תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן סו
שייך לסי' מ"ו ה' ח"י סיון תאי"ר לי"נ וי"נ ב"י הגאון הגדול המפורסם ס"ו ע"ה כש"ת מ' יו"ט ליטמאן הרב דק"ק מעזריטש יצו
מכתבו הנעים קבלתי וכו' הנה מה שחידש מעכ"ת דבר חדש לתרץ קושיתי על הרמב"ם שפירש הטעם בהך דיבמות נ"ב האומר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא ולכשאכנסנה אגרשנה אינו גט ופי' הרמב"ם הטעם כיון שאין בידו לגרשה הוי כלא לשמה והקשיתי ע"ז למה הי' מהני בשטר שיחרור דלרבי דסבר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם מוקי קרא בלוקח עבד ע"מ לשחררו ואמר לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך הא גט שיחרור נמי הוו בעי לשמה ובא מעכ"ת לחדש דבר חדש נהי דלא הוו מהני השטר שיחרור לישא בת חורין להתירה בבת ישראל עכ"פ היה מהני להפקיע שיעבודו בלחוד דקרא לא מיירי אלא בלהפקיע שיעבודו וכן כתב דעתו דכל שטר שיחרור שנכתב שלא לשמו היה משוחרר וצריך גט שיחרור כמו בנתיאשתי מפלוני עבדי היה משוחרר וצריך גט שיחרור וכתב בזה לתרץ לכאורה קשה ל"ל קרא וכו' כיון דרבנן ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכל התורה כולה ומאי קמ"ל בעבד אלא דקרא אשמעינן כיון דעכ"פ נפקע שיעבודו ולא הי' יכול להשתמש בו קמ"ל קרא דהי' צריך ליתן לו גט שיחרור מחדש להתירו להנשא עד כאן דבריו:
ואני איני מודה לו בזה דנראה ברור דכל שטר שיחרור שכתוב שלא לשמו הוי כאמירה בע"פ והיכא דאמר בע"פ הרי את ב"ח או הרי את לעצמך שהוא לשון שיחרור לא הי' מהני מידי ול"ד כלל לנתיאשתי מפלוני עבדי דהתם בדין הפקר הוו אתינן עלה והוי כמו מפקיר עבדו דיצא משוחרר רק עיקר פלוגתא אי היו צריך ג"ש או לא. על כל פנים עיקר השיעבוד כבר נפקע משא"כ לשון שיחרור דהוא לאו לשון הפקר אלא מטעם שיחרור הוו אתינן עלה וכל היכא דאינו מועיל גיטא לשיחרור לאו כלום הוא:
וראי' ברורה לזה מסוגיא דקדושין דף ט"ז דחקר שם הש"ס גבי עבד עברי דקונה בשטר ה"ד אילמא דכתב לי' שטרא אדמי' היינו כסף אלא שיחרור שטר ל"ל לימא לי' באפי תרי זיל א"נ באפי בי תלתא זיל אמר רבא ז"א עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גירעונו מחול וכתבו שם התוס' ד"ה לימא לי' אמאי פריך הגמרא ל"ל באפי תרי זיל אמאי לא פריך יפקירנו שאפילו עבד כנעני שגופו קנוי הוי מועיל הפקר לשמואל דאמר המפקיר עבדו הי' יצא לשחרור וא"צ גט שיחרור ואפילו למ"ד דהי' צריך גט שיחרור היינו משום הפקעת האיסור אבל השיעבוד כבר נפקע וא"כ בע"ע לא שייך הפקעת איסור וודאי הי' מועיל הפקר ותירצו וז"ל די"ל. דהה"נ ומיהו לא הוה קשה ל"ל שטרא ליפקוהו בהפקר דפשיטא דיש יציאות אחרת לבד משטר אלא הכי קא קשי' לי' אף כשבא להוציאו בשטר ל"ל שטר אותו לשון הכתוב בשטר דהיינו הרי את ב"ח הרי את לעצמך כדתנן בהמגרש אותו לשון בעצמו יאמר לו בע"פ דס"ד דא"צ אלא מחילה ולבסוף דמסיק ע"ע גופו קנוי לשון הכתוב בשטר אינו מועיל בע"פ הרי חזינן בהדיא דמוכח מדברי הש"ס דאותו לשון הכתוב בשטר שיחרור לא הי' מועיל מדין הפקר. ואינו ענין להפקר כלל אלא היכא דכתוב בשטרא מועיל מדין שטר דגזה"כ הוא דעבד כנעני הי' יוצא בשטר אבל היכא דהשטר אינו מועיל והיינו שהוא שלא לשמו א"כ ליכא שטר כלל. ואותו אמירה הלשון הכתוב בשטר שיחרור אינו מועיל כלל דעבד כנעני וודאי גופו קנוי ואינו מועיל לשון מחילה וזה ברור:
ואין להקשות ע"ז ממה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות נזירות ה' י"ח נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך יוצא לשחרור וחייב להשלים נזירתו. וביאר הרמב"ם זיל בפי' המשניות וז"ל אם אמר לעבדו מופר לך כבר ביטל ממנו זכותו וחזר ב"ח לכך משלים נזירתו עכ"ל א"כ מוכח אפילו לא ביטל בפירוש שיעבודו רק יש לנו הוכחה שביטל שיעבודו אמרינן דנפקע שיעבודו ומכ"ש היכא דביטל שיעבודו בפירוש ז"א דבוודאי אם אמר אפילו בפירוש אין רצוני להשתעבד בך אינו מועיל כלל כיון דעבד כנעני גופו היה קנוי לו ולא הי' מועיל אלא לשון הפקר ויאוש ועיין גיטין ד' ו' רש"י ד"ה אי אתה מודה דאל ישתעבד אינו לשון שיחרור ולא לשון הפקר אלא יטריחו בעבודתם אמנם כוונת הרמב"ם ז"ל כמש"כ הט"ז ביו"ד סי' רס"ז משום הודאה אתינן עלה ששיחרר מכבר וזה כוונת הכ"מ ג"כ דמראה מקום לדינו של הרמב"ם אם הניח לו רבו תפילין יצא לשחרור ושם ג"כ משום הודאה אתינן עלה דמוכחא מילתא דשיחררו מכבר:
ומ"ש מעכ"ת ליישב קושיתינו על הנמ"י שהקשינו דלשיטת הנמ"י דלהכי לא אמרינן אמל"פ גבי חליצת מעוברת משום דשמא באותו שעה לא הי' הוולד נפל. והקשינו א"כ אמאי פריך הש"ס אמאי פסלה מן הכהונה הא יש לחוש לחומרא שמא באותו שעה הוי כבר נפל. ומעכ"ת תירץ דחליצה דרבנן אזלינן בי' לקולא וע"ז הקשיתי נהי דאזלינן בה לקולא היינו בדיעבד אבל לכתחילה פסלה מן הכהונה ומעכ"ת השיב לי דלשון פסלה מן הכהונה משמע אפילו בדיעבד. אודיע לכבודו הרמה כי כל החזיון הזה הקושיא והתירוץ מצאתי כתוב בס' הריטב"א על יבמות שנדפס מחדש אך באמת אודיע למע"ל כי לא נתבאר אצלי זאת ודברי הריט"בא מבואר בהדיא דאפילו בדיעבד פסלה מן הכהונה ואם ניסת תצא וכן מבואר להדיא בנמ"י שם דאפילו אם ניסת תצא והביאו ג"כ הב"ש להלכה ואני לא הבנתי דאטו חמור טפי דצריכה חליצה מדרבנן בעלמא כדפי' רש"י דלמא אתי למישרי חליצה לכהונה דלא ידעי דהוו מעוברת אטו חמירא מספק חליצה ממש דבדיעבד לא מפקינן מיני'. ועוד קשה דכל ספק חליצה שייך ג"כ מראית עין דלא ידעי דמשום ספק נחלצה כי יאמרו שהיא חליצה וודאי אעפ"כ בדיעבד לא מפקינן מיני' ספק חליצה ואף שעלה בלבנו איזה חלוקים לא נתקרר דעתינו בזה וכעת מחמת אפיסת הפנאי אי אפשר לחפש בדברי ראשונים ואחרונים שהרגישו בזה. ואולי ימצא מעכ"ת טעם נכון בזה יודיעני וארווה נחת:
ועל מה שחדשתי בדברי הנמ"י דלהכי פריך הש"ס דמאי פסלה מן הכהונה משום דהוא חזקה דאתי' מכח רובא כיון דרוב וולדות אינן נפלים והשתא חזינן דהוא נפל אמרינן השתא הוא דאיתרע ודמיא לגבינות שכתבו הפוסקים להתיר הגבינות היכא דנמצא הבהמה טרפה והוי חזקה דאתיא מכח רובא וע"ז הקשה מע"ל מפיהוק ומת דרבנן ג"כ מודים דלא אזלינן בתר רוב וולדות וחילק מעכ"ת בין מידי דאורייתא למידי דרבנן ואני לא הבנתי כלל דבלא"ה לא דמי זאל"ז כאוכלא לדנא דשם גבי פיהוק אנו דנין אם הוולד הי' בר קיימא ויצא לאויר העולם בר קיימא ופוטר את אמו מיבום וחליצה או דלא יצא בר קיימא. ע"ז אמרינן כיון דפיהוק ומת הוו ריעותא לסתור הרוב וולדות בר קיימא דאם איתא דיצא לאויר העולם בר קיימא לא הוי פיהק ומת אבל הכא הוולד בוודאי נפל רק אנו דנין על הזמן אימתי הוה נפל מעיקרא או השתא ע"ז מסייע לן הך רוב וולדות בר קיימא ואמרינן השתא הוא דאיתרע ודמיא ממש באין הפרש כלל להך גבינות שכתבו הפוסקים דהוי חזקה דאתיא מכח רובא. הכ"ד ידידו יעקב מאיר פאדווא