תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן ל
לידידיי הרבנים ומופלגים חריפים ובקיאים מו"ץ דק"ק קאברין יצ"ו
תשובתם הגיעני לידי ובאמת הוא ענין חמור. ואעפ"כ לאשר המה דופקים על פתחי ראיתי להשיב להם כפי ענ"ד. ונעתיק מקודם דברי השאלה בקצרה. מעשה שהי', בק"ק הנ"ל באיש אחד שנפל מן הגג ונחלה מחמת זה לערך שנה ולא עמד מחמת חולי. ואח"כ הבריא מחליו רק שלא רצה לעמוד ממיטתו ולאכול ולשתות רק על מיטתו והי' זה בערך זמן רב. ואח"כ עמד והלך ועשה מלאכה כדרך כ"א. ואח"כ חזר למיטתו ושכב. ואח"כ עמד רק שלא רצה לעשות שום מלאכה וגם לא הי' שפוי בשלימות. גם לפעמים לא הי' מדבר כלל. וגם לא ביקש שיתנו לו לאכול אפילו כמה ימים. רק אם הי' נותנים לו הי' אוכל. והי' נוהג כן זמן רב. ובחורף העבר הי' בק"ק דווין אצל רופא. ובא מהרופא בחדש אב העבר. ונתרצה ליתן ג"פ לאשתו. וסדרו המ"צ הנ"ל הג"פ כדת. ועל כל השאלות שצריך לשאול לבעל הגט השיב על הכל כהוגן. רק בשאלות שקודם הכתיבה לא השיב תומ"י רק אחר שיהוי קצת. ואח"כ בשאלות שקודם הנתינה השיב בלא שיהוי. ובשעת הנתינה אמר הכל מלה במלה כדברי המסדר. וביום מחר בא לבית המ"צ בבוקר וישב שם לערך שתי שעות אחר תפילת שחרית. וכששאלו אותו למה יושב שם. השיב על קצת דברים כהוגן רק אחר שיהוי לא תומ"י. ועל כמה דברים גמגם בתשובתו גם שאלו אותו בענין הגט שנתן אתמול ולא השיב רק אחר שיהוי. ולא בשלימות. כש"ד סימני שיטה לא הי' עליו מעולם רק ענין מרה שחורה שלא הי' מדבר ולא משיב. רק בשעת כתיבה ונתינה השיב הכל כהוגן. וביום מחר גמגם קצת בבוקר ולאחר חצות חזר לדבר ולהשיב כהוגן. כ"ז תוכן דברי השאלה. עתה באתי להשיב:
הנה האיש המגרש אם נפל מן הגג ובא לו חולי זה אם הי' פקח בכל הענינים אין כאן בית מיחוש אף דמבואר בש"ע סי' קכ"א בנפל מן הגג צריך בדיקה היינו כשנשתתק אבל כשהוא מדבר בכל ענינים אין כאן בית מיחוש כלל. אבל מה דיש לעיין בזה. כי לפי איזה זמן מקודם לא הי' שפוי בדעתו כדרך כל אדם. ולא הי' אוכל ושותה והי' יושב בטל מכל מלאכה אף שבזמן הגט כשהי' מסדרין הי' צלול בדעתו ככל אדם. ואם הי' ידעינן בבירור שבעת הזאת הי' שפוי בדעתו לא הי' בית מיחוש כלל כאשר הוכיח הרשב"א בתשובה הובא בש"ע סי' קכ"א סעיף ג'. אך מה דיש לחוש בזה אולי גם בעת הגירושין לא הי' שפוי בדעתו ומה דמסדרי לי' הגט והשיב על השאלות כהוגן עדיין לא יצא מידי חששא. דאולי גם בעת ההיא לא הי' שפוי בדעתו. דהא בעתים שוטה ועתים חלים אם לא ידעינן בבירור העת שהוא חלים לא מצי לגרש כלל. ואף ע"י בדיקה המבואר בגיטין דף ע' ע"ב. והובא בש"ע סעיף ה' אינו מועיל כלל בעיתים חלים ועתים שוטה. וכן מבואר בב"ש שם סק"ד. דהיינו דווקא כשידעינן בבירור העת שהוא חלים אז מועיל. ונראה דמוכח כן להדיא בסוגיא דיבמות בר"פ חרש דמספקא לי' להש"ס לר"א דס"ל דחייב אשם תלוי על אשת חרש. מ"ט דר"א. מפשט פשיטא לי' דחרש דעתי' קלישתא הוא. ומיהו מספקא לי' אי דעתא צילותא ולעולם חדא דעתא הוא א"ד פשיטא לי' דדעתי' קלישתא ולא דעתי' צילותא הוא. והכא היינו טעמא כיון דעתים חלי' ועתים שוטה. וקאמר הש"ס למאי נ"מ להוציא את אשתו בגט. אי אמר' חדא דעת' היא כקדושין כן גירושין ואי אמרת עתים חלים ועיתים שוטה קידושין מצי לקדש גירושין לא מצי לגרש ואמאי לא מצי לגרש בבדיקה המבואר בגיטין ר"פ מי שאחזו. א"ו דבעתים חלים ועתים שוטה אינו מועיל בדיקה. אלא דבאמת צריך להתבונן מ"ט אינו מועיל בדיקה בעתים חלים ועתים שוטה. ונימא דהאי בדיקה תועיל לאחזוקי שהוא בעת ההיא חלים. ונראה דזה כוונת בעל העיטור שהעתיק מר"ן הב"י בסי' קכ"א וז"ל ואיכא מ"ד נשתתק ספק שוטה ולא דייק לן. דאם איתא כי בדקינן ג' זימני מאי הוי להוי בשעת בדיקה כחלים ולבתר הכי כשוטה וליחוש דלמא פיקח הוא ונשתטה הוא ולעולם יהא צריך בדיקה עד שיגיע גט לידה. דהא אין כותבין עד שישתפה. ועוד שוטה בבדיקה מי יהיב גיטא. אלא ש"מ דנשתתק לאו כספק שוטה הוא ש"מ. והא דאמרינן שיחיא דלאו לאו נקטי' לאו משום שוטה הוא דהא שוטה בחדא מילתא לא מיסרך אלא מינא דחולה הוא. עכ"ל. הנה הכריח מזה דבדיקה האמור בגיטין לאו בדיקה להוציא מספק שוטה דא"ה תועיל בדיקה זו בעתים חלים ועתים שוטה. אלא דבבדיקה זו אינו מברר כלל ספק שועה. ונשתתק לאו בספק שוטה מספיקינן לי' אלא כיון שאינו יכול לגרש רק ע"י רצון ולא ידעינן כלל רצונו דאמרינן שיחיא דלאו לאו והן הן נקטי'. היינו חולה דמלמדו להרכין כן בראשו ורק ע"י בדיקה ידעינן בבירור שרצונו לגרש. זה כוונת העיטור:
אמנם באמת דעת רש"י והרמב"ם דנשתתק בספק שוטה מחזיקינן לי' והא דמועיל הבדיקה והא. בעתים שוטה ועתים חלים לא מהני בדיקה כדמוכח הש"ס ביבמות ר"פ חרש. תירץ הב"י וז"ל י"ל שכל שבדקוהו ומצאנו דעתו מיושבת תו לא מספקינן לי' בשוטה. דאם איתא דמחמת שטות נשתתק לא היתה דעתו מיושבת עליו בשום שעה עכ"ל. כוונת הב"י לחלק מהא דעתים חלים עתים שוטה היינו דשם מספקא לן בכל עת היכא הוא בדעתו דידעינין בבירור שהוא גברא עתים חלים עתים שוטה. רק לא ידעינן בבירור העת ולכן לא מהני בדיקה. נהי דבעת הבדיקה ידעינן שהוא שפוי בדעתו דילמא רגע אח"כ יתקלקל ויהי' עתים שוטה וזה דבר בלתי אפשר שיהא עומד בבדיקה מתחלת כתיבות הגט עד גמר נתינתו. וחיישינן שמא יש איזה רגעים בתוך כתיבות הגט שאינו שפוי בדעתו. משא"כ בנשתתק לא מספקא לן אלא אם הוא שוטה או חלים. וכיון דידעינן ע"י הבדיקה שהוא חלים שוב לא מחזיקינן לי' כלל בשוטה דע"י הבדיקה נתברר הגם דהוא נשתתק מ"מ הוא שפוי בדעתו ולא חיישינין כלל שמא אח"כ יתקלקל. דהספק אינו אלא על שעה שנשתתק אם הוא שוטה או שפוי וכיון דנתברר לנו שהוא שפוי שוב לא חיישינן כלל שמא יתקלקל. וזה כוונת הב"י ג"כ במה שהקשה על דברי הפוסקים דס"ל דבאלם מעיקרא צריך בדיקה והיינו דצ"ל דמספקא לן מילתא אם הוא שפוי בדעתו לגמרי או לא. ולכן צריך בדיקה. וע"ז הקשה דאמאי מועיל הבדיקה כיון דמספקא לן כיון דנברא מתחלת ברייתו אלם אינו שפוי בדעת לגמרי ראוי להיות דינו כעתים חלים ועיתים שוטה דלא תועיל הבדיקה. וכמו חרש דמספקא לן מילתא אם הוא שפוי בדעתו לגמרי או לא כיון דמתחלת ברייתו הוא חרש ס"ל לר"א דמספקינין לי' בעתים חלים ועתים שוטה. ה"נ באלם מתחלת ברייתו כיון דמספקא לן מחמת דנברא אלם מתחלת ברייתו שמא אינו שפוי בדעתו לגמרי ראוי להיות דינו כמו חרש לר"א דהוי מתחלת ברייתו ומספקא לן בעתים חלים ועתים שוטה. ולא מצי מגרש ע"י בדיקה דחיישינן שמא יתקלקל אח"כ טרם נתינות הגט. בשלמא בנשתתק דהיינו מחמת חולי לא חיישינן כלל רק על אותו שעה שנשתתק וגרמה לו החולי להשתתק מהני בדיקה דחזינין דהחולה דנשתתק אינו גרם לו להיות שוטה. ושוב לא חיישינן כלל שמא אח"כ נתקלקל משא"כ באלם מתחלת ברייתו אם איתא דמספקא לן שמא אינו שפוי בדעתו מתחלת ברייתו דמיא לחרש מתחלת ברייתו וזה פשוט בכוונת הב"י, והט"ז ז"ל בא"ע סי' קכ"א השאיר דברי הב"י בצ"ע ולפמ"ש נתברר הדברים:
ועפי"ז הי' ניחא לתרץ קושיות התוס' דף ע' ע"ב ד"ה ומי אר"י הכי כו'. הקשו שם. השתא דמדמה הש"ס לאחזו קורדייקוס תקשה לי' מתניתין דקתני מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום והכא בשחט בו שנים ואמר כתבו הרי אלו יכתבו ויתנו וכן הקשו כל הראשונים. ולפמ"ש א"ש. דהנה באמת י"ל דבבדיקה מועיל. דע"י הבדיקה ידעינן שהוא שפוי בדעתו אלא דמספקינין לי' בכל עת בעתים חלים ועתים שוטה כיון דנשחט בו רוב שנים. ובכל עת מתקלקל יותר אינו מועיל הבדיקה. דהא בעינן להיות ידעינן בבירור שיהי' שפוי בדעתו מתחלת הכתיבה עד גמר הנתינה. וזה דבר בלתי איפשר. וכמ"ש לעיל בשם הב"י בשלמא לר"י דלא בעינן שיהי' שפוי בדעתו אלא בשעת אמירת כתבו. ולכן בנשחט רוב שנים אפשר דמועיל ע"י הבדיקה דנוכל לבודקו רגע זו שאומר כתבו גט לאשתי. משא"כ לר"ל דבעינן שיהי' שפוי בדעתו מתחילת הכתיבה עד גמרו. זה דבר בלתי אפשר להיות עומד בבדיקה כל משך הכתיבה וזה נכון:
אמנם באמת לדעתי הדבר אינו מוכרע כ"כ דבעתים חלים ועיתים שוטה לא תועיל בדיקה ומצד הסברא הי' נראה דמועיל בדיקה וטעמא רבה איכא במילתא. דהנה הגאון בעל טורי אבן כתב בש"ס דחגיגה דף ג' ע"ב דקאמר הש"ס טעמא דר"ה דבעינין שיהי' בכולן דעביד דרך שטות דבחדא תלינן באומר והקשה בעל ט"א. ונהי דאיכא למיתלי באומר דקאמר לא מחזיקינן לי' בשוטה וודאי. הא כיון דעביד דרך שטות מספיקא הו"ל להחזיקו בספק שוטה עכ"פ. וכתב לתרץ משום דמוקמינן לי' אחזקתו בחזקת פקח וכתב דתינח מי שהי' בחזקת פקח אבל מי שלא הי' בחזקת פקח אמאי לא נחמור לאחזוקי בספק שוטה. ותי' דאזלינן בתר רובא דאינשי דלאו שוטים המה. ומש"ה אפי' היכא:
דאיכא חזקה להחמיר ואפילו לא הי' חזקת פקחות כגון בא ממד"ה הא קימ"ל רובא וחזקה רובא עדיף. ולפי"ז נוכל לומר בעתים חלים ועתים שוטה נהי דחזקת פקחות דידי' ליכא עיון דהוא עתים חלים ועתים שוטה ודמיא לתשובת הר"ן שהביא ב"י בש"ע סי' ר"א סעי' ס"ה דמקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה וטבלה בו צריכה לחזור ולטבול. וכתבו דאפי' שעכשיו נמצא שהוא שלם. מ"מ כיון דלפעמים מוחזק להיות חסר חיישינן שמא חסר הי' בשעת טבילה וה"נ בדין עתים חלים עתים שוטה ליכא חזקת פקחת כלל. מ"מ יש לומר דעדיין נשאר הרוב דב"א אינם שוטים. וא"כ אדם שהוא עתים חלים עתים שוטה ונבדק לפנינו שהוא כעת חלים לא מחזיקינן לי' בשוטה עד שראינו שנתקלקל. וכ"ז שלא ראינו קילקול אמרינן שהוא בחזקת חלים. כיון דנבדק לפנינו מעיקרא והי' לים כ"ז שלא ראינו קילקול בדעתו אמרינן דהוא עדיין. חלים ולא יצא מרוב ב"א שאינם שוטים. והוי חזקה דאתיא מכח רובא. ודמיא לגבינות היכא דנמצא טריפה ולא ידעינן אי מעיקרא היתה בעת שנחלב החלב או לא וכתבו הפוסקים נהי דחזקת כשרות ליכא דהוי חזקה שלא נתבררה. מ"מ הוי חזקה דאתיא מכח רובא. דרוב בהמות אינן טריפות. וה"נ הוי חזקה דאתיא מכח רובא וסוגי' הש"ס דר"פ חרש דקאמר הש"ס לר"א דמספקינן לי' בעיתים חלים ועתים שוטה לא מצי לגרש איפשר דכוונת הש"ס בלא בדיקה ובבדיקה מצי לגרש. רק:
דאיבעיא הוא אי אמרינן חדא דעתא א"צ בדיקה. ועוד דהא בש"ס דיבמות דף ס"א ע"ב אמר רבה שם אליבא דר"א דס"ל דחיישינן למיעוטא א"כ אינו מועיל בדיקה דהא חזקה ממש ליכא אלא חזקה דאתי מכח רובא ור"א דס"ל דחיישינן למיעוטא א"כ אינו מועיל בדיקה דחיישינן דאחר הבדיקה יתקלקל. הגם דדחה הש"ס שם דברי רבה מ"מ י"ל דר"א ס"ל כרבה. שוב מצאתי בפר"ח על א"ע סי' קכ"א כתב ג"כ דמסוגי' דחרש אין ראי' דבעתים חלים ועתים שוטה אינו מועיל בדיקה דכוונת הש"ס דגרושי לא מצי מגרש היינו כדרך המגרשין דהיינו בלא בדיקה אבל בבדיקה מועיל:
ונראה דסברא זו דעתים חלים ועתים שוטה מועיל בדיקה מוכרח בדעת גדולי הפוסקים. דהיינו דעת הרשב"א ודעת רבינו ירוחם. וכ"ה דעת הגהות מיימוני בדעת הרי"ף דאלם מעיקרא כשמוציא את אשתו בעי בדיקה. הביאם הב"ש בסק"ט. וכן באמת משמע פשט לשון הרי"ף והרא"ש דקאמרי אבל חרש מעיקרא בדקינן לי' משמע דבעינין בדיקה. ולדעת הב"י צריכין לדחוק בכוונת הרי"ף והרא"ש כמ"ש הב"ש ולפי"ז לדעת גדולי הפוסקים אלו תקשה האיך מועיל בדיקה באלם דהא יש לחוש דאחר הבדיקה יתקלקל. וכמו שהקשה ב"י א"ו דס"ל לאלו הפוסקים דבעתים חלים ועתים שוטה מועיל בדיקה. ואם נבדק לפנינו ומצאנו שהוא חלים אין חוששין שמא יתקלקל כ"ז דלא ראינו בו ריעותא דנתקלקל. וראיתי להט"ז ז"ל בא"ע סי' קכ"א כתב לתרץ קושיות הב"י וז"ל ולענ"ד דשאני בדיקת האלם דהוא משום דיש אלמים שהם שוטים ויש שהם פקחים. ע"כ הוצרכו בכל אלם בדיקה קודם הגט לדעת מה טבעו של זה האלם ובאמת אם נבדוק פעם אחת ונמצא שהוא פקח א"צ בדיקה אחרת לעולם אף אם יגרש שנית משא"כ בההיא ספק דיש. לר"א בחרש. יש צד שהוא עצמו פעם חלים פעם שוטה. ובזה לא מהני בדיקה וע"ש מה שהשאיר בצ"ע על הב"י. וכבר כתבתי לעיל דדברי הב"י נכונים בזה הטיב בטעמן דמאן מפיס לן לחלק בין חרש מעיקרא או אילם מעיקרא. כיון דהוא מצר כן מתחלת ברייתו ממ"נ לרבנן בחזקת שוטה מחזיקינן לי' לחרש. רק רבנן תקנו בו קדושין. ולר"א הוי ספק ממש דהיינו דעתים חלים ועיתים שוטה. ובאילם מעיקרא אם נימא דמספקינן לי' בעתים חלים ועתים שוטה הוי ממש כמו לר"א בחרשין. ומי הגיד לנו לחלק בחרש מעיקרא לר"א הוי כל החרשי' בספק עתים חלים ועיתים שוטה. ובאילם מעיקרא יש מהם שנברא פקחין מתחלה ויש מהם שנברא שוטים מתחלה אין זה אלא דברי תימה להוציא כן מלבנו דברים כאלה אם לא שיש לנו ראי' ברורה לזה מדברי התלמוד והראשונים. ובוודאי דברי הב"י נכונים בטעמם. דמדס"ל לפוסקים אלו דבעי בדיקה מוכרחים לומר דבעתים חלים ועיתים שוטה מועיל ולא חיישינן. שמא יתקלקל אחרי כן וכמו שהארכנו לעיל:
ואם נימא כדעת פוסקים אלו דבעיתים חלים ועיתי' שוטה מועיל בדיקה הי' מקום להמציא קולא בנ"ד אף שלא הי' ממש בדיקה המבואר בש"ס ובא"ע סי' קך"א. מ"מ יש לומר לפי מה שנהגו עכשיו בסדר הגט שנתרבה השאלות ותשובות ובביטל מודעא ובביטל כל התנאים. י"ל דמועיל בדיקה לפי דעת הרמב"ם בפ"ב מה' גירושין. ובפי' המשניות להרמב"ם. שביאר מר"ן הב"י ז"ל שס"ל להרמב"ם דבדיקה הזו המבואר בש"ס לאו דוקא אלא תלה הדבר בדעת הבודקי' כל שבחנו לפי דעתם וז"ל בפי' המשנה והרכין בראשו ר"ל שירמוז בראשו רמיזה תור' תשובה נכונה לשאלה ויפליג בה בכל צדדי הניסיון בכל מה שאפשר עכ"ל. ולפ"ז מצד הסברא. נראה דהשאלות והתשובות שנהגו עתה בסדר הגט הוי כמו בדיקה המועיל מדינא דהש"ס:
אמנם לפי מה שאנו מדמין נעשה מעשה באיסור א"א ח"ו. ומה גם דדבר זה אינו מוסכם מכמה:
פוסקים דבעיתים שוטה ועיתים חלים תועיל בדיקה דלדעת הרבה פוסקים אינו מועיל בדיקה וכמו שהארכנו לעיל:
אמנם יש היתר בזה מצד אחר. הנה בתשובת מהרי"ק שורש י"ט כתב וז"ל הלא ידע מר מה שהשיב רבינו אביגדור כהן לר"מ על אודת הגט שניתן בווירצבורק וז"ל אם לא הוחזק שוטה בדברים האמורים בפ"ק דחגיגה ה"ה כפקח לכל דבריו. עכ"ל הובא בב"י סעי' קכ"א. ולפי"ז הי' פשוט כל שלא מוחזק בהני שטות דמבוארים בפ"ק דחגיגה הוי כפקח לכל דבר. ואין כאן בית מיחוש כלל. אמנם הב"י בא"ע סי' קכ"א דקדק מדברי הרמב"ם פ"ט מה' עדות דס"ל דהני סימני שיטה דחשיב בפ"ק דחגיגה הוא לאו דווקא. שכ' בפ"ט מה' עדות ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר וזורק אבנים בלבד. אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא שואל כענין בשאר דברים ה"ז פסול ובכלל שוטים יחשב עכ"ל. ומדכתב בדבר מן הדברים. משמע דהני ד' דברים המנויין בברייתא לאו דווקא אלא לדוגמא נקטינהו. וה"ה לשאר דברים. וע"ש בב"י שכתב הכרח לזה. ולפ"ז לדעת הרמב"ם יש בית מיחוש בכל אדם שאינו מתנהג כדרך ב"א וכמו בנידון שלפנינו שהי' חולה מרה שחורה יש בית מיחוש משום. ספק שוטה ח"ו:
ובאמת עובדא כזו אירע בדורות שלפנינו כאשר נדפס ע"ז שני ספרים ספר אור הישר וס' אור ישראל. ובעוד הי' מושבי בק"ק קארלין ראיתי הספרים הנ"ל וכעת אינם בידי. רק זוכרני שהי' בזה מחלוקת גדולה. כי גאוני פפ"ד פסלו גט כזה. והגדולים אשר במדינה כולם חלקו עליהם והכשירו גט כזה. והנה ראיתי בתשובת בית אפרים סי' פ"ט העתיק מקצת דבריהם. הנה ראיתי תשובה אחת מגאון אחד שנדפס בספרים הנ"ל שכתב ראי' דחולה שאחזו מחמת פחד ומרה שחורה אין לו דין שיטה. וכן מוכח בפי' רש"י פ"ק דחגיגה. אמה שאמרו בש"ס והיוצא יחידי בלילה אימר גדנריפוס אחדי' וז"ל רש"י אני שמעתי חולי האוחז מתוך דאגה וכו'. ואף שפי' רש"י פי' אחר תרווייהו אמת. ובערוך גדנריפוס חולי של שטות. וכשעבר החולי הוי פקח. ולהכי לא חשיב לי' שוטה כי עביד הך גרידא. ואף לר"י דקימ"ל כוותי' דבחדא סגי היינו מן הסתם אבל אי ידעינן בבירור דגדנריפוס אחדי' לא מחזיקינן לי' כשוטה. והביא בס' הנ"ל בשם מעשה טובי' שיש שהוא בפחד ודאגה בלי סיבה גלוי' כו' הרי שהוא חולי מצד הטבע וכו'. ואין בזה המין שום שוטה רק הם עצבים מובדלים יבוא מחמת עצבות. וכדומה לזה. אבל יש בהם דעת בכל מילי עכ"ל. הרי דלדעת זו חולי מרה שחורה לא יחשב בכלל שוטה. ובאמת הגאון בעל בית אפרים ז"ל גמגם בזה דבוודאי יש חולה כזה שאינו נוגע במוחו רק הוא סיבת מרה שחורה הגורם לו להיות יושב בפחד תמיד אמנם יש חולי הבא ומגיע עד ראשו ובלבל מוחו. ומאן מפיס לידע בזה וצריך בזה בדיקות חכם מומחה לידע אם החולי הזאת לא הגיע לראש רק הוא תגבורת מרה שחורה לבד. אמנם הביא עוד תשובת הגאון בעל נ"ב ז"ל דפחד ובהלה אינו נחשב כשוטה וכו'. עוד בשם הגאון הנ"ל הנזכר בספרים הנ"ל דאף לדעת הרמב"ם דס"ל דהני סימני שוטה לאו דווקא היינו בשעושה איזה מעשה שטות בידים אף דבשאר דברים הוא שואל ומשיב כהוגן. לשוטה יחשב. אבל אם הוא רק מדבר דברים של שטות. ואינו עושה מעשה בידים אף לדעת הרמב"ם לא יחשב לשוטה. ולפ"ז כ"ש בנידון שלפנינו שאינו עושה מעשה שטות בידים רק יש לו חולי עצבות והוא מובדל בעת שבא עליו העצבות משאר ב"א אף לפעמים מדבר קצת איזה דברים שלא כהוגן מחמת זה החולי לא מחשב זה לשוטה. ולפי"ז הי' מקום קצת להקל בנ"ד:
ויש עוד לדון בזה ולהקל לפמ"ש בתבואות שור בסי' א' ס"ק מ"ו בביאור לשון הרמב"ם שהביא הב"י בח"מ סי' ל"ה ראי' לדבריו דבשוטה בפעם א' לא חשיב שוטה. אף דקימ"ל כר"י דבחדא מינייהו דחשיב ברייתא מחשב שוטה. מ"מ בעינן שיהא מוחזק בשטות זה ג"פ והרב בעל ת"ש הביא דברי הפוסקים שחולקים ע"ז דאפי' בפעם א' חשיב שוטה וראי' שהביא ב"י מהרמב"ם שכ' ונמצא בדעתו משובשת תמיד נ"ל כוונתו לאפוקי היכא דנשתנה והבריא. ואשמועינן דבשעה שהוא חלים ה"ה כחלים לכל דבריו. ולכאורה אינו מובן מאי קמ"ל הרמב"ם בזה דאטו לא ידיענן היכא דהבריא ה"ה כחלים לכל דבריו. ונראה דכוונתו דהא דבעתים חלים ועתים שוטה מספיקינן לי' בכל עת בשוטה וכמש"כ לעיל בתחלת דברינו בשם הב"ש והפוסקים דהא דיכול לגרש בעת שהוא חלים. היינו דידעינן בבירור הזמן שהוא חלים ג"כ מספקינן לי' דילמא אינו שפוי בדעתו כ"כ. וקמ"ל הרמב"ם דלא אמרינן כן אלא כ"ז שראינו שהוא שפוי בדעתו לא חיישינן לי' דילמא הי' בעת ההוא שוטה וכ"ז דלא חזינן בי' ריעותא דשטות אף דאין לו זמן קבוע לעיתות שטות מ"מ השעה דראינו בי' דחלים לא חיישינן כנלע"ד ברור לפרש לשון הרמב"ם:
ואפשר שזה ג"כ כוונת ת"ש:
נמצא לפי"ז הי' קולא בנידן דידן כ"ז דלא חזינן בי' מעשה שטות ומתנהג כדרך כל אדם לא חיישינן לי' בעת ההיא שהוא אינו שפוי בדעתו ובאמת מה שהביא הב"ש שהבאתי בתחילה דבעינן דו קא לידע הזמן שהוא בריא. דאל"ה העת שהוא חלים מספקינן לי' ג"כ בספק שוטה הוא מדברי רי"ו הובא בב"י ג"כ וכתב וז"ל אין אנו יודעים בוודאי הזמן שהוא עומד בריא והזמן שהוא שועה הו"ל ספק ופשוט הוא עכ"ל רי"ו ולענ"ד הרמב"ם פליג ע"ז וכמו שדקדקתי מדבריו דקמ"ל בדבריו הקצרים ונמצא דעתו מש בשת תמיד לאפוקי הך דינא דרי"ו דכ"ז שידעינן שהוא שפוי בדעתו לא חיישינן לי' לעת ההיא שמא אינו שפוי בדעתו ודיוקא כשידעינן בבירור העת שהוא אינו שפוי בדעתו. וכמו שמדייק בלשונו הקדוש ונמצא דעתו משובשת תמיד הא אי ראינו עת שהוא שפוי לא חיישינן לה:
ולענ"ד גם מלשון הרשב"א בתשובותיו שהביא הב"י בתחילת סימן זה משמע ג"כ דלא בעינן לידע בבירור העת שהוא חלים. וז"ל הרשב"א איברא מסתברא דעתים חלים ועתים שיטה בשעה שהוא חלים ה"ה כפקח לכל דבריו וכו' ובוודאי דהכי הלכתא מההוא דבר שטיא דפ"ב דכתובת. ומסתברא דאפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי ה"ה כפקח כסתמא דמילתא דקא אמרינן כשהוא חלים ה"ה כפקח לכל דבריו. לא בבדיקה כנשתתק אלא שהוא חלים שהוא מדבר בעניניו ואינו קורע בגדיו ואינו לן בביה"ק ואינו יוצא בלילה ואינו מאבד מה שנותנים לו שהם סימני שוטה. כדאיתא בירושלמי דגיטין ובמס' תרומת ואע"פ שהוא תשש ועדיין סימני חליו ניכרים בו בגופו שלא נתרפא לגמרי אלא כאדם המתחזק מחליו. אפ"ה בשעת חלימתו ה"ה כפקח לשעתו. עכ"ל ובודאי נראה דהרשב"א מיירי שאין לו זמן לפקחו' ושטית שלו דאל"ה מאי האי דקאמר הרשב"א לא בבדיקה כנשתתק אלא שהוא חלים. האיך ס"ד דבעינן בדיקה כיון דידעינן בבירור העת שהוא חלים. א"ו הרשב"א מיירי דלא ידעינן בבירור העת שהוא חלים מ"מ כיון דחזינן דהוא שפוי בדעתו אפילו אינו לגמרי מסתמא מחזיקינן לי' בחזקת פיקח. והמעיין הטיב יראה שכן הוא מורה לשון הרשב"א בפשיטו'. א"כ יש לנו הני עמודי הרמב"ם והרשב"א להקל בנ"ד אף דלא ידעינן בבירור העת שהוא בשטות ובחלימות. מ"מ סומכין כ"ז שלא ראינו ממנו בעת ההיא דברי שטות ה"ה בחזקת פקחות:
ולכאורה נראה דיש להביא ראי' לדעת פוסקים אלו דבעתים שוטה ועתים חלים בעינן זמן קבוע עת חלימתו דאל"ה אף שנראה שהוא חלים מחזיקינן לי' בספק שוטה. כ"ז דלא ידעינן בבירור עת חלימתו והוא בסוגי' דחגיגה דף ד' ע"א. דקאמר הש"ס אי הוי שמיע לי' הא דתנינא איזהו שוטה המאבד כל מה שנותני' לו הוי הדר. ואיבעי' לי' בש"ס כי הוי הדר ממקרע כסותו הוא דהוי הדר בי' דדמיא להא א"ד מכולהו הוי הדר תיקו. והגאון בעל ט"א הקשה קושיא חמורה האיך אפשר לומר דממאבד מה שנותנים לו בלחוד הדר בי'. הא בברייתא חשיב רק שלשה. היוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק והמקרע את כסותו. ואם נימא דממקרע כסותו בלבד הדר בי' צ"ל רק בהני תרי דהיינו יוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק בעינן תרתי ותקשה קושיות הש"ס אי עביד דרך שטות אפילו בחדא מינייהו ועכצ"ל כתי' הש"ס דבחדא מינייהו תלינן באומר רק כיון דעביד לכולהו כהדדי הו"ל כמי שנגח שור חמור וגמל א"כ בעינן שלשה דברי שטות דבררי אכתי תלינן באומר רק בשלשה. והכא ליכא למימר דממקרע כסותו הדר בי' דמזה בלחוד נעשה שוטה א"כ לא נשאר אלא שנים ותו האיך מפסקא הברייתא בתרי אנפא דבמקרע כסותו בלחוד נעשה שוטה ובהני תרתי בעינן דווקא תרווייהו יחד ע"ש שהאריך ברוב חריפתו ובקיאתו. אמנם נראה די"ל דבאמת הפי' בברייתא דבעביד כל השלשה ביחד היא דהוי אף דבמקרע כסותו חזר בו ונעשה שוטה מזה בלבד מ"מ איכא נפקותא מה דנעשה שוטה ע"י ג' הדברים דאם הי' שוטה מצד קרע כסותו בלחוד איכא נפקותא היינו שיש לו זמן קבוע לשטות של מקרע כסותו. ולהני תרי דהיינו לן בביה"ק ויוצא יחידי בלילה אין לו זמן קבוע א"כ אם הי' שוטה מצד מקרע כסותו בלחוד הי' מועיל מה דיש לו זמן קבוע לזה. ובתוך הזמן שאין לו שטות זה הי' מיחשב כפקח לכל דבריו. אמנם עכשיו דנעשה שוטה ע"י השלשה מילי שטות. וכיון דנעשה שיטה ע"י שלשה שטות אף דיש לו זמן קבוע לשטות של מקרע כסותו. מ"מ כיון דאין לו זמן להשני מיני שטות דהיינו לן בלילה ויוצא יחידי בלילה. וכיון דנעשה כבר שיטה ע"י השלשה מיני שטות עדיין לא יצא מידי שוטה אף דיש לו זמן קבוע לשטות של מקרע כסותו. א"כ הי' ראי' לדעת אלו הפוסקים דבעתים חלים ועתים שוטה בעינן זמן קבוע:
אמנם נ"ל דאין ראי' מזה כלל דהשתא דאתית להכי לתרוצי קושית ט"א בדרך זה איכא לתרוצי בפשיטות דהא כיין דהש"ס מדמה להו היכא דעביד שלשה מיני שטות לנגח שור וחמור גמל דנעשה מועד ע"י שלשה מיני נגיחות. אף דבכל מין לחודא לא הי' רק חדא נגיחה. מ"מ ע"י שהוחזק בשלשה מינים נעשה מועד לכל המינים. א"כ בשור המועד פשוט כיון דנעשה כבר מועד ע"י השלשה מינים אם באנו לחזור לתמותו צריכין ג"כ שיראה עוד אלה השלשה מינים ולא יגח. ואז חוזר לתמותו. אבל כשרואה מין א' ואינו נוגח עדיין לא יצא מחזקת מועד וזה פשיט. ומבואר במס' ב"ק דבעינן שיחזור לתמותו במה שנעשה מועד. אבל כ"ז שלא יצא לגמרי מחזקת מועד דהיינו אף שראה שני מינים מהג' ולא נגח עדיין היא בחזקת מועד עד שיראה הג' מינים אלו ולא נגח א"כ י"ל קושית הט"א הנ"ל דלעולם הפי' בברייתא לר"ה דעביד כולהו. אף דבמקרע כסותו בלחוד נעשה שוטה מ"מ נ"מ מה שנעשה שוטה ע"י שלשה מיני שטות. דאם הי' שוטה מצד מקרע כסותו בלחוד כי הדר בי' ושוב אינו קורע כסותו חוזר לפקחותו. אמנם עתה דנעשה שוטה. ע"י ג' מיני שטות אהני לן הני שני מיני שטות דהיינו יוצא יחידי בלילה ולן בביה"ק אף שחור בו ממקרע כסותו אעפי"כ הוא שיטה ע"י שני מיני שטות דנשארו. וכמו שור המועד דנעשה מועד ע"י שלשה מינים וכשחוזר ממין א' אכתי הוא בחזקת מועד וכש"כ לעיל א"כ איכא נפקותא מה דנעשה שוטה ע"י שלשה מיני שטות. אף דבמקרע כסותו בלחוד נעשה ג"כ שוטה ושפיר י"ל בברייתא עד דעביד לכולהו. אף דבמקרע כסותו בלחוד נעשה שוטה מ"מ איכא נפקותא הני דאמרן כו' ונכון:
והיוצא לנו ממה שצדדנו בענין זה להקל. חדא דאפשר דבעתים שוטה ועתים חלים מועיל בדיקה אף דלא הי' בדיקה המבואר בש"ס מ"מ יש לומר כיון דעתה נתרבה השאלות בסדר הגט הוי כמו בדיקה המבואר בש"ס דלדעת הרמב"ם הך בדיקה דש"ס הוא לאו דווקא וכמו שהארכתי לעיל
ועוד דיש לצרף דעת רבינו אביגדור אשר מובא בתשובת מהרי"ק ובמרדכי דדווקא הני סימני סוטה הנזכרים בחגיגה הוי שוטה ולא בדבר אחר. ועוד אף לדעת הרמב"ם דלאו דווקא הני סימני שוטה האמורים בחגיגה אלא בכל דבר שהוא מחזיק באיזה מין שטות הוי שוטה מ"מ לדעת הרבה גדולים הנזכרים בס' אור הישר ואור ישראל חולי. מרה שחורה לא חשיב שטות כלל דאינו נוגע למוח שבראשו רק הוא ע"י תגבורת המרה:
ועוד יש לצדד מה שצדדנו דנראה דעת הרמב"ם והרשב"א דבעתים חלים ועתים שוטה. דבעת שנראה שהוא חלים לא חיישינן כלל לספק שוטה אף דאין לו זמן קבוע ע"ז. והכא בנ"ד בסדר הגט הי' נראה לכל שהוא חלים. כ"ז צדדנו במקום עיגון אך מחמת גודל חומר הענין ובפרט שבענין כזה נתחבטו בזה גדולי דורות שלפנינו הלא המה כתובים בס' אור הישר ואור ישראל לא ראיתי להגיד דעתי בהחלט להתיר אך ישאלו עוד משני גדולי ישראל. ואם יסכימו להעיר אזי גם אנכי אצטרף עמהם ואי דרי דרינא בהדי' וה' יצילנו משגיאות. בעה"ח יום ב' י"ט אלול תד"ר לפ"ק פ"ק בריסק:
יעקב מאיר פאדוא