אור ברסלב
תשובות מהרים סימנים › סימן לז

תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה

סימנים · סימן לז

סימן לו

לבני חביבי ויקירי המופלג החריף ושנון מ' ראובן זאב שיחי'

הנה עיינתי בדבריך. מה שמצאתי דין חדש בתשובת הרדב"ז בסי' שנ"ט דהעלה דאף לר"א דאמר בריש פ"ש דגיטין אם אומר אני העד השני פסול. דאו כולו בקיום או כולו בתק"ח היכא דאומר בפ"נ כשר הגט אף שידעינן שבאמת הוא העד השני. וסיים שכ"כ הריטב"א בפ"ש דגיטין. ותמהת על זה שבדברי הריטב"א מפורש להיפוך. דאפילו לא אמר אני הוא העד השני אלא שאמר בפ"נ ובפ"נ. ובאו שני עדים והעידו שהוא עד השני אינו נאמן עכ"ל יפה תמה ע"ז. ואפריון נמטי לך שהבאת לנו דין חדש מה שלא מצאתי כעת בדברי האחרונים שיעירו בדין זה. גם נהנתי שנראה מזה שאתה שוקד בעומק הענין לחפש במסתרים. יהי ד' עמך לעמוד על ד"ת ולעיין בהם בהרחבת הלב:

עתה אכתוב מה שנלע"ד לפלפל בדברי קדשם. דהנה לכאורה נ"ל ראי' לסברת הרדב"ז. ובזה יש ליישב הסוגיא ברווחא. דהנה התוס' בד"ה אני הוא עד השני הקשו ומי איכא מידי דאלו אמר בפ"נ ובפ"נ ומשום דקאמר אני עד השני פסול ותרצו בשם ר"י כמש"כ בירושלמי דכי אמר אני הוא עד השני נעשה כנוגע בעדו' דנראה דלכך בא להעיד על חתימות השני כדי שיתקיים חתימתו. וא"ת כיון דטעמא משו"ה ל"ל משום או כולו בקיום הגט וכו'. וי"ל משום דלאו טעם גמור הוא זה אי לאו טעמא דאו כולו בקיום הגט. דאין זה נוגע בעדות ממש. ודבריהם לכאורה נראה דחוקים בתכלית הדוחק כאשר נראה לכל מעיין. אמנם לשיטת הרדב"ז נראה לפרש דבריהם בטוב. והסוגיא א"ש ברווחא דהנה לפי מה שהבין הרדב"ז תחילת דבריהם מה שכתבו ומי איכא מידי דאלו אמר בפ"נ ובפ"נ כשר וכו' קאי באמת היכא דהוא עד השני אעפ"כ היכא דאומר בפ"נ כשר א"כ קשה מאי נוגע בעדות שייך הא יש לו מיגו היכא שאומר אני הוא עד השני. מיגו דאי בעי אמר בפ"נ ובפ"נ והי' מועיל אף שיתברר אח"כ שהוא עד השני. והיכא דאיכא מיגו לא שייך נוגע בעדות כמפורש בסוגיא דקדושין דף מ"ג בסוגיא דשליח נעשה עד. לכן באמת משום הך סברה חידש הש"ס או כולו בקיום הגט או כולו בתק"ח. ואסברה לך טעמא דמלתא. דהנה באמת מצד הדין אין ראוי השליח להיות נאמן כמפורש בריש גיטין דאין דבר שבערוה פחות משנים רק חז"ל הקילו בזה משום עיגונא וד"ת א"צ קיום רק דרבנן אצריכו והקילו רבנן דחד מהימן משום תקנות עגונות. א"כ רבנן לא רצו להקל רק היכא דאומר כתקנתם דהא היכא דאומר ידעתי אינו מועיל לשיטת התוס' בריש פ"ק. וכאן בסוגיא משום דלא רצו חכמים להקל אלא היכי שאומר בלשון שתקנו חכמים. רק קושית התוס' הוא. מה לי זה הלשון בפ"נ או אני הוא עד השני והאיך יעשו חכמים דבריהם כחוכא ואיטלולא כיון דאין הפרש בין זה לזה בשלמא היכא דקאמר ידעתי כתבו התוס' בריש גיטין דבידעתי אינו מדייק כ"כ כמו היכא שאומר בפ"נ. א"כ יש בדבר טעם לומר דלא הקילו חז"ל. רק היכא שאומר כתקנתם. משא"כ היכא שאומר אני הוא עד השני בוודאי מדייק טפי מהיכא שאומר בפ"נ ובפ"נ. כיון שהוא בעצמו העד. זו היא קושית התוס'. וע"ז תירצו דחשיב נוגע בדבר. א"כ גרע טפי מהיכא דאומר בפ"נ ובפ"נ דל"ש נגיעה. אך דיש להאמינו במיגו דאי בעי אמר בפ"נ. וע"ז אהני לן הך סברא או כולו בקיום הגט או כילו בתק"ח כיון דלא אמר כתיקון חז"ל שוב לא רצו חכמים להאמינו אפילו במיגו. כיון דמצד הדין אין ראוי להיות נאמן אלא מצד תקחז"ל דהקילו משום תק"עג. ובכה"ג היכא שאומר אני הוא עד השני דהוא לא דמייא לתקנות חז"ל שוב לא רצו חכמים להאמינו אפילו במיגו דל"ד לתקחז"ל וזה ברור ת"ל בסברא ישרה והסוגיא א"ש ברווחא א"כ מזה סייעתא לשיטות רדב"ז ז"ל דלשיטות הריטב"א ליכא לפרושי הכי דהא אין לו מיגו דאינו נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ. היכא שהוא עד השני:

אמנם אחרי העיון יש לפרש הסוגיא אף לדעת הריטב"א. דהנה הא דאינו נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ היינו היכי שנתברר לנו שהוא עד השני אבל כל זמן דלא ידעינן שהוא עד השני נאמן לומר בפ"נ א"כ יש לומר מיגו דאי בעי לא הי' אומר שהוא עד והי' א אומר סתם בפ"נ ובפ"נ דהי' נאמן. ואין לומר דלאו מיגו הוא דירא לומר בפ"נ ובפ"נ דיתברר אח"כ שהוא עד שני ולא יהי' נאמן וגם יהי' נתפס קצת בשקרן דל"ש כ"כ בפ"נ ובפ"נ כיון דהוא בעצמו עד השני ז"א דמוכח בש"ס דזה חשיב מיגו מעליא דהא בש"ס כתיבות דף י"ט ע"א ד"ה מודה בשטר שכתבו כו' הקשו התוס' מ"ט לא מהימן במיגו דמזוייף ותירצו דירא לומר מזוייף פן יכחישהו וליכא מיגו א"כ לדידן דקימ"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אלמא דחשבינן מיגו מעליא דאי בעי אמר מזוייף א"כ גם בכאן יש לו להשליח מיגו דאי בעי אמר בפ"נ ובפ"נ ולא יאמר שהוא עד השני וצ"ל ג"כ דמיגו אינו מועיל כיון דלא הוי כתקנות חכמים א"כ יש לפרש הסוגיא לשיטות הריטב"א כמו שפרשתי לדעת הרדב"ז:

ובאמת בלא"ה נראה דקושית התוס' על דברי ר"א נראה דהוא לשיטתם דווקא דלשיטת רש"י בסוגיא אין זה קושיא וכמו שאבאר דהנה בפשיטות נראה דלכאורה מאי קשיא מי גרע מהיכא שאומר בפ"נ ובפ"כ כיון דלא הוי כתקחז"ל אינו מועיל דחז"ל תקנו דווקא בלשון בפ"נ ובפ"נ וכבר כתבתי להסביר דבריהם כיון דאין נפקותא בלשון זה כזה הוא גופא קשיא מ"ט לא יועיל ונראה מילתא דחכמים כחוכא ואיטלולא כיון דבאמת זה הלשון אני עד השני מועיל ממש כמו בפ"נ ובפ"נ ונראה דזה שייך לשיטתם דלעיל דכתבו לפרש קושיית רבא וקושיית ר"א מי איכא מידי דאלו אמר חד מהימן והשתא דאיכא תרי פסול וכן קושית ר"א מי איכא מידי דאילו מסיק הוא לכולא דבורי' אף דלשיטתם ידעתי אינו מועיל לרבא מ"מ קושיית הש"ס כיון דאילו איהו מסיק לכולא דיבורי' ואמר גם בפ"נ כשר וכי איכא אחר בהדי' ומעידין שמכירין החתימה נמי אין לפוסלו דלא גרע אותו עדות משאם הי' אומר בעצמו בפ"נ אלמא דקושיית הש"ס לדמות ענין הקיום אף דלא הוי ממש כתקחז"ל. דחז"ל תקנו דווקא בזה הלשון בפ"נ אבל ידעתי אינו מועיל מ"מ סברת הש"ס היכא דשנים מעידים שמכירין ח"י השני או דהשליח ועד אחד מעידין שהמה מכירין ח"י השני לא גרע מהיכא דהשליח אומר בפ"נ אף שאינו דומה ממש לתקחז"ל כיון דהענין לא גרע ויש בזה עדות מעליא כמו תקחז"ל קנו לומר בפ"נ ובפ"נ סברת הש"ס בזה דלא מגרע נאמנותו ולכן שפיר קשיא להו להתוס' דאמאי היכא דאומר אני הוא עד השני אינו מועיל דלא גרע מהיכא שאומר בפ"נ בשלמא בידעתי איכא טעם כמו שכתבו התוס' בריש גיטין דלא דייק כ"כ משא"כ היכא דאמר אני הוא עד הב' בוודאי מדייק טפי מהיכא שאומר בפ"נ וכ"ז כ' התוס' לשיטתם משא"כ לשיטת רש"י דידעתי מועיל א"כ קושיית רבא ור"א כפשוטו כיון דאומר לחוד ידעתי מועיל ולמה יגרע היכי דיש ג"כ אחר עמו א"כ לא קשה קושיית התוס' די"ל היכא דאומר אני הוא עד השני כיון דלא דמייא לתקחז"ל לא רצו חכמים להאמינו מטעם או כולו בקיום הגט או כולו בתקנות חכמים בשלמא לעיל שפיר מקשה דלא גרע היכא שאומר לחוד ידעתי מהיכא שיש אחר עמו דאינו מועיל ובאמת לשיטת רש"י צריכין לחלק הגם דידעתי מועיל ואני הוא עד השני אינו מועיל דידעתי הוא בכלל תקחז"ל דמקיים הגט מה שאין כן היכא דאומר אני הוא עד השני אינו מעיד על קיום רק על גופו של גט ודו"ק:

ועתה אה' בני אני בא בדבריך קצת מה שכתבת לדחות סברת הרדב"ז במילי דסברא. והוא גם שאומר בפ"נ ובפ"נ ג"כ הוא מעיד על עיקר הגט והבאת ראי' לזה מהא דמבואר בכתובות ך"א. ואי ליכא אלא חד יכתוב ת"י אחספא ושדי' לי'. ולמה לא תקנו שיאמר בפירוש על כת"י הוא מעיד ויצטרף האחר לקיים חתימתו ויכול אז גם להצטרף לקייום חתימות יד העד הג'. א"ו דגם בזה אמרינן דעל הדבר הוא מעיד:

אהובי בני דבר זה מבואר ברא"ש במקומו הראי' ותמהני עליך שלא עיינת בזה. אמנם מה שרוצה ג"כ לדמות דבר זה דאף דאומר בפ"נ כיון דהוא באמת עד השני הוי כמעיד על עיקר הגט והוי כאומר זה ח"י ועל השני מעיד על כ"י ומאי דקא מסהיד בהאי לא מסהיד בהאי יש לדחות. דבכאן שאני דעיקר בעינן דלהוי דמיא לתקחז"ל כי בכאן הקילו משום תקע"ג להיות עד אחד מהימן רק אני הוא עד השני לא דמיא לתקחז"ל וכיון שאומר בלשון שתקנו חז"ל אף דהענין הוא דמעיד על גוף הגט מ"מ מועיל דשייך בזה תקחז"ל כיון דמעיד בלשון שתקנו חז"ל וכן משמע בלשון הרדב"ז למעיין שם ועוד מה שכתבת לתרץ קושיית התוס' הוא מילי דסברא.

אהובי בני הנה כעת עוסקין אנחנו במס' קידושין ת"ל בעיון ראיתי לכתוב לך קצת דברים מחודשים בעזה"י ותעיין בהם הטיב ותמצא נחת. דף ח' ע"א בתוס' ד"ה מנא אמינא לל"ק מייתי ראי עיין הטיב במהרש"א ובמקנה בתוס' ד"ה אף שוה כסף ע"ש הטיב מה שהשיג על המהרש"א ופירש כוונת התוס' בדרך אחר ע"ש שהוא דחוק ובפרט מה שחידש בעל המקנה ז"ל דהתוס' סברי דבכל דהו היינו דאומר בפירוש בכל דהוא אבל מסתמא לא הוי בכל דהוא דבר זה נגד הראשונים הרשב"א והר"ן והרא"ש דסתם הוי כמו שאומר בכל דהוא. והדעת נוטה כן. לכן נלענ"ד בכוונת התוס' בוודאי מה שהשיב בעל מקנה על המהרש"א דנראה מדבריו דתוס' סברי ג"כ סברת רש"י דהא בכל דהוא לא פליגי היינו בידעינן דבציר מפרוטה לא שוי ז"א וכדמוכח בתוס' ד"ה ור"י וכו' גגי שמין את הנייר שכתבו ללישנא דבכל דהו ל"פ ניחא אף דיש שם ספק אם היא ש"פ וכן מוכח ג"כ בתוס' ד"ה אף שוה כסף כו' ע"ש הטיב וכמו שהאריך בזה בעל המקנה רק בהבנת התוס' בעגל זה לפדיון בנו יפה כיון המהרש"א ודבריו ברורים והוא דלפי דעת התוס' גבי קדושין אי אמר בכל דהוא אי יש בו ספק אם יש בו ש"פ מקודשת דסמכה דעתה אם לא יהא ש"פ לא מקודשת זה ל"ש גבי פדיון הבן דהא ברייתא בהדיא בבכורת דף נ"א דיכול ליתן לעשרה כהנים בזה אחר זה ה' סלעים. א"כ זה הסברא ל"ש גבי פדיון הבן דלעולם לא סמיך דעתו דשמא אינו שוה ה' סלעים ויתן לכהן אחר המותר ויהי' מועיל מה שנתן לכהן זה בפדיון הבן א"כ שפיר כתבו התוס' דללישנא קמא מייתי ראי' דללישנא בתרא אף רבה מודה בחמשים ושוה חמשים דלא סמכא דעתי' וזה דמיא לחמשין ושוה חמשין דלא סמיך דעתי' דכהן דשמא יתן הנשאר לכהן אחר ונראה דלפ"ז דל"צ לדחוקי בסיפא עגל זה בת בחמש סלעים לפדיון בני דצ"ל לפרושם דהיינו דנישום מעיקרא. והשתא א"צ לפרש כן וגם פשטא דמלתא לא משמע הכי כמ"ש במקנה דהעיקר חסר מן הספר ולפי זה א"ש כיון דאומר בחמש סלעים לפדיון בני הרי חזיא הכהן שרוצה ליתן לו החמשה סלעים ואין בדעתו ליתן לכהן אתר א"כ שוב דמיא לקדושין דבכל דהוא דסמיך דעתו דאם לא הי' שוה ה' סלעי' לא יהי' פדוי ולכן בנו פדוי דדמי' לכל דהוא והשתא א"ש מה שדקדק בעל המקנה אמאי לא העמידו התוס' לעיל במנא אמינא בכסף מקנתו כו' דללישנא קמא מייתי ראי' ולפ"ז א"ש דזה דמייא לכל דהו דאם לא יהי' שוה פרוטה לא יהי' נקנה העבד שוב דמייא לכל דהוא ושפיר י"ל ללשנא בתרא מייתי ראי' עיין הטיב כי זה ברור ת"ל:

דף ח' בגמרא ת"ר התקדשי לי במנה הנם ע"ג הסלע עיין ברא"ש מחלוקת הגדולים באומר זרוק מנה לים ואקדש אני לך דדעת הגדולים דמקודשת והרא"ש חלק עליהם ע"ש באריכות דבריהם ולכאורה ראי' ברורה לדעתו מדקאמר הש"ס גבי איבעי' דכלב רץ אחרי' מאי בההיא הנאה דקא מצלה נפשה ולא קאמר בפשיטו' דמקודשת במה שנתן הכיכר לכלב א"ו דבזה אין קידושין ומצאתי בחדושי הרשב"א שהרגיש בזה אמנם נ"ל דעת הגדולים דהא הר"ן הקשה בההוא דכלב רץ אחרי' מ"ש מעני דפשיט' לי' להש"ס דאינו מקודשת מטעם כי היכי דמחייבנא בי' אנא מחייבת בי' את והכא מספקא לי' משום דהצלת גופה חשיב הנאה טובא א"כ שפיר הוצרך לסברא זו דאי ל"ה אם היית אומר דמוקדשת מחמת שנתן הככר לכלב עבורה הי' פשיטא דאינה מקודשת משום דנתנה לב להציל נפשה במה דאפשר ונהי דאח"כ צריכה לשלם מ"מ לא נתכוונה לקדושין וצריכה הש"ס לחדש סברא דהנאת הגוף חשיבה טובא ונתכוונה לקדושין אמנם לדעתי יש ראי' לשיטת הרא"ש ודלא כדעת הגדולים מסוגיא דף ה' דקאמר הש"ס לא לכתוב בשטר ותיתי מהנך מה להנך שכן הנאתן מרובין ואם נימא כדעת הגדולים אם אומרת תן ככר לכלב ואקדש אני לך מקודשת מה הנאה שייך גבי קנין כסף בשלמא בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב דאיכא הנאה דמטי' הנאה לאינש דעלמא והיא מקודשת בההיא הנאה מדין ערב אבל בזרוק מנה לים ואקדש אני לך אם נימא דמקודשת מאי הנאה מטי' לידה ואמאי לא נילף שטר מכסף ובאופן זה דליכא הנאה ודוחק לומר דהא דסברי הגדולים דמקודשת בזרוק מנה לים אף דלא מטי' הנאה היינו לבתר דכתוב קנין שטר וחזינן דלא תלי' מידי בהנאה ואם לא הי' נכתב קנין שטר הייתי אומר דבאמת כה"ג אינה מקודשת ז"א דהא סברת הגדולים דהוי כסף כמבואר בריטב"א באריכות וה"ה בעלמא באומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דמחייב אם כן הוא מתורת כסף וכיון דהוא כסף בעלמא הוא ג"כ כסף באשה וצ"ע:

הכ"ד אביך דוש"ת בנ"ח יעקב מאיר פאדווא

תוכן העניינים

תשובות מהרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה