אור ברסלב
תשובות מהרים סימנים › סימן סג

תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה

סימנים · סימן סג

סימן סב

יום ב' י"ט תמוז שנת תקצ"ו לכבוד הרב הגאון הגדול כקש"ת מו"ה יעקב ז"ל הרב דק"ק קארלין בעהמ"ח ספר משכנות יעקב

שאלה בדין אשה אחת נשאת לבחור שהגיע לכלל שנים אבל לא נבדק אם נמצא בו סימנים ושהתה עמו שנה וחצי ושבק חלכ"ח מבלי ז"ק גם לא הי' מוחזק באחים ואחר איזה משך מתוך הקטט אמר אבי' של הנעדר הנ"ל שזה כארבעים שנה הי' לו בן קטן בערך ח' או ט' שנים ולא נודע מקומו איה אם עודנו חי. והנה אלמנה זקוקה לחליצה. וחקרו בזה אחרי עדים ונמצא עדים שהעידו שראו מאז הבן הנ"ל ועד אחר העיד שראהו אחר כמה שנים אצל אדון אחד. עתה העלובה עגונה כעשרים שנה ומיבמה האמור לא נשמע אי' הוא והיא מבקשת למצוא לה פתח ותקוה מכבלי העיגון

תשובה הנה הארכתי לפלפל בזה עם הגאון מוהר"י הנ"ל בכמה צדדי היתר שיש בענין זה ואעתי' רק הצירף מהיתר השני שפלפלתי עם הגאון ז"ל וזה לשוני כפי הג"ע שהי' לפנינו ועתה נבוא אל יסוד היתר השני שהנער לא נבדק בסימנים בעת הנשואים לא בתחלה ולא בסוף רק הגיע לכלל שנים. וקימ"ל כשמואל ב"ב קנ"ז בודקין לקדושין והוי ספק קידושין כ"ז שלא נבדק ובטרם אעיין בגופא דהך מילתא בהך חזקה דרבא קטנה שהגיע לכלל שנותי' חזקה הביאה סימנים אשר הוא מעיין עמוק והגאון בתשובתו הראה בזה עוצם ידו החזקה הנה גרסינן בנדה מ"ח ת"ר כל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים ע"ש הסוגיא ופסק, הרב אלפסי בפרק ב"ש דלאחר הפרק דאית לן חזקה דרבא נבדקת עפ"י נשים בין לחליצה בין למיאון והאריך שם הרב אלפס בהך פסקא ובעל המאור השיג עליו בזה וכתב אלו הי' כותב כל הנבדקות עפ"י נשים הלכה לחליצה אבל לא למיאון הי' הדבר נסוף משום חזקה דרבא דסייע להו לחליצה אבל לא למיאון והרמב"ן בס' מלחמות כתב לבאר דעת האלפס דהבלא"ה קימ"ל דאי בא אלי' אחר זמן חוששין שמא נשרו ואפילו בדקו אותם עדים אינ' ממאנות רק בלא בא. אלו דליכא אלא ספיקא דרבנן אין, חוששין שמא נשרו ובזה נבדקות עפ"י נשים כדאמרינן בפסחים המנוה' רבנן בדרבנן. ועיין רמב"ם פ"ג מה' אישות ה"ב מבואר כן ובהה"מ שם כתב ובפסק הזה נראה מן ההלכות לכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א וכוונ' הה"מ כמו שביאר המלחמו' דברי רב אלפס הנ"ל ובב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"ג השיג על הה"מ מ"ש שגם הרי"ף פוסק דאנ"ל. ויותר מסתבר דפוסק דווקא לחומרא נאמנים ולא לקולא. דהא כתב שם בסתם מדת"ק ור"א ור"י כולא בחדא שיטתא קיימו לאחר:

