תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן לו
ה' כ"ה שבט ת"ר לפ"ק שלום לידידי הרב המופלג חו"ב השלם המפורסם מהו' שבתי נ"י לאקאטשער
קבלתי פלפולו בסוגיא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם שו"ת ארוכה ובאשתקד הגיעני פלפולו הנעים ולא השבתיו עד כה כי הטרדות רבו עלי ואינני מופנה מכל צד. רק בראותי שמע"ל שוקד על דלתותי אמרתי להשיבו ושערי תשובה לא ננעלו. כעת לא שמתי עיני על הפלפולים שבסוגיא הנ"ל הגם שפלפל קצת בספרי מחמת הטירדא וראיתי להשיבו בדבר ששאל לדינא:
וזה גוף השאלה
שליח הביא גט ממקום רחוק מאוד ובידו הרשאה מקויימת ומחמת הכפלים נמחקה ההרשאה במקצת מקומות עד שלא ניכר יום שלוח כלל. זולת זה הכל ניכר הטיב' זאת ועוד אחרת כי השליח לא רצה ליתן את הגט עד שיתנו לו סך שלשים רוב"כ ונתפשרו עמו שאם יצא הגט בהכשר שיתנו לו עשרים רוב"כ ע"כ השאלה:
תשובה
הנה בענין זה יש שני חששות חדא דהרשאה אינו כהוגן דנמחק שם השליח. והשני יש חשש נוגע בעדות כי השוו עמו שאם יצא בהכשר יתנו לו סך כך וכך הנה בנידון חשש הראשון הדין פשוט ומבואר בש"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ך"ד דאפילו נאבד שטר הרשאה והוא שעת הדחק נותנים הגט בלא הרשאה והשליח נאמן על שליחות לומר שעשאו שליח בעדים כשם שנאמן לומר בפ"נ ובפ"נ. ומקור הדין מדברי הרא"ש בריש גיטין ויתבאר אי"ה בסמוך רק ראיתי שמע"ל חושש בזה לפי מה שהבין הב"י בדברי הרא"ש בסי' קמ"א דכל מקום שאין השליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ כגון בא"י אזי צריך עדות על השליחות ולדעת הפוסקים בסי' קמ"ב שהביאו הרמ"א בסי' קמ"ב דאם יש הרשאה וכתוב בה מי הם עידי הגט מקרי זה נתקיים בחותמיו. וא"צ השליח לומר בפ"נ ובפ"נ. וא"כ בנידן דידן גרע טפי דיש הרשאה הוי כנתקיים בחותמיו ואין השליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ וממילא בעינן עדות על השליחות ושם השליח נמחק וליכא עדות טל השליחות ובזה. דבריו תמוהים לענ"ד ואחז החבל בתרי ראשין. דממנ"פ האיך נימא. אם נימא דהרשאה זאת קאי על גט זה. ממילא הוי כמו שיש עידי שליחות כמו דאמרינן דמקרי גט נתקיים בחותמיו כיון דנזכר בהרשאה עידי הגט ולאן חיישינן דהרשאה זאת נכתב על גט אחר. אלא דתלינן דהרשאה זאת נכתב על גט זה. ממילא ידעינן דהוא הוא השליח כיון דהוא מביא הרשאה זאת. ואם נימא כיון דנמתק שמו אין זה האיש שנזכר שמו בהרשאה והוא משקר והבעל נתן הרשאה לאיש אחר מנא ידעינן דנתקיים בחותמיו דלמא הרשאה נכתב על גט אחר ולא על זה הגט ועוד כיון דאנן נוהגין בכל ענין לומר בפ"נ ובפ"נ. וכמש"כ הרמ"א. וודאי אף לדעת הרא"ש מועיל. אף דלפי דעת הב"י בתירץ אחד דס"ל להרא"ש דהיכא דאין צ"ל בפ"נ ובפ"נ בעינן עידי שליחות. מ"מ אם אמר בפ"נ ובפ"נ מועיל וכמו דאמרינן בגיטין דף ו' ע"ב דבא"י אם אמר בפ"נ ובפ"נ מועיל דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן בי' וא"כ ה"ה בנידן זה דמועיל לענין השליחות רק לענין חמש נשים שאינו נאמנות בא"י נאמנות בחו"ל מטעם דלא מצי מקלקלה לה כיון דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן בה בזה מצינו מחלוקת הקדמונים דבא"י אי אמרה בפ"נ ובפ"נ אי מועיל או לא וסברת הסוברים דמהני משום דאיהי לאו דינא גמירא כי סברה דבא"י אף אי אמרה בפ"נ ובפ"נ אי אתי בעל ומערער משגיחינן בי' וכמבואר בר"ן בגיטין בסוף, פרק שני ובה"ה פ"ז מהלכות גירושין ה"ב אבל לענין אחר לא מצינו כלל חילוק זה ופשיטא דאף בא"י אי אמר בפ"נ ובפ"נ מועיל לענין נאמנות השליח וזה פשוט מאוד לדעתי ומע"ל כתב בפשיטות להיפוך לדעת הרא"ש בא"י אינו מועיל אמירות בפ"נ ובפ"נ לענין השליחות ונתקשה בזה והאריך ולא ידעתי מנ"ל הא והדבר ברור כדפרשנו:
ובעיקר הבנת דברי הרא"ש בזה ראיתי למע"ל שהאריך מאוד ואכתוב הנראה לענ"ד בביאור דעת הרא"ש בזה. הנה הרא"ש ז"ל כתב בריש גיטין אמר בפ"נ ובפ"נ מצי בעל למימר לא שלחתיו אע"פ שאין עדים שעשאו שליח. דכי היכי דהמנוהו רבנן למימר בפ"נ ובפ"נ המנוהו נמי לומר שהבעל עשאו שליח, כיון שהגט יוצא מת"י ולא מצי בעל מכחיש לי' וכן נראה לי מסברא דאי לא מהימן לומר שהוא שליח הבעל נמצא צריך השליח לקיים כתב שליחותו וא"כ למה הוצרכו משום עיגונא להאמין לשליח על קיום הגט כי היכא שיקיים השליח כתב שליחותו יקיים חתימות הגט. אלא וודאי משום דאין עדים מצוין לקיימו האמינו על הכל עכ"ל הרא"ש והנה לדעת הרא"ש יש להסתפק בכוונתו אם נימא דכוונתו דווקא בחו"ל האמינו על השליחות כיון דהאמינו לענין אמירות בפ"נ ובפ"נ האמינו גם השליחות. אבל בא"י דאצ"ל בפ"נ ובפ"נ או היכא שמקיים הגט דא"צ אמירות בפ"נ ובפ"נ לא האמינו על השליחות וצריך עדים שהבעל עשאו שליח. או אפשר דכוונתו דאף בא"י נאמן על השליחות. והא דמדייק הרא"ש בלשונו כיון דהמנוהו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ לאו לאפוקי לומ' דבא"י אינו נאמן על השליחו' אלא דכוונתו דעיק' דסמכינן מה דהגט יוצא מת"י ולכן נאמן על השליחות וכדאמר הש"ס סברא זו בגיטין ס"ד לענין שליש דהא המנוהו. ולכן בחו"ל דהוא גופא לא ידעינן דילמא באמת מזוייף הוא רק כיין דהאמינו על אמירות בפ"נ ובפ"נ דהגט אינו מזוייף וממילא נאמן על השליחות כיון דהגט יוצא מת"י. והנה דבר זה תליא בשני תירוצים של מר"ן הב"י בסי' קמ"א שכתב על דברי הטור שמביא דברי הרי"ף שע"פ הדין א"צ הרשאה בשולח גט ממקום למקום. וכתב שם הב"י שכך כתב הרא"ש בריש גיטין ומביא הב"י דברי הטור בסי' קמ"ב דהרמ"ה כתב דאף בא"י שאין צ"ל בפ"נ ובפ"נ נאמן על השליחות לומר שהבעל עשאו שליח. והקשה הב"י ממ"ש הטור בסוף הסימן בשם תשובת הרא"ש. אם יש עדים ששמעון בנו הי שליח של בעל ול"ל עדים שהי' שליח הרי נאמן בכך ותירץ הב"י בתירץ הראשון דה"ק אם דאם עשאו שליח בעדים היינו דבעינן שיהי' השליחות בפני עדים. אבל מ"מ נאמן לומר שעשאו בעדים ובא להוציא אם השליח גופא מודה שלא עשאו בעדים ובתירוץ השני תירץ הב"י דהרא"ש ז"ל פליג על הרמ"ה וסובר דכל היכא שאין אנו סומכין על דברי השליח שאמר בפ"נ ובפ"נ כגון בא"י או בחו"ל והוא מקויים אינו נאמן על השליחות. ולענ"ד לא קשה מידי קושיית הב"י דשם בוודאי בעינן עדים שעשאו שליח להולכה כי טעמו של הרא"ש דנאמן על שליחותו כיון דהגט יוצא מת"י וידעינן דאינו מזוייף מסתמא עשאהו שליח וכמו דאמר הש"ס בגיטין דף ס"ד לענין שליש. אבל היכא דאין הגט בידו בוודאי אינו נאמן וכדאמר הש"ס שם מי קא נפיק גיטא מתותי' ידי' דלהימנוה ושם בתשובת הרא"ש אין הגט יוצא מתחת שליח להולכה אלא מתחת הזקן שעשהו שליח לקבלה. וכ"ת שיש מיגו להחזיר את הגט לשליח להולכה והי' מועיל אמירתו. דז"א דאם הי' מחזיר לשליח להולכה לא הי' מועיל כלום. כי כבר ביטל הבעל הגט כי הי' סבור שעדיין לא נמסר הגט לידה ולא ליד שליח הקבלה. ובאמת אם הי' אומר השליח שם בעת שהי' מוסר הגט לידי הזקן הי' מועיל. אך המעשה לא הי' כך. כי בעת שלא רצה למסור לה הגט עד שתתן כך וכך זהובים פיתוהו הזקנים ואמרו לו שיתן הגט לידם והם לא יתנו לה עד שיודיע לבנה והוא השליח למי תרצה להנשא. ומסר הגט ליד הזקנים ולא אמר כלום שהוא שלוחו של בעל ושוב בעינן אח"כ עדים על עשיית שליח להולכה כיון שאין הגט יוצא מתחת יד שליח להולכה. ואין בידינו להחזיר הגט להשליח ולומר כעת שהוא שליח הבעל כי בזה יגרע כח הגט כיון שהבעל ביטל הגט וזה ברור.
ומה שנתקשה מע"ל בסברת הרא"ש לתירץ השני של הב"י דבא"י או שהוא מקויים דא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אינו נאמן על שליחותו. ונתקשה מע"ל בטעמא דמילתא כיון דהגט בידו מסתמא נעשה שליח דאל"כ גיטא בידו מאי בעי דלמה ניחוש שיאמר הבעל לפקדון אפילו אם יאמר כן לא הו"ל להיות נאמן ובפרט בשליח שהוא מעיר לעיר דלא שייך הטעם דאם איתא לגירושין לדידה יהבה נהלי'. וכמבואר בתוס' ורא"ש גיטן ס"ד ומסיק מע"ל דהרא"ש לטעמו אזיל דאם הכחיש השלישית אינו נאמן ולהכי בעי ע"ש דשמא יכחיש הבעל השליחות ויטען דממנו נפל הגט והשליח מצאו. והנה מצאתי להרב בעל או"ת בסי' נ"ו שדרך בדברי הרא"ש כדברי מע"ל. אמנם לענ"ד לא כיונו בזה יפה בדעת הרא"ש דהמעיין בתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' יו"ד בתחל' התשוב' שכתב שם מה שרציתי להתיר ליתן הגט שהביא שליח מארץ ישמעאל ואין בידו כתב שליחות והוא אומר בע"פ שהבעל עשאו שליח והבאת ראי' מההיא דפ' התקבל בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין אמר רב חסדא שליש נאמן וע"כ בשאין שם עדים דאי איכא עדים נחזי מאי קא אמרי ואי לאו דכירי הוי כמו שאינן ואע"ג דפליג ר"ה לאו מהאי פליג וש"מ נאמן לומר שלוחה אני ע"כ לשונך. חוץ מכבודך אין ענינינו לכאן כלל. דמה שכתבת שנאמן לומר שלחתי הא תנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו עשאתו שליח ושנים שיאמרו בפני קבל וקרע אלמא דלא מהימן לומר שלוחה אני אם לא שיש עדים שעשאתו האשה שליח. וההיא דר"ח מיירי שיש עדים שעשאתו שליח לקבל גיטה והגט יוצא מתחת ידי השליח והבעל אומר שלא נתנו לשליח כדי שתתגרש האשה בקבלתו אלא לפקדון נתנו בידו עכ"ל.
נראה דהרא"ש אזיל לשיטתו בפסקיו שם שתפס שיטות התוס' דהא דמהימין שליש היינו שיש עדים שעשתה שליח לקבלה והא דפריך ש"ס שם ולהימנו לשליש היינו על עידי קבלה. אבל עידי אמירה בוודאי בעינן:
א"כ ניחא דברי הרא"ש בפשיטות. דהא דשליש נאמן היינו כשיש עדים שהיא עשתה שליח לקבלה אבל הכא בשליח להולכה דלא ידעינן כלל אם נעשה שליח רק עפ"י דבורו אינו נאמן לסברת הרא"ש בא"י או במקומת דאצ"ל בפ"נ ובפ"נ. וכמדומה לי שגם מהרב ב"ש בא"ע סי' קמ"א ס"ק י"ד נשמט סברא זו דאלו הי' עולה על דעתו סברא זו מתשובת הרא"ש לא הי' מקשה שם מ"ש. וא"ל הסוגיא איירי בידוע שהוא שליח להולכה שלה וכן איירי לקמן בזה אמרינן דא"י להכחישו. אבל אם א"י כלל שהוא שלוחו יכול להכחישו. דהא מ"מ שליש הוא א"כ למה יכול להכחישו שלא נתן לגירושין עכ"ל ב"ש והרי הרא"ש בתשובה מחלק בהדיא בזה. הגם לשיטתו קאי הסוגיא בשליח לקבלה מ"מ גם לשיטות הריף דמיירי הסוגיא בשליח להולכה יש לחלק בזה כיון שיש עדים שהיא עשאתו שליח להולכה נאמן יותר השליח מהיכא דליכא עדים כלל שהוא שליח:
והנה לענין הלכה איזה תירוץ הב"י בדעת הרא"ש עיקר האריך מאוד בתומים סי' נ"ו דהעיקר כתירוץ הראשון של הב"י דגם הרא"ש מודה לדינא של הרמ"ה שהביא הטור סי' קמ"ב דגם בא"י נאמן על שליחותו ולי משמע קצת מדברי תשובת הרא"ש הנ"ל דהראש פליג על הרמ"ה וסובר דבא"י אין השליח נאמן על שליחותו כי המעיין בתשובת הרא"ש כתב שם. ומ"ש שמצאת כתוב על ההיא דירושלמי בצריך להחזיקו בפני שנים דנראה דווקא בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אבל בחו"ל כי היכא דנאמן בקיום הגט נאמן לומר שליח אני מדחה שם סברא זו וכתב וז"ל איני יודע מי כתב סברא זו אם הוא בר סמכא כי כבר אמרתי אם הי' מביא כתב שליחות בלי קיום כי היכא דמהמין לומר אקיום הגט לפי שאין עדים מצויין לקיימו ה"נ מהימן אקיום כתב שליחות. שאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שהעדים יקיימו כתב שליחות. יקיימו נמי הגט. אבל להאמינו ע"פ לומר שליח אני כי היכא דנאמן בקיום הגט בזה יש לחלק שבקל אנו מכשירים שטר החתום בעדים דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ת שלא נחשדו ישראל על הזייוף אבל אין להאמינו ע"פ לומר שליח אני מטעם דמהימן אקיום הגט. והאריך עוד בזה וסיום דבריו. אבל דקדקתי ומצאתי מסייע טוב ובר סמכא ר' יצחק בר' אשר ז"ל והביא שם הסוגיא דריש גיטין ופי' שם התוס' דאתויי' בי' תרי היינו דהבעל שלחם דמזה הוציא הך דינא דנאמן על השליחות. וכאשר כתב ג"כ בפסקיו בזה בריש גיטין וכוונתו נראה דאם נימא דאינו נאמן על השליחות ובעי עדים על השליחות שוב א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ. כיון דוודאי הבעל שלחו לא חיישינן שעשה הבעל פסול בגט לקלקלה בידי שמים כמבואר בירושלמי. אלא וודאי דנאמן על השליחות זה כוונתו בתשובה ובפסקיו. ועכ"פ משמע בהדיא דהרא"ש סובר דבא"י אינו נאמן על השליחות כאשר סיום בתשובה שם לקיים הך סברא דכתב מתחלה דלאו בר סמכא הוא ואח"כ חיזק סברא. ובהך סברא מבואר בהדיא דבא"י אינו נאמן על השליחות:
אמנם לענין נידן שאלתינו בוודאי אין כאן בית מיחוש דכבר הסכימו הב"ש שם בדעת הרמ"א שהחליט כפסק הרמ"ה דאף בא"י נאמן על שליחותו וכן החליט התומים בסי' נ"ו כדעת הרמ"ה ופשיטא לפי מנהגא דידן דהמנהג בכל ענין לומר בפ"נ ובפ"נ דמועיל אף לפי דעת הרא"ש אף באופן דא"צ לאמירה דידי' מ"מ מועיל אמירתו לענין נאמנות השליחות וכמ"ש בתחלת דברינו. ודי בזה:
אמנם מה שיש לעיין בנידן זה מה דהותנה עמו שאם יצא הגט בהכשר יטול סך מה והוי נוגע בעדות וכאשר הרגיש מע"ל והביא הנוב"י שכתב בפשיטות דנוגע בעדות כשר לעדות אשה ולדידי יש לעיין בהך פסקא הנה דעת התוס' בריש פ' שני דגיטין דנוגע בעדות פסול לעדות אשה והנוב"י הרגיש בזה וחילק בחילק דק מאוד לענ"ד כאשר הדבר הי' פשוט בעיניו דנוגע בעדות כשר לעדות אשה ולדידי אין ראיותיו ברורים והנה טרם ראיתי בס' נ"ב הרגשתי בעזה"י בראיותיו שהביא אמנם אחר העיון יש לדחותן הנה הנוב"י קמא ריש תק"ע הביא ראי' להכשיר נוגע בעדות אשה דהא אשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי ומי נוגע בעדות יותר ממנה ודחה זאת דסמכינן על אשה דייקא ומנסבא אבל היכא דעד נוגע בדבר הוא אינו מועיל דייק דידה ובמהדורא תנינא בחלק א"ע בסי' קכ"ח הוסיף בזה ידו החזקה וכתב דאף לענין עדות מיתה לא רצה להתיר נוגע בעדות דאין לו ראי' ברורה כ"כ נגד דעת מהריב"ל והמ"ב שמחמירין בזה היינו לענין עדות מיתה שזו צריכה עדות מה"ת וחכמים הוא שהקילו להכשיר קרובים ושאר פסולים ובזה הוא דיש להסתפק אם הכשרו גם נוגע או דנוגע פסול בזה אבל להביא גט אשה ולומר בפ"נ ובפ"נ אשר מדאורייתא א"צ עדות כלל כי העדים החתומים על השטר כמו שנחקרו עדותן בב"ת בזו וודאי נוגע כשר לומר בפ"נ ובפ"נ ובזו ראיתי קושי' כחומה נשגבה כי מי לנו יותר נוגע מהאשה עצמה והרי האשה עצמה כשירה להביא את הגט ובלבד שתאמר בפ"נ ובפ"נ ובזה אין לדחות כמו שדחיתי במיתת הבעל שהטעם משום דייקא ומנסבא. בשלמא במיתת הבעל אין לה שום המלטה להמלט מכל מה שבסופו. מתוך כך דייקא מתחלתו אבל בגט לעולם תוכל להחזיק בדבורה לכן לא מצינן בריש גיטין בנאמנת של שליח לומר יחידי בפ"נ ובפ"נ שיאמר בגמרא הטעם דדייקא ומנסבא אבל אמרו משום עיגונא אקילו בה רבנן וא"כ אין הטעם משום דדייקא ואעפ"כ היא נאמנת אע"פ שהיא נוגעת בדבר וא"כ ה"ה השליח אף שנוגע בדבר נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ ועוד שהרי עבד נאמן להביא שטר שחרורו ולומר בפ"נ ובפ"נ ומה דייקא שייך בעבד ומה חומר יש בסופו אדרבה הוא מכשיר בניו דקימ"ל עבד הבא על בת ישראל הוולד כשר. וא"כ מ"ט נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ ואין לך נוגע גדול יותר מעבד בעצמו ששחרר עצמו מיד רבו אלא וודאי שגם נוגע כשר לעדות אשה:
ולענ"ד אין מזה ראי' דהרי בש"ס דגיטין סוף פ' שני פריך הש"ס הא דצריכה לומר בפ"נ ובפ"נ אשה מכי מטי גיטא לידה אגרשה לה ומסיק הש"ס דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוויי' שליח להולכה וקבלי את גיטך מיני' ועכצ"ל דלא ידעינן כל זאת כי אם עפ"י דבורה דאי ידעינן בעדים שכך אמר לה הבעל שוב ידעינן דהבעל עשאה שליח להולכה ושוב א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ וכמ"ש התוס' והרא"ש בריש גיטין דאי אתוי' בי' תרי ואמרו שהבעל שלחם שוב א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ כיון דידעינן דנעשו שלוחי' אין הבעל חשוד לקלקלה בידי שמים אלא וודאי דלא ידעינן כל זאת כ"א ע"פ דבורה א"כ אין כאן נגיעה כלל דהאי אי בעי לא אמרה כלל שעשה הבעל שליח להולכה היתה מגורשת בלא אמירת בפ"כ ובפ"נ ואדרבה משום אמירה דידה גרעתי' דצריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ועכ"פ חשש נגיעה לא שייך כלל בזה כיון דיכולה לומר שלא נעשה שליח להולכה והיתה מגורשת בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ ועיין בר"ן שכתב שם בסוגיא דקמ"ל מתניתין שאע"פ שאלו רצתה האשה לומר כבר נתגרשתי בגט שבידי לא היתה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ אפ"ה כל שהיא אומרת שנעשה שליח צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ולא מיפטרא במיגו דאי בעי אמרה נתגרשתי עכ"ל הרי כתב בהדיא כמ"ש דאמירתה בזה שאמרה שנעשה שליח להולכה מגרע שבשביל זה צריכה שתאמר בפ"נ ובפ"נ וקמ"ל המשנה דאינה נאמנת במיגו ועכ"פ חשש נגיעה כבר חלף והלך דאי בעי לא אמרה כלל שנעשית שליח להולכה וזה ברור:
וכן מה שהביא ראי' מעבד כוונתו אהא דאמרינן בגיטין דף ח' ע"ב ת"ר עבד שהביא גיטו וכתב בו עצמך ונכסי קנויין לך וכו' וכתב שם רש"י ד"ה עבד שהביא גיטו ממדה"י וצריך לומר בפ"נ ובפ"נ כאשה המביאה גיטה דאמרינן במתניתן אחד גיטי נשים וכו' ומזה מביא ראי' דנוגע כשר דאין לך נגיעה יותר מזו שמשאר עצמו. ולפי מה שכתבתי אין ראי' כלל. דהא כמו דהקשה הש"ס על גט אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשה ולמה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ. כמו כן תקשה על גט שחרור מכי מטי' שטר שחרור ליד' אשתחרר. וצריכין לומר כתירץ הש"ס שאמר שם על גט דאמר לו הרב דיהי' שליח להולכה עד דמטית להתם. א"כ שוב העבד נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ דאין חשש נגיעה כלל כיון דאי בעי העבד אמר דלא נעשה שליח להולכה. ומכי מטי שטר שחרור לידו נשתחרר. וא"צ לאמירות בפ"נ ובפ"נ כמו גבי אשה רק משום אמירה דידי' דאמר בעצמו דנעשה שליח להולכה צריך לאמירת בפ"נ ובפ"נ ושוב ליכא חשש נגיעה כלל וכמו שכתבתי:
ובאמת לא ידעתי טעמו של רש"י מה שכתב על הא דעבד מביא גיטו דכתב לפרש דצריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ דמי הכריחו לפרש כן. לוקי בפשיטות בלא אמירות בפ"נ ובפ"נ והעבד אינו אומר כלל דנעשה שליח להולכה. ועיין ברמב"ם פ"ו מה' עבדים ה"ז. ויש לי מקום ליישב שיטות רש"י אלא שאין להאריך ובסמוך אדבר עוד מזה:
והנה יש מקום לראיות בעל נוב"י לשיטות הראב"ד בהשגת בפ' י"ב מה' גירושין. דסובר דאשה מביאה גיטה צריכה דווקא שיתקיים בחותמיו אע"פ שלא יצא עליו עירעור. ושיטתו ז"ל ביאר הריב"ש בתשובותיו סי' שפ"ה דלשיטתו הא דמקשה הגמרא אשה מכי מטית גיטה לידה נתגרשה. היינו כיון שכבר נתגרשה לפי דבורה בגט זה שוב לא יועיל אמירת בפ"נ ובפ"נ שכבר נגמרו הגירושין ומשני הש"ס דאמרה דנעשית שליח להולכה ע"כ מועיל אמירת בפ"נ ובפ"נ. והנה הריב"ש ז"ל שם רוצה לייחס סברא זו גם לרש"י ע"ש בלשונו והי' נראה להביא ראי' לדבריו דאם נימא כן לא תקשה מה שהקשיתי לעיל על פי' רש"י בהא דעבד מביא גיטו. דשפיר הוצרך רש"י לפרש כן ומבואר הוא למבין. ולשיטות הראב"ד ז"ל יהי' ראיות בעל נוב"י כחומה דבלא אמירה דיד' אינו מועיל כלום הגט אף בלא עירעור ותקיים בחתומיו ואמירה דידה הוא דמועיל דא"צ להתקיים בחותמיו והא היא נוגעת בדבר אלא וודאי דנוגע כשר לעדות אשה. אח"ז ראיתי בה"ה פ"ז מה' גירושין הקשה זאת על שיטות הראב"ד וז"ל דאם איתא דהי' צריך לקיים הגט בחותמיו האיך תהי' היא נאמנות לומר בפ"נ ובפ"נ וכוונתו דהיא נוגעת בדבר. הרי דה"ה הקשה זאת על הראב"ד ז"ל ולשיטות הרמב"ם ורוב הפוסקים ניחא וכמשכ"ל. דהיא אינה נוגעת בדבר א"כ הרי חזינן בהדיא דשיטות ה"ה דנוגע פסול לעדות אשה. ותמהני על הנוב"י האיך הי' ממנו בהעלם דברי ה"ה:
אמנם לשיטות הראב"ד מוכרחים לומר דנוגע כשר לעדות אשה. ומה שהביא ראי' הנוב"י מהא דחמש נשי' נאמנות להעיד בחו"ל אף דלא מצי לקלקלה מ"מ הא נגיעה היא דבוודאי בצרה רצה להפרידה מבעלה בשביל להרבות אהבתה אינו יודע אם זה מקרי נוגע בעדות שוב ראיתי בתשובת רעק"א סי' רכ"ב האריך הרבה בענין טעם חמש נשים דאינם נאמנות אם עיקר הטעם דרוצים לנקום נקם או דחששו בטובת עצמן. והוכיח דעיקר הטעם משום דרוצים לנקום נקם. דאי תימא דעיקר הטעם משום דחששו לטובת עצמן. א"כ אמאי נאמנות בחו"ל נהי דאינה יכולה לקלקלה. מ"מ חששו לטובת עצמן להפרידה מבעלה וע"ש עוד מ"ש בזה ויצא לנו דדברי התוס' וה"ה מפורשים בהדיא דנוגע פסול לעדות אשה וכל ראיות הבעל נוב"י במח"כ בטלים לשיטות רוב הפוסקי' וכמו שבארנו זולת לדעת הראב"ד. יהי' מוכרח דסובר דנגיעה כשר לעדות אשה:
אמנם יש לי דרך חדתא בענינים אלו אשר גם לדעת הראב"ד לא יהי' מוכרח דין זה. דהנה מה שהחליט הנבו"י דבגט לא שייך דייקא ומנסבא דמשום זה הוכיח דנגיעה כשר בעדות אשה. מדהיא נאמנת להביא גט ולומר בפ"נ ובפ"נ דבשלמא במיתה דהיא נאמנת לומר מת בעלי דסמכינן על אשה דייקא ומנסבא. אבל בגט אשה לא שייך דייקא ומנסבא. דהא לא אמרינן טעם זה בגיטין אלא משום עיגונא אקילו בה רבנן ולא קאמר הטעם משום דייקא ומנסבא. אלא ע"כ דבגט לא שייך דייקא ומנסבא. דבשלמא במיתה אין לה שום המלטה להמלט מהא דמחמירין עלי' בסופה דהרי הבעל בא לפנינו. אבל בגט לעולם תוכל להחזיק בדבורה. הנה דבריו לכאורה ברורים ומוכרחים דע"כ דבגט לא שייך לומר דייקא ומנסבא כמו במיתה. ועיין בהרשב"א בחידושיו בריש גיטין. אמנם לפענ"ד יהי' מוכרח לשיטות הרמב"ם ורוב הפוסקים דלפי האמת גם בגט אמרינן דייקא ומנסבא כמו בעדות מיתה:
דהנה לכאורה יש לתמוה טובא אמאי דלא אמר הש"ס בגט דייקא ומנסבא. וע"כ צ"ל כסברת הנוב"י דבגירושין יכול להחזיק דבורה ויש לתמוה ע"ז מגמרא דכתובת דף ך"ב ע"ב קאמר שם רבא לעולם תרי ותרי נינהו וראה ר"י דבריו של ר' מנחם בר"י בגירושין ולא במיתה מ"ט מיתה אינה יכולה מכחשתו גירושין יכולה מכחשתו ופריך הש"ס מי חציפא כולי האי והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעל' גרשתני נאמנות חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה. ומשני הש"ס ה"מ היכא דליכא עדים דמסייע לה אבל היכא דאיכא עדים דמסייע לה מעיזה ומעיזה. א"כ חזינן בהדיא דסברת הש"ס לדמות גירושין למיתה דגם גירושין אינו יכולה להכחישתו כמו מיתה אם לא היכא דאיכא עדים דמסייע לה מעיזה והנה לשיטות רוב הפוסקים בעד אחד דמסייע לה לא אמרינן מעיזה. ועיי' ב"ש בא"ע סי' קמ"ב ס"ק פ"א. א"כ תקשה אמאי לא אמרינן דייקא ומנסבא בגט כמו במיתה דהא בש"ס מדמי להדדי והכא ליכא דמסייע כ"א עד אחד. ואינה יכולה להעיזה. ואין לתרץ תמי' הנ"ל דהא בכתובת שם צ"ל דהש"ס קאי אפילו שלא בפניו אינו מעיזה דאל"ה לא פריך הש"ס מידי והאמר ר"ה וכו' דהא לע"ע אין הבעל לפנינו. והאיך נוכל לסמוך ע"ז לע"ע אלא עכצ"ל דהש"ס שם קאי למ"ד אפילו שלא בפניו אינה מעיזה. וא"כ ניחא הסוגיא דגיטין דקאי אליבא דהלכתא דקימ"ל שלא בפניו מעיזה. וא"כ להכי לא סמכינן על דייקא ומנסבא דז"א דהא אחר שתירץ הש"ס בדין הוא דלא לבעי כלל דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן דמי ורבנן הוא דאצרכו. והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. ופריך הש"ס האי קולא חומרא דאי מצרכת לי' תרי לא אתי בעל ומערער ופסול לי' חד אתי בעל ומערער ופסיל לי', וע"ש בתוס'.. א"כ כיון דמסתבר לי' להש"ס דבלא אתי בעל ומערער שפיר סמכינן ע"ז משום עיגונא רק היכא דאתי בעל ומערער ע"ז יש לנו לסמוך על הא דדייקא ומנסבא דבפני הבעל אינה יכולה להעיזה. ולכאורה הי' נראה ליישב תמי' זו לפמ"ש התוס' ב"מ דף י"ח ע"ב ד"ה אין הבעל מודה לא יחזיר אע"ג דנאמנת לומר גרשתני הכא אינה נאמנת דמעיזה פני'. כיון דהגט מסייע לה עכ"ל. וה"נ י"ל דיכולה להעיזה כיון דהגט מסייע לה. אך נראה דלא דמי דשם הבעל אין טוען מזוייף אלא ממנו נפל. וכיון שהגט הוא נכתוב שלא בזיוף שפיר יש לנו לומר דמסייע לה הגט. משא"כ היכא שהבעל אומר מזוייף ולא כתבתי גט זה מעולם לא שייך כתב מסייע לה כיון דלפי דברי הבעל מעולם לא כתב גט זה. גם נראה דסברת התוס' אינה מוסכמת להלכה לשיטות הרא"ש בגיטין בסוגי' דשליש דלפי' הרא"ש הא דקאמר שם הש"ס ומודה ר"ה דאי אמרה קמאי דידי לגירושין יהבה נהלי' מהימנא במגו דאי בעי אמרה לדידי יהבה נהלי' ופי' שם הרא"ש דאפילו הגט ביד שליח מהימנא מטעם שאשה אומרת גרשתני נאמנת וכיון דלא מסייע לה אלא שליש לחודא אינה מעיזה ולמה לא לימא דיכולה להעיזה כיון דהכתב מסייע לה. אלא ע"כ דהרא"ש לא סבירי לי' סברת התוס' הנ"ל והדרה התמי' לדוכתא והנה לשיטות הפוסקים בא"ע סי' י"ז דכל היכא שהתחילה להעיזה שלא בפניו שוב אינה נאמנת אח"כ אפילו בפניו דעביד כן להחזיק דבורה הראשין. הי' מקום ליישב קצת התמי' הנ"ל. אך לשיטות החולקים והוא הרשב"א בתשובה. הדרא תמי' לדוכתא.
אמנם אחרי העיון קשיא זו לק"מ דהא בסוף נדרים פליג רבא בהדיא על רב המנונא וסובר דזמנין דתקיף לה גברא מעיזה ומעיזה. א"כ שפיר פריך הש"ס על רבא גופא דסובר הטעם דאין עדים מצויין לקיימו אמאי המנוהו לחד וליכא למימר דסמכא אדייקא ומנסבא. כיון דיכולה להעיזה לא דייקא וסומכת שלעולם תוכל להחזיק דבורה. והוצרכו הש"ס לומר משום עיגונא אקילו בה רבנן ומשום דשליח מעיקרא מידק דייק. אבל לדידן דקימ"ל כרב המנונא דאשה נאמנת לומר גרשתני דאינה יכולה להעיזה שפיר יש לומר דגם בגט אמרינן דייקא ומנסבא דאינה יכולה להכחיש ממש כמו במיתה כיון דהגמרא דכתובת משוה ממש להדדי וכמשכ"ל. ועל רבה דסובר הטעם שאינו בקיאים לשמה בוודאי פריך הש"ס שפיר אף דמסתמא רבה סובר כהילכתא דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה. א"כ יש לומר הטעם דדייקא ומנסבא דז"א כיון דחיישינן דהגט נכתוב שלא לשמו. אמנם האמת הוא שהבעל מסר לו גט זה וכיון דערער הבעל יהי' שהגט נכתב שלא לשמה בוודאי לא סמכינן על דאומרת גרשתני דדייקא ומנסבא דלא תוכל להעיז דזה אינו כיון דהבעל יהי' מודה שנכתב הגט ומסר לשליח רק שנכתב שלא לשמה בוודאי תוכל להחזיק דיבורה שתאמר שהגט נכתב לשמה ולא שייך בזה העזה כיון דהבעל אומר דהגירושין אמת:
וכמבואר ברמב"ם פ' י' מה' גירושין היכא דהבעל מסייע לדברי האשה שוב אינה נאמנת דיכולה להעיזה. וה"נ כיון דהבעל יהי' מודה בעיקר הגירושין שוב תוכל להעיז וזה ברור:
והנה לא אמנע מלהודיעהו מה שיש לי' תמי' גדולה בסוגיא דכתובות שהבאתי דאמאי פריך שם והא אמר רב המנונא. והא מרא דאוקימתא שם בכתובות הוא רבא ורבא פליג בהדיא על רב המנונא וכמבואר בסוף נדרים שהבאתי לעיל. והרא"ש ז"ל בסוף נדרים נסתפק אם רבא פליג באמת על רב המנונא או דחוי' הוא דקא מדחי ואם נימא דרבא פליג על ר"ה וכמו דמסיק הרא"ש ז"ל וכמו דמשמע פשטות הסוגיא בוודאי צע"ג מסוגיא דכתובות שהבאתי. והנה מצאתי בתוס' יבמו' קי"ו העתיקו הסוגיא דנדרים הנ"ל רבה בשם רבא. ובהגהות מהר"י ברלין הרגיש שם דבנוסחאות שלפנינו איתא רבא והי' נראה דהתוס' דהכריחו דע"כ רבה גרסינן מסוגיא דכתובות שהבאתי. אך נוסחאות כל הקדמונים בסוף הסוגיא דנדרים הוא רבא וצע"ג כעת. שוב ראיתי בתוס' זבחים דף ט' ע"ב ד"ה איתבי' רב משרשי' לרבא ע"ש בתי' השני. יש ליישב קצת תמי' זו ע"ש הטיב ודו"ק הטיב:
ולאשר כתבתי סברא חדשה ומילתא חדתא הוא לי דאליבא דהלכתא גם בגט סמכינן על אשה דייקא ומנסבא אמנם נלע"ד דבר זה מוכרח בשיטות הרמב"ם ז"ל ורוב הפוסקים. דהרמב"ם כתב בפ' יוד מה' גירושין ה"ב בא הבעל ועירער ואמר לא גרשתי מעולם וגט שהובא לך מזוייף הוא יתקיים בחותמיו ואם. לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר והובא בש"ע סי' קמ"א סעיף י"ג ומזה משמע דהיכא דהבעל טוען מזוייף צריך קיום מדאורייתא. וכמש"כ הב"ש בסי' קמ"א קמ"ב ופליג על הש"ך שהשיג על תשובת ר' אביגדור ז"ל דהיכא דבע"ד טוען מזוייף צריך קיום מדאורייתא והש"ך ז"ל השיג עליו. והב"ש השיג על הש"ך דנעלמו ממנו דברי הרמב"ם הנ"ל והפוסקים דהביאו דבריו להלכה דמוכח מדבריהם דמדאורייתא צריך קיום היכא דבע"ד טוען מזוייף צריך קיום מדאורייתא. וכבר נתקשו בזה כל האחרונים. דהא בש"ס ריש גיטין קאמר הטעם דלהכי המנוהו לשליח דמדאורייתא א"צ קיים דדבר תורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן דמי משמע היכא דמדאורייתא בעי קיום לא הי' מהימן השליח והא לדעת הרמב"ם והראשונים הנ"ל מדאורייתא צריך קיום היכא דבע"ד טוען מזוייף ואעפ"כ סמכינן על נאמנות השליח. ובספר פני יהושע בגיטין כתב ליישב דאחר דקאמר הש"ס שליח מידק דייק מועיל גם אי מדאורייתא צריך קיום כמו בעדות מיתה הוא דוחק כמו שכתב בעצמו דמשמע מדברי הגמרא דסמך ג"כ על הא דד"ת א"צ קיום דאם הי' צריך קיום מדאורייתא לא הי' סמכינן על הני סברות. וכן כתב בתומים סי מ"ו דמשמע בהדיא מדברי הש"ס דעיקר סמכינן על הא דד"ת א"צ קיום והנה באמת בסוגיא דריש גיטין גופא לא הי' קשה מידי על הרמב"ם דיכולני לפרש דבאמת אי אתי בעל ומערער אין מועיל אמירת השליח בפ"נ ובפ"נ כלום כיון דמדאורייתא צריך קיום ואמירת השליח אינו מועיל אלא היכא דלא אתי בעל ומערער. והא דקאמר הש"ס האי קולא חומרא הוא דאי מצרכת לי' תרי לת אתי בעל ומערער חד אי אתי בעל ופסיל לי'. היינו דזה גופא קושיית הש"ס כיון דאי אתי בעל ומערער צריך קיום מדאורייתא ולא מועיל אמירת בפ"נ ובפ"נ נגד מדאורייתא. וע"ז משני הש"ס כיון דאמר מר בפני כמה ניתנים לו וכו' מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשי' היינו דמסתמא ידקדק השליח הטיב כי ירא לנפשי' ושוב לא חיישינן דאתי בעל ומערער. אבל באמת אי אתי הבעל ומערער אינו מועיל אמירת בפ"נ ובפ"נ כיון דמדאורייתא צריך קיום כך הי' יכולים לפרש הסוגיא דריש גיטין לדעת הרמב"ם וסייעתו. אך עיקר התמי' על הרמב"ם מהך סוגיא דלקמן דף וא"ו ע"ב ואי עבדת אהני דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן בי' ופסקה הרמב"ם ז"ל גופא בפ"י מה' גירושין. ולפי"ז. יקשה אמאי לא משגיחינן בי' כיון דמדאורייתא צריך קיום וכן בספ"י העמיד עיקר התמי' שתמה על הרמב"ם מהך סוגיא דקאמר דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן בי' משמע דמסוגיא דריש גיטין לא קשה דיש לפרש כמ"ש. שוב ראיתי בש"ך בשם הר' אביגדור ז"ל דאי בע"ד טוען מזוייף צריך קיום מדאורייתא וכתב הש"ך דמה שפי' הר' אביגדור דהך דריש פ"ק דגיטין היינו משום דהשתא ליכא הכחשה לא נהירא דהא איתא להדי' בדף וא"ו ע"ב דאפילו אי אתי בעל ומערער לא משגיחינן בי'. וכן הוא עוד בש"ס בסוף פ"ב דגיטין דף כ"ג עכ"ל וע"ש עוד. ולפמ"ש נתיישב לי הטיב שיטת הרמב"ם ז"ל והפוסקים ההולכים בשיטתו. דהא דהוצרך הש"ס להך סברא דמה"ת א"צ קיום ולכן נאמן השליח ולא קאמר הש"ס דסמכינן על אשה דייקא ומנסבא והי' מועיל אפי' בדאורייתא כמו דמועיל בעדות מיתה היינו משום דסוגיא דשם קאי לרבא ורבא גופא לא ס"ל הך חזקה דאין אשה מעיזה א"כ לא שייך דייקא ומנסבא דלעולם תוכל להחזיק דיבורה ולכן הוצרך הש"ס להך סברא דד"ת א"צ קיום ומיירי שלא בפניו. ובאמת אי אתי בעל ומערער לא הי' מועיל אמירתו כיון דמה"ת צריך קיום והא דמבואר לקמן דף וא"ו ודף ד"ג דאפילו אתי בעל ומערער לא משגיחינן היינו אליבא דהלכתא דקימ"ל כרב המנונא דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה א"כ גירושין דמי למיתה כיון דאינה יכולה מכחשתו היכא דליכא דמסייע לה וכדמדמה הש"ס בהדיא בכתובת שהבאתי לעיל א"כ סמכינן על הך סברא דדייקא ומנסבא ממש כמו בעדות מיתה ולכן מועיל אפי' אתי בעל ומערער לא משגיחינן אף דמדאורייתא צריך קיום סמכינן על הא דאשה דייקא ומניסבא ומועיל כמו בעדות מיתה. והא דמועיל אמירת בפ"נ ובפ"נ שלא בפניו דיכולה להעיז היינו דכיון שלא בפניו מה"ת א"צ קיום ומועיל נאמנות השליח. וממנ"פ מועיל שלא בפניו מטעם דמדאורייתא א"צ קיום שסמכינן על אמירת השליח. והיכא דאתי בעל ומערער דמדאורייתא צריך קיום מועיל מכח דייקא ומנסבא כיון דאינה יכולה להעיז בפניו כמו בעדות מיתה. ודו"ק הטיב והוא כפתור ופרח לענ"ד בישוב שיטות הרמב"ם והפוסקים ההולכים בשיטתם:
והנה לפי מה שכתבתי דאליבא דהלכתא אמרינן בגט דייקא ומנסבא מיושב קושית ה"ה על שיטת הראב"ד דהאיך מועיל אמירתה בפ"נ ובפ"נ. כיון דבלא אמירתה אינה יכולה להנשא. והיא נוגעת בדבר. ולפי"ז לא קשה דסמכינן על אשה דייקא ומנסבא כמו דהיא נאמנת לומר מת בעלי אף דהיא נוגעת בדבר אף דיש לפקפק בדבר דהא לשיטת הראב"ד ז"ל הך דינא הוא דינא דמשנתינו דאשה נאמנת להביא גיטה ובלבד שתאמר בפ"נ ובפ"נ. ולפי מה שכתבתי הטעם דהיא נאמנת ולא אמרינן דהיא נוגעת בדבר משום דסמכינן על אשה דייקא ומנסבא וזה אליבא דהלכתא דפסקינן כר"ה א"כ תקשה על המשנה למאן דלית לי' דר"ה האיך הבין המשנה דמאן דפליג על הך חזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה לא אמרינן דייקא ומנסבא א"כ תקשה ממתניתין דאמאי נאמנת לומר בפ"נ ובפ"נ דהא היא נוגעת בדבר ויש לדחוק קצת דהא עיקר שיטת הראב"ד נובע מסוף הסוגי' דסוף פ' שני אשה מכי מטי' גיטא ליד' איגרש' וכפי שיטתו בפירושא דשמעתתא. ואולי הך מ"ד לא ס"ל הך שקלא וטריא ויש להתיישב בזה:
סוף דבר הך שכתב הרב בעל נוב"י להכשיר בגט אשה היכא דהשליח נוגע בדבר אינו ברור בעיני והתוס' וה"ה בוודאי אינם סוברים כן כמו שהבאתי לעיל וגם אף לדעת הראב"ד אינו ברור בעיני כ"כ אם ס"ל כן רק אחרי שהגאון בעל נוב"י ז"ל הוא גדול באחרונים בדורות שלפנינו יש לסמוך עליו במקום עיגון כל זה כתבתי להלכה. ולמעשה אינני סומך על דעתי:
עד שיסכים עוד גדול אחד בדורינו בצירוף מעכת"ה אזי אהי' ג"כ סניף להם להתיר והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי יעקב מאיר באאמ"ו הרב מוה' חיים ז"ל: