אור ברסלב
תשובות מהרים סימנים › סימן לח

תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה

סימנים · סימן לח

סימן לז

ה' י"ט למב"י תר"ג שלום לאהו' ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם מ' משה יוסף נ"י רב ור"מ דק"ק מאהלוב

מכתב ידו הגיעני קודם חג העבר ומרוב טרדות העתים לא יכולתי להשיבו. גם כעת טרדות רבות סבבוני בל אוכל השמט. אך מפני כבודו הרמה פניתי מעט לעיין בדבריו ולהשיב בתקנות עגונות. אשר שקדו חז"ל על תקנות ב"י:

על דבר השאלה שבא לפניו בנידון שליח שהביא גט ממרחקים. ובבואו רצה השליח אצל האשה סך מעות בעד הוצאות וש"ד. וכמה אנשים צווחו עליו. בתוך כך כעסי השליח ולקח הגט והרשאה והשליך על השולחן. ואמר בזה"ל האלט אייך גאר מאכט אייך וואש איר ווילט מיט דעם גט איך וויל שון גאר ניט ויצא מהבית. ויש מקום עיגון בדבר. ועלה ע"ד רומע"ל להסתפק אם יש בזה ביטול לשון השליחות ושוב אינו יכול לחזור ולהיות ועיקר יסודו של מעת"ה להסתפק. כיון דקיימ"ל כאביי דגלוי דעתי' בגיטא לאו מילתא הוא ולפי מה שכתב הב"ח ז"ל בסי' קל"ד טעמא דמילתא דג"ד בגיטא לאו מילתא הוא משום דלבתר כתיבות הגט ונתינה ליד שליח מקרי מעשה ואין כח באומדנא וג"ד לבטל כח המעשה כתיבות הגט והנתינה ליד שליח. ואע"ג דכתבו התוס' בריש פרק השולח דכ"ז שלא הגיע הגט ליד האשה לא מקרי מעשה מ"מ נגד ג"ד דאמרינן לאו מילתא חשיב כמו מעשה קצת. ולא אתי כח ג"ד לבטל המעשה. אבל היכא דגילה דעתו קודם כתיבת הגט אמרינן דמילתא הוא. וכעין זה כתב בקונטרס מהרח"ש ז"ל בדיני המודעות דהיכא דהג"ד בא לבטל מעשה שכבר עשה אז לאו מילתא הוא אבל היכא דהג"ד בא לבטל מה שעתיד לעשות אזי מילתא הוא משום דאית לן למימר דמה דעושה מעשה אח"כ עושה אדעתי' מה שג"ד מתחלה. ולפי"ז צידד מע"ל לומר דזה הסברא דג"ד לאו מילתא הוא שייך דווקא גבי בעל דעושה מעשה כתיבת הגט והנתינה ליד השליח. אבל השליח דאינו עושה מעשה רק שלקח הגט מיד הבעל ונתרצה ליתנו לאשתו לא דמי כלל למעשה דבעל שהוא מעשה רב כתיבתו ונתינתו ליד השליח וכיון דלא דמי מעשה זו למעשה דבעל. אין בידינו לומר בלי ראי' דג"ד לאו מילתא. ולפי"ז צידד מע"ל בעובדא דידי' להחמיר דהוי עכ"פ ג"ד ונהי דלא ביטל השליחות בפירוש מ"מ ג"ד הי'. ואפשר דבשליח אמרינן דג"ד מילתא הוא. ושוב פשט מע"ל ספיקו מהא דגיטין פרק התקבל דף ס"ב באשה שעשאה שליח להובאה. ובא השליח להבעל ואמר אשתך עשאני שליח לקבלה והוא אמר הילך כמה שאמרה אפילו הגיע הגט לידה אינה מגורשת משום דמימר אמר דעקר שליח לשליחותו לגמרי. ואמר לקבלה הוינא להולכה לא הוינא. והרי שם לא ביטל השליחות בפירוש אלא דאנן אמרינן דרוצה להיות שליח לקבלה כי סבור הי' שהבעל יכול לעשות שליח לקבלה ואית לן למימר דמ"מ לא בטל שליחותו אם אי אפשר בקבלה יהי' בהולכה דהרי לא ביטל בפירוש שליחות הולכה שלו ואדרבה מתחלה נתרצה להיות שליח להלכה. אעפ"כ אמרינן כיון דגילה בדעתו שרוצה להיות שלית לקבלה אמרינן דביטל שליחות הולכה שלו ועקר לשליחתו. וזה לא הוי רק כמו גילוי דעת דהא לא ביטל השליחות בפירוש. ומזה נשמע דבשליח ג"ד מילתא הוא והאריך מע"ל בזה:

תשובה

לפענ"ד משם אין ראי' כלל דשם אנו דנין על תחילת שליחותו אם נעשה שליח להולכה או לא ורצה הש"ס למפשט דאדיבורה דידי' סמוך מדאמר ר"נ יכול אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת דאדיבורא דידי' קאסמיך דאי אדיבורה דידה קאסמיך מכי מטי גיטא לידה מיהא תגרש וע"ז דחה הש"ס דשאני התם דעקר שליח לשליחותי' דאמר שליח לקבלה הוינא שליח להולכה לא הוינא וכיון דהשליח גילה בדעתו בתחלת שליחותו דרצונו דווקא בשליחות לקבלה. נהי דלא בטלה בפירוש שליחות הולכה דידי'. מ"מ כיון דגילה בדעתו בתחילת שליחותו דרצונו דוקא בקבלה גם הבעל סמך על דברי השליח ולא עשאהו כלל שליח להולכה כיון דחזי' הבעל דרצונו דווקא בשליחות לקבלה גם הבעל לא עשהו שליח להולכה. ולעולם בעלמא אדיבורה דידה קאסמיך ושאני הכא כיון דעקר השליח שליחתו ורצונו דווקא בשליח לקבלה גם הבעל לא עשהו לשליח להולכה אבל בנידון מה דנסתפק מע"ל אם כבר נעשה שליח להולכה ואח"ז גילה בדעתו דאין רצונו להיות שליח להולכה יכול להיות דגילוי דעת לאו מילתא ולא ביטל עדיין לשליחתו. וזה נכון:

ויש לי להביא ראי' ברורה לזה הסברה מהא דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' גירושין הי"ג וז"ל הבעל ששלח גט לאשתו בא השליח ליתנה לה ולא נטלתו אלא אמר בפני עדים יהי' גט זה פקדון אצלך או שאמרה לו הרי את שליח לקבלה, ה"ז מגורשת מספק עד שיגיע גט לידה. ומשיגיע הגט לידה תיגרש וודאי. והוא נובע מסוגי' דריש התקבל גבי לא חזרה שליחות אצל הבעל ע"ש ולענין מה שכתב הרמב"ם משהגיע גט לידה מגורשת כתב ה"ה שפשוט הוא. וכן העתיק בש"ע א"ע סי' קמ"א והט"ז ז"ל בא"ע שם כתב דיש לו תימה רבה על דין זה מה מועיל מה שיגיע הגט לידה כיון שכבר נתבטל השליחות של שליח הבעל במה שניתק משליחותו בשעה שקיבל עליו להיות שליח האשה לקבלה. דהא א"א להיות בפעם אחת שלוחו ושלוחה. א"ו דחזר משליחות הבעל כמ"ש רש"י בהדיא. וא"כ ממי תתגרש בהגעת הגט לידה אח"כ כיון שאינ' מקבלת לא מיד הבעל ולא מיד שלוחו. וזה דומה ממש למ"ש בסי' ק"מ סעיף ח' בעשאתו שליח להבאה ואמר שהוא שליח לקבלה דאמרינן עקרי' שליחתו לגמרי ולא מהני אפילו הגיע הגט לידה. וה"נ ממש הוי כן כיון דלפי דעתו עקר שליחותי' דבעל ונתבטל השליחות כמ"ש רש"י בהדיא. ודחק ליישב דהרמב"ם מפרש דמ"ש בגמרא לא חזרה שליחות אצל הבעל היינו שלא ניתק השליחות של הבעל כלל דהוא לא קיבל דברים דלא כפי' רש"י ומסיים בקושיא דהא איתא ס"פ שני דכל שלא חזרה שליחות אצל הבעל אפילו מטי' גיטא לידה אינו מגורשת. ע"ש דף ד"ד ע"ש הטיב. ולפמ"ש דברי הרמב"ם ז"ל על נכון. נהי דקיבל דברים להיות שליח לקבלה מ"מ לא בטל לגמרי השליחות אלא הוי כמו רק ג"ד בגיטא ולאו מילתא הוא. ועדיין יכול להיות שליח להולכה אם רוצה ושאני התם בסי' ק"מ כיון דבתחלת שליחותו גילה לבעל שרצונו דווקא להיות שליח לקבלה הגם דלא בטל בפירוש שליחות הולכה של האשה. מ"מ שליח להולכה בבעל תלי' מילתא והבעל לא עשהו שליח להולכה כיון דגילה בדעתו שרצונו דווקא בשליח לקבלה משא"כ ההיא דלא חזרה שליחות הבעל כיון שכבר נעשה שליח הבעל אלא שאח"כ עשתו האשה שליח לקבלה אמרינן דג"ד לאו מילתא הוא ועדיין לא חזר משליחות הולכה שלו וכי מטי' גיטה לידה תגרש. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הט"ז על הרמב"ם מהא דס"פ המביא תנינא דקאמר התם דכי אמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית להתם וכי מטי' התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך דפריך התם הש"ס מהא לא חזרה שליחות אצל הבעל דאפי' מטיא גיטא לידה לא מגרשה דשאני התם דהבעל לא עשה אותה שליח להולכה אלא עד דמטית להתם ובבעל תלי' מילתא וכיון דהבעל ביטל בפירוש שליחות להולכה שלו כאשר יגיע להתם מה מקום לומר דמשהגיע הגט לידה מגורשת:

ובלא"ה לא זכיתי להבין קשיות הט"ז כלל כי אף לפי דרכו שמפרש דברי הרמב"ם ז"ל דהרמב"ם מפרש לא חזרה שליחות אצל הבעל היינו שלא ניתוק השליחות של הבעל כלל דהא לא קיבל דברי'. והקשה ע"ז מס"פ המביא תנינא הנ"ל וכמו שזכרנו. ואינו מובן לי כלל מה שייך לומר שם דלא קיבל דבריו להיות שליח לקבלה דהכל בבעל תלי' מילתא כיון דהבעל לא עשה אותה שליח להולכה וביטל שם שליחות להולכה בשלמא בההיא דהרמב"ם ז"ל דהאשה בעצמה בלי ידיעו' הבעל עשהו שליח לקבלה אמרינן דהשליח לא קיבל דברי' ונשאר שליח להולכה אבל היכא דהבעל בעצמו לא עשה אותה שליח להולכה כי מטית להתם מה מקום לזה וצ"ע על הט"ז ז"ל.

ולפי"ז יצא לנו מזה דבוודאי לדעת הרמב"ם מוכח בהדיא דגילוי דעתא בשליח לאו מילתא הוא רק לדעת הט"ז דסובר אפילו מטי' גיטא לידה לא מיגרש מוכח דסובר דגילוי דעתא בשליחות מילתא הוא וכיון דדעת הרמב"ם ז"ל הוקבע להלכה בש"ע סי' קמ"א והאחרונים ז"ל לא דברו כלל מזה וסתמו כוותי' הכי נקטינן להלכה:

והאמת אגיד כי לפענ"ד הי' נרא' אף אם ביטל השליחו' שלו בפירוש בלי ידיעת הבעל אם נתרצה שוב בשליחות הולכה שלו. יכול להיות עוד שליח להולכה כל זמן שלא ביטלו הבעל אף אם הוא בעצמו ביטל השליחות. למה לא יוכל אם נתרצה עוד בשליחות שלו דעדיין נשאר כח הבעל בתקפו שעשהו שליח ומה הוי שביטל השליחות שלו בלי ידיעות הבעל אם נתרצה הרי הוא שליח כמעיקרא. כיון דחזינן דהבעל עשהו מתחלה שליח הרי הוא נתרצה בשליחות הולכה שלו. והאמת אגיד כי חפשתי בראשונים ולא מצאתי שידברו בזה רק בסדר הגט הנדפס איתא בסדר גט שלישי אות ך"ו ישאל אותו עוד אם הוא לעצמו לא ביטל השליחות בין בפני הבעל בין שלא בפניו ויאמר לא עכ"ל. והנה אם בפניו ביטל שליחות שלו יש מקים להקפיד כי מסתמא גם הבעל ביטל שליחות שלו אבל שלא בפניו אם ביטל השליחות אין טעם ברור מה פסול יש בזה. ובאמת מסדר הגט אין לעמוד על דעתו. אי גם בדיעבד הקפיד דמצינו כמה חומרות בסדר הגט מה דבדיעבד אין קפידה בזה כלל. וראיתי במשנה למלך פ"ו מה' גירושין הלכה י"ו שנסתפק אם שליח ראשון מבטל שליח שני אי מועיל. מי אמרינן נהי דיש לו כח למנות שליח מ"מ כולהו מכח בעל קא אתי ואין לו כח לבטל השליח דומיא היכא דמת שליח ראשון דמתגרשת ע"י שליח שני כדאיתא בפרק כל הגט דף ך"ט. א"ד שאני מת מהיכא דביטל השליחות בפירוש וסיים דין זה בספק ומביא תשובת מהר"ם פאדווא בסדר הגט שכתב משביעין השליח שאם נעשה השליח שלא יבטלנו. וסיים דעדיין הדבר צריך תלמוד. והיינו מסדר הגט אין ראי דכמה חומרות איתא בסדר הגט מה דאינו מעכב בדיעבד. ובאמת בדין של המשנה למלך הסברא פשוטה נראה דלא מצי לבטל השליח. כיון דמכח הבעל קאתי. וכמו כן דין זה נראה ג"כ כיון דעדיין נשאר כח הבעל אף אם ביטל השליח בעצמו שליחתו. כיון דעדיין נשאר כח הבעל יכול להיות שליח כשירצה:

ובינותי בספרי האחרונים וראיתי בס' בית מאיר עמד על סדר הגט מהר"י מרגליות וחקר הרבה אם ביטל השליחות בפירוש אם יכול לחזור משליחתו. והביא ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל והט"ז שהבאנו לעיל. וע"ש מה שהאריך ומשמעות דעתו נוטה שיכול לקבל השליחות עוד אף אם בטלו בפירוש כיון דעדיין נשאר כח הבעל. וכתב דלדעתו אינו יכול לחזור כלל משליחתו דהוי דבר האבוד. ומצאתי ג"כ להרב בעל גט מקושר ז"ל בסדר הגט שהאריך ג"כ בזה וסיים דלדעתו הדבר ברור אף אם ביטל השליחות בפירוש יכול לחזור ולהיות שליח כ"ז שלא ביטלו הבעל בפירוש אלא שסיים שקשה לו להכריע בדינים אלו לחומר הנושא ובאמת גם אנכי מיראי הוראה חלילה להקל בדינים אלו אך היכא שהוא מקום עיגון גדול ויש בזה סניפים להתיר וכמו שיתבאר אפשר לצדד ולהקל:

הנה כבודו העיר עוד מה שיש להקל בזה מדברי הרמ"א בעה"ב שאמר לפועל בפני שנים לך מעמדי פטור הפועל בלי מחילה וי"א שאם אמר לו דרך כעס שאינו פטור הרי לדיעה זו כל מה שאדם עושה דרך כעס אינו כלום ואף שאין לדברים כאלה בזמנינו כח בפועל מ"מ נוכל לקחת מזה ראי' כי גם בנ"ד אין דברי השליח כלום. אלא שכבודו חשש לדעת התיח בר"פ ג"פ ובסוף פ' חלק שדחה לגמרי דיעה זו. הגם מי יכריע בין הרים גדולי' אלו. אמנם לא כאשר חשב כבודו שקושיית הת"ח עצומה מאוד. כי לענ"ד יש ליישב ג"כ דיעות הפוסקים אלו כי הנה מה שהקשה מהא דחגיגה דף יו"ד ר"י אומר היתר נדרים יש להם על מה שיסמכו שנאמר אשר נשבעתי באפי וחזרתי הרי בהדיא אף שנשבע באפו בעי התרה. ובזה יפה כתב מע"ל דאצל הקב"ה לא שייך לומר בן דבאדם אמרינן כעסו אנסי' ולא אצל הקב"ה חלילה ופשוט הוא. אמנם יותר הקשיות שהקשה בעל ת"ח אשר חשב כבודו שבשביל זה נדחה דיעה זו לגמרי. ולענ"ד יש לדחותן דמה שהקשה מההיא דפ' ג"פ דקאמר שם אתרי דכהני הוי ומקפדי טובא ומגרשי נשייהו. מוכח דגירושין שאדם עושה בכעסו מהני ולא אמרינן דאין דעתו מיושבת עליו בעת כעסו. בזה כבר כתבתי בחידושי דלא קשה מידי וז"ל בחידושי ולענ"ד נראה בזה דבוודאי דיבור בעלמא אמרינן דעביד לומר דיבור דרך כעס ואינו מכוון שיהי' בלב שלם. אבל מעשה לא תלינן דעביד דרך כעס. ובאמת בשו"ע שם לא נזכר רק מענין מחילה ופשיטא בגט בוודאי מועיל אפילו דרך כעס. עוד נלע"ד דלא קשה מידי ניהו דנימא דהגט אינו מועיל להכשיר מ"מ ריח הגט הוא לפוסלו מכהונה דהא דאדם עושה בכעסו תלינן כמו דאינו שפוי בדעתו ובשוטה גופא היכא דסמי' בידן הגט פסול ופוסל לכהונה עיין בא"ע סי' קכ"א סעיף ב' ועיין ב"ש סק"ג מה שהביא דברי הב"י במה שמחלק בזה בדעת הרמב"ם. וגם בלא"ה לדעת הרבה אמוראי בריש כל הגט אף היכא דהגט בטל מדאורייתא כמו שלא לשמה מ"מ ריח הגט הוא לפסלו מכהונה ואפשר לכוין בזה לשון הרשב"ם ד"ה ומגרשי נשייהו וכו' כדכתיב ואשה גרושה מאשה לא יקחו עכ"ל והוא תמו' למה כתב זאת הרשב"ם אטו עד האידנא לא ידעינן דגרושה אסורה לכהונה אלא די"ל דכוונת הרשב"ם דס"ל דמה שעושה דרך כעס אינו גט מעלייא אבל מ"מ ריח הגט הוא לפוסלו מכהונה. והיינו דהביא רשב"ם הך קרא ואשה גרושה מאישה לא יקחו דמזה דרשינן גיטין פ"ב וביבמות דאפילו ריח הגט פוסל לכהונה ודו"ק:

ואם נימא דמה שאדם עושה דרך כעס הוי כמו אנוס בדבר א"כ יש לדמות להיכא דכופו על הגט שלא כדין דהוי ריח הגט לפוסלה מכהונה כמבואר בגיטין פרק המגרש ובחזקת הבתים דגט מעושה שלא כדין ע"י ישראל פסול ופוסל לכהונה ומה שהקשה הת"ח עוד על דיעה זו מהא דאיתא בש"ע יו"ד סוף סימן רל"ד שכתב שם האשה שבקשה מבעלה שלא יתייחד עמה ובעלה כעס ונשבע שלא ידור עמה חל הנדר ולענ"ד דהנה לכאורה יש תימא יותר דמוכח בהדיא בגמרא דנדר חל ע"י כעס. דאמרינן בש"ס דנדרים דף ט' על שמעון הצדיק מימיו לא אכל אשם נזיר טמא אנא אחד וכו' כדמפרש שם בש"ס שראה נזירות שלו לש"ש. ומפרש שם בש"ס מ"ש אשם נזיר טמא דלא אכל דאתי על חטא כל אשמות לא ליכול דעל חטא אתי' א"ל ר' יונה ה"ט כשהם תוהין נוזרין וכשהם מטמאים ורבין עליהם ימי נזירות מתחרטין בהם ונמצאו מביאין חולין לעזרה ופי' רש"י כשהן תוהין מתפחדין כמו ופחדת לילה ויומם ומתרגמינן ותהית כשהם כועסים נודרין שאינם נודרין לש"ש אלא לשם כעס מנזרין עצמם. הרי מוכח בהדיא דהנזירות ע"י כעס חייל. דהש"ס לא קאמר הטעם אלא דאח"כ מתחרטין ולכן חשש לחולין בעזרה ואף זה כתבו דלא ממש חולין בעזרה אלא כעין חולין בעזרה. א"כ מוכח בהדיא דנדר ע"י כעס חייל. הן אמת דהר"ן והרא"ש לא פירשו כפי' רש"י ז"ל. והיינו דפירשו כשהן תוהין היינו שמתחרטין על עוונותיהם ומהרהרין תשובה בלבם א"כ אין ענין כלל לכעס. אמנם לענ"ד פי' רש"י ז"ל מוכת בהדיא בירושלמי וז"ל הירושלמי סבר שמעון הצדיק בני אדם מתוך הקפדה הם נודרים מכיון שנודרים מתוך הקפדה סופו לתהות מכיון שהוא תוהא נעשה קרבנתו כשוחט חולין בעזרה הרי בהדיא כפי' רש"י דנודרים מתוך כעס לכן נראה לענ"ד בזה דנדרים שאני מענינים אחרים. ובנדרים גילה רחמנא בהדיא דדרך כעס הוי נדר וכוונתי למה דאיתא בנדרים דף ך"ב ע"א מימרא דשמואל אעפ"י שמקיימו נקרא רשע אמר רבי אבהו מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא ויליף חדלה כתיב הכא כי תחדל לנדור וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז ומשמע התם דגז"ש גמורה הוא. וע"ש בפירוש הרא"ש אע"פ דהאי חדלה כתיב באינו נודר מ"מ כיון דכתיב גבי נדר חדלה ילפינן ג"ש. וע"כ הא דנקרא רשע בנודר איירי וכיון דילפינן ג"ש מחדלה דכתיב גבי רשעים שם רשעים חדלו רוגז. הרי גילה לנו התורה דאף ע"י כעס הוי נדר כמו שם דכתיב רשעים חדלו רוגז היינו כעס וזה נ"ל ברור לענ"ד:

הגם דהאי קרא כתיב גבי נדרים ה"ה בשבועות דכל מילי ילפינן מהדדי כמו ידות דלא כתיב בשבועות בהדיא אלא ילפינן מנזירות ונדרים. וכן נדרי שגגות ילפינן משבועות דגילה רחמנא האדם בשבועה פרט לאנוס. וכמבואר בדברי הראשונים ז"ל:

ולפי זה לק"מ קושית הת"ח. דבכל דוכתא אינו מועיל דיבור ע"י כעס לבד בנדרים ושבועות וכמש"ל דגלי קרא דע"י כעס מועיל וממילא מיושב גם מהא דמביא הת"ח מהא דבאפי נשבעתי והדרני בי אף שדחיות מע"ל שפיר הוא. מ"מ נראה דלא נעלם מזה מבעל ת"ח. וכוונתו נראה הגם דאצל הקב"ה לא שייך ח"ו כעס ושינוי רצון ח"ו מ"מ כיון דהתורה דברה בדרך לשון ב"א וכדמצינו בכמה מקומות דדברה התורה לשבר האוזן. וכמו ברוח אפך נערמו מים וכמו בכל דוכתא. וכיון דהתורה דברה כן בלשון אף מוכח דגם אצל ב"א מועיל נדר ע"י כעס ולפמ"ש א"ש הכל. ודו"ק הטיב:

יצא לנו דדין של הרמ"א ז"ל יש לו יסוד גדול ושפיר נוכל לצרף היתר זה באיתתא דא אמנם לענ"ד בלא"ה יש היתר בזה כי נראה אף אם נימא מה שאדם מדבר ע"י כעס שפיר מועיל. מ"מ נראה מה דהשליח כעס היינו שלא רצו ליתן לו ממון כפי מה שחפץ א"כ מה שאמר בזה הלשון האלט אייך גאר טוט אייך וויא איר ווילט מיט דעם גט איך וויל שון גאר נישט. כל הדיבור הזה הי' לזרו העוסקים בהגט שיתנו לו כפי מה שחפץ. וזה דמיא לנדרי זריזין שהתירו בר"פ ארבעה נדרים כיצד הי' מוכר חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע והוא אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל. שניהם רוצים בשלשה דנרים. ומותרים מאליהם בלי שום היתר חכם. וכתבו הראשונים ז"ל ואע"ג דכל דברים שבלב אינם דברים. ואם יאמר הנודר כך הי' בלבי כשנדרתי לא אזלינן בתר מחשבתו. היכא דמוכח מילתא כהכא שכן מדרך כל מוכרים ולוקחים לעשות כן אזלינן בתר דברים שבלב. וה"נ אנן סהדי אם הי' נותנן לו כמו שחפץ לא הי' מבטל שליחותו ודיבור זה מה שמדבר הוא כדי לזרזם להוסיף לו מעות. ואם נתרצה אח"כ בנתינות המעות בוודאי לא ביטל שליחותו מקדם ואזלינן בזה בתר מחשבתו. ואף שבש"ע יו"ד סי' רל"ב מבואר בשם רבינו ירוחם ז"ל דאין למידין מדין נדרי זריזין למקום אחר. מ"מ נראה דהיינו ממש דומה לנדרי זריזין. וגם הוא לסניף לשאר היתרים:

ועוד נראה לי לצדד להקל בזה כי עיקר יסודו של מעכת"ה להסתפק היינו ע"פ סברת הפוסקים דגילוי דעת קודם הגעת הגט ליד השליח מילתא הוא. הגם דכן דעת הרבה פוסקים וכן נראה דעת הט"ז בא"ע סי' קמ"א והביאו הב"ש שם ס"ק צ"ח. מ"מ נראה דלא כ"ע מודים לזה. ומדברי התשב"ץ שהביא הב"י בסי' קל"ד גבי מה שאמר אני מגרש בכח. נראה דפליג על זה הסברא ע"ש הטיב בדברי תשובתו וגם קשה לי לכאורה על סברת מהרח"ש ז"ל דגילוי דעתא קודם אמרינן מה שעשה אח"כ על דעת הראשונה הוא עושה ולכאורה יש לדמות סברא זו להא דאיתא בזבחים דף מ"א ע"ב גבי פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ ר"מ אומר פיגול וחייבים עליו כרת וחכ"א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר ומפרש הש"ס טעמא דר"מ משום שנתן הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה וקסבר ר"מ כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה וחכ"א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר משום דלא אמרינן על דעת הראשונה הוא עושה וקיימ"ל כחכמים נגד ר"מ א"כ לכאורה סתירה לסברת מהרח"ש ז"ל אך יש לדחות דשם כיון דעושה באיסור לא אמרינן על דעת הראשונה הוא עושה אך יש לפקפק בזה דגם זה איסורא הוא לבטל גיטא ויש לעיין בפרט זה הרבה אך אינו נצרך כ"כ לענינינו.

יצא לנו דיש הרבה צדדים להקל חדא אף אם ביטל השליחות בפירוש נראה הסברא דמועיל אם שוב נתרצה בשליחותו וכמו שהארכנו לעיל וחדא משום דג"ד בגיטא לאו מילתא הוא וגם מה שאדם אומר דרך כעס אינו מועיל וגם הדיבור הי' כדי לזרז את העוסקים בגט ודברים שבלב בכה"ג הוי דברים ומזה נראה לענ"ד דיש להקל במקום עיגון אם יסכים עוד גדול אחד בצירוף מעכת"ה:

ידידו דוש"ת יעקב מאיר פאדווא

תוכן העניינים

תשובות מהרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה