תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן נב
בעהי"ת ענין שביתת כלים
שבת דף י"ח ע"א מאן תנא נתינות מים לדיו זה הוא שרייתן אמר ר' יוסף רבי היא וכו'. בחידושי רע"ק איגר שנדפס מחדש מקשה. הא ר"י לשיטתו דסובר דטעמא דב"ש משום שביתות כלים אף בלא עשה מעשה ולס"ד דר"י פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש חייב אף בלא עשה מעשה. א"כ מאי ראי' דנתינת מים הוי שרייתן מדאסר ב"ש מבע"י הא י"ל הטעם משום דאח"כ כשיעשה השרי' בשבת יהי' אסור משום שביתות כלים.
הנה נראה מדברי הגאון ז"ל דאח"כ כשיהי' השריי' ממש יהי' נעש' מלאכ' גמור' ותמי' לי דהא מש"ס לא משמע כן. דהא ר"י סובר דהך ברייתא אחד נותן את האפר וכו' דאפר ממש במידי דלאו בר גיבול ואעפ"כ אינו חייב עד שיגבל. והיינו אף דלא שייך גיבול דהא מידי דלאו בר גיבול הוא מ"מ אינו חייב עד שיגבל דהיינו שיערב וקרי' לי' גיבל עירוב. וכמ"ש התו' והרשב"א בחידושיו לפרש הא דקאמר הש"ס בשבת ך"ג כל השמנים יפים לדיו אבעי' להו לגבל או לעשן האי גיבול לאו דווקא. אלא האי גיבול היינו עירוב בעלמא א"כ הא דקאמר עד שיגבל היינו עד שיערב וכל זמן שלא עירב בשריי' לא נגמר המלאכה ואפשר דסובר דבשרייתו נגמר המלאכה והא דקאמר עד שיגבל פירוש במידי דבר גיבל אינו חייב עד שיגבל. וכ"כ ה"ה בפ"ח מה' שבת לפרש לשיטת הרמב"ם. וכן משמע קצת מדברי התוס'. מדמקשו מלקמן. דקאמר הש"ס לגבל או לעשן. ולא הקשו מאותו סוגיא עצמה דקתני אינו חייב עד שיגבל ור' יוסף מוקי הך ברייתא דאפר דלאו בר גיבול ואעפ"כ קתני עד שיגבל א"ו צ"ל דהתוס' לא קשיא להו מכאן דיש לפרש עד שיגבל קאי על מידי דבר גיבול אינו חייב עד שיגבל וכפי' ה"ה שהבאתי אך האמת נראה דאינו כן ומוכרח לפרש הסוגיא לפום שיטות רש"י ותוס' והרשב"א במידי דלאו גיבול אינו עד שיערב וקרי' לי' גיבול דידי' ובלא עירוב מצד השרי' עצמה לא נגמר המלאכה. דאלת"ה תקשה טובא. דהנה בוודאי היכא דעושה המלאכה והמלאכה נעשה מאיליו חייב חטאת כמו מדביק פת בתנור ונאפה בתנור אף קודם שנאפה אינו חייב חטאת מ"מ אח"כ כשנאפה חייב חטאת וכמ"ש התוס' במנחות דף נ"ו והביאו המ"א בסי' רנ"ב ולית מאן דפליג בזה. דהא קאמר בש"ס פ"ק דשבת באבעי' דרב ביבי התירו לו לרדותו קודם שיבוא לידי חיוב חטאת אלמ' דאיכא חיוב חטאת אף שממילא נאפה בתנור:
וראיתי לבאר מה דנטיית עניות דעתי בזה. מדברי המ"א שם. הנה המ"א שם נסתפק. אם ישראל נתן חטים לתוך הרחיים אי חייב חטאת או לא והביא דברי הסמ"ק וסמ"ג דליכא חיוב חטאת. וכתב ומיהו ממ"ש בסי' שי"ו גבי מצודה בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא הנה המ"א הבין כוונת התוס' בקושייתם שכתבו ואע"ג דבשבת נמי אם פי מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו דעיקר קושייתם כיון דספק הוא אם יצוד אינו חייב חטאת וע"ז תירצו דמ"מ גזרו דבשעת פרישת המצודה יכנוס לתוכה וא"כ בוודאי היא וחייב חטאת אף בדבר דאתי ממיל' כך הבין המ"א כוונת התוס' וכן הביא בשם התוס' בסי' שי"ו אבל במח"כ אין זה כוונת התוס' וכבר ביאר הרשב"א ז"ל בחידושיו דברי התוס' וז"ל הרשב"א. אין פורשין מצודת חי' ועוף. פי' אף על פי שאינו צד בידים. אפ"ה גזרו דדלמא אתי לידי חיוב חטאת לפעמים שבשעת פריסתו ילכד חי' או עוף כדתניא בתוספתא כך כתבו בתוס'. הרי להדיא דהרשב"א הבין כוונה אחרת בדברי התוס' דעיקר קושייתם דלא יהי' חיוב חטאת משים דלא צד בידים ותירצו דבשעת פריסתו ילכד והוי צד בידים ומה דנקטו התוס' בתחלת דבריהם דאינו ידוע אם יצוד אם לאו. לאו דווקא ועיקר כוונתם דאינו צד בידים. א"כ מוכח מדברי התוס' איפכא ממה שכתב המג"א דבדבר דאתי ממילא אינו חייב חטאת אלא דווקא צד בידים:
וקצת ראיה לזה דאם נימא כוונת התוס' כמו שהבין המג"א הי' להם לתרץ כמו שכתבו בדיבר הסמוך דמיירי בחורשין שמצויים חי' או עופות א"ו ז"א חיוב חטאת נהי דבוודאי אתי מ"מ אינו חייב חטאת משום דאינו צד בידים והוכרחו לתרץ ובשעת פריסתו נלכוד והוי צד בידים:
ומה שהביא המ"א ראי' מדברי התוס' במנחות דומיא דמדביק פת בתנור נראה דאין זה ענין לזה דגבי מדביק פת בתנור נהי דמתחלה לא נאפה אלא לאחר שעה מ"מ ממילא נאפה ממעשיו שהניח בתנור ואין כאן התחדשות מלאכה כלל דמיד התחיל המלאכה ואחר שעה נגמר האפי' אבל גבי מצודה דבשעת פריסה עדיין לא נתהווה הדבר כלל רק אח"כ בא העניין של הצידה ונעשה ענין התחדשות מהצידה. אף שהוא גורם לזה. לא הוי אלא גרמא בעלמא ולא עשה מעשה בידים אלא עניין חדש נתהווה ממעשיו שגרמה לזה:
ונ"ל ברורה לזה הסברא שכתבתי מדברי התוס' סוף פ' כירה דף מ"ז ע"ב ד"ה מפני שמקרב את כבויו וכו' דיקדקו שם בדבריהם דאיכא למיחוש שמא יבוא לידי כיבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילות הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים מבואר מדבריהם דהיכא דהניח כלי תחת הנר עם מים אינו חייב חטאת אף שבוודאי יפלו ניצוצות לתוך המים מ"מ הוי דבר דא ממילא דענין חדש נתהוה ובשעה שהעמיד המים תחת הנר עדיין לא נתהוה הדבר כלל ודמיא למצודה:
ולפ"ז נלע"ד ברור לדינא דאם בשעה שנתן הישראל חטים לתוך הרחיים כבר טחן הרחיים בו בוודאי חייב חטאת כיון דכבר טוחן הרחיים ולא נתהוה בזה ענין חדש כי ממילא כשהישראל נותן החיטים לתוך הרחיים ממילא יטחון ודמיא למדביק פת בתנור דהדבר יבוא לגמר מלאכה ממילא אבל אם בשעה שנתן הישראל חיטים לתוך הרחיים עדיין לא טחן כלל ואח"כ נתהוה הענין דרבנן שהתחיל הרחיים לטחונן פטור מחטאת דנתהוה ענין חדש ודמיא למצודה וכמש"כ:
ועכ"פ זה בוודאי היכא דאתי המלאכה ממילא בלי שום התחדשות כלל בוודאי חייב חטאת כמו המדביק פת בתנור דמפורש בהדיא בגמרא דחייב אף כי דמלאכת האפי' נגמר אחר שעה מ"מ חייב חטאת על מה שנתן הפת לתוך התנור כי המלאכה נגמרה ממילא:
והנה אם נימא בהבנת הגאון ר"ע אייגר דמלאכת השרי' נגמרה מאליו א"כ לריבר"י חייב חטאת אח"כ כשישרה ממילא ולא פליגי רבי וריבר"י אלא דרבי סובר דמיד הוא חייב חטאת ולריבר"י מיד אינו חייב חטאת אלא כשישרה ממילא ויהיה נעשה מעשה השריי' חייב חטאת א"כ לא מצינו ידינו כלל בהסוגיא דמאי קאמר הש"ס רבי הוא ולא ר"י בר"י דמאי נפקא מינ' בין רבי לריבר"י כמו דלרבי כיון דנתינתו במים זה הוא שרייתו גזר ב"ש דילמא אתי למיעבד בשבת ויהיה חייב חטאת כמו כן לר"י בר"י דילמא אתי למעבד בשבת ואח"כ כשיהי' מעשה השריי' דהיינו שיהיה נשרה הטיב יהיה חייב חטאת על מה שנתן הדיו לתוך המים דדמיא ממש למדביק פת בתנור דחייב חטאת אחר שעה שנאפה א"ו דז"א לשיטת רש"י ותוס' והרשב"א דלריבר"י דסובר דלא אמרינן נתינתו למים זה הוא שרייתו אינו חייב עד שיערב חמש והיינו דקאמר עד שיגבל וקרי' לי' עירוב גיבול ולפ"ז שפיר הוכיח הש"ס דאתי כריבר"י אינו חייב עד שיגבל דהיינו עד שיערב לא שייך הך גזירה דילמא אתי למיעבד בשבת דגם אם יתן המים לתוך הדיו בשבת לא יבוא לידי חיוב חטאת דגם אם יגמור שרייתו לא יבוא לידי חיוב חטאת לריבר"י עד שיערב בידים ולזה שפיר הוכיח הש"ס דלא אתי' כר"י דלר"י אף אם יתן דיו לתוך המים בשבת לא יבוא לידי חיוב חטאת וממילא לא ק"מ קושית רעק"א ז"ל דגם לטעמא דשביתות כלים הוכיח ר"י דלא אתי' כר"י דלר"י לא שייך שבית"כ דגם אם יגמור מלאכת השרי' אין כאן חיוב חטאת רק שיטת הרמב"ם הוא שיטה חדשה דבמידי דלאו בר גיבול אפילו אם גיבול פטור ולזה הוצרך ה"ה לפרש לשיטת הרמב"ם ז"ל מאי עד שיגבל היינו במידי גיבול אבל במידי דלא שייך גיבול אף אם גיבול פטור והוא באמת שיטה חדשה דחוהו התוס' והרשב"א והר"ן דאדרב' מש"ס משמע דבמידי דלאו בר גיבול טפי חיוב' איכא:
אך קשיא לי לשיטת מרן הב"י בטא"ח סי' שכ"ד דמדייק מברייתא דקתני בדברי ר"י בר"י אינו חייב עד שיגבל דמשמע דאיסורא דרבנן איכא רק ליכא חיוב חטאת וכתב ב"י הא דקתני לקמן דף קנ"ה נותן מים למורסן דאפילו לכתחלה מותר ליתן מים למורסן וכתב הב"י דהיינו מורסן לצורך היום לעוף או לבהמה אבל מידי דליכא צורך כלל איכא איסורא דרבנן ולפ"ז תקשה טובא דקשה דר"י אדרב יוסף דר"י סובר דטעמא דב"ש משום שביתת כלים והקשה התוס' דלפ"ז אמאי מודים ב"ש בטעינות קורה כוונתם דאף דאינו מלאכה דאורייתא מ"מ איכא איסורא דרבנן וכיון דמצווה על שביתות כלים אפילו באיסורא דרבנן שייך שביתות כלים ותירצו דהך אתי' ממילא טפי מכל הנך דמתניתין והיינו דאף דלב"ש היכא דלא עביד מעשה שייך שביתות כלים מ"מ הענ הוי ממילא טפי ולא שייך שבית"כ א"כ קשה דר"י אדר"י דמהיכא הוכיח דמתניתין לא אתי' כר"י נהי לר"י אינו חי"ת מ"מ איסורא דרבנן איכא ושייך שביתות כלים ודיו וסמנים לא הוי כמו ממילא טפי דהא לב"ש באמת הטעם לר"י משום שביתות כלים בשלמא אטעמא דב"ש משום גזירה כמו דאמר סתמא דש"ס אליבא דרבה וכל היכא דלא אתי' לידי חיוב חטאת מודה ב"ש שפיר הוכיח דלר"י דאינו חייב חטאת דמיא לטעינת קורה דמודה ב"ש משא"כ לר"י גופא טעמא דב"ש משום שביתות כלים ואין חילוק אם יש איסורא דאורייתא או דרבנן לטעמא דשבית"כ רק הטעם בטעינות קורת בית הבד דהוי ממילא טפי וממילא בהך דדיו דשייך שביתות כלים אסור אף דליכא אלא איסורא דרבנן ומוכח מזה כדעת הט"ז בסי' שכ"ד דחולק על הב"י וסובר דאפילו איסורא דרבנן ליכא וזה ראי' גדולה
אמנם אין לנו לקיים שיטות מרן הב"י אלא לשיטות הר"ן במשנתינו דסובר דגם לטעמא דשביתות כלים לא שייך אלא באיסורא דאורייתא והיינו מלאכה גמורה איכא איסור שביתות כלים אבל היכא דליכא אלא איסורא דרבנן לא שייך שביתות כלים ולפ"ז אתי' בפשיטות הך דטעינות בית הבד וכיון דליכא אלא איסורא דרבנן דבשבת אי עביד להו לא מחייב חטאת ליכא איסורא דשביתות כלים ואתי שפיר גם לר"י דטעמא דב"ש משים שביתות כלים ולפ"ז נוכל לקיים שיטות מרן הב"י הגם לר"י בר"י דקאמר אין חיוב עד שיגבל דאיסורא דרבנן איכא מ"מ מוכרח דמתניתין לא אתי' כוותי' אף לר"י דטעמא דב"ש משום שביתות כלים מ"מ באיסורא דרבנן לא שייך שביתות כלים וכן משמע מלשון רש"י ז"ל כשיטות מרן הב"י וז"ל רש"י מאן תנא נתינות מים לדיו ואע"פ שלא גיבל הדיו זו היא שרייתן והויא לישה דידי' בהכי ומחויב דהא מתניתין ליכא גיבול ואפליגי בה מבע"י מכלל דבשבת חייב חטאת נראה בעליל דסובר כשיטת מרן הב"י דלר"י בר"י איכא איסורא דרבנן ולהכי הוצרך רש"י להאריך דהוכחת הש"ס דבוודאי בשבת איכא חיוב חטאת ולהכי גזרו ב"ש מבע"י לשמא יעשה בשבת ואיכא חיוב חטאת דלשיטת הט"ז דלר"י בר"י אפילו איסורא דרבנן ליכא הוכחת הש"ס בפשיטות דמאי אפליגי מבע"י הא אפילו בשבת עצמו שריא וזה ברור דלא כהט"ז ז"ל שהרעיש על הב"י ולענ"ד פי' רש"י ז"ל מבואר כדברי הב"י:
ולשיטת מרן הב"י נראה לתרץ קושיית הלחם משנה בפ"ח מה' שבת דהרמב"ם ז"ל שם ה' י"ו כתב ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ול בכיוצא בהם. וביאר ה"ה שיטתו ז"ל דס"ל דלר"י בר"י דבמידי דלאו בר גיבול אפילו כי גביל פטור מדאורייתא רק רבנן אסרוהו וכתב דלהכי מותר בנתינות מים למורסן משום דאפילו יגבל ליכא איסור תורה אלא איסר ד"ס. ולהכי מותר השרי' דאם הי' בגיבול איסור תורה לא הי' חכמים מתירין השרי'. והקשה הלח"ם דלפי"ז למה כתב רבינו בפ"ג מה' שבת ושורין דיו וסמנין עם חשיכה דמשמע דבשבת אסור אפילו שרי' ולפמ"ש י"ל דהא דשרי' היינו במורסן דמאכל בהמה דחזי' לבו ביום. אבל דיו וסמנין איכא איסורא דרבנן בשבת רק בע"ש מותר ואפשר דגם דעת ה"ה כן. דהא דכתב דשרי' מותר קאי על מורסן כמבואר בדבריו אבל במידי דלא חזי' לבו ביום איכא איסורא דרבנן וכשיטת מרן הב"י ואין להקשות למה הוצרך הרמב"ם לכתוב בפ"ג מה' שבת דין דיו וסמנים. כיון דלשיט' הרמב"ם דפסק כר"י בר"י גם ב"ש מודים בזה דשריא מע"ש דאי עביד להו בשבת ליכא חייב חטאת. ז"א דמ"מ הוצרך הרמב"ם לכותבו כיון דבשבת אסור הוצרך הרמב"ם לכתוב דמע"ש שריא כמו שהביא הרמב"ם דין דטעינת קורת בית הבד דגם ב"ש מודה לזה. וזה פשוט. ובזה מיושב היטב הדק מה דהשמיט דין כרשינים דנקט במשנה אין שורין דיו וסמנים וכרשינן והרמב"ם ז"ל השמיט כרשינים ולמ"ש א"ש בטוב טעם. דהא כרשינים הוא מאכל בהמה וכמו שפי' רש"י במתניתן וכמבואר בכמה מקומות א"כ אפילו בשבת שריא לשרות כרשינים וכמו דשורין מים למורסן אפילו בשבת לר"י בר"י דקימ"ל כוותי' ולא הוצרך לכותבו דמע"ש שריא כיון דאפילו בשבת עצמו שריא וזה נכון ולשיטת הלח"מ דבדיו וסמנין איכא איסר צביעה לשיטת הרמב"ם פ"ט מה' שבת ולהכי דווקא מע"ש שריא ולא בשבת פשיטא דניחא דהשמיט הרמב"ם דין כרשינן כיון דשריא אפילו בשבת השרי' ובכרשינים לא שייך צביעה א"כ אפילו בשבת שריא ולא הוצרך הרמב"ם לכתוב דמע"ש שריא וזה פשוט:
אמנם דעת הטור נראה בעיני ברור כיישוב הראשון שכתבתי אליבא דהרמב"ם ז"ל דהטא"ח בסי' רנ"ב הביא ג"כ דמשנתינו דקימ"ל כב"ה דשורין דיו וסמנים. והשמיט כרשינין השנוי במשנתינו וראיתי למרן הב"י בסי' רנ"ב שכתב על מה שכתב הטור שם ולתת שעורים בגיגת לשרותן וכת' מרן הב"י דהוא מדשרי ב"ה במתניתן לשרות כרשינין. ולע"ד עפר אני תחת כפי רגלי אדונינו הב"י לא לזה נתכוון הטור דא"כ הול"ל כרשינים כלישנא דמשנתינו ובפרט במשנתינו נשנית יחד דיו וסמני' וכרשינין ודין דיו וסמנים הביא הטור מקודם לזה והשמיט כרשיני' הנישנת יחד אלא ברור בעיני דהטור כיון בזה כוונה נפלאה דהנה הך דינא שכתב הטור ולתת שעורין בגיגת אין זה דין דמשנתינו אלא הוא שנוי בגמרא דף י"ח ע"ב גיגת נר וקדרה ושפוד מ"ט שריא ב"ש דמפקר להו. ופי' רש"י גיגת שהשכר בתוכו ואי אפשר לשופכו לארץ והשעורין נישרין כל השבת יותר מן ח' ימים והשבת בכלל א"כ הך דשכר א"צ בשב' עצמו א"כ בשב' עצמו אסיר לשרות אף לר"י בר"י דקימ"ל כוות' דמותר ליתן מים למורסן היינו משום דחזי בו ביום למאכל בהמה. אבל מידי דאינו חזיא בו ביום אסור מדרבנן עכ"פ בשבת עצמו רק בע"ש שריא כמו דיו וסמנין ולזה הביא הך דינא דגיגית אף דבשבת אסור בע"ש שריא. וכמו דאתמר בש"ס דשריא לב"ה ואף לב"ש מטעם דאפקורי מפקר אבל דין דכרשינים דהוא מאכל בהמה וחזיא לבו ביום לא הוצרך לכתוב. כיון דאליבא דר"י בר"י דקימ"ל כוות' אפילו בשבת עצמו שריא דדמיא לנותן מים למורסן. ומשנתינו דנקט כרשינין היינו דמשנה אתי' כרבי וכדאוקי בש"ס דס"ל דנתינו' מים זה הוא שרייתן אבל הטור דפוסק כר"י בר"י לא הוצרך להביא כרשיני' כיון דאפילו בשבת עצמה שריא רק דיו וסמנין דבשבת עצמו איכא איסורא דרבנן הוצרך הטור להביא דמע"ש שרי' וזה ברור:
בעיקר מחלוקת התוס' והר"ן דלהתוס' דלב"ש דמוזהר על שביתת כלים גם במלאכה שהוא אסור מדרבנן שייך שביתת כלים. ולהרן דווקא במלאכ' דאורייתא נראה ראי' ברורה לדברי הר"ן מסוגיא דשבת דף קנ"ג ע"ב אמר ר"פ כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור. כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה הרי דאיסורו דבהמתו דאיכא איסור מחמר ואיסור שביתת בהמתו לכ"ע מ"מ במידי דליכא אלא איסורא דרבנן לא גזרו בחמורו ולא עדיף שביתת כלים לב"ש דלא גזרו במידי דליכא אלא איסורא דרבנן. זה נכתב אצלי מכמה שנים וכעת ראיתי בחידושי רע"ק ז"ל שהרגיש בזה ג"כ. עיין עוד רש"י צ"ד ע"א ד"ה מתיר בסוס וכו', מבואר שם ג"כ דבמידי דליכא אלא איסורא דרבנן לא שייך שביתת בהמתו דגבי אזהרה דשביתת בהמה מלאכה כתיב. וע"ש היטב והנ' אין להקשו' לשיטת הר"ן אם נימא כדע' המ"א שהבאתי היכא דישראל נותן חטים בתוך הרחיים לטחון אינו חייב חטאת א"כ האיך קאמר הש"ס הטעם גבי רחיים משום שביתות כלים דהא ליכא חיובא דאורייתא לא קשה מידי דהא באמת טחינה הוא מלאכה דאורייתא ומאבות מלאכות הן. רק דסברת המ"א כיון דהישראל לא עביד מידי רק ממילא נטחן אינו חייב על נתינתן לתוך הרחיים חיוב חטאת. אבל הכלי בעצמה עושה מלאכה דאורייתא דטחינה מלאכה דאורייתא וזה ברור מאוד. ובס'. קרבן נתנאל במח"כ לא דק בזה:
ובעיקר מחלוקת הפוסקים אי הלכה כרבה דס"ל טעם השמעת קול דאפילו לב"ה אסור ליתן לתוך הרחיים מע"ש מטעם השמעת קול או דהלכה כר"י דהך ברייתא את' כב"ש דס"ל שביתות כלים. אבל לב"ה דלית לי' שביתות כלים אין כאן איסור משום השמעת קול וכבר נחלקו הקדמונים בזה הגם שאין קטן כמוני מכריען אמנם תורה הוא וכו' ולענ"ד דיש להכריע לדינא דיש איסור מחמת השמעת קול. והיינו משום השמעת קול איכא זילותא וסברי דבשבת נתן לתוך הרחיי' והוא דבמס' מ"ק דף י"א פריך שם הש"ס על הך משנה דתנן הציר והצנור והקורה והמנעל והמפתח שנשברו מתקנן במועד ופריך הש"ס מהא דעד ימיו הי' פטיש מכה בירושלים ויוחנן כ"ג בטלו. והיינו אף דמלאכת האבוד שריא בחה"מ מ"מ מחמת דאוושא מילתא מיסברו שאינו דבר האבוד. ומשני ל"ק כאן בדנפחי כאן בדנגרי מתקיף לה ר"ח יאמרו קלא רבה אסור קלא זוטר שרא אלא אמר ר"ח לא קשיא הא במגלי הא בחצינו רפפ"א כאן קודם גזירה כאן לאג"ז רא"א הא ר"י הא ר' יוסי דסובר דמותר לעשות דבר האבוד במועד בלא שינוי הרי מצינו דמחמת השמעת קול נתחדש איסור דאם לא הי' השמעת קול הי' מותר כשאר מלאכות האבד דמותר במועד. ומחמת השמעת קול גזרו שלא יאמרו דלא הי' דבר האבוד. וה"נ כיון דברחיים יש השמעת קול איכא למגזר שמא יאמרו דבשבת נתן לתוך הרחיים ולא מבעי' לכל הני אמוראי דשם דסוברים אליבא דאמת איכא בחוש"מ מחמת השמעת קול מכ"ש בשבת ואפילו לתי' ר"א דסובר דלר"י דמלאכת דבר האבוד מותר בלא שינוי ולא חיישינן להשמעת קול י"ל דווקא בחה"מ אבל בשבת חמוה טפי וגוזרין מחמת השמעת קול שמא יאמרו דנעשית באיסורא:
ומאוד תמי' לי לשון הרא"ש בזה שכתב לתרץ אליבא דר"י דס"ל דברייתא כב"ש משום שביתות כלים יותר יש לאוקמא כרבה דמוקי כב"ה ומטעם השמעת קול כתב וז"ל וי"ל דאית לי' לר' יוסף דניחא טפי לאוקמא כב"ש ומשום שביתות כלים דאשכחן בברייתא מלאוקמא כב"ה מטעמא גריע דהשמעת קול מילתא חדתא הוא דלא אשכחן בשום דוכתא עכ"ל ואמאי לא אשכחן בשום דוכתא הא מצינו לענין חוה"מ דנוסף איסור מטעם השמעת קול ולולא השמעת קול לא הי' איסורא וה"נ פשיטא די"ל כן לענין שבת וצ"ע