הפרק נשים בודקת דאיכא חזקה דרבא ש"מ היכא דליכא חזקה דרבא ס"ל און הנשים נאמנות. ואין ספק אצלי שהב"ש לא ראה דברי המלחמות ד' שביאר בהדיא דעת רב אלפס כמו שהבין הה"מ ובוודאי לא הי' משיג עליו כי הוא הראש מנושאי כלי רב אלפס ופשוט למעיין בלשון האלפס בעצמו דמוכרח כן דכתב בהדיא דנבדקות עפ"י נשים בין לחליצה בין למיאון גם הב"ש בס"ק ך"ט שחידש שם סברא מחודשת דאם נשארו הני שערות שהי' מקודם הגעת הזמן ולא נשרו תו לא חיישינן שמא הביאה שאר שערות ונשרו מאחר דראינו הני שערות שהיו בה ולא נשרו מהכי תיתי לומר שהביאה אחרת והם נשרו גם לא ראה דברי המלחמות ד' הנ"ל שמפורש בדברי' להיפוך וז"ל אם בא אלי' לאחר זמן דהו"ל ספק דאורייתא אפילו הי' שם מאה עדים ששערות הל שומא הן חוששין שמא הביא שערות אחרות לאחר זמן ונשרו עכ"ל אמנם קושית התוס' בנדה שם שהביאו הב"ש שכ' דל"ל שומא נינהו ותמאן דהא קתני סיפא דא"נ למיאון והקשה הב"ש דהא בלא"ה אינו ממאנת דחיישינן שמא נשרו ואי בלא בא אלי' איירי אמאי אין נשים נאמנות לכן רצה להוכיח מד' התוס' דגם בלא בא אלי' אין נשים נאמנות להקל י"ל כוונת התוס' דהתם לר"י קיימא דסובר תוך הפרק כלאחר הפרק ובתוך הפרק ליכא חזקה דרבא והא דחוששין שמא נשרו היינו מכח חזקה דרבא כמ"ש התוס' א"כ איכא לפרושי כוונת התוס' דמיירי בבא עלי' תוך הפרק וגדולה היא לר"י רק דלא חיישינן בזה שמא נשרו כיון דליכא חזקה דרבא ולהכי נשים א"נ וכוונת התוס' דל"ל שומא נינהו ותמאן קאי אתוך הפרק ונשים אמרו ששערות הללו הי' קודם הפרק ומיירי בבא אלי' דאיכא ספיקא דאורייתא ולהכי נשים א"נ אף שקצת לא משמע כן לשון התוס' מ"מ נוכל לפרש כן ובפרט שלא יחלקו על סברא הפשוטה שכתב הרמב"ן במלחמת ה' דבמידי דרבנן מהמנינן לנשים דהמנוהו רבנן בדרבנן. אמנם קשיא לי' לפי סברת הרמב"ן הנ"ל דבדרבנן בוודאי נשים מהימנית משום דהמנוהו רבנן בדרבנן א"כ קשה בסוגי' דנדה ד' מ"ח ע"ב דר"י סובר תוך הפרק כלאחר הפרק ותוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא מהימני וכן לר"ש דסובר גם לאחר הפרק ליכא חזקה דרבא לא מהימני לענין חליצה. וקשה לי דהא רוב הפוסקים סוברים דחליצת קטנה הוא מדרבנן ולדעת רב אלפס בדיעבד חליצתה כשרה ואף לדעת הרמב"ם דחליצה פסולה היינו מדרבנן ועיין בא"ע סי' קס"ט סי' מ"ט ובב"ש ס"ק מ"ט א"כ קשה אמאי נשים א"נ דהא מידי דרבנן נינהו להמנוהו רבנן בדרבנן ולכאורה הי' נראה לי לדעת הפוסקים ביו"ד סי' קכ"ז דע"א אינו נאמן נגד החזקה אף עד כשר ולא מצינו לחלק בזה במידי דרבנן דיהי' יותר נאמן א"כ י"ל כיון דתוך הפרק הוא בחזקת קטנות והוי חזקה מעליא ועיין תוס' יבמות ס"ח ד"ה רישא פסולי כהונה ובתוס' קדושין ס"ד ד"ה נאמן לנדרים שהקשו הא ע"א אינו נאמן אלא בדבר שבידו וכוונתם דאיכא חזקות קטנות וע"א א"נ נגד החזקה ומחשבה לה התוס' לחזקה מעליא ומדברי מהרי"ט בתשובה סי' מ"א נראה שנעלם ממנו דברי התוס' בקדושין. כי הוא רוצה לומר דחזקה דקטנות לאו חזקה הוא דחזקה עשוי' להשתנות הוא ודחק עצמו בדברי התוס' יבמות הנ"ל לפרש דלאו מטעם חזקה דקטנות קושיית התוס' ולא ידעתי מה יענה לדברי התוס' בקדושין שהבאתי דמוכח להדיא מדבריהם דמכח חזקה דקטנות הוי חזקה כן מפורש במרדכי פ' מצות חליצה דחזקה דקטנות הוי חזקה אלימתא וכן מוכח הסוגיא דקדושין דף ע"ט דחזקה דקטנות הוי חזקה גמורה. ועיין תוס' ע"ב ד"ה מי איכא למימר עש"ה. א"כ יש לומר דאפילו עד כשר א"נ להוציא מחזקה דקטנות אפילו במידי דרבנן ולהכי לא סמכינן אנשים בתוך הפרק כיון דליכא חוקה דרבא ממילא איכא חזקת קטנות. אך לפי"ז קשה על הרמב"ן אמאי נשים נאמנות אסר הפרק דלא הביאה סימני' למיאון מטעם דהמנוהו רבנן בדרבנן והא לאחר הפרק איכא חזקה דרבא וע"א א"נ נגד החזקה. ואם נימא דהך חזקה דרבא לאו חזקה מעלי' הוא כמ"ש הגאון נ"י בחשובתו הי' ניחא אך בעניותי אברר. דחזקה דרבא מעליא הוא וכמו שנבאר אי"ה באריכו' דהוא דעת הרמב"ן הנ"ל קשה אך האמת נראה דדעת הרמב"ן דע"א נאמן נגד החזקה בין להתיר בין לאיסור וכדעת הפוסקים שהביא הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק קי"ו וכן הבאתי בספרי בסי' קכ"ז שזה דעת הרמב"ן. א"כ א"ש דברי הרמב"ן דעד כשר נאמן נגד החזקה רק נשים א"כ וכיון דלא בא אלי' הוא דרבנן גם נשים נאמנות. ובעיקר קושייתינו אמאי נשים א"נ לחליצ'. כיון דמדאוריית' כשירה חליצת קטנה. נלענ"ד לפמ"ש המרדכי בפ' מצות חליצה דחליצה דבר ערוה היא ואין ע"א נאמן בדבר שבערוה א"כ אתי שפיר דבחליצה א"נ נשים אף דהוא מדרבנן מ"מ דבר שבערוה היא ולא מצינו לחלק בדבר שבערוה בין דאורייתא לדרבנן. ולהכי בתוך הפרק לר"י או לאחר הפרק לר"ש דל"ל חוקה דרבא א"נ. אף דרבנן הוא דמדאורייתא חליצת קטנה כשירה. מ"מ הא דבר שבערוה הוא ובעינן שני עדים משא"כ לענין מיאון שפיר כתב הרמב"ן דנשים נאמנות בלא בא אלי'. כיון דממאנת. ועקרה הקדושין למפרע ולא הוי דבר שבערוה. כיון דהמה מעידים דקטנה היא ויכולה למאן ולא הוי דבר שבערוה ודוגמא לסברא זו כתב בהגהות מיימוני להלכות אישות סי' ג' במעשה שאחד שלח שליח לקדש אשה ובשעת הקדושין טעה השליח ואמר לי דנאמן השליח לומר שטעה ולא הי' בדעתו לקדש אותה. אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון דלפי דבריו לא הי' דבר שבערוה כלל. ועיין בספרי בסי' קכ"ז שהארכתי בזה. (ועוד ראיה לזה דמיאון לא מיקרי דבר שבערוה דהא הנ"י מדקדק בר"פ ב"ש דלשיטת רש"י מועיל מיאון בדיעבד אפילו בפני חד אלמא דלא הוי דבר שבערוה. כיון דמפקע הקדושין מעיקרא. ולדעת החולקין דסברי דבעינן בדיעבד בפני שנים. אין הטעם משום דבר שבערוה אלא דהחמירו דבעינין דווקא בפני שנים. והרי לב"ש החמירו דמיאון בעינן דווקא בפני שלשה כנ"ל ברור]. אך אכתי איכא למידק כדברי הרמב"ן ז"ל דכולה ברייתא דמס' נדה דמ"ח בהך דנבדקות עפ"י נשים מיירי בבא אלי' דאי לא"ה נשים נאמנות כיון דהוי מידי דרבנן. א"כ תקשה לשמואל דס"ל בכתובת ע"ב וביבמות ק"ט בכל הבא אלי' ע"ד קדושין הראשונים היא בא אלי'. א"כ הוי מידי דרבנן ואמאי נשים א"נ תוך הפרק לר"י ולאחר הפרק לר"ש. וצ"ל דשמואל מוקי הברייתא בבעל בהדיא לשם קדושין וכמ"ש התוס' יבמות ק"י ד"ה קסבר ע"ש:

ועתה נבוא בעיקרא דהך מילתא. אי חזקה דרבא חזקה אלימתא היא אי לאו. הנה הגאון נ"י בתשובתו החליט שדעת הרמב"ם דחזקה דרבא לאו חזקה מעליא הוא ועיקר דיוקו מדברי הרמב"ם פי"א מהלכו' גירושין הי"א שכתב קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בא אלי' משנעשית י"ב ויום א' הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה. פי' שיוודע שהגדילה בהבאת סימנים. וסיים שצריכה גט מד"ס שהרי לא בא אלי' אחר שהגיעה לשני נערות עד שניחוש שמא הביאה אז ותהי' מקודשת מספק. מבואר להדיא מדבריו דאיירי שעתה שהגדילה מצאו לה סימנים רק שלא בא אלי' מי"ב שנים ואילך ופי' דבריו ז"ל שאלו בא אלי' אז אף שלא נמצאו לה סימנים היינו חוששים שמא הביאה סימנים אז. והייתה ספק מקודשת אבל לא וודאי. דשמא לא הביאה סימנים אז אף שנמצא עתה סימנים לא מחזיקינן למפרע משנת י"ב ואילך. רק דלמא השתא הוא דאתי והוי ספק מקודשת והאריך בזה הגאון נ"י הנה הלח"מ שם בה' ו' כתב בפירוש בד' הרמב"ם שלא כדעת הגאון נ"י והיינו דקשיא לי' בדברי הרמב"ם שאם בא אלי' אחר שהגיע לסימני נערות ונמצא לה עתה סימנים ראוי להיות מקודשת וודאי. וכתב דכוונת הרמב"ם אחר שהגיע. ר"ל שבדקוה ולא מצאו לה שערות ואין לה אלא שנים בלבד ואז היא ספק מקודשת ומ"ש הרמב"ם ולא בא אלי' אחר שהגדילה לאו דווקא הגדילה אלא רק שיהי' לה שנים ולא ידענא אם הביאה סימנים הגדילה מיקרי וע"ש הן אמת פשטות לשון הרמב"ם מורה יותר כמו שהבין הגאון נ"י אך נראה דיש לדייק קצת בהלכה הקודמת שכתב הרי שנבדקה ולא נמצא לה סימני' הואיל ובא אלי' אחר שהגיע הזמן הראוי לסימנים ה"ז חוששין לה וכו' ולא כתב הרמב"ם רבותא יותר אף שנמצא לה עתה סימני' היא ספק שמא בשעת קדושין לא הי' לה סימנים הגם די"ל דהרמב"ם נקט לרבותא להיפך דאף דלא נמצא לה סימני' ה"ז ספק מקודשת. מ"מ הי' דחוק אצלי אם הי' כוונת הרמב"ם שהרי לא בא אלי' אחר שהגיעה לשני נערות ר"ל שהביאה סימנים. מ"מ חוששין שמא בשעת הקדושין לא הי' לה סימנים. האיך יכתוב הרמב"ם דין זה מה שהוא חידוש גדול בדרך שלילה ולא ישמיענו דין זה בבירור. לכן יותר נכון שכוונת הרמב"ם שהרי לא בא אלי' וכו' עד שניחוש שמא הביאה סימנים נמשך להלכה הקודמת ומיירי באחת שלא נמצא לה עתה סימנים. לכן מדברי הרמב"ם הנ"ל אין הכרע לענ"ד. ויש לדייק לכאורה מדברי הרמב"ם פי"א מהלכות נדרים ה"ג כתב ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום אחד אעפ"י שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהם קיימי' והקדשן הקדש ונדריהם נדר ואעפ"י שלא הביאו ב' שערות עכ"ל ומשמע מדבריו דהוי דבריהם קיימים ולא מטעם ספק הרי דסובר דחזקה דרבא הוי חזקה אלימא. ובמ"ל הניח דברי הרמב"ם בצ"ע מש"ס דמה' דקאמר הש"ס ה"ד אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא משמע כל דלא אייתי ב' שערות נדריו נבדקים. ולק"מ לענ"ד לפמ"ש המהרש"א בגמרא להקשות זה דאימא דאיירי בלא בדקו. וכיון שהגיע לכלל שנותיו אוקמה אחזקה שהביא ב' שערות ותי' כיון דלאחר זמן אינו אלא משום הבאת שערות הו"ל למיתני במשנה רבותא טפי אפילו תוך זמנו דהשערות הוי סימן וע"ש שהאריך. א"כ נהי דהש"ס לא רצה לאוקמי הכי. מ"מ הדין אמת דבהגעת זמן אין נדריו נבדקים אף בלא הגעת, שערות. מזה מטין ד' הרמב"ם דס' חזקה דרבא הוי חזקה אלימתא:

עוד הביא הגאון נ"י בתשובתו להוכיח מד' הרשב"א בחי' ליבמות ד' ל"ד גבי ד' אחים שנשאו ד' אחיות והוחלפו דמוקי לה הגמרא בשופעת מתו' יב"ח כו' ופי' רש"י דהביאו ב' שערות כולהו בהדדי קאתי. והקשה הרמב"ן ז"ל האיך אפשר שיביאו כולן ב"ש בב"א. וכתב רשב"א ז"ל לתרץ ד' רש"י אליבא דרב דאזיל בתר השתא ואמרינן מדהשתא בוגרת כו' ה"נ בסימני נערות אם בדקו ומצאו לכולן מחזיקינן למפרע לכולן עד י"ג שנה ובשעה אחד. משמע להדיא דלשמואל לא משכחת לה ולא סמכינן כלל למפרע אף דאיכא חזקה דרבא דאל"כ אף לשמואל ניחא שהרי איכא חוקה דרבא וכתב עוד לדקדק מד' הרשב"א ביבמות דווקא באותו יום מחזיקינן למפרע כגון שבדקהו באותו כלות י"ג ויום אחד. והחזקה אינו אלא להחזיק מערב עד בוקר למפרע. ודמיא להא דרב בבוגרת אבל אם לא בדקום עד אחר כמה ימים ונמצאו להם סימנים לא מחזיקינן למפרע. אפי' לרב דאין מחזיקינן כ"כ רק באותו יום עצמו. וזה דלא כדעת הרא"ש בתשובה שהביא להלכה דמחזיקינן למפרע ועוד הוכיח כן מד' הרמב"ן הנ"ל מדהקש' על פי' רש"י דאיך אפשר שיביאו כולם כאחד. ואי ס"ל חזקה דרבא חזקה גמורה הוא ובפרט בצירוף חזקה דהשתא יש לנו לומר להחזיקה בשערו' מעת שהגיע' לכלל גדלות ובעניותי אין אני רואה מזה ראי' כלל. דשם קא' בש"ס בהדיא ואבע"א באיסור בב"א ואיבעית אימא דר"ש. ור"ש ל"ל בהדיא חזקה דרבא כמו דאיתא בנדה מ"ח ואבע"א לאחר הפרק ור"ש ל"ל חזקה דרבא. ומה"ט פסקו התוס' שם בשם ר"ח דלא קימ"ל כחזקה דרבא כיון דר"ש ל"ל חזקה דרבא ואפילו למ"ש רב אלפס בפ' ב"ש דלא נתברר בהדיא אי ר"ש לית לי' חזקה דרבא די"ל תי' קמא בש"ס שם ואבע"א בתוך הפרק ור"י עכ"פ מוכרחים כל הראשונים לתרץ הסוגיא דיבמות בע"א ולא מוכח חזקה דרבא כיון דאליבא דר"ש קאי התם ור"ש ל"ל חזקה דרבא ועיין ברשב"א ביבמות דהקשי שם לפי' רש"י מכח קידושי קטן. וכתב דאין לתרץ דאתי' כר"מ דאמר לאחר וכו' מקודשת דהא להאי לישנא אפקינא לה מר"מ ואוקמינא לה כר"ש וה"נ מה"ט קשיא לי' להרמב"ן ולא ניחא לי' מטעם חזקה דרבא משום דאליבא דר"ש קיימינן ובאמת מה דמתרץ אליבא דרב מטעם ה"ה בוגרת לפנינו ומחזיקינן למפרע באותו היום אה"ש דמארי דהך מימרא בשופעת הוא רב ע"ש ולענ"ד דעת הרמב"ן והרשב"א מבוארים להדיא להיפוך דהך חזקה דרבא חזקה אלימתא א היא ככל החזקות ויעיין בס' מלחמות בפ"ק דחולין בהסברת טעם הגאונים דסברי דאע"ג דאמרינן רו"מ אצל שחיטה מומחין הם אעפ"כ היכא דאיתא קמן למיבדקה בדקינא ולא סמכינן ארובא. וכתב וראי' לדבר מר"א בפ"ק דפסחים המשכיר בית לחברו בי"ד חזקתו בדוק ומהדרינן נשיילי' ומשני דליתא קמן דנשיילי' ה"ה דאפשר לברורי לא סמכינן אחזקה אע"ג דבלא אפשר סמכינן ואמרינן נמי בכה"ג. קטנה שהגיע' לכלל שנותי' א"צ בדיקה ואמרינן כי אמרינן חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה. הרי בהדיא מחשבו הרמב"ן לחזקה גמורה אלא דלחליצה בעי בדיקה מטעם דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה וכדעת הרמב"ן במלחמות כן כתב הרשב"א בחי' בריש חולין ומביא ג"כ ראי' מהך חזקה דרבא דבעי' בדיקה לחליצה מטעם דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה. הרי בהדי' מחשבו לחזקה גמורה:

וגדולה מזו מצאתי בתשובת מהרי"ט סי' מ"א שהוכיח מתשובת הרשב"א סי' אלף רי"ו שכתב הלכך אשה זו שנסתפקו בכלל שנותי' חוששין שמא הגיע' לכלל שנים ומקודשת ד"ת ואם נבדקה ולא מצאו לה סימנים אנו חוששין שמא נשרו. וכתב אע"ג דאיכא ס"ס אינו רואה בזה להקל. וביאר מהרי"ט ז"ל דלא הוי ס"ס שמא לא הגיע לכלל שנותיו ואת"ל הגיע לכלל שנותי' שמא נשרו דחזקה דרבא חזקה אלימתא היא. ולא אמרינן דלא חיישינן לנשרו אלא להחמיר בשל תורה בחליצה אפילו בספק הרחוק. אבל לעולם חזקה גדולה היא שהביאה ואין כאן אלא ספק א' שמא לא הגיע לכלל שנותי' דכל שהגיע לכלל שנותי' בוודאי הביאה סימנים. הן אמת דדברי מהרי"ט בזה תמוהים בעיני ולא משמע כן הסוגיא דנדה ד' מ"ה ודברי הרמב"ם פ' י"א מה"ג וד' הטוש"ע בא"ע סי' קנ"ה דמשמע בהדי' דהוי רק ספק מקודשת היכא דבא אלי' לאחר זמן ע"ש היטב. ואף אם נימא דחזקה דרבא חזקה אלימתא הוא היינו מסתמא כל שהגיע לכלל שנותי' ולא ידעינן אי הביאה סימנים מחזיקינן לה בוודאי מכת חזקה דרבא אלא דלחליצה בעי בדיקה מטעם דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה אבל היכא דנבדקה ולא מצאו סימנים בוודאי הך ספיקא דשמא נשרו ספק גמור הוא כדמשמע בהדיא מש"ס ופוסקים שרמזתי רק טעם הרשב"א דהחמיר בזה בס"ס הוא מטעם דלאו ס"ס גמור הוא דהוי כמו שם אונס חד שכתבו התוס' בסוגיא דפ"פ ואחרונים בכללי ס"ס דלאו ס"ס הוא:

וה"נ הכא הוי רק כמו ספק אחד אם היא גדולה או קטנה. וכ"כ מהרי"ט בסוף תשובתו וכ"כ הב"ש בסי' קנ"ה וזה מוכרח ולמידין מדברי הרשב"א והרמב"ן דהוי חזקה גמורה כל זמן שלא נבדקה:

עוד הביא הגאון נ"י בתשובתו דברי הב"י בא"ע סי' מ"ג שכתב בשם מורו הר"י בריב שהר' דוראן והוא התשב"ץ והרשב"א חולקים ע"ז והראה מקום לד' הרשב"א בפ' מי שמת. וכוונתו להרמב"ן בחי' ב"ב כמ"ש האחרוני' דמוקי לה לההיא עובדא דפ' מי שמת קנ"ו דמכר ומת מיד דאי לא"ה אין ראי' אף שימצא סימני' דלמא השתא הוא דאתי. ומזה מוכח דלא סמכינן אחזקה דרבא דלא כדעת הרא"ש בתשובה הנה בתשובת נוב"י א"ע סי' ס"א מדחה הראי' מדברי הרמב"ן ויש ראי ברורה לדבריו ממה שבארתי דהרמב"ן סובר דחזקה דרבא הוי חזקה אלימתא אמנם נרא' דאף אם נימא כוונת הרמב"ן כמו שהבין הנוב"י יש לומר דלענין איסור סובר דחזקה אלימתא הוא וכמו שבארתי בדעת הרמב"ם ז"ל ומצאתי בתשובת מהר"י בן לב חלק ג' סי' ז' שכתב שאין להקל בזה נגד הרא"ש כיון דאין דבריהם כתובים אלא מגדולי האחרונים לזה אין ראוי לזוז מדברי הרא"ש. מיהו מה שהקשה הגאון נ"י בתשובתו מד' הרא"ש בקדושין ד' ס"ג גבי ברייתא דבני זה בן י"ג שנה וכו' וכתב הרא"ש בפי' השני שמעיד עתה על מעשה שהי' מכבר כגון עתה ידעינן דבא לכלל שנים והביא סימני' ומעיד שהי' לו מכבר באותו הפעם שנים וסימנים. ומבואר דס"ל להרא"ש דאם אב מעיד על מעשה שהי' מכבר על שנים לחוד לא סמכינן אפילו לענין נדרים. ואמאי לא תועיל מכח חזקה דרבא דהב' שערות באו בזמן גדלות. א"ו דס"ל דמכח חוקה דרבא לא מחזיקינן למפרע א"כ ד' הרא"ש בקדושין ובפסקיו סותרים אהדדי זה מה שמקשה הגאון נ"י והוא קושיא עצומה מאוד. ולדעתי הי' בהעלם דבר מכל האחרונים ד' הרא"ש בקדושין מדלא הביאו. ואפשר לדחוק קצת כיון דנאמנות האב ג"כ לאו דבר ברור הוא לגמרי דהא למכות ועונשין א"נ א"כ אף לענין דמהימנינן לי' דהיינו לנדרים בעינן שיעיד ע"ד ברור לגמרי אבל כי איכא עוד ספק דשמא לא הביא ב' שערות באותו זמן מצטרפין ג"כ הך ספיקא דילמא האב משקר רק כי מעיד על דבר ברור לגמרי סמכינן עליו לנדרים:

עוד יש לעיין בהך משנה דיבמות ס"ז ע"ב ספק הביא ב' שערות ספק לא הביא ב' שערות אין מאכילין והגאון רוצה להוכיח מזה דחזקה דרבא לאו חזקה אלימתא הוא ולא הבנתי דהא אף אם נימא דחזקה דרבא חזקה אלימתא הוא מ"מ לחליצה בעי בדיקה. והטעם דהיכי דאפשר לברר לא סמכינן אחזקה. וה"נ מספק אינו מאכיל בתרומה דבעינן לברורי כמו בחליצה. אמנם ק"ל טובא לס"ד דנדה ד' מ"ו דהי' סובר דחזקה דרבא חזקה אלימתא אפילו לחליצה לא בעי בדיקה האיך הבין המשנה דיבמות הנ"ל ואין לומר דהי' סובר דמיירי דלא הביאו ב"ש רק דספיקא הוא אם נשרו אם לאו. דהא לס"ד דשם רצה הש"ס לומר דרבא ס"ל דאין חוששין שמא נשרו והוא קושיא עצומה לדעתי ואפשר לדחוק לשיטה אחרת שהביא התוס' בקדושין ס"ד דסימני לחוד ג"כ מועיל אף בלא עדו' דמסתמא הביא סימנים א"כ י"ל דמתניתין מיירי שמסתפק במספר שנותיו והביא שערות רק דאנו מסתפקים אם השערות גופא המה כדינו כגון לכוף ראשן לעיקרן או לא וכיוצא בזה. והוא דחוק וצ"ע כעת:

ועוד נלענ"ד פשטות הסוגיא דנדה ד' מ"ח משמע דחזקה דרבא חזקה אלימתא הוא דקאמר בתוך הפרק אין נשים נאמנות שאין משיאין ספיקות עפ"י נשים ולאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים לבדוק א"כ מדקאמר תוך הפרק דליכא חזקה דרבא אין משיאין ספיקות עפ"י נשים ולאחר הפרק לאו הוא בכלל ספק דסמכינן אחזקה דרבא משמע דחזקה מעליא הוא אפילו לקולא. ולא הוי בכלל ספיקות. שוב מצאתי בתשובת מהרי"ט ראי' זו. אמנם בתשובת מהרי"ט סי' נ"א הביא דעת גדול א' דחזקה דרבא הוי רק חששא בעלמא וכן, ראיתי בס' המקנה בקדושין צידד לומר דחזקה דרבא לאו חזקה מעליא הוא ויש יתד לתלות בנידון זה לצרף לשאר ספיקות:

וראיתי לברר בענין זה דבר נכון לענ"ד מה שראיתי בתשובת הגאון מוהר"עק איגר נ"י סי' ז' לפי המבואר בתוס' נדה דף מ"ח ע"ב דנשרו הוא רק מכח חזקה דרבא ולפ"ז ק' בד' התוס' ב"ב ד' קנ"ו ד"ה בודקים לקדושין דחיישינן שמא נשרו כוונתם דבדיקה דידה דאם לא ימצאו לה ב"ש הוי ספיקא דקדושין דשמא נשרו וצריכה:

גט משני וכמ"ש בסמוך ד"ה לחליצה דלקדושין מיירי בין באיש בין באשה הא אף אם לא ימצאו לה ב"ש א"צ גט מהשני דכל שבאתה לומר דבעת שקידשה הראשון לא הביאה ב"ש א"כ הגיע' לשנותי' ולא הביאה ב"ש ואזדא חזקה דרבא ותו לא חיישינן שמא נשרו וסיים בצע"ג. ונלענ"ד בזה דהנה כבר בררנו דהתוס' בנדה שם קאי על בא אלי' דאיכא ספיקא דאורייתא. אם כן אמאי כתבו דמכח חזקה. דרבא חוששין שמא נשרו ולמה לא חיישינן בלא"ה שמא נשרו בספיקא דאורייתא ונראה דכוונתם דבלא חזקה דרבא אין חוששין שמא נשרו והיינו דמוקמינין לה אחזקת קטנות:

וכבר כתבתי בתשובה דחזקה דקטנות הוי חזקה אלימתא:

וכן מפורש במרדכי פ' מצות חליצה א"כ כוונתו דבלא חזקה דרבא לא הי' חוששין שמא נשרו דהי' מוקמינין לה אחזקת קטנות א"כ י"ל נהי דכ' התוס' ב"ב קנ"ד שאחר שהיתה גדול' שהגיע' לכלל שנותי' ולא הי' סימני גדלות ליכא חוקה דרבא היינו דליכא חזקה דרבא להחזיקה בחזקת גדלות אבל מ"מ גם חזקת חזקה דרבא דחזינן שכבר הגיע' לכלל שנותי' ולא הביאה סימני'. מ"מ בכל עת היא עומדת לכך שהביאה סימנים דחזקה דקטנות ליכא שכבר הגיע לכלל שנותי' להתוס' בנדה מיידי תוך הפרק או לאחד הפרק לר"ש דל"ל חזקה דרבא א"כ הוא עדיין בחזקתה ולהכי אין חוששין שמא נשרו. דמוקמינין אחזקת קטנות משא"כ התוס' ב"ב הנ"ל למאי דקימ"ל בחזקה דרבא שפיר חוששין שמא נשרו ונהי דבחשש השני שמא נשרו בקדושי שני עכ"ל דאצל קדושין לא הי' לה סימנים דאי לא"ה ממנ"פ א"צ גט משני מ"מ כיון דליכא חזקה. דקטנות שכבר הגיע לכלל שנותי' ונהי דאיכא חזקה שלא הביאה סימנים בעת הגדלות מ"מ גם חזקת קטנות ליכא בזה דכבר הגיע לכלל שנותי' ובכל עת אנו חוששין שמא הביאה ונשרו וכן מוכרח סברא בש"ע סי' קנ"ה סעיף ך' וע"ש בב"ש סימן ק"ל שהביא דברי הפרישה דהפי' דקאי על השני דצריכה גט משני והקשה הב"ש ל"ל גט משני ממנ"פ אי גדולה הוא אין קדושי השני כלום ואי קטנה היא תצא במיאון משני ומותרת לראשון ממנ"פ ותי' דהספק הוא שמא תחת הראשון לא הי' לה סימנים ותחת השני הי' לה ונשרו וקשה ג"כ כנ"ל דאם תחת הראשון לא הי' לה סימנים כבר הגיע לכלל שנותי' ולא הביאה סימני' ואזדא לה חזקה דרבא א"כ אמאי חוששין אצל השני לשמא נשרו א"ו סברה זו דכתיבנא נהי דאזדא לה חזקה דרבא מ"מ חזקת קטנות ליכא ודמיא לההיא לדמישלם שית שכתבו התוס' בקדושין ע"ש דליכא חזקה דבוגרת וחזקה דנערות כנ"ל ברור:

תוכן העניינים

תשובות מהרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה