תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן כו
עובדא דק"ק אדעס וזה הלשון מהג"ע שקבלתי משם
א במותב תלתא כחדא הוינא ואתא קדמנא מ' משה במ' אברהם והעיד בתו"ע כדת בזה"ל איך בין גיזעסין בהקעך שבבית הגביר ר' משה בונעם היילפערסאהן ועוד שני אנשים. היינו שלמה בן ניסן ומ' הם דוב במ' יצחק. און דער משרת שמו אברהם אין ג"כ גיוועזין בהקעך הנ"ל איו אריין גיקומען הבתולה פייגא משרתת בבית הנ"ל איז זיא גיגאנגין אן גיטאן איין פינגעריל. איו צו גיגאנגין המשרת ה הנ"ל ושאל הבתולה הנ"ל וועמעס איז דאש פינגעריל. והשיבה אחי האט מיר דאש גישענקט. האט המשרת זיך אן גיריפן שענק עס מיר אין האט אן גיהויבין אראפ צו ריקען הפינגערל הנ"ל מאצבעה האט זיך הבתולה אן גיריפען ווארט איך וועל עס אייך אליין געבין אין האט אראפ גינומען אפינגעריל אין האב ניט אכטונג גיגעבין צי זיא האט עס גיגעבין לידו אדער זיא האט אנידער גלייגט על איזה מקום י רק דער נאך האב איך גיזעהן על אצבע בערך חצי שעה דאש פינגעריל הנ"ל. אין איך בין גיזעסין פאר טראכט האב איך דער הערט ער האט גיזאגט שוואייגט. ואיני זוכר אם אמר אתם עדים. רק זאת שמעתי שאמר הרי אמק"ל בטבעת זו כדמו"י. ולא ראיתי אם נתן הפינגעריל לידה אם לא. רק וויא איך האבעס דערהערט האב איך אח"כ בערך שני מוניט גיזעהן דאש פינגעריל על אצבעה אן גיטאן:
ב' שוב העיד מוה' אברהם דוב כדברי עד הראשון ועוד הוסיף על דברי עד הראשון. איך שראה בעת אמירת משרת האמ"ל בטבעת זו. את נתינות הפינגעריל על אצבעה. והבתולה לא השיבה מאומה על זה. רק איך האב גיזאגט עס וועט זיין אגאנצע ארבעט. אז התחילה פני' משתנות ואמרה. איך וועל אריין גייען צום בעה"ב זיך קלאגין. האט זיך האשה המבשלת אן גירופין עס אין איין גילעכטער דאש מאכט ניט אוש אזו איין זאך ע"כ איז זיא ניט אריין גיגאנגען צו קלאגין:
ג שוב העיד ר' שלמה בן ניסן איך האב גילערנט מיט איין ילד דרום האב איך גאר ניט גיזעהן קיין שום זאך רק גיהערט האב איך וויא ער האט גיזאגט הערט צו רבותי האמ"ל בטב"ז כדמ"י אין האב ניט גיזעהן צו ער האט איר עפיש גיגעבין. כל הנ"ל העידו העדים לפנינו שלשה מורי הוראה דפה והוגבה כדת בפני המקדש והמתקדשת:
והבתולה מענה בפי' שמעולם לא כיונה לשם קידושין ומתחילה ועד סוף הי' דרך שחוק והיתול ומעולם לא דיברו ביניהם שום דבר מעסק זיווג ושידוכין וכן העדים אינם יודעים משום שידוכין ודברי ריצוי. גם אמרה הבתולה בתחלה כשרצה לשמוט הטבעת מאצבעה. לקחה אות' מידה והניחה על השולחן והיא הלכה לרחוץ ידי' ולא נתנה לו הטבעת כלל למתנה. גם אח"כ כשבא אלי' עם הטבעת אמר לה הילך שלך בחזרה ולקח אצבעה והניח אותו עלי' ובשעה שאחז אצבעה אמר לשון הקדושין ונתן הטבעת עלי' וע"ז אין העדים מכחישים אותה במה שאמרה שאמר לה הילך בחזרה. רק אמרו יכול להיות שהי' וכן בכל מה שאמרה הבתולה לא שמענו הכחשה מהעדים. והיא בת י"ג או י"ד שנים. ע"כ לשון הג"ע:
צור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות מתוה"ק
בנידון התרת ריבה זו עיינתי ומצאתי לפי עניות דעתי ארבעה התרים היתר
א' הנה לפי העד הראשון שלא ראה נתינת הטבעת בעת שאמר האמק"ל רק אח"כ בערך ב' מנויט ראה על אצבעה יש להקל לפי תשובת הרשב"א שמביא רמ"א בסי' מ"ב בסעיף ד' בהג"ה דצריכין העדים לראות הנתינה חמש לידה. אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה. אע"פ ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מת"י אין קדושין עד שיראו הנתינה ממש, ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות. רק הב"ש הביא בס"ק י"ב דעת המרדכי שחלק ע"ז וס"ל דאפילו לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר מוכיח יכול להעיד עליו כאילו ראו גוף המעשה. והב"ש הסכים שם לדברי המרדכי וכת' וז"ל ועיין ברמב"ם בפי"ז מה' עדו שדיני ממנות הי' מתקיים בידיעה בלא ראי' ולפ"ז יש לומר בקדושין ג"כ מהני ידיעה בלא ראי'. וכבר השיגו עליו האחרונים בס' ב"מ וע"ש בדבריה' והנה מה שרצה הגאון הרב ר' יונתן ז"ל להסתייע להב"ש מדברי התוס' בשבועות דף ל"ד ע"א ד"ה דאי אית וכו' דמוכח בגמרא דכל אומדנא דהוו אמרינן בד"מ אפילו בד"נ הוו אמרינן. ולכך בעלתה נשיכה בגבו דהוו מחייבינן בחבלות לשלם ה"ה בד"נ אי בכך נעשה טרפה והיינו כאילו ראה ההריגה. וא"כ אף בקדושין כן ויפה פסק המרדכי דהוי קידושין לכ"ע כמו בד"נ. וראיתי להחכם הרב השואל שהשיג בזה וכתב דהדבר לפלא בעיניו. וראייתו מדברי התוס' לאו ראי' הוא. דאדרבה כוונת התוס' להקשות על הש"ס האיך אפשר לומר דד"נ בד"מ תליא מילתא. א"כ ריה"ג גם כרבנן לא מצי סבר. דהא בנחבל גם רבנן מודים וא"כ דכוותי' בד"נ ג"כ הוה מהני. אלא ע"כ דלא תליא זה בזה משום דבד"מ ידיעות האמת הי' סגי משא"כ בד"נ הוו בעינן ראיית עדים דווקא וע"ז תירצו דהמ"ל ולטעמך להוכיח מזה דלא תליא זה בזה ודברי הגאון הרב ר' יונתן נכונים ופשוטים. וכוונת התוס' כפשוטו. דלה"א הי' לו להקשות גם מדרבנן דהא משכחת לה באומדנא כמו שעלתה נשיכה בראשו וניקב קרום של מוח דאומדנא כהאי הוה מועיל בד"נ כמו בד"מ וס"ל להתוס' לפי האמת כן הוא דמועיל אומדנא ברורה כמו בד"מ. וע"ז תירצו דהמ"ל ולטעמך דגם לרבנן משכחת לה אלא צריך לתירוצא כדמתרצת. נהי דידיעה בלי ראי' משכחת לה בד"נ אלא ראי' בלי ידיעה לא משכחת לה. א"כ גם לרבנן ניחא. וזה כוונת התוס' בלי ספק במה דכתבו דהמ"ל ולטעמך. א"כ ממילא נשאר דעת התוס' דבדאומדנא ברורה היו הורגין בד"נ:
אך קשה לי על דברי התוס' מהא דאמרינן בסנהדרין דף פ' דשנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג שניהם פטורין, ואמר ר"י אפילו אבא חלפתא ביניהם הרי אף דשם הי' אומדנא ברורה דאבא חלפתא בוודאי לא זרק החץ. וכדפי' רש"י. הרי מוכח דבד"נ לא הוו אזלינן בתר אומדנא ברורה. ואפשר דס"ל להתוס' דזה לאו אומדנא ברורה היא. דהא מצינו בקדושין דף מ"ט היכא דאמר ע"מ שאני רשע גמור אפילו הוא צדיק גמור מקודשת חיישינן שמא הרהר כו' וה"נ לאו אומדנא ברורה היא דחיישינן שמא הרהר לעשות רשע. וכיון שכן אפילו אומדנא זו אמרינן דלאו אומדנא ברורה היא א"כ פשיטא דהתוס' מודים לדינא דהרשב"א. דהיכא דלא ראו נתינת הטבעת אף דראו אח"כ ע"י לאו אומדנא ברורה הוא. וכ"כ הבית מאיר שזה טעמו של הרשב"א ז"ל דלאו אומדנא ברורה הוא. והוי כגמל האוחר בין הגמלים דלא קימ"ל כר"א רק כת"ק וכמפורש בדברי הב"ש ובדברי הרמב"ם פ"ד מה' רוצח ה"ו שכתב או שהי' רבים יושבי' ויצא חץ מביניהם והרג שכולן היו פטורין. ויש לתמוה אמאי השמיט רבותא זו אפילו אבא חלפתא ביניהם וכמפורש בש"ס ומלשון הרמב"ם פ' י"ז מה' עדות ה"א משמע לי מלשונו שם דס"ל דבד"נ לא הי' מהני כלל ידיעה בלא ראי' אף באומדנא ברורה ודלא כדעת התוס':
אמנם העד השני העיד בפירוש שראה, נתינת הטבעת על ידה בעת אמירת הראמק"ל. והנה גדולי הקדמונים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובה"ג ושאר גדולי הקדמונים כולם פסקו להלכה דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין אפילו שניהם מודים. רק הרמ"א בהגהות בסי' מ"ב הביא דעת המחמירין כדעת הסמ"ג במקדש בע"א אם שניהם מודים. אבל גם הרמ"א ז"ל סיים ובמקום עיגון ודוחק יש לסמוך על דברי המקילים וכן ראיתי עתה בביאור רבה"ג החסיד רבינו אליהו ז"ל מווילנא שהכריע לגמרי כדעת המקילים והביא דברי הרשב"א שכתב על דברי הסמ"ג דלית מאן דחש להא. ועוד מצאתי בזה קולא בתשובת נוב"י מ"ת חלק א"ע סי' ע"ה דהא דהמקדש בע"א חוששין לקידושין לדעת הסמ"ג היינו היכא שיחדוהו תחלה לעד אבל היכא שלא יחדוהו לעד לכ"ע אין מועיל בקדושין בע"א ע"ש שהאריך הן אמת דבתשב"ץ חלק ג' סי' פ"ד החמיר בכעין עובדא זו דע"א ראה נתינות הקדושין ועד אחד לא ראה נתינת הקדושין ע"י רק אח"כ ראה. וז"ל שם ואע"פ שהעד האחר אמר אע"פ שאמת הי' הדברים של ענין קידושין שאם האיש והאשה הזמינם לזה אלא שהוא לא ראה מסירות הקדושין בידה עדות כזו אינו מבטלת הקדושין שכיון שנתקדשה באותו מעמד ואיש ואשתו מודים בדבר והעד אחר אמר שראה המסירה אע"פ שהעד הב' לא ראה המסירה מקודשת. שכיון שאצ"ל בקדושין אתה עדים כדאיתא התם בפרק האיש מקדש. כיון שהדבר אמת שקיבלה קדושי' באותו מעמד מקודשת. ואע"פ שהרשב"א ז"ל כתב שאם הכמין לה עדים אחורי הגדר אינה מקודשת דיכולה לומר אלו ידעתי שהכמין לי עדים לא קבלתים דווקא כשהיא אינה יודע' שיש שם עדים אבל א"י שיש שם עדי' בהכמנה מקודשת היא כיון שהדברים ברורים שקיבלה קדושין אע"פ שלא ראו המסירה. וכ"ש שאחד ראה והשני אפילו לפי דבריו מה שלא ראה הוא מטעם שלא הי' הגון בעיניו וכו' ע"ש. שהחמיר בזה טובא וכבר הרגיש בזה הרב השואל אמנם הרב השואל כתב לחלק דשם הוזמנו לקדושין וגרע טפי ולכן החמיר אף שלא ראה נתינות הקדושין ותדע שכן הוא דאי לא"ה. האיך כתב התש"בץ דגם הרשב"א מודה בזה דאף שלא ראו נתינות הקדושין. דהרי מבואר בפירש בתשובת הרשב"א דבעינן שיראו נתינת הקדושין א"ו צריך לחלק וכדכתיבנא. אך באמת מלשון הרשב"א בתשובה לא משמע לחלק בהכי וס"ל בכ"ע אינו מועיל ידיעה בלא ראיה. סוף דבר לענין דינא כיון דהרמ"א ז"ל אשר לאורו אנו הולכין בכל פסקיו סתם כדעת הרשב"א ז"ל דעדות ידיעה בלא ראי' לא מהני בקדושין והשמיט דעת האחרונים החולקים ע"ז אף דבד"מ הביא אמנם בהגהותיו להלכה השמיט דעת הפוסקים החולקים פשיטא דיש לנו יתד גדול ליתלות באילן גדול:
היתר ב' מה שיש לי בגוף החפץ כי נראה דהטבעת הי' גזול אצלו מתחלה. הנה לפי הג"ע אשר לפנינו התחיל לבקש מאת הריבה ליתן לו במתנה הטבעת ותיכף בעת שביקש ממנה התחיל לקחת אצבעה להסיר ממנה הטבעת. אז התחילה הריבה לומר בזה"ל ווארט איך וועל אייך אליין געבין נראה בעליל שלא רצתה ליתן במתנה רק כאשר בא לקחת בחזקה להסיר מאצבעה אז אמרה לשון הנ"ל. והנה בס' גבורת אנשים הביא בסוף הספר תשובת אביו הגאון ז"ל באם אחד אומר לחבירו תן לי מתנה מה שבידך ונתנו לידו סתם לא קנה עד שיאמר לו לשם מתנה אני נותן לך ע"ש שהביא ראיות לזה. וכתב דגם הגאון מה מהרש"א כתב כן ובאמת כן נמצא בחדושי מהרש"א בב"מ ד"י בפי' רש"י ד"ה סיפא דלא אפשר. הגם שדבריו בפי' רש"י אינם מוכרחי' ועיין בס' פ"י מה שביאר כוונת רש"י ז"ל. אמנם גברא רבא אמר למילתא דהדין כך. ולא עוד אלא שמצאתי גם דעת הרשב"א ז"ל כן הובא דבריו בש"מ לב"מ בסוגיא דשם וז"ל וצ"ל דהיכא דהגביה בפירוש לחבירו ונתנה לו סתם בתורת מתנה נתנה לו. ואם הגביה בפירוש לעצמו אע"פ שנתנה לו סתם בתורת פקדון הוא שנתנה לו כיון דאמר לי' האי תנה לי כלומר הגביה לצרכי. והאי אמר לא לצרכך אלא לצרכי כבר בטל שליחותו. וכשחזר ונתן לו סתם. הרי הוא כנותן לחבירו סתם טליתו דאין הנוטל יכול לומר בתורת מתנה קבלתיו עד שיאחר לו בפירוש במתנה אני נותן לך ע"ש באריכות אמנם קשיא לי טובא לכאורה על סברא זו מסוגיא דא"נ דף ס"ג האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשתכח בה טופיינא אי בכדי שהדעת טועה מחוייב לאהדורי לי' ואם לא במתנה בעלמא הוא א"כ קשיא טובא אמאי אמרינן דמתנה בעלמא הוא נימא דבתורת פקדון נתן לו כדינא דמהרש"א והרשב"א הנ"ל כיון דלא אמר לי' בהדיא בתורת מתנה. וצ"ל לחלק דהנה לפמש"כ הרא"ש שם דהיכי דאתי לפנינו ואמר שטעה במנין אף בכדי שאין הדעת טועה מחויב לאהדורי לי' רק הכא מיירי שאין הבע"ד לפנינו. א"כ יש לחלק דבוודאי היכא דנותן לו סתם חפץ אמרינן בתורת פקדון והיכא שבא ואמר דבתורת פקדון יהיב נהלי' תלינן דבתורת פקדון יהיב ולא בתורת מתנה. רק התם מיירי דאין הבע"ד לפנינו אמרינן מסתמא בתורת מתנה יהיב. דאי בתורת פקדון הי' תובעו. ובאמת אם בא אח"כ לתבוע ואמר דבתורת פקדון יהיב נהלי' מהימן כמו דמהימן לומר שטעיתי אף בכדי שאין הדעת טועה. רק דמיירי כ"ז שאין הבע"ד לפנינו ואינו תובעו ומסתמא בתורת מתנה יהיב לי' וזה נראה נכון לפע"ד. ואף אמנם כי אין לדברים האלה כח בפועל בזמנו שכל דיני ממונות נוהגין ע"פ חוקי המדינה יר"ה אבל מ"מ נוכל לדין ולדייק מזה לענין מה שנוגע לדיני קדושין והוראת איסור אשת איש:
אך בב"י סי' רל"ב ובסמ"ע שם הביאו דעת הגמי דחולק ע"ז וסובר דאפילו בא אח"כ ואמר טעיתי בחשבוני אינו נאמן א"כ נראה דה"ה דאינו נאמן לומר לפקדון נתתי אך יש לומ' דגם הגמ' מודה היכא דאומר לפקדון נתתי נאמן והא דאינו נאמן לומר טעיתי בחשבוני במגו דלפקדון נתתי אפשר דס"ל דמגו להוציא לא אמרינן. וא"נ דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא טעה בחשבונו בדבר שאין הדעת נוטה. וכיון דאינו טוען לפקדון נתן בוודאי נתן לשם מפנה אבל אם בא ואמר לפקדון נתתי י"ל דגם הגמ' ס"ל דנאמן:
והנה לפי מה דביארנו דעת הרשב"א ומהרש"א ואביו של הש"ך בס' ג"א דהיכא דנתן לחבירו חפץ בסתם לא אמרינן לשם מתנה נתן אף דביקש מתחילה ליתן לו במתנה כי נתן אח"כ בסתם לא הוי מתנה ופשיטא בנידון דידן לא גרע מנתנה בסתם. ואדרבא גרע טפי. כי האיש הבליעל התחיל ליקח ממנה הטבעת בחזקה. אז התחילה לומר ווארט איך וועל אייך אליין געבין שנראה בעליל שרצתה להישמט ממנו לבל יקח ממנה הטבעת בחזקה. ואף לפי דברי הבתולה לא נתנה לידו רק הניחה על איזה מקום. אף דבאמת אין נפקותא אם נחשב מתנה בכ"ע הוי מתנה. כי אח"כ קנה במשיכה ואי לא הוי מתנה בכ"ע לא הוי מתנה והנה אם נחליט דהוי גזל פשוט הך דינא בקדושין דף י"ג גבי עובדא ורשכא דאם קיבלה בשתיקה אינה מקודשת כלל דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כ"ז דלא שידך ולא אמר הן. והכי קימ"ל בא"ע סיי' כ"ח ס"ב. אך מה שיש להסתפק קצת. דהנה בש"ע שם בסי' ג' מביא שם הרמ"א בהג"ה גבי כנסי סלע שאני חייב לך דווקא שאמר סלע זו שאני חייב לך אבל אם אמר כנסי סלע זו סתמא. אע"פ שחייב לה והגיע ז"פ מקדושת ואינה יכולה לומר לפרעון קבלתי והדברי' הללו נובעים מדברי הר"ן והרשב"א. ולפ"ז לכאורה דה"ה בגזל דידה דאינה מקודשת היינו היכא שקידשה בגזל דווקא שאמר לה כנסי גזל זו שאני חייב לך. אבל היכא דאמר סתמא האמק"ל בחפץ זו אף שהוא גזל דידה היתה מקודשת דאינה יכולה לומר דידי שקלית. דק בתורת קידושין קיבלה רק הוא חייב לה אח"כ לשלם הגזל. כך נראה לכאורה. ולפ"ז בנידון דידן הרי העדי' אמרו ששמעו סתם שאמר הרי את מקודשת לי ב"ז כדמו"י אף שבג"ע אשר לפנינו מבואר שהבתולה אמרה כשבא אלי' בחזרה אמר לה הילך הטבעת בחזרה ולקח אצבעה והניח עלי' ובשעה שאחז אצבעה אמר לשון הקידושין העדים אינם מכחישים אותה דיכול להיות כן מ"מ אינם מעידים בבירור כדברי הבתולה. והעדים ששמעו בבירור לשון הקדושין אפשר דאין הבתולה נאמנות בזה. אי הוי אתחזיק איסורא אי לא אתחזיק איסורא לענין נאמנות הבתולה. אך באמת אין אנו צריכין לכ"ז דהרי מבואר בלח"מ פ"ה מה' אישות ה' י"ב דגבי גזל אף על פי דנותן לה סתם אנן סהדי דהיא קיבלה בחזרת הגזל שלה דע"כ לא אמרינן דלאו כל כמינה לומר בתורת חוב קבלתי אלא גבי חוב דאפשר שהיא סבורה שיפרע לה החוב אח"כ אבל גבי גזלן. כיון דהוא גזלן וגברא אלמא וחטף מידה כשבא לידה וודאי לא קבלה אלא לדעת חזרת הגזל וע"ש באריכות ונוכל להורות מזה לענין קדושין אף כי אין לנו רשות לדון בגוף דיני ממונת וגזל וכדומה הנוהגין בזמננו ע"פ חוקי המדינה יר"ה:
ולעד"נ דין מחודש והוא זה דהך דינא דהרשב"א והר"ן אם אמר כנסי סלע לשם קדושין ולא הזכיר שאני חייב מקודשת דאמרינן לשם קדושין קבלה ולא לשם פרעון אע"ג דחייב לה כיון שלא הזכיר בשעת הקדושין שאני חייב לך. היינו בהלוואה דהלוואה להוצאה ניתנה א"כ ברשות הלוה איתנייהו א"כ היכא שקדשה בסלע אף דחייב לה סלע אמרינן דלשם קידושין קבלה והחוב יפרע אח"כ. אבל היכא ששאל חפץ ממנה להחזיר לה וקימ"ל דשאלה הדרה בעין א"כ נראה בפשיטות היכא שהחזיר לה החפץ ואמר לה שנותן לה לשם קדושין וקבלה בשתיקה אף דלא הזכיר לה בעת הקידושין דמחזיר לה מה ששאל ממנה. יכולה לומר ג"כ אין קבלתי ודידי קבלתי. כיון דאותו החפץ ששאל ממנה אותו החפץ צריך להחזיר לה בוודאי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ודוקא בהלוואה שייך הך דינא זה נ"ל ברור מסברא. ולפ"ז נראה דאין אנו צריכין לחילוק הלח"מ רק כאן דבגזל צריך להחזיר אותו שגזל ממנה. ולא מיבעיא בחטף וורשכא דהוא חפץ. אף גבי חטף סלע. כיון דגזלה לאו להוצאה ניתנה וצריך להחזיר אותו סלע בכ"ע יכולה לומר דידי שקלי ודוק:
ומידי עסקי בענינים אלו לא אכחד תחת לשוני מה שיש לי איזהו פרטי דברים מה שהקשה מרן הב"י בטור א"ע סי' כ"ח על לשון הטור ז"ל שהביא בשם הרמ"ה דוקא בגזלן דעלמא מקודשת לאחר יאוש ושינוי רשות. אבל אם גנב וגזל משלה ולא שידך אותה תחילה וכשנתנה אמר לה התקדשי לי בזה וקבלה בשתיקה אין קידושין. ותמה הב"י למה הוצרך לומר בשם הרמ"ה דהא תלמוד ערוך הוא. ולפעד"נ דדבר גדול השמיענו הטור בשם הרמ"ה ז"ל. דהנה הב"ש בסק"ו. הביא דעת הב"ח וח"מ היכא דקדשה בגזל דידה לאחר יאוש מקודשת וא"י לומר דידי שקלי כיון דנתיאשה ממנו. וכתב הב"ש ע"ז דאין דבריהם מוכרחים גם מדברי הרמ"ה בטור לא משמע כן עכ"ל ובוודאי הדין עם הב"ש דכן משמע להדיא מלשונו של הטור בשם הרמ"ה דוקא בגזל דעלמא מקודש לאחר יאוש. דאיכא יאוש ושינוי רשות. ומשמע דבגזל דידה לא מועיל יאוש מטעם דיכולה לומר דידי שקלית ודוחק לומר דס"ל להרמ"ה דיאוש בלא שינו רשות אינה קונ' כלל אבל אם נימא דיאוש הוה קונ' מדרבנן הוי קדושין מדרבנן א"כ קשה על הטור איך סתם כדברי הרמ"ה דהא בטור סי' שי"ג כתב דיאוש לבד צריכ' גט דשמא יאוש קונ' מדרבנן א"כ דברי הטור כאן סותרים אהדדי א"ו כדברי הב"ש דבגזל דידה גרע טפי ויכולה לומר דידי קבלתי אפילו לאחר יאוש ולהכי אינה מקודשת כלל והיינו דאשמוענין הטור דין זה בשם הרמ"ה. דמהגמרא אין ראי' די"ל דמיירי לפני יאוש. וקמ"ל בשם הרמ"ה דאפילו לאחר יאוש יכול' לומר דידי שקלת וזה ברור לענ"ד:
עוד אבאר מאי דקשה לכאורה בסוגי' שם דפריך על ר"נ מהך ברייתא דקדשה בגזל ובחמס וכו'. ומשני התם בדשידך. וקשיא לי למאי דלא ידע החילוק מדשדך. אדמקשה לר"נ מברייתא לסייע לר"נ ממשנה דלקמן דף נ' ע"ב גבי מעשה בחמש נשים ובהם שתי אחיות וכו' ושלהם היתה ושל שביעית היתה. טעמא דשביעית דהפקר הוא. הא דשאר שני שבוע לא. ובאמת פריך שם הש"ס מהך דקדשה בגזל ובחמס ומשני הא דשדך הא דלא שדך. א"כ למאי דלא ידע החילוק מדשדך אדמקשה לר"נ מברייתא ליסייעהו ממתניתי' וצ"ע:
היתר ג' מה שיש לנו. כי הבתולה אומרת שמעולם לא כיוונה לשם קדושין ומתחילה ועד סוף הית' דרך שחוק והיתול. ומעולם לא דברו ביניהם שום דבר מעסק זיווג ושידוכין וניכרים דברי אמת. כי לפי הג"ע אשר העד השני העיד כי בעת שנתן לה הטבעת והבתולה שתקה ולא דיברה כלל. אז אמר העד עס ועט זיין איין גאנצע ארבעט. אז התחילו פני' משתנות ואמרה שתלך לקבול אצל הבעה"ב ואמרה המבשלת שהוא שחוק ואין בזה בית מיחוש ולכן לא הלכה לקבול. הרי ניכר דלא כיוונה כלל לשם קידושין. והנה הטור א"ע סי' ך"ז כתב גבי לשונות קדושין כתב בזה"ל בכל לשון שמשמעותו לשון קדושין וודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין לשון קדושין. ופשטות לשון הטור משמע בהדיא אף בלשון המבואר לכל כגון הראמק"ל אם לא הבינה שהיא לשון קדושין אינה מקודשת. וכפי מה שהבין הב"ח בלשון הטור. ולא כדעת הב"י בפי' דברי הטור דלא קאי הטור על לשון האמק"ל דהא וודאי ידעי כ"ע דלשון קדושין הם ואי אמרה דלא ידעה לא מהימנא דאין משמעות הטור סובל פירושו של הב"י אלא כפי' הב"ח וע"ש שהביא דברי הר"ן דקדושין דג"כ משמע כן. ובדברי הריטבא בקדושין דף ו' מצאתי. דהשתא נשי דידן שאינן בקיאות בלה"ק. כל היכא שאין מדבר עמה תחלה על עסקי הקדושין אפילו אמר לשון ברור דהוי בוודאי לשון קדושין יכולה לומר שלא הבינה שהוא לשון קדושין וגם מדברי הרא"ש שכתב דכ"ה לשונות של קדושין לאו כל כמינה לומר דלא הוי ידעי. אין ראי' דחולק על זה. דיש לומר כמו שכתב הב"י לחלק בחילוק יפה דבוודאי האיש שמוציא מדבריו לשון קדושין חזקה לשם קדושין הוציא. אבל אשה שומעת דבריו יכולה לומר שלא הכירה שהוא לשון קדושין. ויותר יש לחלק לפענ"ד דהאיש עושה מעשה ונתן הקדושין א"כ יש לנו הוכחה שכיון לשם קדושין. משא"כ אשה המקבלת לא עשתה מעשה שניכר לשם קדושין לכן יכולה לומר שלא כיונה לשם קדושין. הרי לנו כל הני רבוותא דסוברים דהיכא שהיא לא הבינה לשון הקדושין נאמנת:
והנוב"י במהדורא קמא ח' ע"א סי' י"ט הסכים ג"כ לזה. וכתב על דברי הב"ש בסי' ך"ז שכתב דהוי ספק קדושין דשמא משקרת. כי למה לא נאמינה לה כיון שאין כאן חזקת איסור רק אדרבא חזקת היתר מסייע לה. אך לכאורה יש סתירה להיתר זה ממה דמבואר בהגהת רמ"א סי' מ"ב ס"א אמרה תחלה קדשני וזרק קדושי' לתוך חיקה ואמר לה הראמ"ל וניערה בידה תכ"ד להשליך ממנה הקדושין ואומרת שלא כיונה רק לשחוק בעלמא אפ"ה הוי מקודשת א"כ יש לומר בנידן דידן גרע טפי דמשמעות הענין שהיא הבינה שהוא לשון קדושין אלא שהיא סבורה שהוא שחוק בעלמא וגרע טפי. אך נראה דכבר ביאר לנו רבינו בעל נוב"י שם שאין הטעם משום שאין מאמינים לה שהוא לשחוק. דלמה לא נאמין לה בדבר דלא אתחזיק איסורא. ובפרט שיש לה חזקת פנוי'. רק עיקר טעמו של מהר"ם שממנו נובע מקור דין זה דלו יהי' כדברי' שכיוונה לשחוק בעלמא. אינו מועיל. דדברי' שבלב אינם דברים וכיון שאמרה תחלה קדשני וגם בשעת הקדושין אמר בפני עדים. פלונית בקשה ממני בקדשה וכן אעשה ושתקה. הרי שגלתה דעתה שרצונה בקדושין ואח"כ אמרה לשחוק בעלמא כיוונה אין דברים שבלב מוציא מידי דיבור שגילתה בפירוש שחפצה בקדושין אבל בנ"ד שמעולם לא גלתה דעתה שחפצה בקדושין רק נתן לה הטבעת ושתקה בוודאי יכולה לומר לשחוק בעלמא כוונתי. אך נראה כיון שלא זרקה הקדושין מידה וכשקיבלה שתקה י"ל דאינה נאמנת לומר לשחוק כוונתי דהוי דברים שבלב ואינם דברים. כיון דאיכא כאן עדים על הקדושין שוב אינה נאמנת לומר לשחוק כוונתי דהוי דברים שבלב וכ"כ בתשו' הב"ח החדשות סי' ע"ט בשם הג"מ. דקדושין אף דאמרה בלבי לא הי' אלא לשחוק בעלמא ולהתלוצץ עמו ומעולם לא נתרציתי לו רק לחוכא ואטלולא דברים שבלב הוא ואינם דברים. ואף ע"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה רק להתלוצץ. גבי קדושין לא נסמוך על אומדן דעתינו כיון דאיכא למימר איתתא בכל דהו ניחא לה וכן ראיתי בכמה תשובות שהחמירו בזה. מ"מ ראיתי בתשובת מהר"ם לובלין סי' ס"ד מאחר שהנהיג בזמן הזה לקדש בעת כניסה לחופה תלינן שהכל דרך שחוק והיתול. וזה זכיתי כעת לראות תשובת הגאון מהו' צ"ה ז"ל האלברשטאט שסמך על יסוד זה להקל. וז"ל באות ך"ה העולה מדברינו היכא דאיכא להעדים לספוקי אם כיוונה לשם קדושין או לשם שחוק הוי כמקדש בלא עדים א"כ בנ"ד מצד הסברא כיון דאין דרך בנות ישראל לקדש כן ובפרט במדינות אלו לא קבלתם לשם קדושין אלא לשחוק וכה"ג כתב מהר"ם לובלין בתשובה ועכ"פ מידי ספקא לא נפקא והו"ל כמקדש בלא עדים ואין חוששין לקדושין. ובנ"ד הוי עובדא דמוכח דלא כוונה כלל לשם קדושין. כי אח"כ כשאמר לה העד עס וועט זיין איין גאנצע ארבעט. אז התחילה הבתולה פני' משתנות ואמרה שתלך לקבול לבעה"ב הרי שלא הייתה סבורה כלל שהוא קדושין רק שחוק בעלמא וקרוב מאוד שלא הבינה כלל לשון הקדושין רק שלא נתבאר זאת בג"ע אשר לפני רק שהיא טוענת שלא כיוונה כלל לשם קדושין:
והיתר ד' שיש לנו אף שבג"ע נאמר שהיא בת י"ג או י"ד שנים עדיין יש ספק אם הביאה ב' שערות דכ"ז שלא הביאה ב' שערות עדיין היא קטנה אע"ג דקימ"ל כחזקה דרבא. קטנה שהגיע לכלל שנותי' א"צ בדיקה. הא אמרינן בנדה דף מ"ו דה"מ למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה. הנה כבר הארכתי בקונטרס אחד דהנה כמה מהראשונים סברי דחזקה דרבא הוי חזקה גמורה רק הא דלחליצה בעי בדיקה מטעם דכל היכא דיכולין לבררו לא סמכינן אחזקה. וכמה מהראשונים סברי דחזקה דרבא לאו חזקה מעליא הוא. רק להחמיר חוששין היכא דבעל לאחר י"ב חוששין שמא נשרו מחמת הך חזקה דרבא והוא רק להחמיר ומידי ספקא לא נפקא. ואף אם ימצא כעת סימני נערות דדעת הש"ע סי' ל"ה דמחזיקינן לגדולה למפרע והוא דעת הרא"ש בתשובה ג"כ הארכתי בזה דלאו כ"ע מסכימים לזה וגם הב"י בא"ע הביא בשם מורי הר"י ברב דהרשב"א והר"י דוראן חולקים ע"ז. ומאחר שכבר הארכתי בזה הרבה לא ראיתי להאריך בכאן. רק לברר דלדעת הרבה מהראשונים היכא דאיסתפק לן אם הביאה ב' שערות או לא אף שהגיע לכלל שנותי' הוי רק ספק קדושין. נתחזקו יותר השלשה היתרים הראשונים כיון דבלא"ה הוי רק ספק קדושין. ל
ובאמת על ההיתרים שכתבנו יש הרבה עיקולי ופשורי רק דכן ראינו רבותינו הגדולים ז"ל בהתרת עיגונא מגבבים הרבה היתרים אף דכ"א אינו כדאי על עצמו. וכן אנחנו נלך בעקבותיהם הקדושים. עכ"ז לגודל חומר א"א לא כתבתי דעתי להלכה ולמעשה רק לעורר מה שיש לדבר בזה. ואם יסכימו לזה גדולי הדור אז אנכי אצטרף דעתי בצירוף דרבנן ב' ה' ימי תשובה צ"ע יעקב מאיר פאדווא:
בשולי היריעה
אחר כותבי כל הנ"ל מצאתי בתוס' ב"ב דף ע"ח ע"א ד"ה אבל בכדי שאין הדעת וכו' דהרגישו בקושיא זו שהקשתי ותירצו שני תירוצים והוא כעין תירץ שכתבנו ודו"ק: