תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן סד
בעזה"י מה שבארתי ביסודות מלאכות שבת דבר שאינו מתכוון ומשא"צ לגופה ומקלקל ומתעסק אשר ע"ז בנוים יסודי הלכות שבת והן כהררים התלוים בשערה אשר יגעתי בזה להבין דעת קדושים דברי רבותינו זצ"ל. ולהקל על המעיין סדרתי באותיות. וזה החלי.
(א) מקודם אבאר שיטות רש"י בשבת ק"ו מתניתן ר"י דא"ל מקלקל בחבורה פטור ולא אתפרש היכא ול"נ מתניתין ר"י הוא וכו' והנה כפי השקפה ראשונה יש לכוון בכוונת רש"י שני אופנים. אופן א' הוא דקושר פלוגתא דמקלקל בחבורה ובהבערה בפלוגתא דמלאכה שא"צ לגופה והוא דבמשנה מוכח דמקלקל בחבורה חייב. חטאת וגם מקלקל בהבערה מוכת דחייב חטאת ולר"י סובר מלשאצ"ל חייב משכחת לה בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו דהוה מתקן אצל דבר אחר. ולר"ש דסובר משאצ"ל פטור ע"כ מקלקל בחבורה ובהבערה חייב חטאת דלא פליג על המשנה וכה"ג כתבו התוס' בסנהדרין פ"ה לקשר פלוגתא דמקלקל בחבורה בהך משנה דמחט של יד דמסתמא לא פליג שום תנא אהך משנה כן יש לכוון דבריו דהקישור הוא משום דמסתמא לא פליגי אמתניתן:
(אופן השני) יש לכוון בכוונת רש"י דקושר הפלוגתא דמקלקל בחבורה ובהבערה תלי' בפלוגתא דמשאצ"ל כך הוא והוא דהמקרא מוכיח דגבי מילה וגבי הבערת בת כהן בסנהדרין דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב אך יש לדחות כמו שדחה הש"ס דגבי מילה מתקן גברא וגבי הבערה מ"ל בישול פתילה מ"ל בישול סמנין אך זה הוא דווקא אם מלאכה שאצ"ל חייב חטאת שפיר שייך זו דרש"י סובר דזה הוי מלאכה שאצ"ל כיוון דאין עיקר כוונתו אלא:
בשביל המילה וסובר רש"י דזה הוה משאצ"ל וכן שפיר תלי' דלמ"ד משאצ"ל פטור קשה מקרא ומוכרח לומר. דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב ולמ"ד מלשאצ"ל חייב אינו מוכח מהקרא די"ל דהוה מתקן וכן הוא שיטת בעל המאור וכן הבין רשב"א ז"ל ושיטה מקובצת לב"ק כוונת רש"י ז"ל וכפי הכוונה הזאת בדברי רש"י ז"ל לא קשה מה:
שהקשו התוס' ך"ה ע"ב ד"ה הא ר"י והא ר"ש וכו' וקשה לר"י דע"כ תרווייהו במת דידי' איירי וא"כ הוה מלאכה הצריכה לגופה כדמוכח לקמן ולמה שבארנו שיטות רש"י בפי' הב' א"כ אדרבה מוכחת הסוגיא דצורך מצוה הוה משאצ"ל. אלא דלפי' הראשון קשה ולמ"ש לקמן מוכח דהעיקר בשיטות רש"י הפי' א' קשה קושיות התוס' הנ"ל ולקמן נדבר בזה והנה התוס' הקשו על רש"י מכמה סוגיות דמוכחו' דמקלקל בחבורה ובהבערה בעינן צריכה לגופה והמהרש"א כתב ליישב דרש"י סובר דמבעיר עצים לקדרתו הוה. מלאכה הצריכה לגופה וכן גבי מילה צורך מצוה הוה מלאכה הצריכה לגופה ע"ש באריכות ודבריו תמוהים מאוד לענ"ד דמלבד מה שהקשה עליו במג"ש דמרש"י מוכח בהדיא דכתב ואפילו מבעיר עצים לקדרתו וכו' מוכח בהדיא דרש"י סובר דהוה משאצ"ל אמנם גוף דבריו תמוהים דממנ"פ האיך תופס המהרש"א בדברי רש"י אם תופס הכוונה א' שכתבתי א"כ ממילא מוכרח לומר דכל מקלקל הוה משאצ"ל דאי משכחת לה בחובל ומבעיר צריכין לגופה שוב לא מוכת מהמשנה די"ל דמיירי בכה"ג ואם תופס המהרש"א פי' ב' שכתבתי ממילא מוכח דגבי מילה וגבי הבערת ב"כ הוה א"צ לגופה ואעפ"כ חייבה התורה עליו הרי מוכח דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב אף שאצ"ל סוף דבר בעניותי לא ירדתי לסוף דעתו:
(ב) אמנם נלענ"ד לבאר פי' רש"י דלשיטתו כך הוא דבוודאי כל מקלקל אצ"ל כיון דמקלקל הוא ואעפ"כ חייבה התורה בחבורה ובהבערה דהתורה השוה מקלקל למתקן כמו דחייבה התורה ברוצה הדבר בתיקונה כן חייבה התורה אם רוצה הדבר לקלקל. אמנם מ"מ בזה לא עדיף מקלקל ממתקן כמו שמתקן הדבר אם אין עיקר כוונתו בשביל התיקון ההוא כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה דפטור אף בשדה אף שמתקן מה שעושה הגומא ההוא מ"מ אין עיקר כוונתו בשביל הגומא אלא בשביל העפר רק הא דמחייב היינו שעושה בשביל הגומא ההיא כן הוא ממש במקלקל אם קילקל הדבר בלא שום צד אחר אלא שרוצה הדבר לקלקל חייבו רחמנא אבל אם הקילקול הוא בשביל דבר אחר לא עדיף מקלקל בזה ממתקן ולפי"ז לרבי אבהו דסובר כר"ש דמשאצ"ל פטור הא דחייב מקלקל היינו כשאינו עושה בשביל דבר אחר אלא שרוצה לקלקל דהיינו להכעיס את חבירו וכדומה. אף דלמרמי' על אינשי ביתו הוה משאצ"ל כמו דקרי' לה הש"ס לעיל התם משום דעושה בשביל דבר אחר לתקן אבל להכעיס את חבירו הרי אינו רוצה בשום דבר אלא לקלקל וחייבה רחמנא כמו דרוצה הדבר בשביל תיקונה אבל בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לעפרו. אדרבה פטור לרבי אבוהו דלא עדיף מקלקל ממתקן ולר"י להיפוך חייב בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו דמשאצ"ל חייב אבל במקלקל פטור דלא נשתנה משאר מקלקלים ובהא א"ש כל הסוגיא לפי' רש"י דבכל הסוגיא מדברים שם שאינו רוצה כלל בקילקול הדבר כמו מחט של יד ליטול בה את הקוץ דאינו חפץ כלל בחבלה אלא דממילא כיון דנוטל את הקוץ ממילא חביל להו שפיר אמרינן בסנהדרין שם מאן תנא דשמעת לי' מקלקל בחבורה חייב ר"ש ור"ש סובר משאצ"ל פטור והיינו דלא עדיף מקלקל מממקן בזה כיון דאין צריך בקילקול הדבר אלא בשביל ד"א הוה משאצ"ל דלא עדיף מקלקל ממתקן בזה וזה ברור לענ"ד בפי' רש"י אמנם לפי"ז יהי' מוכח בפי' רש"י הפי' הא' שכתבתי לעיל דאי כפי' הב' מוכח דרש"י סובר דמילה והבערת ב"כ א"צ לגופו מיקרי א"כ אמאי חייב רחמנא דהא לא עדיף מקלקל ממתקן. אלא כפי' הא' וי"ל דגם רש"י סובר דגם מילה והבערת בת כהן מיקרי צריכה לגופה וא"ש ודו"ק:
[ג] אמנם לפי כוונתי בשיטת רש"י ז"ל יוקשה קושיות התוס' ך"ה ע"ב ד"ה הא ר"י הא ר' שמעון וכבר רמזתי מזה לעיל באות א'. אמנם בלא"ה לק"מ קושיית התוס' על רש"י דרש"י לשיטתו דפי' מ"ל בישול פתילה מ"ל בישול סמנים והיינו דמצרף האבר וי"ל דס"ל דזה מיקרי מלאכה הצריכה לגופה דהא כבר כתבו התוס' לחלק בין מלאכה שאצ"ל דפטור לר"ש ובין פסיק רישא דחייב באינו מתכווין לר"ש וכתבו התוס' דפסיק רישא מיקרי דניחא לי' בדבר ההוא רק שאינו מתכווין. אמנם כי נעשה הדבר ניחא לי' בכך אבל מלשאצ"ל הוה במידי דלא איכפית לי'. וע"ש בתוס' דף ע"ה ובכמה דוכתן. ולפי"ז בפתילה בוודאי מקרי פסיק רישא דהא ניחא. לי בדבר ההוא אלא שאינו מכווין והתוס' לשיטתם דפי' משום תיקון מצוה לכן שפיר הקשו על רש"י וגם ממילה לא קשה על רש"י דבת"ה סי' רס"ה כתב דרש"י סוב' דלא חשיב תיקון מצו' א"כ צ"ל הא דקאמר הש"ס מ"ל מתקן מנא מ"ל מתקן גברא היינו דמתקנו ממש וצ"ל לדבריו הא דבקריעה חשיב רש"י תיקון היינו כמ"ש התוס' דהוה תיקון שיכול ללבשו בכל שעה ונסתלק חמימו. א"כ יש לחלק דרש"י לשיטתו דסובר דמשאצ"ל מיקרי דלא ניחא לי' במלאכה ההוא וע"ש ברש"י צ"ד א"כ שם גבי קריעה בוודאי לא ניחא לי' שיהי' המלאכה בעולם אבל גבי מילה ניחא לי' שיהא המלאכה בעולם לכן שפיר הוה משאצ"ל וכפי' הא' שהעליתי בדברי רש"י לא קשה ב' קושיית שהקשה מהר"ם בריבי על שיטת רש"י חדא אם נימא דעיקור הקישור בפלוגתא דמשאצ"ל קשה דילמא סובר באמת ר"ש הבערה לחלק או ללאו ולא דריש על הבערת ב"כ בסנהדרין ועוד הקשה דמנ"ל לרש"י לפרש דאפילו מבעיר עצים לקדרתו מיקרי משאצ"ל הרי הרז"ה מפרש כרש"י ומ"מ סובר דמבעיר עצים לקדרתו מיקרי משאצ"ל. ולפמ"ש לק"מ דקשיא הא' לא קשה כיון דפירשנו דהוכחה ממשנה דר"ש סובר דמקלקל חייב א"כ הקושיא על ר"ש גופא. וקשיא הב' ג"כ לא קשה דהא רש"י מוכרח לפרש כן דאי לא"ה לאוקמא המתניתן בכה"ג בשלמא הרז"ה דמפרש דעיקר הכרח מפסיק ריש' י"ל דמבעיר עצים לקדרתו מיקרי משאצ"ל אבל רש"י הוא באופן אחר מדברי הרז"ה ודו"ק ולקמן ניישב קושיא הא' של מהר"ם בריבי בא א:
[ד] ועתה אפרש שיטות התוס' בזה דר' אבהו ור"י אליבא דר"ש פליגי דר' אבהו סובר אליבא דר"ש דחייב במקלקל בחבורה ובהבער' אף בלא תיקון כלל ור"י סובר אליבא דר"ש דווקא תיקון קצת כמו חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו דמילה והבערה הוה תיקון קצת דצורך מצוה הוה תיקון ולר' אבהו י"ל דס"ל דצורך מצוה לא מיקרי תיקון כלל או דס"ל כיון דבלא"ה נשתנה דין מקלקל בחבורה ובהבערה משארי מקלקלים דבשאר מקלקלים תיקון כי האי לא מיקרי תיקון כלל א"כ דגילתה לנו התורה דלא בעינן תיקון כמו שאר מקלקלים ממילא אמרינן אף בלא תיקון כלל חייב ור"י סובר דלא ילפינן אלא מה שגילתה התורה ושם הוה תיקון קצת ממילא בעינן תיקון קצת כנ"ל לפרש טעם פלוגת' והנה המהרש"א הקשה דאמאי לא ניחא להו למימר לר"י דר"י לא פליג עלה דר"ש דבכמה דוכתי' בתלמודא אמרינן דר"י וריש פליגי במקלקל בחבורה ולא ניחא להו למימר דר"י פליג על כל הך סוגיא וצ"ע עכ"ד. פי' לדבריו דקושיתו הוא דנימא דחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו הוה תיקון גמור ולא פליג ר"י על זה דהוה כמו שאר מקלקלי' דמקרי תיקון גמור. וראיתי לזקיני הגאון בחידושיו סנהדרין כתב דקושיות מהרש"א לא קשה מידי דהא רש"י פי' הקושיא והא אנן תנן כל המקלקלים פטורים לרבי אבהו פריך ולשיטת התוס' י"ל אליבא דכ"ע דהא מבעיר וצריך לעפרו לא הוה תיקון בשאר דוכתי' ומדכללה בשאר מקלקלים משמע דדין אחד להם, ולפי"ז אליבא דר"י לא שייך תי' הש"ס הא ר"י והא ר"ש דהא אליבא דר"י לא פליגי ר"י ור"ש עכ"ל נראה מכותלי דבריו שהבין כוונת מהרש"א דנימא לעולם דהוה תיקון קצת. ואעפ"כ חייב לר"י ותמי' לי' האיך אפשר לומר כן. דהא לר"י ממילה והבערת ב"כ בסנהדרין לא מוכח מידי א"כ ממילא לא נשתנה דין מקלקל בחבורה ובהבערה משאר מקלקלים א"ו כוונת מהרש"א דנימא חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו הוה תיקון גמור ולהכי לא פליג ר"י ע"ז ולפי"ז אין מקום לתירוצו דאי נימא כן בלא"ה לא קשה קושיית הש"ס על ר"י דזה מיקרי תיקון גמור ולא נשתנה משאר מקלקלים ופשוט:
אמנם לדעתי נראה בכוונת התוס' דהכריחם לזה סוגיא דלעיל דף ע"ג ע"ב דאמר דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרו דפטור אפילו לר"י דמחייב במשאצ"ל מ"מ פטור דמקלקל הוא. א"כ הרי חזינן דבשאר מקלקלי' אף דצריך לעפרו מ"מ פטור דמקלקל הוא הרי חזינן דבשאר מקלקלים פטור כה"ג ממילא במבעיר וצריך לעפרו לא הוה תיקון כה"ג דלא נשתנה משאר מקלקלים דלא הנה תיקון בכה"ג ובאמת לפירש"י דסובר דזה הוה תיקון גמור צ"ע לחלק מהחופר גומא וא"צ אלא לעפרו דלא מיקרי תיקון [אח"ז מצאתי במרכבת המשנה פ"א מה' שבת שנדחק לחלק לפי' רש"י] כנ"ל לפרש כוונתם וראיתי להפ"י בב"ק השיג שם על המהרש"א וזה דבריו ומה שנראה מפירושו דהא דס"ל לר' אבהו אליבא דריש דמשאצ"ל חייב בחובל ומבעיר. היינו דווקא כשהוא מקלקל אבל במתקן פטור אפילו בחובל ומבעיר במלאכה שאצ"ל ודבר זה תימה דיציבא בארעא וכו'. ימחול הגאון ז"ל על כבודו כי בחנם חשד למהרש"א בדבר זה וכוונתו שם פשוט וברור דבוודאי בחובל ומבעיר חייב אף במלאכה שאצ"ל לר' אבהו. רק האי תנא סובר כר"י בחדא דהריגת נחשים מזיקין חשוב תיקון כמו מילה והבערת ב"כ. וממילא כיון דסובר דמילה והבערת ב"כ הוי תיקון גמור א"כ מקלקל בחבורה והבערה פטור דלא נשתנה משאר מקלקלים. וממילה והבערת ב"כ אין ראי' כיון דסובר דתיקון גמור הוא שם וסובר כר"ש בחדא במשאצ"ל אבל לר"ש גופי' דסובר דהבערת ב"כ ומילה לא חשיבה תיקון א"כ גם הריגת נחשים מזיקין לא חשיבא תיקון ואעפ"כ חייב לר"ש דסובר דבמקלקל בחבורה ובהבערה חייב אף במשאצ"ל אבל הברייתא דאתי' כר"י וסובר דהריגת נחשים מזיקין הוה תיקון גמור. א"כ גם הבערת ב"כ ומילה חשיב תיקון א"כ לא נשתנה משאר מקלקלים. וכיון דסובר בהא כר"ש דמשאצ"ל פטור א"כ גם בחבורה הדין כן וכוונתי ברור וצלול:
ובעיקר דבריהם תה שהעלו בפשיטות דצורך מצוה הוי מלאכה הב הצ"ל אני תמה דהלא שיטתם לעיל בדף צ"ד דכל מלאכה דהוי במשכן מיקרי מלאכה הצריכה לגופה מלאכה דלא הוי במשכן לא מיקרי מל מלאכה הצ"ל וכתבו שם דקורע על מתו או למירמי אימתא על אינשי ביתו לא מיקרי צריכה לגופה דבמשכן היתה הקריעה לצורך דבר תיקון. א"כ איך כתבו בפשיטות דצורך מצוה מיקרי מלאכה הצ"ל והא לא היתה במשכן כה"ג מקלקל משום דבר מצוה. וכן יש לתמוה איך כתבו לעיל בדף צ"ד דקורע על מתו לא מיקרי מלאכה הצ"ל ובדף ק"ה ע"ב בד"ה הא ר' יהודא כתבו בפשיטות דקורע על מתו חשיב מלאכה הצ"ל ושניהם דברי ר"י בעל התוס' וצע"ג עוד לא זכיתי להבין דבריהם בשבת ק"ו ד"ה מ"ל וכו' וז"ל דאי לאו שריפה בעצמה חשיבה תיקון משום בישול פתילה לא הי' אסור אע"פ שמתקנת בכך כיון שאינו אלא משום שריפה לא הוי חשוב תיקון ולא מחייב. ולכן מוציא מרא לתפור לקבור בו לר"ש כמו מוציא כיס בפ"ק ד' י"א עכ"ל ולא ידעתי דהא שם הוא דווקא אליבא דר"ש אבל לר"י דס"ל משאצ"ל חייב באמת חייב והכא אליבא דר"י קיימינן ולומר דכוונת התוס' דהכא גרע טפי לא ידעתי טעם ברור לחלק וצ"ע עוד לא זכיתי להבין ד' התוס' בחגיגה י' ע"ב ד"ה מלאכת מחשבת וכו' פירש"י ולא יתכן דא"כ בכל מלאכת נמי כגון סותר ע"מ לבנות במקומו למה מחייב דהא נא ניחא לי' שיהי' הבנין בעולם. וכן בקורע ע"מ לתפור ג"כ לא ניחא לי' בקרע זה מעולם וכן הקורע הבא באבלו או מחמת טירדא וקורע למירמי אימתי' על אינשי ביתי' עכ"ל הנה דבריהם תמוהים דמה שהקשו בתחלה מסותר ע"מ לבנות הא אם סותר ע"מ לבנות כמו בתחילה באמת אצ"ל הוא. ועיין בתוס' בשבת צ"ד ושם הקשו בהיפוך. ומצאתי להרב בעהמ"ח כפות תמרים בסוכה בענין ממעט ענבים ביו"ט הרגיש בזה. אמנם יותר אני תמה מה שהקשו בסוף דבריהם מקורע בחמתו או למירמי אימתי' על אינשי ביתי' ראוי להיות לדעתם משאצ"ל דהא באמת כך הוא בהדיא בשבת ק"ה ע"ב דקרי לי' הש"ס משאצ"ל וצע"ג והתמי' ביותר דדברי ר"י הם בשני דיבורים:
(ו) בתוס' ד"ה מ"ל בישול פתילה מ"ל בישול סמנין אין לפרש וכו' הנה רש"י בהדיא פי' כן ולכאורה עלה על רעיוני די"ל לתרץ ב' קושיות תוס' דבאמת אף לרש"י דסובר דתיקון מצוה לא הוי תיקון גמור מ"מ תיקון קצת מיקרי והיכא דבא הקילקול בשעת התיקון מהני אפילו תיקון קצת כמ"ש התוס' בעצמם א"כ י"ל בשאר מיתות בוודאי הקילקול בא בשעת התיקון ומהני אפילו תיקון קצת וכן היכא דתיקן הפתילה מאתמול מ"מ אסור לשרפה דהא התיקון בא בשעת הקילקול ואפילו תיקון קצת חשוב ואח"ז מצאתי שכוונתי ב"ה לדעת הגאון הגדול במג"ש בספרו וכתב. לפרש דמ"מ הא דצריך הגמרא להך סברא מ"ל בישול פתילה מ"ל בישול סמנין והא אסור בלח"ה לשרפה משום נ"ש דבשעת הקילקול בא התיקון וכתב דמ"מ כיון דאפקה התורה בלשון הבערה משמע משום הבערה הוא אסור ובהבערה אין התיקון בא בשעת הקילקול לזה הוצרך הגמרא לומר מ"ל בישול פתילה מ"ל בישול סמנין דזה תיקון גמור עכ"ד המג"ש ודבריו צריך ביאור דהא באמת לר"מ הך לא תבערו לאו לגופה הוא דאתא אלא או לחלק או ללאו וצ"ל כיון דמ"מ הך לא תבערו מורה ג"כ על מיתות בסנהדרין מהך ג"ש דמושבת א"כ צ"ל דבמיתות סנהדרין ג"כ האיסור הוא משום הבערה ולפי"ז לא קשה קושיית מהר"מ ברב"י שהבאתי לעיל באות ג' דמנ"ל להגמרא אליבא דר"ש דמקלקל בחבורה והבערה חייב דילמא באמת סובר דהבערה ללאו או לחלק ולפי"ז לק"מ אף אם נימא כן מ"מ מוכח דבמיתות הסנהדרין דאסרה התורה הוא ג"כ משום הבערה מדאפקה התורה בלשון הבערה ולפ"ז אמאי חייב דהא מקלקל הוא א"ו לר"ש חייב במקלקל בהבערה וכיון דמקלקל בהבערה חייב לר"ש לפ"ז איצטרך קרא לגופי' לחייב מקלקל בהבערה ולפ"ז לא מוכח דהבערה לחלק דהא איצטרך לגופא לחייב במקלקל בהבערה לכן מוכרח התוס' לומר דלר"ש לחלק מחללי' נפקא כמו דנפקא לשמואל אבל לר"י לא איצטרך לא תבערו לגופא בעיקר קרא דמיתות סנהדרין לא הי' דוחה שבת גם אם הי' כתוב לא תעשה הי' שמעינן זה מסברא מ"ל בישול פתילה מ"ל בישול סמנין ונא איצטרך קרא לר"י לזה רק הקרא לחלק או ללאו רק השתא דכתיב לא תבערו ג"כ ע"כ במיתות סנהדרין מוכרח הגמרא לפרש דהאיסור הוא משום הבערה ג"כ ודו"ק היטב:
ועוד נ"ל דאפשר לומר בפרש"י דגם רש"י סובר דתיקון מצוה חשוב תיקון גמור לר"י והא דהוצרך הכי לפרש גבי מ"ל בישול פתילה מ"ל בישול סמנים תיקון האבר הוא י"ל כך דרש"י סובר דזה לא הוי תיקון גמור דלא הוי אלא הכשר מצוה דהא אם תיקן הפתילה מאתמול א"צ לאחרת שלא הוי אלא הכשר מצוה ולא הוי תיקון גמור ועיין בתוס' יבמות ו' ע"ב ד"ה טעמא ע"ש היטב בסוף דבריהם לכן הוכרח רש"י לפרש בשביל תיקון האבר דמשמע דהאיסור הוא משום הבערה ולא הוי תיקון מצוה לכן מוכרח לומר דהגערה איכא איסור אחר תיקון האבר אבל בשאר מיתות סנהדרין וכן היכא דתיקון הפתילה מאתמול אסור נ"ש אף דמקלקל הוא מ"א תיקון מצוה חשוב תיקון גמור והשתא א"צ לדברי ת"ה דהבאתי באות ג' דלדברי רש"י דתיקון מצוה לא חשוב תיקון א"כ הפי' בגמרא מ"ל לתקן מנא מ"ל לתקן גברא היינו דמתקן התיקון ממש והשתא אין אנו צריכים לזה די"ל כפשוטו דתיקון מצוה ממש מודה רש"י דחשיב תיקון גמור א"כ הפי' משום דתיקון מצוה אמנם להישובים שכתבתי בשיטת רש"י לא יספיק מה שתרצתי לעיל באות ג' קושיות התוס' שם על רש"י וצריך ליישב באופן אחר:
(ז) ועתה נראה שיטת רש"י דיומא דף ל"ד והביאו התוס' בכירה דף מ"א ד"ה והלא מיחם מצרף דרש"י פי' כך שם אבל הכא צירוף דרבנן ול"ג אין שבות במקדש והקשו התוס' כמה קושיות חדא מסוגיא דכירה דאסור אליבא דר"ש צירוף אף שהוא מדרבנן ועוד הקשו מגרירה דא וסר ר"י אף דאינו אלא מדרבנן דהוי כחורש כלאחר יד ועוד בסוגיא דיומא שם פריך אליבא דאביי ודבר שאינו מתכוון מותר אליבא דר"י ומי אמר אביי הכי והאמר אביי וכו' ואמאי לא מייתי משנה שלמה דביצה דאוסר ר"י דבר שאינו מתכוון והגאון במג"ש ישב שיטת רש"י בטוב טעם ע"פ סוגיא דלעיל ך"ט דאיכא חד לישנא דבלא אפשר מודה ר"י דדבר שאינו מתכוון מותר לר"י וכי פליג בגרירה שם בקטנים דאפשר להוכיח דכל זה באיסורי דרבנן אבל באיסור דאורייתא אוסר גם בלא אפשר דהא אביי תירץ הם אליבא דר"י איצטרך קרא אף דשם לא אפשר א"ו באיסור דאורייתא אוסר לר"י דבר שאינו מתכוון אף בלא אפשר והשתא הפי' הסוגיא דיומא שפירש רש"י דאביי תירץ שם דבר שאינו מתכוון מותר לר"י היינו דשם ג"כ לא אפשר דהא צריך להחם המים וע"ז מקשה הש"ס מאביי גופא דאמר דאיצטרך קרא בשר לר"י אף דשם ג"כ לא אפשר הרי דאוסר ר"י אף בלא אפשר וע"ז תירץ הש"ס דצירוף דרבנן ומותר בלא אפשר לר"י ובזה מתורצים כל קושיות תוס' ע"ש במג"ש שהאריך וסמכתי על המעיין בספרו:
אמנם שיטות כתוס' בפסחים דף ך"ה ע"ב ד"ה לא אפשר כתבו שם להקשות להך לישנא דסובר דלא אפשר גם ר"י מודה דמותר מסוגיא דכתובות דקאמר לר"י דדבר שאינו מתכוון אסיר ג"כ אף דשם ג"כ לא אפשר ותירץ דסוגיא דכתובת אזיל כר"י דאסור בלא אפשר לר"י א"כ מוכח לשיטת התוס' בפסחים דהך לישנא דמותר לר"י בלא אפשר דבר שאינו מתכוון הוא אף באיסור דאורייתא דהא שם הוא איסור דאורייתא הרי שיטת התוס' בפסחים דאף באיסור תורה מותר לר"י באינו מתכוון בלא אפשר ולכאורה יש להביא ראי' ברורה לשיטת המגי"ש מסוגיא דזבחים צ"א ע"ב דפריך שם תרי ברייתות אהדדי דבחדא ברייתא תני' המנדב יין לספלים ולא לאישים משום דאסור לכבות ובחדא ברייתא תני' לאישים וקשה אהדדי ומשני הא ר"י. והא ר"ש ע"ש בסוגיא והשתא להך לישנא דמותר לר"י בלא אפשר דבר שאינו מתכוון קשה תרי ברייתות אהדדי דשם לא אפשר א"ו כדברי המג"ש א"כ ניחא דהא שם הוא איסור דאורייתא להכי אסור לר"י אף בלא אפשר ולמש"כ לקמן יש לדחות ראי זו והנה לפי דברי המג"ש יש לתרץ קושיית התוס' בכתובת דף ה' ע"ב בד"ה את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא ושרי פי' דר"י אית לי' דמקלקל בחבורה פטור אע"ג דפטור אבל אסור ומיהו הכא מותר לכתחילה משום דאיכ' תרתי מקלקל בחבור' ודבר שא"מ וקש' דבגריר' אוסר ר"י אע"ג דאיכא תרתי דאין מתכוון ומקלקל נמי הוי וכו' ולהמג"ש מיושב בטוב דהנה הא דכתבו התוס' דסוגיא דכתוב' אזיל בהך לישנא דל"אפ אסור לר"י לדברי המג"ש אדרבא נ"ל דסוגיא דכתובת אזיל בהך לישנא דלא אפשר מותר לר"י ומ"מ שפיר קאמר הש"ס בהך לישנא כו' הוא צריך דאם דבר שאינו מתכוון אסור כר"י דהא שם איסור דאורייתא הוא משום בנין או משום חבורה והשתא קאמר הש"ס ואת"ל הלכה כר"י דילמא מקלקל הוא ואינו אלא איסור דרבנן א"כ מותר לר"י בלא אפשר דבאיסור דרבנן מותר בלא אפשר ולא מכוון והשתא לא קשה גרירה דשם אפשר ולהכי אסור לר"י אף באיסורי דרבנן דאיכא תרתי מקלקל ודבר שאינו מתכוון ודוק כל זה כתבתי לשיטת הרגיש:
[ז] אבל לענ"ד נראה דרך אחרת בשיטת רש"י. וטרם בואי אל הביאור נבאר שיטת רבותינו בעלי התוס' בזה הענין. כתבו התוס' בכתובות ד' ה' ע"ב את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא ושרי פי' דר"י אית לי' דמקלקל בחבורה פטור אע"ג דפטור אבל אסור. מיהו הכא מותר לכתחילה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכווין וקשה דבגרירה אסר ר"י אע"ג דאיכא תרתי דאין מתכוין ומקלקל נמי הוי וכו' ובפ"ק דיו"ט אסור ר"י קידור אע"ג דאינו מתכווין ומקלקל וי"ל דהכא שרי טפי משום דאיכא נמי מצוה א"נ שלא במקום מצוה נמי שרי וגבי חריץ יש להעמיד כגון שאינו מקלקל לגמרי אלא מתקן קצת דמשוי גומות מצד א' וגבי קידור נמי במה שמוציא דם מיקל לבהמה קצת כמו דם הקזה. והנה הרב פ"י הבין בדבריהם דלהכי מקילין באינו מתכווין במקלקל מש משום דאיכא תרתי דרבנן דמקלקל גופא הוא רק מדרבנן ודבר שאינו מתכווין הוא רק מדרבנן דהתוס' לשיטתם אזלי דכתבו בכמה דוכתי דדבר שאינו מתכווין לא אסור אלא לר"י מדרבנן אבל לפי' רש"י דסובר דמדאורייתא אסור דבר שאינו מתכווין לא שייך זה ע"ש באריכות ובהכי סובב והולך כל הסוגיא ובמחילת כבודו נעלם ממנו דברי התוס' בכורו' ך"ד ע"ב ד"ה והיינו וכו' דכתבו שם לפרש דאי תולש לאו היינו גוזז ואינו אסור אלא מדרבנן הקילו באינו מתכווין כיון דאינו אלא איסורא דרבנן שרי באינו מתכווין והלא שם בשאר איסורים דבוודאי אסור לר"י דבר שאינו מתכווין מן התורה אף לשיטת התוס' מ"מ כתבו להקל באיסורא דרבנן באינו מתכווין א"ו סברת התוס' דבאיסורא דרבנן יש להקל באינו מתכוין אף אם הי' אינו מתכווין אסור מן התורה. מ"מ כיוון דהאיסור גופא מדרבנן יש להקל באינו מתכווין ואני תמה על הפ"י במה שהניח בקושיא על הגמ' ואני תמה דהלא אם נימא מקלקל ופטור צ"ל כר"י דמקלקל בחבורה פטור א"כ משאצ"ל חייב לר"י מדאורייתא ולשיטתו בעצמו לא שייך להקל במלאכה שאצ"ל באיסורא דרבנן כיוון דמשאצ"ל חייב מדאורייתא לר"י ויש ליישב כוונתו בדוחק ואין להאריך:
והנה המ"ל פ"א מה' שבת האריך בדברי התוס' ותמה על דבריהם בכתובת שהבאתי דאמאי לא קשיא להו מגרירה אף דשם אינו אלא איסורא דרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדכתבו בעצמם ביומא ובכירה ואם לחלק בין איסורא דחורש כלאחר יד לאיסורא דמקלקל לא ידעתי טעם לחלק עכ"ד והנה לכאורה דבריו תמוהים דהא באמת הקשו התוס' בכתובת מגרירה דשם ג"כ מקלקל ותרצו דמשום מצוה שרי א"כ ממילא לא קשה גם קושיית המש"ל אף דחורש כלאחר יד אינו אלא איסורא דרבנן מ"מ שלא במקום מצוה אסרו וצ"ל דקושיות המש"ל הוא על תירוצם השני דתירצו דהתם הוה מתקן ומשמע דלא צריכין לפי"ז לחלק בין מצוה ושלא במקום מצוה וע"ז הקשה שפיר נהי דבגרירה מיירי
במתקן מ"מ האיסור הוא דרבנן משום חורש כלאחר יד א"כ מ"ש מאיסור מקלקל דהקילו באינו מתכוין
וראיתי במרכבת המשנה פ"א מה' שבת מתרץ קושייתו ולא דק כלל ואין רצוני להאריך וע"ש אמנם לענ"ד נראה דהנה כבר גילה לנו התוס' בכמה דוכתין ובפ' כירה דדבר שאינו מתכווין ומשאצ"ל ענינים נפרדים הם דדשא"מ הוא דאינו מכווין למלאכה זו אמנם כי נעשה מלאכה ההיא ניחא לי' ולהכי בפ"ר מודה ר"ש כמו תולש בארע' דידי' דוודאי ניחא לי' ביפוי הקרקע ההוא מחייב גם ר"ש אבל היכא דאינו פ"ר. אף דאם נעשה המלאכה ניחא לי' בכך וליכא למיפטרה מטעם משאצ"ל מ"מ מותר מטעם דבר שאינו מתכווין לר"ש אבל משאצ"ל הוה כמו החופר גומא וא"צ אלא לעפרה דפטור מטעם משאצ"ל אף דוודאי פ"ר הוא לענין גומא ח"מ לא אכפת לי' בגומא ההוא וצ"ל הטעם אף דהחופר גומא מיירי במקום שאינו מקלקל דאי לא"ה פטור אף לר"י מ"מ לא נהנה בבירור דשמא לא יצטרך כלל לגומא אבל בתולש בארע' דידי' בוודאי ניחא לי' בזה כי מיד נתייפה הקרקע ומטעם זה כתב המהרש"א להקשות בפ' כירה שם דקרי' התוס' צירוף משאצ"ל ותמה המהרש"א דהא מיד נעשה הצירוף ובוודאי ניחא לי' כמו יפוי הקרקע ויפה תמה ע"ש. והשתא מתורץ קושיות המש"ל דהנה כאן אם נימא דמקלקל הוא יש לנו תרי צדדים להקל חדא אף דמקלקל הוא איסורא דרבנן מ"מ אינו מתכווין לזה אבל בגרירה נהי דאינו מתכווין בחרישה ההוא מ"מ נעשה החרישה ניחא לי' בכך לתי' התוס' דהוה מתקן דמשוה גומות ואין לנו למפטר אלא מטעם דבר שאינו מתכווין לכן החמירו אף באיסורא דרבנן וכן גבי קידור אין לנו להקל אלא מטעם דבר שאינו מתכוון דהא ניחא לי' בכך דמיקל לבהמה כמו דם הקזה לתי' התוס' אבל בקושייתם שפיר הקשו דהא סברי דבגרירה וגבי קידור הוי ג"כ מקלקל א"כ גם שם יש להקל מטעם דבר שאינו מתכווין ומשאצ"ל דבוודאי לא ניחא לי' בזה כיון דמקלקל הוא אמנם בתירוצם שפיר מתורץ. דבתירוץ הא' משום מצוה בוודאי מתורץ אף דהוי בגרירה חורש כלאחר יד מ"מ שלא במקום מצוה לא הקילו ובתירוצם השני בוודאי ג"כ מתורץ כיוון דשם מתקן הקרקע וכן גבי קידור מתקן הבהמה אין להקל אלא מטעם דבר שאינו מתכווין דמטעם משאצ"ל ליכא למיפטר דהא ניחא לי' בכך לכן לא הקילו אבל כאן דיש לנו להקל מטעם דבר שאינו מתכווין והוה ג"כ משאצ"ל לכן הקילו באיסור דרבנן במקלקל וכן לא קשה מצירוף דלא הקילו אף דאיסורא דרבנן הוא לא הקילו באינו מתכווין לחוד דהא ליכא להקל אלא מטעם דבר שאינו מתכווין דמטעם משאצ"ל אין להקל דהא ניחא לי' בכך כמ"ש והבאתי לעיל. אף דבתוס' בכירה לא ס"ל הכי מ"מ כאן בכתובו' בתירוצם השני י"ל דלא ס"ל כן וס"ל כמ"ש המהרש"א שם והבן הטיב זה:
אמנם מה שהקשה המל"מ על דברי התוס' בבכורות שם דכתבו לפרש משום דעוקר כלאחר יד הוא ומותר באינו מתכווין וע"ז הקשה המל"מ מ"ש מגרירה אף דחורש כלאחר יד הוא צריך לפרש קושייתו ג"כ בדרך זו כמ"ש לעיל וע"ז לא שייך לתרץ כ"כ כמש"ל ואפשר לומר שהתירו חכמים ביו"ט שלא יתקלקל שחיטתו ביו"ט כאשר כתבו התוס' לפרש בסוף דבריהם אלא בסוף אסקי דאפילו במתכווין שרי כה"ג ומתחילה ס"ל דלא שרי אלא באינו מתכווין ומשום שמחת יו"ט שלא יתקלקל בשחיטתו נחזור לענינינו דלפי שיטת התוס' דלהכי הקילו משום דאיכא מצוה ולהכי שרי איסור דרבנן באינו מתכווין וכבר השגנו על הפ"י דלאו מטעם דדבר שאינו מתכווין מותר מן התור' לשיטת התוס' אלא אף בשאר איסורים דאסור דאורייתא דבר שאינו מתכוין מ"מ באיסורא דרבנן מקילינן משום מצוה יש להסב עפי"ז שיטת רש"י ז"ל ביומא דבוודאי גם רש"י סובר דאיסור דרבנן אסור באינו מתכוין לר"י כדמוכח סוגיא דכירה לענין צירוף והך דחרישה אלא דרש"י סובר מטעם מצוה הקילו שם דשם וודאי איכא מצוה והמשך הסוגיא לשיטת רש"י דמשני אביי דבר שאינו מתכווין מותר והיינו אף לר"י מותר מן התורה רק מדרבנן אסור והכא משום מצוה התירו וע"ז הקשו מאביי גופא דלגבי מילה לא משום מצוה אי לאו קרא וע"ז משני הנ"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא. פי' ולהכי מותר באינו מתכוין משום מצוה ולהכי לא גרם רש"י אין שבות במקדש דהלא אף בשאר איסורא מצינו דהקילו איסור דרבנן באינו מתכווין משום מצוה וכן גבי בכור בבכורות דיד וכן לענין שמחת יו"ט הקילו שם כמבואר בבכורות שם ע"ש הטיב. וזה נלע"ד בשיטת רש"י ומתורצים כל קושיות תוס' ואח"ז מצאתי בהשגת הראב"ד פ"ב מה' שבת כתב בזה הלשון ועוד במס' יומא אמרינן צירוף דרבנן היא וחיובא ליכא וביו"כ שרי לי' בטבילת כ"ג משום מצוה ואפי' לר"י דאמר דבר שאינו מתכווין אסור עכ"ל נראה בעליל שמפרש הסוגיא כמו שפירשתי לדעת רש"י זיל. ושמחתי מאוד שכוונתי ב"ה לדעת הראב"ד בפי' הסוגיא. וכמו שפירשתי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:
[ח] בדברי התוס' בכתובות שהבאתי נתחבטו הגאונים מהרש"ל ומהרש"א שנראה מדבריהם שם דגרסי הך גירסא שמחק רש"י את"ל מקלקל הוא במקלקל הלכה כר"י או כר"ש ותמהו הגאונים דמה יענו התוס' לקושיית רש"י דהא האיסור משום בנין א"כ אינו לענין חובל ומבעיר דהא ר"י ור"ש לא פליגי אלא בחובל ומבעיר. וה' האיר את עיני בזה בעזה"ש שדבריהם ברורים עפ"י מה דכתבו בבכורות ך"ד אחר שהעלו דבאיסורא דרבנן הקילו באינו מתכווין כתבו וז"ל וא"ת לקמן דמייתי ראי' מפרה דסבר ר"י בן המשולם דדבר שאינו מתכווין מותר ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית הוא ופריך והא אמר ר' אליעזר קדשי בדק הבית אסורים בגיזה ועבודה ומשני מדרבנן ופריך והא איכא איסורא דרבנן ש"מ שרוצה לדקדק דכי היכי דשרי אינו מתכווין בדרבנן שרי נמי בדאורייתא וי"ל דההיא מדרבנן לא דמי כלל להנ"ל דתולש לאו היינו גוזז ולעוקר דבר מגידולו כלאחר יד דאין איסורין הללו מדאורייתא בשום מקום אבל פרה איירי בגיזה גמורה ואע"ג דמדאורייתא אין אסור קדשי ב"ה בגיזה ועבודה לדבריו דכל דתיקון רבנן כעין דאוריית' תיקון ולגמרי עושה קדשי בד"ה כקדשי מזבח עכ"ל והמתבאר מדבריהם דהא דהקילו איסור דרבנן באינו מתכווין היינו היכא דאין האיסור דרבנן אסור בשום מקום מדאורייתא אבל היכא דהאיסור הוא במקום אחר מדאורייתא אף דכאן הוא מדרבנן לא הקילו באינו מתכווין וכן הביא המל"מ פ"א מה' שבת ומוכח דאפילו משום מצוה לא התירו דהא שם מצוה הוא גבי פרה ואעפי"כ לא הקילו אף באינו מתכווין איסור דרבנן היכא דבמקום אחר דאורייתא הוא וכיון שזכינו לזה יש לקיים הגרסא בפשיטות דהנה הא דקאמר דמקלקל הוא מותר צ"ל משום דאיסורא דרבנן הקילו באינו מתכווין או מצוה או אף בלא מצוה לתירוצם של התוס' ולהכי מבעיא את"ל מקלקל הוא דלמא במקלקל בחבורה הלכה כר"ש דחייב מקלקל אף דכאן אינו חבורה ופטור כאן מקלקל. מ"מ אסור מדרבנן ולא הקילו מטעם דא נו מתכווין כיוון דא דאיסור זה הוא במקום אחר מדאורייתא א"כ לא הקילו אף אינו מתכווין ועכ"פ אסור מדרבנן או דלמא במקלקל בחבורה הלכה כר"י א"כ זה האיסור דרבנן במקלקל לא משכחת בשום מקום איסור דאורייתא א"כ שפיר הקילו באינו מתכווין וזה ברור ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו:
(ט) הנה בסוגיא דכתובות יש לפלפל הרבה ואכתוב קצת דברים הנצרכים לדעת. הנה נחלקו שם הר"י ור"ת:
ולר"ת אף שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה מ"מ אסור מדרבנן ולא הקילו משום מצוה ושיטת ר"י משמע דמשום מצוה הקילו מלאכה שאצ"ל רק כאן הוה מלאכה הצריכה לגופה וכו' ועייין בתוס' משמע להדיא כמו שפירשתי דלדעת ר"י מותר מטעם מלאכה שאצ"ל משום מצוה רק דבכאן הוי מלאכה הצריכה לגופה וצריך לומר לפי' ר"י הא דפריך אביי לרבה דמוקי הא ברייתא דמתירין בשבת כר"ש דדבר שאינו מתכווין מותר ופריך לאביי הא פסיק רישי' הוא. וצ"ל דהוי פסיק רישא דניחא לי' כו' להכי פריך שפיר ואסור אפילו לר"ש:
[י] שם באותו סוגיא הא דפריך אביי לרבה דמוקי מאן חכמים ר"ש דאמר דבר שאינו מתכווין מותר ופריך אביי והא פ"ר הוא כו' הקשה בשיטת הרב רבינו בצלאל בשם רשב"א ז"ל אמאי פריך אביי לרבה והאיך הבין אביי דהא משמע דהקושי' הוא לרבה דמוקי חכמים כר"ש והאיך יש לנו אוקימתא אחרת ותירץ בשם הרשב"א דאביי גופא מוקי הפלוגתא במקלקל בחבורה דחכמים סברי כר"י דמקלקל בחבורה פטור לת"ק סבר כר"ש דמקלקל בחבורה אסור וע"ז יש לדקדק לפי מ"ש התוס' לעיל והארכנו בזה באות ח דהא דשרי הגמר' משום מקלקל אף דמקלקל הוא איסורא דרבנן מ"מ מותר מטעם אינו מתכווין באיסורא דרבנן שרי כמ"ש לעיל. וכיוון דפסיק ריש הוא לא שייך אינו מתכווין א"כ נהי דמקלקל הוא ופטור. מ"מ איסורא דרבנן איכא ולא הוי לי' למשרי. ונראה לישב בטוב טעם בס"ד דהנה קשה לי על שמואל דסובר בכתובות דאסור בשבת. ושמואל בעצמו ס"ל דשא"מ מותר וע"כ הטעם דאסור בשבת דהוי מלאכה שצריכה לגופא א"כ יש להבין האיך מוקי הפלוגתא דתנאי דפליגי אם מותר כרבה דמוקי מאן חכמים ר"ש דאמר דשא"מ מותר. א"כ כיון דלר"ש מותר בשבת. והוא בעצמו ס"ל כר"ש ואמאי ס"ל דאסור בשבת ואין לומר דמוקי הפלוגתא דתנאי דלכ"ע צריכה לגופה רק פליגי במקלקל בחבורה דת"ק סבר כר"ש ומקלקל בחבורה חייב וחכמים סברי כר"י מקלקל בחבורה פטור ומותר מטעם אינו מתכווין כיוון דלפי האמת לא הוי פ"ר קשה דשמואל ס"ל כר"י דמחייב במשאצ"ל עיין כירה מ"ב זבחים צ"א ולשיטת רש"י בשבת ק"ו תליא זה בזה דמאן דמחייב במשאצ"ל סובר כר"י דמקלקל בחבורה פטור א"כ מאי טעמא דמאן דאסור לשמואל כיוון דהוא בעצמו ס"ל מקלקל בחבורה פטור ודוחק לומר דשמואל ס"ל דהני תנאי פליגי בסברא דת"ק ס"ל דמתקן הוא וחכמים ס"ל דמקלקל הוא ואיהו ס"ל דמתקן הוא זה דוחק מאוד לומר דפליגי מה דלא מצינו פלוגתא זו וליישב נראה דיש לנו להמציא פלוגתא אחרת בזה דהנה בפסחים ך"ה ע"ב פליגי אביי ורבא בלא אפשר וקא מכווין ואליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה כ"ע לא פליגי כ"פ אליבא דר"י דאמר ל"ש מתכוון ול"ש אינו מתכווין אפשר אסור אביי כר"י ורבא אמר לך ע"כ לא קאמר ר"י שאינו מתכווין כמתכווין אלא לחומרא. אבל מתכווין כאינו מתכווין לקולא לא נמצא לשיטת אביי שם לא אפשר ומכווין לר"י שרי ולר"ש אסור וכבר כתבנו לעיל בשם התוס' דהך דב"מב ג"כ לא אפשר מיקרי א"כ לשיטת אביי י"ל כך דפלוגתא דת"ק וחכמים אי מותר אי לא י"ל דכ"ע סברי שצריכה לגופא ולת"ק אסור משום דס"ל כר"ש באינו מתכווין א"כ במתכווין אסור אפילו בלא אפשר וחכמים מתירין ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכווין אסור א"כ לאו בכוונה תליא מלתא א"כ לא אפשר וקמכווין מיתר לשיטת אביי ומתורץ קושיית השיטה הנ"ל בטוב טעם דאביי לשיטתו בעצמו י"ל אוקימתא אחרת כמ"ש לעיל רק מקשה לרבה דס"ל דחכמים ס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוון מותר וע"ז מקשה הא פ"ר הוא אבל לאביי בעצמו לשיטתו דאדרבה כיוון דפ"ר הוא הוי בוודאי לא אפשר ולהכי א"ש הפלוגתא דתנאי הנ"ל ואף למסקנא דאמר לא כהללו בבליים וכו' כתבו הרבה פוסקים דלבבלים בוודאי הוי פ"ר ועיין בספר פ"י שהאריך בזה א"כ י"ל דהני תנאי הנ"ל פליגי ג"כ פלוגתא זו אליבא דבבליים והוי פ"ר ומיתר מטעם דלא אפשר וזהו ג"כ שיטת שמואל דשמואל מוקי הפלוגתא דתנאי בלא אפשר וס"ל כאביי דלר"י לא אפשר וקמכוין מותר א"כ הת"ק סובר כר"ש ולהכי אסור דהא קמכוין לתקן ור"י ס"ל דמותר דהא לא אפשר וקמכוין מותר לר"י וחכמים היינו ר"י א"כ אתי שפיר הא דאסור משום דשמואל ס"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר וא"כ לא אפשר וקמכוין אסור להכי אסור לשמואל דמשום דקמכוין ודו"ק הטיב:
(יב) הפ"י בכירה הקשה בסוגיא דיומא דף ל"ד שהבאנו לעיל לפי דמשמע בירושלמי דהוה החימום שם לא אפשר ולשיטת אביי בעצמו דס"ל לא אפשר ומכוין מותר לר"י אמאי הוצרך אביי שם לתרץ משום דהוה אינו מתכוון הא אפילו מתכוון מותר לאביי אליבא דר"י דס"ל לא אפשר ומכוון מותר וכתב נהי דלפמ"ש בחידושיו על פסחים דהא דשרי לאביי בלא אפשר ומכוין היינו באיסורא דרבנן או באיסורא דאורייתא היינו בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה מ"מ שיטת התוס' משמע דלא מחלקי בהכי וצ"ל דתלמודא דידן פליגי על ירושלמי וס"ל דהתם בסוגיא מיקרי אפשר ולהכי מוכרח אביי לתרץ מטעם דבר שאינו. מתכוון עכ"ד הפ"י ולענ"ד י"ל דתלמודא דידן אינו מחולק עם הירושלמי בזה וס"ל דגם הך דיומא מיקרי לא אפשר ואעפ"כ א"ש לשיטת תוס' בעצמם בכמה דוכתי דהא דדבר שאינו מתכוון אסור לר"י היינו מדרבנן רק בשאר איסורים אסור מדאורייתא אבל בשבת בוודאי דרבנן דבעינן מלאכת מחשבת א"כ א"פ דסברת אביי שם דלהכי מותר לר"י בלא אפשר ומכוון כיון דלא אזיל בתר כוונה רק באפשר ולא אפשר תלי' מילתא כל זה שייך בשאר איסורים דאסור לר"י מה"ת דבר שאינו מתכוון אבל בשבת דאינו אסור אלא מדרבנן א"כ גם אליבא דר"י בשב' בכוונ' תלי' מילת' דדבר המתכוין אסור מה"ת ודבר שאינו מתכוון אינו אסור אלא מדרבנן א"כ גם אליבא דר"י אסור בלא אפשר ומכווין דהא גם לר"י בשבת בכוונה תלי' מילתא וכי קאמר אביי בשאר איסורים דבזה לא אזיל בתר כוונה אליבא דר"י כלל אבל בשבת גם לר"י אסור בלא אפשר ומכווין וא"ש ולק"מ ונכון לענ"ד:
אמנם יש להקשות לאביי דס"ל לר"י לא אפשר ומכוון מותר מסוגיא דזבחים צ"א ע"ב דמקשה שם תרי ברייתות אהדדי דתני' המתנדב יין ישפוך לספלים ולא על האישים משום איסור כיבוי ובחדא ברייתא תני'. דישפוך ע"ג אישים ומשני הא ר"י הא ר"ש וא"כ קשה לאביי גם לר"י ראוי להיות מותר דהא שם לא אפשר וא"כ מותר לר"י בלא אפשר ומכווין כ"ש בלא מכווין ודוחק לומר דשם מקרי אפשר דהא אפשר לשפוך בספלים דז"א דהא לשון הברייתא יין נסך לספלים או אינו אלא לאישים ופי' רש"י משום דגבי יין כתיב אשה אמרת לא יכבה וכיון דאי אמרינן לאישים הוה מצוה באישים. א"כ מאי דחי לא יכבה כיון דמצותו בכך הוה לא אפשר ויש ליישב קצת בדוחק דרש"י כתב בד"ה הא ר"ש שמואל כר"ש כיון דאין מתכוון אין לא תכבה ראי' עליו לאסור למיעקר משמועתא דאשה משום קשיא דלא תכבה וא"ת פ"ר ולא ימות הוא אפשר דמזלף לי' בטיפין דקות מאוד הלכך א"נ מכבה בטיפין גסות דבר שאינו מתכווין הוא. עכ"ל נראה בכוונת דבריו דבוודאי היכא דמזלף בטיפים דקים מאוד אינו מכבה אלא דאינו צריך לדקדק אי לשפוך בטיפים גסים או דקים נהי דיפול גסים מ"מ אינו פ"ד הוא דיכול להיות דיפול על האש דקים כנלענ"ד בכוונת רש"י ובמרכבת המשנה השיא כוונת רש"י לדרך אחר ולענ"ד כמ"ש א"כ י"ל דזה מיקרי אפשר דיזהר דישפוך בטיפים דקים מאוד אמנם צ"ע לענ"ד דהא כתבו התוס' בפסחים בסוגיא דשם דכל היכא דהוה טורח גדול מיקרי לא אפשר וביותר קשה לענ"ד מסוגיא דשבת קל"ב דפריך שם הא בשר ל"ל ומשני אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שאינו מתכוון אסור ורבא משני דפסי' רישא הוא ומסיק הש"ס דגם אביי חזר מזה וס"ל דמודה ר"ש בפ"ר והשתא קשה לאביי דהא שם בוודאי לא אפשר א"כ ראוי להיות מותר לר"י אף דפ"ר הוא מ"מ לא עדיף ממכווין ושרי לאביי אליבא דר"י בלא, אפשר ומכוין ללישנא בתרא שם בפסחים אף באיסורא דאורייתא כדמוכחת שם כל הסוגיא ע"ש הטיב וכעת צ"ע לענ"ד:
(יג) ועתה נבאר לשון הרא"ש בפ' הבונה דכתב שם בפלפולו עם הערוך ז"ל וז"ל ועוד הביא ראי' בערוך מההיא דסוכה פ' לולב הגזול וכו' ויש לדחות ראי' זו דמצוה שאני א"נ כיון דר"ש סובר דבר שאינו מתכווין מותר מה"ת אע"ג דפ"ר הוא הואיל ואית לי' אחרות שרי לר"ש דשמא לא יהי' צריך לזה שתיקן ואיגלאי מילתא דלא תיקון כלי אבל לר"י דבר שאינו מתכווין אסור ואי צריך לי' איכא איסור דאורייתא לא שרינן אע"ג דאית לי' הושענא אחריתא עכ"ל ודבריו צריך ביאור בזה דלכאורה נראה כוונתו דלר"י דבר שאינו מתכווין אסור מן התורה אבל לריש בפ"ר אינו אלא מדרבנן והוא תמוה דהא דקאמר הש"ס מודה ר"ש בפ"ר משמע כי היכא דסובר ר"י דבר שאינו מתכווין מותר מן כתורה ה"נ בפ"ר אסור לר"ש מן התורה ומצאתי בשיטת רבינו בצלאל לכתובות סברא זו בשם המפרשים ז"ל דלר"ש בפ"ר אינו אלא מדרבנן וההיא דשבת בקציצת בהרת קל"ב דמוכח שם דלר"ש בפ"ר אסור מן התורה היינו בשאר איסורין אבל בשבת בעינן מלאכת מחשבת ואינו אסור בפ"ר אלא מדרבנן והוא תמוה כנ"ל ואפשר דלסברא זו גם לר"י דבר שאינו מתכוין אינו אסור אלא מדרבנן כדעת התוס' שהבאנו לעיל אבל ברא"ש ליכא למימר הכי אמנם יותר אני תמה מי איכא למ"ד דלר"ש בפ"ר אינו אלא מדרבנן מה יענה בסוגיא דהבונה דף ק"ג דפריך שם והא מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות והא שם לענין חיוב חטאת מיירי דהא חצי שיעור אסור מה"ת א"ו לענין חיוב חטאת מיירי ואעפ"כ אמר מודה ר"ש בפ"ר ול"י וזה צע"ג על המפרשים שהביא בשיטת ר"ב הנ"ל לכן נראה בכוונת הרא"ש דגם הרא"ש סובר דלר"ש בפ"ר אשור מה"ת וכוונת הרא"ש הכי הוא דבוודאי לר"י דסובר דבר שאינו מתכוין אסור מה"ת נהי דאית לי' הושענא אחריתא ואינו מתקן כלל מ"מ אסור דשמא יצטרך לה והוה מתקן מנא ואיכא איסור דאורייתא אבל לר"ש נהי דמודה ר"ש בפ"ר מ"מ השתא דאית לי' הושענא אחריתא הרי אינו מתקן כלל מה תאמר שמא לאח"כ יצטרך ונמצא שתיקן אבל בשעה שממעט אינו ברור שיצטרך לה ושמא לא יצטרך ונמצא שלא תיקן כלל וא"כ אינו פ"ר אבל לר"י גם באינו פ"ר אסור מה"ת וא"כ אע"ג שעתה אינו ברור שיצטרך עכ"ז אסור מה"ת דשמא יצטרך ונמצא שתיקן כלי ומ"ש אע"ג דפ"ר הוא וכו' ר"ל נהי דבגוף הדבר מיקרי פ"ר דהא נוטל את הענבים מ"מ לענין איסור לא מיקרי פ"ר. דשמא לא יצטרך לה כן נ"ל כוונת הרא"ש ברור וזה הוא ג"כ דעת התוס' בכתובות דף ו' ע"א ד"ה האי מסוכרא דנזייתא וכו' א"נ ה"פ והא פ"ר הוא דאית לי' הושענא אחריתי הואיל וכן שרי לר"ש דשמא לא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי והלכך לאו פ"ר הוא אבל לר"י אסור דשמא יצטרך לה ואיגלאי מילתא דכלי עביד עכ"ל ודברי התוס' מכוונים יותר מלשין הרא"ש לפי מה שפרשתי דבריהם ומזו סתירה ג"כ על הפ"י שהבאתי לעיל באות יוד דהא מוכח דהתוס' בכתובות נחתי בשיטתם דדבר שאינו מתכוין אסור מה"ת לר"י דהא דבריהם הוא ממש כלשון הרא"ש הנ"ל ודוק:
ובזה אין צריכין לדברי המהרש"א בתוס' הנ"ל שהקשה לדברי התוס' שתרצו משום מצוה שרי מאי פריך ורב שרי והאמר וכו' והקשה המהרש"א דנימא משום מצוה שאני כמו שתירצו התוס' לענין אית לי' הושענא אחריתי ולפ"ז לא קשה מידי דהא מוכח דרב סובר כר"י ור"י סובר דבר שאינו מתכווין אסור מה"ת לשיטתם בכאן כמ"ש לעיל ולפ"ז בוודאי אין להקל באיסור תורה משום מצוה ולהכי פריך שפיר אבל גבי הושענא כתבו שפיר דהא פ"ר דלא ניחא לי' אינו אסור לר"ש אלא מדרבנן דהוה משאצ"ל לכן שפיר יש להקל משום מצוה ודו"ק:.
(יד) וראיתי להציע מה דקשה לי טובא בתוס' דשבת דף ע"ה דקאמר התם בש"ס מתעסק הוא אצל נ"ש. וכתבו התוס' האי מתעסק לאו דווקא דהא מתעסק בחבור' חייב לר"ש דאמרינן בס"פ ספק אכל הנח לתנוק' הואיל ומקלקל בחבור' חייב מתעס' נמי חייב וטעמא כדיליף בהאורג מדאיצטרך למישרי מילה מכלל דמקלקל בחבור' חייב ולא חיישינן למלאכת מחשבת דמקלקל דעלמא לא מיפטר אלא משום מלאכת מחשבת כדאמרינן בסוף פ"ק דחגיגה. ומתעסק דהכא היינו דבר שאינו מתכוין דכיון דאינו מתכוין כלל למלאכה מותר אפילו בחבורה אע"פ דלא בעי למלאכת מחשבת כמו כל אסורין שבתורה דלא שייך בהו מלאכת מחשבת ושרי בהו דבר שאינו מתכווין כדאמרינן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכן מוכח בפ"ק דכתובת וכו' וקשה לי טובא דהנה עיין בסוגיא דף ע"ב בנתכוין לחתוך את התלוש בתוס' ד"ה נתכוין להגביה את התלוש ובד"ה אלא לאו ומאהבת הקיצור אין רצוני להאריך והמתבאר מדבריהם שם דיש לנו שני ענינים א' נתכווין לחתוך התלוש ונמצא מחובר והיינו מתעסק לדהיתרא והב' נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר והא דדרשינן בה פרט למתעסק היינו היכא דנתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר וממלאכת מחשבת ממעטינין נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר והנה הא דממעטינן מבה פרט למתעסק דהיתרא דהיינו נתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר הוא ג"כ בשאר איסורין כמו נתכווין לשחוט בהמת חולין ונמצאת קדשים בחוץ ג"כ פטור [חוץ מחלבים שכן נהנה כמבואר בכריתות] אבל הא דממעט ממלאכת מחשבת נתכווין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר לזה לא שייך בשאר איסורים למשל נתכווין לשחוט בחוץ בהמת קדשים זו ושחט בהמה אחרת חייב דבשאר איסורים לא בעינין מלאכת מחשבת זה המתבאר מדבריהם שם ולפ"ז נחזי אנן דהא דשייך לומר הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב היינו דווקא במתעסק דאיסורא דהפטור הוא משום מלאכת מחשבת ובחבורה דלא בעינן מלאכת מחשבת דהא מקלקל חייב א"כ גם זה חייב דדמי לשאר איסורין אבל מתעסק דהיתרא דהיינו נתכווין לחתוך תלוש ונמצא מחובר דזה ג"כ בשאר איסורין פטור א"כ מה נשתנה חבורה משארי איסורין דומיא ממש שכתבו התוס' לענין דבר שאינו מתכווין והואיל וכן קשה לי טובא אמאי דמשני שם תלמודא הנח לתינוקת הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב דהרי שם מתעסק דהיתרא הוא דהא סבר שתינוק זה נולד בשבת ונמצא שהוא שלאחר השבת והוי ממש כנתכווין לחתוך תלוש ונמצא מחובר וזה ג"כ בשאר איסורין פטור אף דלא בעינין מלאכת מחשבת וא"כ אמאי חייב בחבורה דהא לאו מטעם מלאכת מחשבת פטרינן לי' וצ"ע:
(טו) כתבו התוס' במס' סנהדרין ק פ"ה ד"ה מאן שמעת לי' דאמר מקלקל בחבורה חייב וסוף דבריהם ז"ל ואע"ג דאמרינן בפ' כירה ד' מ"ב דשמואל במלאכה שא"צ לגופה ס"ל כרבי יהודה ובפ' ספק אכל דף ך' מסיק ר"נ אליבא דשמואל הנח לתינוקת הואיל ומקלקל בחבורה חייב לאו משום דס"ל הכי לשמואל אלא אליבא דמאן דמחייב קאמר ותדע דבשילהי האורג ק"ז אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר המפיס מורסא וכו' ומנ"ל דפטור ומותר דתנן מחט של יד ליטול את הקוץ ומדשרי ליטול את הקוץ ש"מ דקסבר מקלקל בחבורה פטור מטעם משאצ"ל לא שרינא דהא ס"ל דחייב עכ"ל ולדבריהם דחוק מאוד לשון הש"ס דקא"ל הנח לתינוקת הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה נמי. חייב והיכא פשיטא דמקלקל בחבורה חייב דהא אדרבה דשמואל סבירא לי' מקלקל בחבורה פטור ואי אוקי מתניתין כתנא דס"ל חייב הל"ל הא מני ר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ולא לימא בפשיטות הואיל ומקלקל בחבורה חייב משמע דגם שמואל ס"ל כוותי' ולכאורה נלענ"ד ליישב דברי התוס' בטוב טעם כשיטת התוס' בשבת דף ק"ו קאמר הש"ס אליבא דר"ש דקסבר מקלקל בחבורה והבערה חייב דיליף ממילה מדאיצטרך קרא למישרי מילה ש"מ חובל, בעלמא חייב ומדאסר הבערה דב"כ אצל סנהדרין ש"מ מבעיר בעלמא חייב ור"י דחי התם מתקן הוא כדר"א מ"ל מתקן מילה מ"ל מתקן כלי מ"ל בישל פתילה אצל סנהדרין מ"ל בישל סמנים ושיטת התוס' דתיקון מצוה חשוב תיקון כאשר מבואר באורך בתה"ד סי' רס"ה דלשיטת התוס' קיום מצוה חשוב תיקון ולשיטת רש"י אין הטעם משום קיום מצוה אלא משום תיקון גברא כדמשמע פשטות לשון רש"י ולפ"ז שיטת התו' א"ש דמהך מתני' מוכח דמקלקל בחבורה חייב דהא קתני מי שהיו לו שני תינוקת א' למול בשבת וא' למול אחר השבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר והטעם כדמפרש דר"א סבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה. חייב ור"י סבר פטור א"כ ממילא מוכח דמקלקל בחבורה חייב דאי מקלקל בחבורה פטור ליכא כאן חילול שבת כיון דמקלקל הוא ואין כאן קיום מצוה דהא' לא עשה מצוה קרי' לי' הש"ס א"ו סובר המשנה דמקלקל בחבורה חייב והיינו דקאמר הנח לתינוקת הואיל ומקלקל בחבורה חייב דהא מהמשנה עצמה מוכח דמקלקל בחבורה חייב משא"כ לשיטת רש"י דהא רש"י פי' דהטעם משום דמתקן גברא דזה שייך אפילו במל שלאחר השבת בשבת דהא מבואר ביו"ד סי' רס"ב דמל תוך ח' ימים יצא ומשמעות דא"צ להטיף ממנו עוד דם ברית כיון שכבר נימול א"כ ליכא חילול אפילו במל שלאחר השבת בשבת אבל התוס' לשיטתם ח"ש. וא"ל על שיטת התוס' מהא דאמרינן שבת דף קל"ז תניא ר' חייא אומר הי' ר' מאיר אומר לא נחלקו ר"א ור"י על מי שהי' לו ב' תינוקת א' למול בע"ש וא' נמול בשבת ושכח ומל את של ע"ש בשבת שהוא חייב על מה נחלקו על מי שהי' לו ב' תנוקת א' למול אחר שבת וא' למול בשבת ושכח ומל את של אחר שבת בשבת שר"א מחייב חטאת ור"י פוטר השתא ר"י וסיפא דלא קעביד מצוה פוטר רישא דעביד מצוה מחייב אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון שקדם ומל את של שבת בע"ש דלא ניתנה שבת לדחות ולשיטת התוס' י"ל מאי קושיא דלמא מוקי ר"ח פלוגתא דר"א ור"י במקלקל בחבורה דר"א מחייב כר"ש לכן אף אם מל של אחר השבת בשבת דליכא תיקון מצוה מ"מ חייב משום דמקלקל בחבורה ור"י סובר דמקלקל בחבור' פטור והא דאיצטרך למישרי מילה משום דתיקון מצוה חשיב כשיטת התוס' ולפ"ז הכא דלא תיקון שהרי לא עשה מצוה פטור מטעם דמקלקל בחבורה משא"כ ברישא דמל של ע"ש בשבת דוודאי עשה מצוה רק לא ניתן שבת לדחותה לכן חייב וכ"ע ס"ל דטעה בדבר מצוה בין עשה מצוה ובין לא עשה מצוה דחייב רק פליגי במקלקל בחבורה כו' וי"ל שיטת התוס' דדחיק לי' הש"ס לפרש כן דא"כ אמאי נקיט ב' תינוקת בתינוק א' המ"ל אם שכח ומל את של אחר השבת בשבת ומדנקיט ב' תנוקת משמע דטעמייהו בטירדא דמצוה פליגי ודוק:
ועדיין קשה לי:
לשיטת התוס' דההנחה זו שכתבנו לשיטת התוס' דבמל של אחר השבת בשבת ליכא מצוה כלל הא כתבו התוס' בשבת לפרש פלוגתא דר"א ור' יוחנן דר"א ס"ל כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר ור"י ס"ל דגם בחו"מ אינו חייב כ"א בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו ושיטת התוס' דאליבא ד"ה פליגי ר"א ור' יוחנן דר"א סובר חו"מ אע"פ שא"צ לכלבו ולאפרו חייב לר"ש דגמיר ממילה והבערת ב"כ אצל סנהדרין ור"י סבר דבעינן תיקון קצת כגון בצריך לכלבו ולאפרו כמו במילה וב"כ דאיכא תיקון קצת דתיקון מצוה ה"ל תיקון קצת ולפ"ז קשה טובא מאי איכא חילול שבת בשכח ומל את של אחר השבת. בשבת נהי דסבר דמקלקל בחבורה חייב כר"ש מ"מ אליבא דר"י בעינן תיקון קצת היינו תיקון מצוה והכא ליכא תיקון כלל דהא לא עשה מצוה קרי' לי' הש"ס וא"כ לר"י הך מתניתן
ואפשר לפרש בדוחק דגם התוס' ס"ל סברת רש"י כפי מה שביאר התה"ד דעתו דבזה שמל אותו חשיב תיקון אלא דדחוק להתוס' לומר כן דהא אליבא דר"י צריך תיקון גמור לכן הוכרחו התוס' לפרש דמטעם מצוה חשיב תיקון גמור אבל לר"י אליבא דר"ש דס"ל דלא בעינין רק תיקון קצת מודה התוס' דגם בזה שמל אותו חשיב תיקון קצת אבל דחוק מאוד לומר כן דהמעיין בתןס' יראה בהדיא דכתבו דר"י אליבא דר"ש ס"ל דתיקון מצוה חשיב תיקון קצת וצ"ע:
ובעיקר דברי התוס' בסנהדרין שהבאתי לעיל תמוה לי הרבה מה שהעלו לשמואל דס"ל מקלקל בחבורה פטור תמוה לי טובא דהא העלו התוס' בשבת דף ק"ז ד"ה מ"ל בישל פתילה דשמואל ס"ל פרק כלל גדול נפקא לי חילוק מלאכות ממחללי' מות יומת אצל סנהדרין כשהיו וכתבו דשמואל דלא כמאן לא כר"נ ולא כר' יוסי וכתבו דכר"ש ס"ל א"כ ע"כ חילוק מלאכות נ"ל ממחללי'. א"כ מוכרח דשמואל ס"ל מקלקל בהבערה חייב. והאיך קאמר דס"ל מקלקל בחבורה פטור דהא בכל הש"ס מסמוך להו אהדדי מקלקל בחבורה ובהבערה והאיך נאמר דמקלקל בהבערה ס"ל כר"ש דחייב ובמקלקל בחבורה ס"ל כר"י דפטור וצ"ע:
ובאמת דברי התוס' בסנהדרין תמוהים לי הרבה מה שהוכיחו ליסוד מוסד דע"כ שמואל ס"ל מקלקל בחבורה פטור ומחט של יד ליטול בו את הקוץ לכתחילה דמטעם מלאכה שא"צ לגופה לא מיפטר דהא שמואל ס"ל דחייב אלא מטעם מקלקל בחבורה דפטור תימה גדולה דהא שמואל חשיב שם מפיס מורסא בשבת דאם להוציא ליחה פטור ומותר וכן חשיב שם הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור וכ"ז אליבא דמ"ד:
משאצ"ל פטור עלי' כמבואר בר"פ שמנ' שרצים ומשום צערא שרו רבנן לכתחילה א"כ תקשה דשמואל אדשמואל כי בלא"ה קש' דשמוא' אדשמוא' ובאמ' כבר הרגישו התוס' ד' ג' ד"ה הצד נחש דהקשו שם כה"ג דשמואל אדשמואל ותירץ ר"ת דשמואל קאמר דלר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' בהני תלת פטור ומותר כמו שמוכיח שמואל בסוף האורג ק"ז דוודאי פטור ומותר קאמר לי' ולא ס"ל כר"ש א"כ אין מקום להוכחתם ממתניתן דמחט של יד דוודאי שמואל אליבא דר"ש קאמר ובאמת הוא פליאה נשגבה על התוס' לא אוכל לה אם לא שנדחוק שהתוס' כאן נחתי בשיטת הרמב"ם ז"ל דהרמב"ם בפ"א מה' שבת פסק כר"י דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' אעפי"כ פסק בפ"י מה' שבת ה' י"ז דהמפיס מורסא להוציא ממנה ליחה מותר וכן פסק שם בהי ך"ד דהצד נחש שלא ישכנו מותר לכתחלה וכבר הקשה ה"ה על רבינו דהא שני פסקים אלו אתיין כמ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' ומשום צערא שרו לכתחילה כמבואר בר"פ שמנה שרצים ורבינו פסק כר"י דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' וכתב היה דנ"ל בתירץ זה דרבינו ז"ל סובר שאין הלכה אלא כלישנא קמא ששנו הא דאר"י אמר רב על משנתינו דהצד שלא לצורך אבל אינך אפילו לר' יהודה אתיין ויעיד ע"ז דשמואל אמר בהנהו פטור ומותר ואיהו הוא דפסק כר"י וכמ"ש בפרק ראשון והטעם שהפסת מורסא הוא גמר מלאכה כשהוא להרחיב פי המכה ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב משום בונה וכשהוא להוציא ממנה ליחה אינו גמר מלאכה וא"א לבוא בה חיוב מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה בשום פנים וכן צידת הנחש שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו וכמו שיתבאר למטה א"נ כיון דרבים ניזוקין בו חשיב כסכנת נפשות ובזה א"ש דברי התוס' בסנהדרין אבל אין זו שיטת רבותינו בעלי התוס' בכמה מקומות במס' שבת ובשאר מקומות וצ"ע:
[טז] ועיין במ' כריתות בסוף פרק ספק אכל בסוגיא דמתעסק בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע"ש היטי' בכל הסוגי' בדברי התוס' ומה שנדחקו התוס' ד"ה אלא לאו מתעסק א"ב. כתבו וז"ל והא דפשיטא להש"ס האי שיטה דלר"ש מתעסק פטור ומוקי פלוגתייהו באבד מלקט מלבו ולר"י מתעסק חייב ומיירי בשלא אבד ונ"ל לתרץ בטוב טעם בס"ד דהנה כל ענין מלאכת שבת ילפינן ממשכן דבעי' מלאכת מחשבת ולכ"ע בעינן מלאכת מחשבת כדקאמר הש"ס בחגיגה דף יו"ד אפילו לר"י דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' מקלקל פטור מ"ט דבעינן מל"מ והא דפליגי ר"י ור"ש כמלאכה שאצ"ל צ"ל דר"י ס"ל דמלשאצ"ל חשיבה מלאכת מחשבת ור"ש ס"ל דמלאכה שאצ"ל לא חשיבה מלאכת מחשבת והנה לפי האמת קי"ל דמתעסק פטור בשבת מטעם דבעי מל"מ וצ"ל דלר"י מלאכה שאצ"ל חשיבא טפי מל"מ ממתעסק הגם דמתעסק לא חשיב מלאכת מחשבת מלאכה שאצ"ל חשיבא מלאכת מחשבתו והשתא א"ש מאי דק' הש"ס דר"י ס"ל מתעסק חייב ור' שמעון ור"ש שזורי סברי להו מתעסק פטור ונדחקו התוס' דמנא לי' להש"ס כן נאמר בהיפוך והשתא אתי שפיר טובא דאם נאמר בהיפוך איך יהי' ר"י ור"ש מחולקים בסברות הפוכות ר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ס"ל דהוה לי' מלאכת מחשבת מתעסק לא חשיבא מלאכת מחשבת ולר"ש יהי' בהיפוך דמלאכה שאצ"ל לא חשיבה מלאכת מחשבת ומתעסק חשיבא מלאכת מחשבת והוי סברו' הפוכת לגמרי לכן מוכרח הש"ס לומר בהיפוך דלר"י כיון דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב עלי' אלמא אף דלא חשיבא כ"כ דמלאכה שאצ"ל לא חשיבא כמלאכה הצריכה לגופה מ"מ חשיב לר"י מלאכת מחשבת ה"ה דלדידי' במתעסק אף דלא חשיבא כ"כ מלאכת מחשבת מ"מ קרי לדידי' מלאכת מחשבת דלא קפיד אמלאכה חשובה כ"כ ולר"ש דס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' דקפיד אמלאכה חשובה ה"ה דלדידי' במתעסק פטור דלא חשיבה מלאכה כ"כ וזה ברור:
בזה נתישב לי מה דמקש' הש"ס בפשיטות אדשמואל. אלא לאו מתעסק איכא בנייהו דר"י סובר מתעסק חייב ור"ש ור"ש שזורי סברי מתעסק פטור מאי מקשה הש"ס בפשיטות כ"כ הא איכא ר"ש ור"ש שזורי דס"ל כוותי' ונהי דדחוק להש"ס לאוקמי' מילתא דשמואל כתנאי. מ"מ לא הוי לאקשוי' בפשיטות והוי לי' למימר לימא דשמואל תנאי היא ולפ"מ שכתבתי נתיישב בטוב טעם כיון דביררנו דפלוגתא דר"י ור"ש ור"ש שזורי תלי' בפלוגתא דמלאכה שא"צ לגופה ממילא כיון דאסיק הש"ס בשבת דף מ"ב ובזבחים צ"א דשמואל ס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' ממילא ע"כ כר"י ס"ל דמתעסק חייב ותיקשי מדשמואל גופה ודו"ק הטיב:
[יז] עיין עוד בסוף הסוגיא דכריתות נשמע כלל חדש אף לר' יוסי דס"ל הבערה ללאו יצאה מ"מ מכבה איכא חיוב חטאת אף דמכבה אינו חייב כ"א ע"מ להבעיר ובהבערה גופי' אינה אלא לאו וכ"כ התוס' ישינים בשבת ד' ך"ט ע"ב אמתניתן דהמכבה את הנר. וז"ל אע"ג דר' יוסי אית לי' דהבערה ללאו יצאת בכיבוי מודה דחייב אף בפ"ע כדתנן פרק כלל גדול ושוב אמר מהר"ם דמהר"ח אמר דבפרק ספק אכל בהדיא פוטר ר' יוסי בהבערה ומחייב משום כיבוי עכ"ל תוס"י ולפי זה יש לעיין במס' יבמות קאמר הש"ס ד' ל"ג ע"ב זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה וכו' אי בהקטרה והאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת ויש לעיין דהא בהקטרה כי מנח הבשר ע"ג המזבח מלבד דאיכא איסור הבערה איכא גם איסור כיבוי וקאמר בשבת דף קל"ד מ"ש מבישרא אגומרי ופי' רש"י שצולין ביו"ט ואע"ג דמכבה וא"כ מאי פריך הש"ס ביבמות האיכא חיוב חטאת מכח איסור כיבוי. ונראה דבוודאי הך כיבוי מיקרי מלאכה שא"צ לגופה וכבר השרישו לנו רבותינו בעלי התוס' בענין זה בכמה מקומות דכל פ"ר דלא ניחא לי' מיקרי מלאכה שא"צ לגופה והכא בוודאי לא ניחא לי' בכיבוי זה דהעיקר שלו הוא צורך הקטרה ואדרבה בכיבוי זה איכא איסורא בלאו דעל המזבח לא תכבה ועיקר כוונתו להקטרה דהיינו להבעיר האימורים ע"ג המזבח ולפי"ז צריך לומר דסוגיא דיבמות אזדא כר' יוחנן דמס' שבת ד' ל"א ע"ב דס"ל דר' יוסי ס"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' דאילו לעולא שם דס"ל דר' יוסי כר' יהודא ס"ל דמלאכה שאצ"ל חייב עלי' לא הוי מקשה הש"ס כלל דהאיכא חיוב משום כיבוי לר' יוסי דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי' וצ"ע:
[יח] יש לעיין לשיטת רש"י דשבת ד' ק"י וכן לשיטת בעהמ"א ושיטת הרשב"א דתלי' הש"ס דר"י ס"ל מקלקל בחבורה ובהבערה פטור ור"ש ס"ל מקלקל בחבורה ובהבערה חייב תלי' בהך פלוגתא דמשאצ"ל דלר"ש דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור עלי' מוכחי מקראי דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב ולר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב עלי' לא מוכחי מקראי א"כ מקלקל בחבורה ובהבערה לדידי' שווי' לשארי המקלקלין דפטורין ובזה יש לעיין במס' כתובות גבי האיבעי' הלכה כר"י או הלכה כר"ש ואת"ל הלכה כר"י מקלקל בחבורה הוא או מתקן בחבורה הוא ואת"ל מקלקל בחבורה, הוא במקלקל הלכה כר"י או הלכה כר"ש ויש לעיין דהא הוי תרתי דסתרי אהדדי דהא כתב הה"מ בפ"א מהלכות שבת הלכה ז' דמאן דתחייב בדבר שאין מתכווין כ"ש דמחייב במלאכה שאצ"ל ולפי"ז אי אפשר לאחוז החבל בתרי ראשין דהא כיון דקיימינן דהלכה כר"י בדבר שאין מתכווין חייב וכ"ש שחייב במלאכה שאצ"ל ולפי זה מוכח דמקלקל בחבורה ובהבערה פטור לשיטת רש"י ובעה"מא והאיך קאמר הש"ס לתפוס דברי שניהן דהלכה כר"י בדבר שאין מכווין ובמקלקל בחבורה ובהבערה דחייב כר"ש והוי תרתי דסתרי אהדדי לשיטת רש"י ובעהמ"א ובאמת נראה לענ"ד לכאורה דד' הה"מ אינם מוכרתין לשיטת רבותינו בעלי התוס' בכתה מקומות דהא דאוסר ר' יהודא בשבת דבר שאינו מתכווין היינו מדרבנן רק בשארי איסורים אוסר מן התורה ולר"ש דבר שאינו מתכווין מותר אפילו מדרבנן בין בשבת בין בכל שארי איסורים רק בפלוגתא דמלאכה שאצ"ל היינו דלר"י חייב עלי' מן התורה ולר"ש מלאכה שאצ"ל פטור מן התורה אבל מדרבנן אסור וכ"ו באיסורי שבת אבל בשארי איסורים לא שייך כלל לפטור במלאכה שאצ"ל דהא דפטרינן במלאכה שאצ"ל היינו מטעם מלאכת מחשבת ובשארי איסורים לא שייך מלאכת מחשבת ולפי"ז ד' הה"מ אינו מוכרחים דמ"ש מאן דמחייב בדבר שאינו מתכווין כיש דמחייב במלאכה שא"צ לגופה אינו מוכרת כלל דהא דדבר שאין מכווין אסור היינו איסור דרבנן ויכול להיות שסובר דפטור במלאכה שא"ב לגופה כר"ש. אבל מ"מ איסורא דרבנן איכא ואי דמאן דפוסק דבר שאין מכווין אסור נהי דבשבת אינו אסור אלא מדרבנן בשאר איסורים אסור מה"ת דהא בשאר איסורים אינו שייך כלל מלאכה שא"צ לגופה כמ"ש לעיל בשם התוס' ולכ"ע חייב עלי' נמצא לפי זה דברי הה"מ אינם מוכרחים אלא דהיה אזל בשיטת הסוברין דלר"י דבר שאין מכווין אסור מה"ת אפילו בשבת נמצא דשפיר קאמר כיון דדבר שאין מכוין אסור מן התורה כ"ש דמלאכה שאצ"ל אסור תן התורה. והיינו יכולים ליישב דברי רש"י דרש"י אינו סובר בזה כד' הה"מ אלא שסובר דלר"י דבר שאין מכווין בשבת אינו אסור אלא מדרבנן נמצא אינו תלוי זה בזה דבר שאינו מכווין במלאכה שאצ"ל. ויכול להיות דאף בדבר שאין מכוין אסור דרבנן אבל במלאכה שא"צ לגופא פטור עלי' ומ"מ איסורא דרבנן איכא דהא במלאכה שאצ"ל איכא חיוב מדרבנן עכ"פ. אך רש"י ז"ל מדויל ידי משתלים דהא כל חידוש דחידשו לנו התוס' הך סברא דדבר שאין מכוון אינו אסור אלא מדרבנן הוא באריכות בתוס' שבת דף מ"א ע"ב בד"ה המיחם שפינהו. וביומא ל"ד ע"ב דגרסי התוס' ביומא הנ"מ בכל התורה כולה חוץ משבת דאסור מה"ת. אבל גבי שבת לא אסור שאין מכוין אלא מדרבנן דאין מכוין לא הוי לי' מלאכת מחשבת ושרי אין מכווין דבמקדש לא גזרו על שבות ובזה הראנו התוס' הך סברה חדשה דלר"י דבר שאין מכוין אינו אסור אלא מדרבנן אבל רש"י ז"ל לא גרם גירסא זו ולשיטתו דבר שאין מכווין בשבת באיסורי תור' אסור לר"י מה"ת כעת מצאתי בס' פ"י שהעיר בקושיא זו:
[י"ט] בשבת ע"ה תוס' ד"ה הצד חלזון וכו' ואפילו למאן דמוקי לה כשפצעו מת קמ"ל דלא מחייב בצידה שלו משום נטילת נשמה דאע"ג דאמרינן בפ' שמנה שרצי' ק"ז השולה דג מן הים וכו' כיון שיבש בו כו' הכא שמא חלזון דרכו לפרכס ולקרב מיתתו והמהרש"א ז"ל שם כתב קיק דלא הוי צריכי לזה אלא כדמסיק בנטילת נשמה הכא בחלזון לא ניחא לי' ולק"מ לענ"ד דדחי לה התוס' למאן דמוקי שפצעו מת ומאן דמוקי שפצעו מת לא סבירא לי' הך סברא דכל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי':
מדלא מוקי שפצעו חי לכן הוכרחו התוס' לחדש דחלזון שאני דדרכו לפרכס ולקרב מיתתו ודו"ק:
[כ'] תוס' ד"ה טפי ניחא ליה וכו' ה"מ במידי דניחא לי' אי מתרמי וכו'. אבל במידי דלא איכפת לי' וכו' עכ"ל וכתב מהרש"א ק"ק לפי"ז לא הוי איצטרך לי'. למימר דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' אלא דא"נ לא איכפת לי' בנטילת נשמה סגי עכ"ל ולק"מ לענ"ד דהא הך קושיא דמקשי הש"ס ולחייב נמי משום נטילת נשמה תיקשי נמי על ר"י דברייתא דהא ר' יודא מיחייב שתים א' משום צידה וא' משום דישה ותיקשי דלחייב נמי משום נטילת נשמה וכתבו התוס' לעיל לפרש ד"ה ולחייב נמי משום נטילת נשמה וכו' אפילו לר"י דאמר מקלקל בחבורה פטור פריך שפיר. דהיכא דאיכא תיקון קצת חייב כדאמרינן בפסחים בסוף אלו דברי' דף ע"ג. וה"נ במה שממיתו יש תיקון קצת שאינו מפרכס לכאן ולכאן ונוח ליטול ממנו הדם ולמאי דמסיק דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' אתי שפיר נמי לר"י דהשתא ליכא תיקון כלל והשתא לק"מ קושית המהרש"א דשפיר איצטרך הש"ס להך סברא דכל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' ואם הי' לומר דלא איכפת לי' נהי דלא הוי קשה לת"ק דס"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור עלי' ובמידי דלא איכפת לי' מיקרי מלאכה שאצ"ל מ"מ תיקשי על ר"י דברייתא לחייב נמי משום נטילת נשמה דהא ר"י ס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ומידי דלא א"ל מיקרי מלאכה שא"צ לגופה להכי מוכרח הש"ס לחדש הך סברא דכל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' והיינו כפירוש התוס' דאפילו לר"י פטור דליכא תיקון כלל וזה ברור:
[כ"א] באותה סוגיא שוחט משום מאי מחייב וכו' אמר רב אמינא מילתא דלא ליתו דרי בתראי ולחכו עלי צובע במאי ניחא לי' וכו' הנה הרב מהר"מ ברבי הבין דהקושיא הוא משום מלאכה שא"צ לגופה ומשום זה הוכיח דרב סבר מלאכה שא"צ לגופה פטור ולפי"ז לשיטת רש"י בשבת ק"ו דפלוגתא דמקלקל בחבורה תליא בפלוגתא דמלאכה שא"צ לגופה וכיון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור מקלקל בחבורה חייב ולפי"ז לרב דסובר דמלאכה שאצ"ל פטור מקלקל בחבורה חייב ובכתובת דף ו' קאמר הש"ס אליבא דרב דמקלקל בחבורה פטור ע"כ קושיתו ואני תמה על חכם כמותו דאם נימא דקושית הש"ס הא דאמר רב צובע במאי ניחא לי' משום מלאכה שאצ"ל הוא א"כ מאי קאמר רב דלא ליתי דרי בתראי וליחכו וכו'. אטו מאן דאמר כר"י דחייב מלאכה שא"צ לגופה אחוכי לי'. אלא נראה פשוט דכוונת הש"ס צובע במאי ניחא לי' היינו שאין דרכו לצבוע ולא שייך בו צביעה. וכעין זה השיגו תוס' על רש"י דפי' חובל משום צובע והקשו מכמה דוכתי' ממילה דלא שייך צביעה וה"נ הקשיא הוא משום דאין דרך לצבוע והוה כמו דבר שאין דרכו לצבוע אבל במלאכה שא"צ לגופה י"ל דסבר רב דחייב ואדרבה משמע דסובר כן כיון דסובר בדבר שאין מתכווין כר"י מסתמא ג"כ במלאכה שאינה צריכה לגופה דהא דבר שאינו מתכווין קיל טפי כדמשמע בשבת מ"ב ועיין פ"י בכתובת ד"ה ועם שהדבר פשוט לדעתי לרווחא דמילתא אביא עוד ראי' לזה בהא דהרמב"ם פ"ח מה שבת כתב דשוחט חייב משום ננ"ש ולא כתב משום צובע וכתב שם הלח"מ אף דבכל דוכתי' הלכה כרב באיסורי מ"מ סברת הרמב"ם בזה דטעמא דרב דאמר כי היכא דלייתי אינשי ולזבן הוא טעמא קלישא ואם נימא כמהר"ם ברבי קשה אדרבה דהא הרמב"ם פסק כר"י במלאכה שא"צ לגופה. אם כן לא. צריכין כלל לטעמא דרב אלא וודאי הדבר ם פשוט כמ"ש:
אח"ז מצאתי בתוס' שבת סי' ש"ך הביא בזה דברי הרב בעל אור יקרות שהבין ג"כ דקושית הש"ס הוא משום מלאכה שאצ"ל ועשה קשיא מזה אמאי לחוכי' לי' דאטו מאן דאמר כר"י ניחכי' עלי' והרב תו"ש השיג עליו וכתב כמו שכתבתי והביא ראי' מלשון סמ"ג ונהנתי:
וראיתי בדברי הרב בעל תו"ש הנ"ל בסי' רע"ח כתב לתרץ קושיית הא"י הנ"ל דשם הוה רישא דהא ניחא לי' וגרע טפי מדבר שאינו צריכא לגופה ע"ש ובאמת שיטת התוס' בכמה דוכתין דפסיק רישא דלא ניחא לי' ומלאכה שא"צ לגופה ענין אחד הוא עיין בכירה דף מ"א תוס' ד"ה מיחם ובהבונה ק"ג לא צריכא ע"ש הטיב:
מיהו שיטת הרב בעל הערוך משמע דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה ופ"ר דלא ניחא לי' שני ענינים הם דהביא ראי' מהא דאמר זבחים צ"א המנדב יין מזלפו ע"ג האישים ומוקי כר"ש דמותר דבר שאין מתכווין והא התם פ"ר הוא א"ו פ"ר דלא ניחא לי' מותר א"כ מוכח דסובר פ"ר דלא ניחא לי' מותר ולא הוה כמלאכה שא"צ לגופה דהא מלשאצ"ל בשאר איסורים בוודאי חייב א"ו סובר דפסיק רישא דלא ניחא לי' גרע טפי ממשאצ"ל. ודברי הר"ן בסוף אלו שרצים צ"ע גדול דכתב בעצמו דאף לדעת בעל הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' מותר היינו בשבת ולא בשאר איסורים ומשמע דהטעם הוא דפ"ר דלא ניחא לי' היינו משאצ"ל. ומשאצ"ל בשאר איסורים בוודאי חייב ובאמת הראי' שהביא הר"ן לוה מהא דזבחים המתנדב יין. צ"ע דהא אדרבה הערוך הביא ראי' לזה ממסקנת הש"ס וכבר עמד בזה כעין זה על הרא"ש הגאון בה"ז בזבחים צ"א שם]. והר"ן בעצמו כתב אח"ז דהערוך הביא ראי' לדבריו מהא דמוכרי כסות מוכרים כדרכן ובלבד שלא יתכווין אף דפ"ר הוא א"ו דפ"ר דלא ניחא לי' מותר והא שם בשאר איסורים הרי דברי הר"ן סותר בעצמו וצ"ע:
וראיתי להרב כפות תמרים הקשה בלשון רש"י בסוכה שם שכתב מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות אחתוך ראש בהמה זו ואיני רוצה שתמות. ודבריו תמוהים בעיני הרבה דאם אינו רוצה שתמות בכה"ג פטור לר"ש כדאיתא בפ' כלל גדול דף ע"א גבי פוצע חלזון דפרכינן דנחייב משום נ"ש דמודה ר"ש בפ"ר ומשני שאני הכא דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' הרי בהדיא היכא דלא ניחא לי' שתמות אע"ג דהוה פ"ר פטור לר"ש וצ"ע עכ"ל והאריך בזה ולק"מ דהדברים פשוטים דכל זה שעושה מלאכה אחרת כמו התם שעושה להוציא דם שבבהמה שצריך לה ע"ז אמרינן אף דפ"ר הוא מ"מ כי לא ניחא לי' בדבר ההוא הוה משאצ"ל אבל כי ניחא לי' כמו בהזורד זרדין אי עביד בארעא דידי' חייב לר"ש אף שעושה בשביל ללקט עצים. מ"מ אנן סהדי דניחא לי' בדבר ההוא אבל כשעושה הדבר ההוא. ואין כאן כוונה אחרת האיך נאמר דלא ניחא לי' למשל אדם שקוצר חיטים ואמר דלא ניחא לי' בזה היתכן שהוא פטור דאם לא ניחא לי' למה הוא עושה וה"נ בנ"ד כשחותך ראש בהמה לא בשביל כוונה אחרת האיך נאמר דלא ניחא לי' וזה כוונת רש"י אחתוך ראש בהמה זו ואיני רוצה שתמות דאם אתה חותך ראש בהמה הרי אתה רוצה במיתתה דאל"כ למה אתה עושה והדברים ברורים בס"ד
[כב
] ועתה אבאר שיטת הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' שבת כתב החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהי' צריך לדם שיצא מן החבורה אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל והנה הרב לח"מ ושאר מפרשים הבינו בדעת הרמב"ם דהרמב"ם לא ס"ל כלל משום ננ"ש. רק הא דשוחט חייב' משום ננ"ש היינו כל הנשמה אבל באבר אחד לא חייב משום ננ"ש.
ולענ"ד אינו נ"ל כן דהנה מקודם נבאר דקשה לשיטת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק אמאי לא קאמר הש"ס בשוחט חייב משום מפרק וראיתי בהפלאה בכתובת הרגיש בזה וז"ל והא דלא קאמר בשבת פ' כלל גדול שוחט חייב משום מפרק היינו משום דס"ל לר"ש משא"צ לגופה פטור ע"כ בשוחט א"א משום מפרק אבל לר"י דס"ל משא"צ לגופה חייב וכן פסק הרמב"ם ז"ל א"כ הותר לפרק בשחיטה עכ"ל ותימה דהא הרמב"ם ב"פ ח' מה' שבת לא הביא החיוב משום מפרק ואמאי כיון דהוא פסק כר"י דחייב משא"כ לגופה ולא הביא החיוב רק משום ננ"ש. וע"ש בלח"מ לכן נראה לפמ"ש הר"ן בסוף שמנה שרצים וז"ל אלא שעדיין קשה לי לפי שסחיטה אינו אב מלאכה אלא תולדה דדש הוא כעיין מפרק שהוא תולדה דדש ובוודאי לא דמי לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה שנסחט ממנו דהיכא שאינו צריך לה לא דמי כלל לדש ואמאי מחייב הו"ל כסוחט כבשים דאמרינן לקמן ב"פ חביות לגופן מותר עכ"ל ולמדין מדברי הר"ן דס"ל דחיובא דדש לא שייך אלא היכא שצריך להמשקין אבל היכא שאינו צריך להמשקין לא שייך דש כלל ולפי זה בשוחט בשבת אף שהוא מתקן מ"מ לא שייך חיובא דמפרק ולפי"ז צריכין אנו לפרש הא דחייבו בחובל באדם לדעת הרמב"ם אף שלא שייך חיובא דמפרק דהא א"צ לדם רק חיובא משום ננ"ש ומוכח דגם הרמב"ם סובר חיוב ננ"ש אפילו באבר אחד רק כוונת הרמב"ם היכא שצריך לדם נוסף עוד חיוב משום משום מפרק אבל היכא שהוא מקלקל פטור לגמרי ויש עוד ממוצע כגון בחובל לרפואה וא"צ לדם דחייב משום ננ"ש ולא משום מפרק דהא א"צ לדם ועפ"י זה לק"מ מה שהקשה הרב פ"י בכתובות בסוגיא שבארנו לעיל דאם נימא כשיטות הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק א"כ אמאי קאמר הש"ס בכתובות מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך פי' רש"י דביו"ט הותרה שחיטה לצורך אוכל נפש ואם נימא כהרמב"ם דחזבא משום מפרק לא הותרה מפרק ביו"ט ולפמ"ש לק"מ דבסוגיא הנ"ל לא שייך מפרק אלא דהאיסור הוא משום ננ"ש וזה הותרה ביו"ט כמו שוחט ודו"ק זה מה שרצינו לבאר בענין הלז ובטוח אני בחסד עליון שאם יעיין המעיין היטב בדברים הללו ימצא מרגוע לנפשו בכמה ספקות שנתיישבו בעזה"י וממילא רווחא שמעתתא: