תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן נח
ביאור בסוגיא דקר נעוץ ביצה דף ח'
בגמרא ביצה דף ח' ע"א ע"ש הטיב בתוס' ובראשוני' ראיתי לבאר מתחלה שיטות התוס' בשמעתין שהקשו בד"ה א"צ אלא לאפרה משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה והקשה הא פטור אבל אסור ותירצו משום שמחת. יו"ט הקילו. ודבריהם אלו לב"ש דמתיר לכתחלה ולב"ה צ"ל משום מצות כיסוי התירו כמ"ש במהרש"א ע"ש והא דנקטו בדבריהם לב"ש י"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו דבדף ט' ע"ב הוכיחו דמוחלפת. השיטה היינו ההיא דהשוחט וסובר ב"ה דלכתחלה שרי לכן נקט בדבריהם משום שמחת יו"ט זה שיטת התוס' בשמעתין. והפ"י הרבה להקשות על שיטת התוס' חדא דא"כ מאי קאמר הש"ס בדף ט' ע"ב ודילמא ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא בדקר נעוץ נהי דמיירי בדקר נעוץ מ"מ אסור לכתחלה אם לא משום שמחת יו"ט. ואעפ"כ התירו ב"ש וכ"ש דהו"ל להתיר הולכת סולם משובך לשובך דאינו אלא מפני מראית עין ע"ש וקשיא גדולה היא תו תמה בעל פ"י לשיטות התוס' דבדקר נעוץ איכא ג"כ איסורא א"כ בדף ח ע"ב דקאמר הש"ס אפר כירה מוכן לוודאי ואינו מוכן לספק וקאמר הש"ס ספק מ"ט עביד גומא וודאי נמי קא עביד גומא ואי איכא איסורא לכתחילה מאי פריך הש"ס דילמ' בוודאי מצות כיסוי התירו איסורא דגומא אבל בספק מצות כיסוי לא התירו איסורא דגומא ואי פשיטא לי' להש"ס דגם משום ספק מצות כיסוי הו"ל להתירו איסורא דגומא והוי כמו וודאי. א"כ מאי קאמר הש"ס אח"כ אפר כירה דעתו לוודאי ואין דעתו לספק. ונהי דאין דעתו לספק לא הוי אלא מוקצה והא מוקצה התירו משום מצוות כיסוי אם עבר ושחט כמ"ש התוס' ד"ה אמר ר"י בשם ירושלמי וע"ש ברא"ש ומהרש"א א"כ גם בספק מצוות כיסוי יש להתיר מוקצה ואם יש לחלק בין וודאי מצוה לספק מצוה כמו כן יש לחלק באיסורא דגומא בין ספק לוודאי וקשיא חמורה היא מאוד והרב פ"י כתב ליישב קושיא ראשונה שלו על התוס' וזה דבריו דהא י"ל דאפילו איסורא דרבנן ליכא דהא איכא תרתי למעליותא דהיינו משאצ"ל ומקלקל והיכא דאיכא תרתי למעליותא יש להתיר אפילו לכתחלה כמ"ש התוס' בסוגיא דכתובות דף. אלא דהתוס' דהכא אזלי אם נימא משאצ"ל חייב כר"י ולהכי כתבו דאיכא:
איסורא דרבנן משא"כ לקמן בדף יו"ד ע"ב דדחי הש"ס ודילמא ע"כ לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ היינו אם נימא משאצ"ל פטור א"כ איכא תרתי למעליותא וליכא אפילו איסורא דרבנן ע"ש. ואנכי לא ידעתי דהא התוס' בריש דבריהם כתבו בהדיא דהוה משאצ"ל ופטור עלי' הרי התוס' קאי להדיא אם משאצ"ל פטור עלי' ואעפ"כ כתבו דאיכא איסורא דרבנן לכן נלענ"ד לפרש שיטת התוס' בשמעתין הכי דהנה מ"ש הרב בעל פ"י דהיכא דאיכא תרתי למעליותא מותר אפילו מדרבנן היטב דיבר וסברא זו מבואר בתוס' בכתובות בסוגיא הנ"ל דלר"י דדבר שאינו מתכוין אסור מותר באיסורא דרבנן וכמו כן י"ל לדידן במשאצ"ל דאינו אסור אלא מדרבנן מותר לכתחילה במקלקל דהוא איסורא דרבנן אך בתוס' בכורו' ך"ד ע"ב ד"ה וה"ט דשרי וכו' מבואר ג"כ כדבריהם הנ"ל בכתובו' אך כתבו עוד תנאי בזה הא דשרינן באיסורא דרבנן דבר שאינו מתכוין היינו היכא דהאיסור דרבנן הוא בכל דוכתא מדרבנן וליכא לאשכוחי בשום צד דהוי דאורייתא אבל היכא דהאיסור הוא במקום אחר מדאורייתא אף דבמקום הזה מדרבנן לא שרינן. באינו מתכוין כיון דבמקום אחר הוא מדאורייתא. וכן הביא כלל זה הגאון משנה למלך בפ"א מה' שבת. ובחידושי בסוגיא דכתובות הארכתי מאוד בזה דברים נכונים בעה"י:
מעתה אף אנו נאמר לענין נידון דידן דאנחנו רוצים לומר דלהכי שרי לכתחילה הכא משום דמקלקל הוא איסורא דרבנן מותר לכתחלה במשאצ"ל תלי' בפלוגתא דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב או לא דאם נימא דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב א"כ זה האיסור דמקלקל יש לו מקום בדאורייתא דהיינו בחבורה ובהבערה לא שרינן משום משאצ"ל. אבל למ"ד דמקלקל בחבורה פטור א"כ זה האיסור דמקלקל אין לו בשום צד דאורייתא י"ל דשרינן איסורא דמקלקל במשאצ"ל:,
והנה בשבת דף ק"ו ע"א בתוס' ד"ה חוץ מחובל ומבעיר הביאו פי' רבינו שמואל דר' אבוהו ור"י מחולקים בפלוגתא דר"י ור"ש לענין מקלקל בחבורה ובהבערה דר' אבהו סובר דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב כר"ש ור"י סובר כר"י דמקלקל בחבורה ובהבערה פטור כר"י מעתה הדבר הנ"ל תלי' בפלוגתא דר' אבהו ור"י. דלר' אבהו דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב לא שרינן לכתחלה איסורא דגומא משום דבמקום אחר הוא דאורייתא ולר"י דמקלקל בחבורה ובהבערה פטור י"ל דשרינן לכתחילה איסורא דגומא משום דמשאצ"ל במקלקל מותר לכתחילה וכן י"ל ג"כ לפי' התוס' שם בשבת דף ק"ו שהשיגו על פי' רש"י וכתבו לפרש דר' אבהו סובר אליבא דר"ש דחייב מקלקל בחבורה ובהבערה היינו אפילו בלא תיקן כלל ור"י סובר דאפילו לר"ש בעינן תיקון קצת דהיינו חובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לעפרו י"ל ג"כ דדין הנ"ל דאיסורא דגומא תלי' בפלוגתא דר' אבהו ור"י דלר' אבהו דלר"ש חייב במקלקל אפילו בלא תיקן כלל י"ל דלא שרינן איסורא דגומא כיון דמקלקל במקום אחר הוא איסורא דאורייתא לא שרינן במשאצ"ל אבל לר"י י"ל דשרינן דהכא הוי מקלקל לגמרי ובמקלקל לגמרי ליכא בשום צד איסור דאורייתא אפילו בחבורה ובהבערה קאמר ר"ש דחייב אלא היכא דאיכא תיקן קצת. אבל במקלקל לגמרי בכל דוכתא פטור ואין להקשות על דברי דאמאי קאמינא דבגומא הוי מקלקל לגמרי. הלא הוי כמו חובל וצריך לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו דהוי תיקון קצת דצריך אצל הכלב והאפר וה"נ הוי תיקון קצת דצריך הוא לעפר לק"מ דהא בלא"ה צריך ליישב לשיטת רש"י דסובר חובל וצריך לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו הוי תיקן גמור מ"ש חופר גומא וא"צ אלא לאפרה הוי מקלקל. ועכצ"ל כמ"ש הרב הגדול בעל מרכבת המשנה בפ"א מה"ש דבשלמא בגומא המלאכה הוא הגומא ולענין הגומא הוא מקלקל גמור והעפר הוא ענין אחר שצריך לא מחמת המלאכה הוא אבל בחובל וצריך לכלבו המלאכה הוא הדם והדם הוא הנפש חשיב תיקון דהא צריך וכן מבעיר אין המלאכה העצים אלא הבערה והבערה הוא האפר שנעשה ממנו. ע"ש באריכות דבריו. וכמו כן י"ל לשיטות התוס' הנ"ל דבגומא הוי מקלקל גמור ולא חשיב אפילו תיקון קצת. א"כ שפיר תלי' דין דאיסורא דגומא בפלוגתא דר' אבהו ור"י דלר'. אבהו פטור אבל אסור ולר"י מותר לכתחילה איסורא דגומא:
ואחר שזכינו לכל אלה נראה לפרש שיטות התוס' בשמעתין דבאמת עיקר קושייתם בכאן דהוה פטו' אבל אסור היינו לר' אבהו וכנ"ל והוצרכו לתרץ דמשום שמחת יו"ט התירו. אבל לר"י באמת אין כאן נידנוד איסור כלל דמקלקל מותר היכא דהוה מלאכה שא"צ לגופה כיון דלר"י אין לו להאיסור מקלקל מקים בדאורייתא. והשתא מתורץ הטיב הסוגיא הנ"ל דהא שם קאי אליבא דר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה שפיר קאמר הש"ס ע"כ לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ דהא לר"י מותר מקלקל במשאצ"ל וכנ"ל וא"ש הסוגיא לשיטת התוס':
ועפי"ז נפרש ג"כ הסוגיא בדף ח' ע"ב ולסלק תמיהות הפ"י הנ"ל דשפיר קאמר הש"ס ספק מ"ט לא דקא עביד גומא וכו'. דהנה בוודאי יש סברא לחלק בין וודאי מצות כיסוי לספק מצות כיסוי. והיינו אם נאמר דלא התירו ב"ה אלא משום מצות כיסוי שפיר יש לחלק דבוודאי מצות כיסוי התירו איסורא דרבנן ולא בספק. משא"כ אם נימא כב"ש דאפילו לכתחילה מותר לשחוט משום שמחת יו"ט. אין לחלק בין ספק לוודאי דהא לאו משום מצות כיסוי התירו רק משום שמחת יו"ט. ומ"ל ספק או וודאי דהא בכל מקום שייך שמחת יו"ט. וע"ז שפיר פריך הש"ס ספק מ"ט וכו' דממנ"פ היכא ס"ל לרבה אי ס"ל לרבה דבדקר נעוץ איכא ג"כ איסורא דרבנן וכר' אבהו וכנ"ל. א"כ ליכא לשנוי תירוץ הש"ס לקמן ודילמא ע"כ לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ. דהא היכא דאיכא דקר נעוץ. אעפ"כ איכא איסורא דרבנן. ומוכרחים לומר מוחלפת השיטה. ולשיטת התוס' היינו ההיא דהשוחט. א"כ סובר ב"ה דלכתחלה שרי משום שמחת יו"ט א"כ ברייתא בוודאי אתי' כב"ה דב"ש במקום ב"ה אינו משנה. וכמ"ש התוס' ד"ה ואם איתא וכו'. וכיון דלכתחילה שרינן משום שמחת יו"ט בוודאי אין לחלק בין ספק לוודאי וכנ"ל ואי סובר דבדקר נעוץ ן ליכא איסורא כלל ואין אנו מוכרחים לומר מוחלפת השיטה די"ל כתירוץ הש"ס שם בדף ו' א"כ סובר ב"ה דלכתחילה אסור רק משום מצות כיסוי התירו. א"כ פשיטא דאין לחלק בין ספק לוודאי כיון דליכא איסורא כלל. ומסיק הש"ס אפר כירה דעתו לוודאי ואין דעתו לספק דהיינו דלעולם דסובר דבדקר נעוץ ליכא איסורא ואין מוכרחים לומר מוחלפת השיטה א"כ סובר ב"ה דלכתחלה אסור רק בדעבד התירו משים מצות כיסוי ויש לומר דווקא בוודאי מצוה התירו מוקצה אבל לא בספק מצות כיסוי התירו מוקצה והבן זה מאוד והוא כפתור ופרח בעזה"י:
ועוד נ"ל לפרש הסוגיא לדעת התוס' ולסלק התימא שני' שתמה בעל פ"י. דהנה בלא"ה צריך להבין בתוס' ד"ה אמר ר' יהודא וכו' שהביאו הירושלמי דאם שחט שרי לכסות משום מצות כיסוי ואע"פ דאיכא איסור מוקצה וצריך להבין דהא בעינן דקר נעוץ דאל"ה אסור משים מוקצה כמ"ש התוס' ד"ה ואינו וכו' הרי דלא התירו איסור מוקצה. וצ"ל כמ"ש הרא"ש והמהרש"א דלעיל בעינן דקר נעוץ דאי לא"ה איכא תרתי איסורא ולא התירו איסור מוקצה ואיסור גומא. לכן בעינן דקר נעוץ אבל הכא באפר כירה ליכא אלא איסור מוקצה לחוד והתירו משום מצות כיסוי ע"ש ברא"ש ומהרש"א. וצריך להבין דאם באפר כירה ליכא איסור גומא היכא קאמר הש"ס ספק מ"ט לא דקא עביד גומא הא באפר כירה ליכא גומא. וכבר עמד בזה בעל פ"י ע"ש וצריך לתרץ כמ"ש בעל פרי חדש בא"ח סי' תצ"ח וזה דבריו דה"ק לספק מ"ט לא דקא עביד גומא משום דע"כ מיתוקמא בגוונא דעביד גומא דהיינו תחוח באמצע וודאי נמי עביד גומא ע"ש ולפי"ז יש לפרש כוונת הש"ס אפר כירה דעתו לוודאי ואין דעתו לספק דהיינו דמיירי באפר כירה שבאמצע תחוח וסביב קשה דשייך גומא א"כ זה הכוונה אפר כירה דעתו לוודאי וליכא אלא איסור גומא לחודא והתירו משום מצות כיסוי משא"כ לספק אין דעתו ואיכא ג"כ איסור מוקצה ולא התירו תרתי איסורא איסור גומא ואיסור מוקצה ולעולם ספק מצוות כיסוי לוודאי מצות כיסוי מסתבר להש"ס להשוות להדדי דהתירו חדא איסורא ולא תרתי רק משום דאפר כירה אין דעתו לספק איכא תרתי איסורא איסור גומא ואיסור מוקצה ודו"ק:
ועתה נבאר שיטת רש"י ז"ל בשמעתין דר"שי ז"ל כתב ד"ה והא קא עביד כתישה וז"ל לר"י פריך דאמר והוא דאיכא דקר נעוץ אלמא טעמא דמתניתן לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את לא תעשה כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה וכו' וצריך להבין דעת רש"י דמ"מ מאי קושיא לר' יהודא דילמא ר"י ג"כ ס"ל דעשה דוחה לא תעשה אלא שכבר פריך הש"ס הא לא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וקאמר הש"ס דלמא בהדי' דכתיש קא מכסה א"כ י"ל דר"י סובר ג"כ עשה דוחה לא תעשה רק באיסור חפירה לא הוי בעידנא רק לענין איסור כתישה י"ל בהדי דכתיש קא מכסה ומאי פריך לר"י וכבר עמדו בזה בעל פ"י וצל"ח והניחו בקושיא. ומה שנלענ"ד די"ל בדעת רש"י. דהנה הא דקאמר הש"ס היכא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה נראה לי ברור דלא נאמר דברים הללו אלא היכא דלא הוי אתחלתא דמצוה כלל בעידנא דמעקר לאו אבל היכא דהוי אתחלתא דמצוה בעידנא דמעקר לאו אף דעיקר גמר מצוה הוה לאחר דמעקר לאו מ"מ כיון דהוי אתחלתא דמצוה בעידנא דמעקר לאו שפיר דמי. ונראה לי להביא ראי' לזה מהא דאמרינן שבת קל"ג מתקיף לה ר"פ אומן לימא להו אנא עבידת פלגא דמצוה ואת עביד פלגא דמצוה ע"ש בפי' רש"י אלמא חזינן לענין מילה דניתנה שבת לדחות אצלה משום דגמרינן מקרא אף דמל ולא פרע כאילו לא מל ועיקר המצוה נתקיים בגמרה מ"מ שפיר דמי לעשות חבורה. כיון דהוה התחלתא דמצוה. וה"נ לענין עשה דוחה לא תעשה לא בעינן דלהוי ממש בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה רק כיון דאתחלתא דמצוה נעשית בעידנא דמעקר לאו אף דעיקר המצוה נתקיים לאח"כ שפיר דמי. ויש לעיין בסברא זו בהרבה מקומות. ומצאתי להגאון בעל טורי אבן בחגיגה דף ד' כעין סברא זו. מעתה אני אומר דהא דקאמר הש"ס לענין כיסוי הדם דלא הוי בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה זה שייך לענין אפר שלמעלה דהא קימ"ל וכסהו באפר דצריך לכסות באפר מלמעלה ומטה א"כ לענין אפר של מעלה בעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה כלל דהא העשה הוא אח"כ לכסות דם מלמעלה מהאפר שנעשה אבל לענין אפר דלמטה שייך שפיר בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה דהא כך מצותו דיתן מתחלה עפר למטה ואח"כ דם וע"ז עפר א"כ הוי אתחלתא דמצוה שהתחיל לחפור שיהי' עפר תחוח ויתן עליו דם ולדעת כמה פוסקים ביו"ד סי' ך"ח דאפילו הי' אפר תחוח צריך שיזמין בפה את האפר אלמא דחזינן דהאפר שנותן מלמטה הוי התחלתא דמצוה. א"כ י"ל דלענין האפר מלמטה י"ל בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה. מעתה י"ל בדעת רש"י דרש"י סובר דהשקלי וטריא של הש"ס אם לענין כיסוי אמרינן עשה דוחה ל"ת או לא. מחמת דלא הוי בעידנא זה שייך לענין אפר שלמעלה אבל לענין אפר דלמטה י"ל דמותר לחפור דהוה בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה. ועפי"ז מיושב דברי רש"י דכאן. דהנה הפוסקים נחלקו לר"י דשרי בדקר נעוץ אי שרי בכמה דקרות או לא והמ"א בסי' תצ"ח כתב דלדעת הסוברים דדקר נעוץ משום הכנה סגי היכא שנעץ דקר מבע"י על כמה דקירות כיון דכבר הי' הכנה ולדעת הסוברים דבעינן דקר נעוץ כדי שלא יהי' צד רמז חפירה אפילו בעפר תחוח לא סגי בדקר נעוץ לחודא על כמה דקירות ע"ש ודברי טעם הם והנה רש"י ז"ל סובר בהדיא דף ט' ע"ב ד"ה דילמא ע"כ לא קאמר ב"ש וכו' שדקר נעוץ דבעינן כדי שלא יהי צד רמז חפירה אפילו בעפר תחוח ע"ש בלשונו וכיון שכן סובר רש"י דר"י אינו מתיר אלא דקירה ראשונה ותו לא א"כ שפיר הוכיח רש"י דלר"י אינו סובר עשה דוחה ל"ת. דאם תימה דסובר כן ל"ל לאוקמ' בדקר נעוץ דהא משום עפר של מטה יכול לחפור והוה בעידנא כמ"ש לעיל א"כ באותו דקירה יהי' ג"כ על עפר שלמעלה דהא בלא"ה לא שרי ר"י אלא דקירה אחת כמ"ש לעיל. וכיון שכן ל"ל לאוקמא בדקר נעוץ בלא"ה מועיל משים דלענין עפר שלמטה אתי עשה ודחי לא תעשה ויכול לחפור גם לעפר של מעלה כיון דבדקירה אחת הם כמו שחט חי' ובהמה דמבואר דמותר לכסות בדקירה אחת א"ו ר"י אינו סובר דעשה דוחה ל"ת מסע' דיו"ט עשה ול"ת הוא ושפי' פרי' והא קא עביד כתישה:
ולקמן דמשני הש"ס בעידנא דכתש מכסה היינו משום דשם מיירי הש"ס לענין איסור כתישה שפיר משני הש"ס ברווחא טפי אפילו לענין דעפר שלמעלה שייך כן אך לכאורה זה שייך לר' יוסף דקאמר לעיל לב"ש השוחט שבא למלוך אומרים חפור שחוט וכסה שייך שפיר אך לרבה דאמר לעיל אליבא דב"ש דאומרים שחוט תפור וכסה ומפרש הש"ס דלרבה בעינן אל בא דב"ש דיהי' מתחלה עפר למטה א"כ מסתמא ב"ה דקאי על ב"ש מיירי ג"כ שיש לו עפר מלמטה לא שייך מ"ש לעיל בשלמא אליבא דר"י דמיירי באין לו עפר למטה שפיר י ל דיכול לחפור משום עפר של מטה אף דכבר שחט מ"מ קימ"ל ביו"ד דצריך לגרר הדם ויתן עפר למטה ומ"ז הדם וע"ז העפר עיין יו"ד סי' ך"ח אבל לרבה דכבר יש לו עפר מלמטה לא שייך כן וצ"ל דמסתבר להש"ס דר"י סובר כר"י דהילכתא הכי כיון שפסק הרז"ה בס' המאור ועפי"ז נלענ"ד לתרץ קושיות תוס' על רש"י דף ט' ע"ב דהקשה על רש"י דסובר דההיא דתריסין מוחלפת וההיא דהשוחט כדקאי קאי א"כ רבה ור"י יפלגו אליבא דב"ש. ועפ"י זה י"ל לתרץ שיטת רש"י דמשום דמפלוגתא דרבה ור"י נפקותא אליבא דב"ה דלר"י י"ל הטעם דב"ה משום דאתי עשה דכיסוי ודחי ל"ת דב"ה מיירי באין לו עפר למטה א"כ יכול לחפור משום העפר דלמטה אבל לרבה דמיירי ב"ש דיש לו עפר למטה ועלה קאי ב"ה ומודה שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה צ"ל דקר נעוץ מבע"י דלא שייך עשה דוחה ל"ת. ועפ"י זה נלענ"ד לתרץ הסוגיא מה שהקשה בשיטה מקובצת על הא דקאמר זר הש"ס אלא אמר רבה אפר כירה מוכן וכו' וודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת וכו' ויש להקשות כי נחית להך, סברא דאתי עשה ודחי ל"ת אמאי לא ישחוט לכתחילה לב"ה ע"ש באריכות ולקמן נביא לשונו בזה. ועפי"ז מתורץ דרבה לטעמו דמוקי לב"ש דיש לו עפר מלמטה א"כ ב"ה קאי ג"כ דיש לו עפר מלמטה. א"כ בשלמא לענין כתישה שפיר קאמר עשה דוחה ל"ת דבהדי כתישה מכסה אבל לענין חפירה י"ל דלא הוי בעידנא לכן אסור לכתחילה משום איסור חפירה רק בדיעבד מתיר ב"ה משום דרבי אבא החופר גומא וכו' אף דמדברי התוס' נראה דהי' להם גרסת רבא כמ"ש המפרשים. מ"מ אנן קיימינן לגירסת רבה בזה מדוקדק ג"כ דברי הש"ס דמשני משום דבהדי דכתיש מכסה ולא משני משום עפר שלמטה ונדחקתי לעיל בזה ועפ"י זה א"ש בפשיטות דלרבה קיימינן דיש לו עפר למטה לא שייך זה:
ודע מה שנדחק הפ"י בלשון רש"י הנ"ל דקאמר דהייתי אומר דהטעם משום דאתי עשה ודחי ל"ת והקשה הפ"י דהאיך שייך זה לב"ש דמותר לכתחילה לשחוט בשביל זה ונדחק הרבה פשוט דלק"מ דגם אליבא דב"ש שייך זה כיון דבשעה ששחט לא עביד איסורא ואח"כ כששחט אתי עשה ודחי ל"ת וגם הרב בעל ט"ז בסי' תצ"ח כתב כן אליבא דר"ת דמוחלפת ההיא דהשוחט י"ל טעמא רב"ה משום דאתי עשה ודחי ל"ת והרב פנ"י הרעיש עליו וזה דבריו וכבודו הגדול במקומו מונח דלענ"ד פשוט שלא שייך עשה דוחה ל"ת אלא היכא שכבר שחט. אבל בשוחט. שבא למלוך לא שייך זה וסיים שהוא כשגגה היוצא מלפני השליט בעל הט"ז וכמה הרחיק הרב הדבר עד שחשבו לשגגה. והדבר מבואר לראשונים ז"ל. וז"ל השיטה מקובצת ועוד הקשה הרשב"א כיון דאתי עשה ודחי ל"ת ל"ל דקר נעוץ אפילו אין לו דקר נעוץ ישחוט דהא בשעת שחיטה לא עביד מידי ולבתר שחיטה יחפור ויכסה ותירץ הוא ז"ל דכל שהוא עושה על דעת שידחה הלאו לבסוף ואי אפשר בלא"ה ה"ז כדוחה לכתחילה אבל הרמב"ן אינו סובר כן שכן כתב אין לך במצוה אלא שעתן וכו' וכן כתב הרשב"א ז"ל בפ' המילה דלדעת הרמב"ן ז"ל מותר לשחוט ואח"כ יחפור ויכסה וכו' עכ"ל ועיין בר"ן בפ' ר"א דמילה הרי נתברר מה שחשבו לשגגה דתורת אמת הי' בפיהו של הרב בעל הט"ז ז"ל שכיון שמועתו לדברי הקדמון הגדול הרמב"ן ז"ל..
כתב הרא"ש גבי כוי דאין שוחטין אותו ואם שחט אין מכסין את דמו כתב וז"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחילה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין:
שוחטין לתוך הכלי וכו' והקשה הצל"ח ל"ל להרא"ש האי טעמא תיפוק דהרא"ש פוסק בפ' כירה כרבה דאסור לבטל כלי מהיכנו והכא הרי מבטל הכלי מהיכנו דהדם מוקצה ואפילו לבהמה לא חזי' כיון דצריך הדם למצותו ולענ"ד ליישב דאיסור ביטול כלי מהיכנו כתב רש"י בפ' בתרא דשבת משום דמחזי כסותר כלי ועיין בתוס' כירה מ"ג ד"ה מבטל ע"ש. וי"ל דהרא"ש ג"כ סובר טעם זה א"כ זה האיסור אינו אלא סותר הכלי דאינו אסור אלא מדרבנן משום מקלקל והכא לענין מצות כיסוי מוכח דהתירו איסור מקלקל כמ"ש הרא"ש בעצמו לעיל ולענין ספק מצות כיסוי נמי מוכח דהתירו איסור מקלקל כמו שאמר הש"ס לעיל וודאי כרבי אבא ספק נמי כר' אבא הרי מוכח בהדיא דהתירו איסור מקלקל משום ספק מצות כיסוי. וה"ה לענין ביטול כלי מהיכנו דאינו אלא איסור מקלקל והתירו משום ספק מצות כיסוי. א"כ קושיית הרא"ש שפיר ואין לומר נהי דהתירו איסור מקלקל היינו בדיעבד היכא שכבר שחט אבל לא לכתחלה לשחוט והרא"ש הקשה דישחוט לכתחילה יש לומר דקושיות הרא"ש לשיטת ר"ת שהביאו לעיל דמוחלפת ההיא דהשוחט. א"כ סובר ב"ה דלכתחילה מותר לשחוט אף דאיכא איסורא דמקלקל א"כ ישחוט ג"כ כוי דביטל כלי מהיכנו אינו אלא איסורא דמקלקל. כנלענ"ד נכון ליישב לשון הרא"ש: