לצאת ולבא בהם שכבר נתחייב במזוזה. אין הסתימה מועלת לפטור ממזוזה. כ"ז שלא נסתם לגמרי ולא פרץ את פצימיו דעדיין שם פתח עליו. אמנם נראה דאין לחלק בזה. דכן מוכח להדיא לפירש"י במנחות דף ל"ד בהא דקאמר הש"ס שם אמר ר"פ ש"מ מדר"ה האי אינדרונא דאית לי' ארבעה בבי חייב בארבעה מזוזות. ופריך הש"ס פשיטא. ומשני לא צריכה אע"ג דרגיל בחד ופרש"י אע"ג דרגיל בחד מנייהו טפי דהא דאמרן לעיל הלך אחר הרגיל ה"מ כגון תרי בבי ורגיל בחד בטלה אידך לגבי'. אבל תלתא לגבי חד לא בטלה,. והנה לפרש"י היכא דאיכא תרי פתחים ורגילין באחד מהם ובשני אין רגילין דפטור לעשות מזוזה אף דבשעת בנין הבית ועשיית הפתחים הי' כולן נעשה לכניסה ויציאה דהא לא ידעי באיזה פתח יהי' מרגילים את עצמן להיות בו כניסה ויציאה. ואעפ"כ אם אח"כ נעשה כן באחד רגילין לצאת ולבא. ובשני אין רגילין פטור זה שאינו רגיל ממזוזה הרי אף דלכתחלה נעשה לכניסה ויציאה. אם עכשיו אין רגילין בו פטור ממזוזה. וכ"ש היכא שנסתם לגמרי. וטחה בטיט דבוודאי לא יהי' בו כניסה ויציאה דבוודאי פטור לעשות בו מזוזה. וזה ברור ומוכרח לפי' הראשון של רש"י ז"ל הגם דנראה לפי' שני שברש"י שמביא שם בשם תשובת הגאונים ז"ל דעיקר הדבר תלוי היכא שנעשה מתחלה לשם כניסה ויציאה או לא דכתב רש"י ז"ל כי אמרינן הלך אחר הרגיל. שהי' הרבה בני אדם רגילים לצאת ולבוא. ולמעוטי פתחא דרבי שאינו עשוי אלא לו לבדו ולאתויי פיתחא דר"ה שהי' רגיל אף לאחרים. אבל ב' פתחים או ג' לחדר אחד וכולן נעשו לביאת כל בני הבית שהי' מרובים ותשמיש באותו חדר תדיר והוצרכו לו פתחים הרבה כולן חייבים במזוזה. ואע"פ שנתמעט תשמיש. ואינו צריכין עכשיו לכולן אלא לאחד מהם. הרי דלשיטת רש"י ז"ל בלשון השני כל היכא שהי' רגילים לצאת:
ולבוא באותו פתח, אף עכשיו דנתמעט התשמיש ואינו יוצאים באותו פתח, מ"מ חייב במזוזה. היינו היכא שלא נסתם הפתח רק דנתמעט התשמיש מאותו פתח ואין רגילין לצאת ולבוא בו חייב במזוזה. כיון דכבר נעשה לכניסה ויציאה כל בני הבית אף עכשיו דנתמעט התשמיש ואין צריכין לו מ"מ עדיין לא נסתם הפתח. ויכולים לבוא ולצאת בו. אבל היכא דנסתם לגמרי וטחה בטיט דאין יכולים בו לצאת ולבוא עוד בוודאי פטור ואינו מועיל כלל מה דנעשה כבר לכניסה ויציאה. כיון דעכשיו נסתם לגמרי. וכמו שאבאר עוד בראיות אי"ה: