תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן כה
אירע בעוה"ר פה ק"ק בריסק שנת תר"ז בחדש אדר שמרבים בשמחה נהפך עלינו לתוגה הבערה ללהב יצאה בעירינו על החניות ונשרפו שנים עשר אנשים ונשים וכמה נשים נשארו לע"ע עגונת שנשרפו בעליהן שבאו להציל רכושם ולא הצילו ונשרף ונמצא גוף ועצמות שרופים ויש מהם קצת סימני' בבגדים ויש מהם שאר סימנים כאשר יבואר ועיני הנשים נשואת לחכמי התורה להורת להם עפ"י התורה אם יש היתר לאיסורן וזה אשר העליתי בעזה"י ומצאתי להם תקנה מן התורה:
גרסינן ביבמות דף קט"ו א'. ההוא גברא דבשילהי הילולא איתלי נורא בי גננא. אמרה להו דביתא חזו גבראי חזו גבראי. אתו חזו גברא חרוכה דשדי ופסתא דידא דשדי'. סבר ר' חייא בר אבין למימר היינו עישנו עלינו בית עישנו עלינו מערה. אמר רבא מי דמי התם לא קאמרי חזו גבראי חזו גבראי. ועוד גברא חרוכה דשדי ופסתא דידא דשדיא ור' חייא בר אבין גברא חרוכה דשדיא אימא אינש אחרינא אתא לאצולי ואכלתי' נורא ופסתא דידא דשדיא נורא איתלי' ואתיליד בי' מומא ומחמת כסופא ערק ואזיל לעלמא. עכ"ל הגמרא. וכתב הנמ"י ז"ל כתבו המפרשים ז"ל הי' נראה למפסק בהא הלכה כרבא מדאמרינן בגמרא סבר ר' חייא בר אבין למימר. דמשמע שהי' עולה כן בדעתו אבל לא שיהי' הדין כן עכ"ל. וכן פסקו רוב הראשונים. ולכאורה לדעת רב אלפסי ורוב ראשונים שפסקו כר' חייא בר אבין לחומרא. אין היתר לנשים הללו. הגם שנמצא כל אחד במקומם בחנות שלו גופים ועצמות שרופים חיישינן דילמא אינש אחרינא שבא לעזרו ולהציל רכושו ואיהו הוא דנשרף ובעלה של זה אפשר מומא אתיליד בי' ומחמת כסופא ערק ואזיל לעלמא אך ראיתי ביש"ש על יבמות, פ"ט סי' ו' מסיק דהלכה כרבא. וסיים וז"ל נראה עיקר דלא מחמירנן כולי האי בהיתר נשים משום עגונות ובפרט חששא רחוקה כאלו והיא אמרה להדיא דלא הוי הכי עכ"ל. וכן באגודה מביא פוסקים כרבא. ולכאורה אף לדעת רבא אין היתר לנשים הללו דהא רבא היתר מתרי טעמא חדא דקאמרה חזו גבראי חזו גבראי. ועוד גברא חרוכה וכו' ומשמע דלא היתר אלא בתרי טעמא. ובנידן דידן ליכא היתרא דחזו גברא. ונהי דאיכא היתרא דגבר חרוכה וכו'. מ"מ מאן לימא לן דרבא היתר מטעם זה לחוד. וכן משמע ביש"ש שהבאתי אף שהיקל נגד דעת הרי"ף והרא"ש שתפסו לחומרא כר' חייא בר אבין. כתב בזה הלשון ובפרט דהיא אמרה להדיא דלא הוי הכי. אך אחרי העיין נראה דרבא היתר מטעם א' דהיינו גברא חרוכא דנמצא לחוד. ומה דאמר רבא חזו גברא היינו לאלומי יותר ההיתר. ומטעם דנמצא גברא חרוכא לחוד ג"כ שריא לדעת רבא. והוא דנראה דרבא לשיטתו בזה כהא דגרסינן לקמן יבמות קט"ו ע"ב יצחק ריש גלותא בר אחתי' דר' בירבי הוה קאזיל מקורטובא לאספמיא ושכב שלחו מהתם יצחק ריש גלותא בר אחתי' דרב ביבי הוה קאזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק או לא. אביי אמר חיישינן. רבא אמר לא חיישינן והוא לפי' הרמב"ן במלחמות והנ"י עובדא הוה הכי. שידוע הי' כי יצחק ר"ג הוא יצחק מקורטובא ושלחו מאספמיא איש אחד ששמו יצחק ר"ג מת בעירם והעידו הבאים עמו שיצא עמהם מקורטובא לאספמיא. אבל לא היו העדים ולא אנשי אספמיא מכירין שיהא הוא אותו יצחק של קרטובא. והיינו דאמרינן מי חיישינן שמא ריש גלותא אחר בא ממקום אחר לקורטובא ויצא והלך לאספמיא ומת שם או לא חיישנן. אלא אמרינן שאותו יצחק שהי' דר בקורטובא הוא. ולפיכך הביאו סמוך להני עובדא של שני ת"ח ושל שומשמי דאמרינן מי חיישינן דהני אחרינא נינהו והכא נמי מי חיישינן אותו יצחק אזיל לעלמא והאי דשכיב אחרינא הוא. אביי סבר חוששין משום דשיירות מצויות וכו' ורבא סבר כיון שהעדים שראו בו שמת באספמייא ראו שאותו יצחק של קרטובא יצא עמהם לא חיישינן שמא אחר הוא שבא לקרטובא והוא הוא שבא לאספמייא. ואותו של קרטובא אזיל לעלמא. אלא אמרינן כאן נמצא בקרטובא וכאן הי'. ואין תולין באדם אחר שאינו ידוע. ולא אמרו בגיטין לחוש לשני שוירי אלא במביא גט ממדה"י ואבד ממנו במקום אחר ובמקום שהשיירות מצויות שאי אפשר לומר כאן נמצא וכאן הי'. הא נאבד באותו מקום שנכתב. אפילו נמצא לאחר זמן ובמקום שהשיירות מצויות לא חיישינן אלא אמרינן כ"נ וכ"ה. ושוב הקשה הנ"י. היכי פסקינן הכא כרבא מטעם כ"נ וכ"ה והא בפ' המדיר שהוא עיקר טעמא דרבא לא פסקינן כוותי' אלא כרב אשי דלית לי' דרבא כלל. ותירוץ הנ"י דלגבי ממונא הוא דלא אמרינן הכי הא לגבי אשה משום עגונא אמרינן. וכדאמרינן דלהוציא ממון מחזקתו לא אמרינן כאן נמצא וכאן הי' וכו'. ולפי"ז י"ל דהיינו טעמא דרבא דשריא מטעם גברא חרוכא לחוד דשרינן מטעם כאן נמצא וכאן הי'. כיון דידעינן בוודאי דבעלה של זה הוא הלך לתוך האש. והשתא נמצא גברא חרוכא אמרינן כ"נ וכ"ה. ומסתמא אותו האיש שהלך לגננא הוא דנשרף. ולא תלינן דאדם אחר בא להציל ואיהו הוא דנשרף והאי גברא עריק ואזיל לעלמא:
ומה"ט נראה סיוע להפוסקים דפסקו כרבא. כיון דקיי"ל כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק משמע דאמרינן כ"נ וכ"ה. בזה יש לנו לומר כיון דידוע דהאי גברא אזיל לאש ואח"כ נמצא גברא שרוף. תלינן דהאי הוא שהלך לתוך האש הוא שנשרף. ואף לדעת הפוסקים שהביא הר"נ בסוגיא דהי' בה מומין שפסקו כר' אשי. מ"מ כתבו הם דווקא להוציא ממון מחזקתו לא אמרינן כ"נ וכ"ה אבל לענין עיגונא מקילינן מטעם כ"נ וכ"ה. ונראה דהך סברא כ"נ וכ"ה אינו ענין להך מחלוקת שהביא בש"ס פסחים יו"ד ובכמ' דוכתא גבי על ובדק ואשכח. פלוגתא דר' ורשב"ג דתניא שדה שנאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא נמצא בה קבר הנכנס לתוכו טהור שאני אומר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא דברי רבי רשב"ג אומר תבדק כל השדה כולה. והנה לא מבעי' לדעת רבי שפסקו כמה פוסקים כמותו דהיינו הרז"ה בסוגיא דפסחים וכן דעת הראב"ד בפ"י מהלכות חמץ ומצה. וכן נראה דעת ה"ה בדעת הרמב"ם שם בוודאי הך דינא דכ"נ וכ"ה אמת. אלא אפילו להפוסקים כרשב"ג דהיינו הטור באו"ח סי' תל"ט שפסק בשל תורה אזלינין לחומרא כרשב"ג דהיינו בעל ובדק ואשכח היכא דלא ביטל צריך לבדוק כל הבית כולה. הך סברא דכ"נ וכ"ה אלים טפי. ואפילו לרשב"ג מועיל. והא ראי' מדלא תליא הש"ס הך סברא דכ"נ וכ"ה וכן מחלוקת אביי ורבא בתרי יצחק המחלוקת דרבי ורשב"ג. א"ו סברא דכ"נ וכ"ה עדיף טפי וטעמא דמילתא דבהך סברא דהוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא לא שייך כ"כ כאן נמצא וכ"ה דהא מספקא לן דלמא כבר הי' שם קבר והוא מכוסה מעין והוא הוא שנמצא. משא"כ בתרי יצחק דלא אתחזיק לנו שיש שם תרי יצחק. לא הי' לנו למיחש דלמא אחר שאזיל יצחק זה מקרטובא לאספמייא בא שם עוד יצחק לקורטובא והלך לאספמייא. או מכבר הי' שם יצחק אחר דר בקורטוב' ואזיל לאספמיי' ולא זה האיש אשר אנו דנין עליו זה לית לן למיחש. וכן הענין דכאן נמצא וכאן הי' דכתובות דתלינן דברשות זה אשר האשה שמה שם נולדה לה המומין. וכן הענין כאן דנמצא גברא חרוכא דידוע דזה האיש הלך לשריפה ונמצא שם גברא חרוכא. תלינן דמסתמא אותו האיש שהי' בהשריפה הוא האיש שנמצא גברא חרוכא. בשלמא אם היינו מספקינן על עצמות החרוכין שמא כבר הי' קודם השריפה ואין זה מאותו האיש שאנו דנין עליו הי' דומה להך דינא דקבר שאבד ה"א קבר שנמצא דשם ג"כ מספקינן שמא הי' קבר אחר מכבר קודם הקבר שנאבד שאנו דנין עליו אבל היכא דפשיטא לן דבמקום זה לא הי' עצמות שרופי' רק אח"כ שהלך בעלה להשריפה ונמצא אח"כ גברא חרוכא בוודאי אלים טפי מהך דקבר שאבד הוא קבר שנמצא. וזה תלי' בהך סברא דכאן הי' וכאן נמצא דפסקו כל הפוסקים דבעיגונא בוודאי סמכינן על הך סברא דכ"נ וכ"ה. ועיין בתשובת נב"י קמא חלק א"ע סי' מ"ו ע"ש הטיב ותמצא כדברי דהך סברא דכאן נמצא וכאן הי' אלים טובא מהך דקבר שאבד וכו':
אמנם אף שצדדנו לדעת הפוסקים כרבא דיש להתירא מהך סברא לחוד דנמצא גברא חרוכא. מ"מ קשה להקל באיסור א"א נגד דעת הרי"ף והרא"ש ורוב הראשוני' שהסכימו לדעתם כמ"ש הנמ"י דפסקו כר' חייא בר אבין. ומצאתי להם היתר אף לדעת הפוסקים אלו והיינו למה שהביא בד"מ סי' י"ז בשם ר' ירוחם וז"ל מי שנשרף וזעקה אשתו ראו בעלי שנשרף נאמנת ודווקא שלא נשאר כאן שום דבר שמורה שהי' שם אדם אחר אבל אם נשא' פס ידו שנשרף ואנו מכירין שאין זה מאיש שנשרף אע"פ שאמרה בעלי נשרף אינה נאמנת. נראה בעליל שמפרש דפסתא ידא דשדיא הי' ניכר הטיב שבא איש אחר להציל ובזה הוא דחשש רחב"א דלמא גברא חרוכא שנמצא הוא האיש אחר הבא להצילו ופסתא דידא דשדיא הוא בעלה של זה ומחמת כסופתא ערק ואזיל לעלמא. והנני מעתיק לשין רי"ו בזה חלק חוה קנ"ד ב' א'. מאחר שעיקר יסודתינו בהנך נשי על זה. וז"ל אם נפלה דליקה במטתו או בביתו ואמרה אשתו ראו פלוני בעלי מת וראו אדם מושלך חרוך ופס ידא מושלכת לא אמרינן זה הוא בעלה אלא אמרינן שמא האי האדם חרוך אדם אחר מעלמא הוא שבא להציל וזה הפס מבעלה הי' רק מתוך שנפל בו מום ברח מבושה. ודינו כמו שאמרנו בעישנו עליו בית שאינה נאמנת אע"פ שתאמר שזהו בעלה פשוט שם וכתב הרמ"ה ודווקא שאותו פס ידא אינו מאיש החרוך כאן דאז אמרינן דשמא מבעלה הוא אותו הפס וברח מבושת. אבל אם לא הי' שם פס ידא אלא האיש החרוך. או שיש פס ידא מאיש החרוך [ט"ס בפנים שכתב איננו מאיש וצ"ל כמו שהעתקנו כאן] שלא מצאו לו כ"א יד אחת אמרינן דוודאי האי פס ידא מאיש החרוך הוא וכיון שהיא אומרת שזה בעלה איש החרוך. ואמרה מתחלה ראו בעלי נאמנת וכן עיקר עכ"ל ר' ירוחם. א"כ יש לנו יסוד היתר בנשים הללו. כיון דליכא הוכתה דהי' איש אחר תלינן דהאי גברא חרוכא הוא בעל של זאת. ולדעתי זה לא מצאתי לוה סתירה בדברי הפוסקים דלפלגי אהא. אך לכאורה גם לדעת ר' ירוחם הנ"ל קשה להתיר. דהא סיים בהדיא בלשונו וכיון שאמרה שזה החרוך הוא בעלה ואמרה מתחלה ראו בעלי משמע מלשונו דווקא מטעם זה היתר כיון דצווחה בעוד שהי' בעלה חי ראו בעלי דמזה הוכחה דהוא בעלה והיינו חזו גבראי חזו גבראי אבל בסתמא לא תלינן. ואנהרינן לעיינן בתשובת הב"ח סי' נ"ה בעסק עגונא שביריד יערעסלאוב וסמך על דברי ר' ירוחם להתיר האשה מכבלי העיגון. והאריך שם בביאור הסוגיא ובביאור דעת ר' ירוחם הנ"ל דסמכינין:
על זה כל זמן דליכא הוכחה דהי' איש אחר וכתב וז"ל. אף דמסוף דברי הרמ"ה דכתב וכיון שהיא אומרת וכו' משמע פשט לשונו דאפילו בדלא אשכחן אלא גברא לחוד לא שרינן לה אלא דווקא באומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה נמי מתחלה ראו בעלי. נראה דאי אפשר לפרש כך דברי הרמ"ה דא"כ באמרה מתחלה ראו בעלי וודאי הוה סגי אפילו ליכא הכא גברא חרוכא כל עיקר כדפרישית. דאם לא כן אלא בחזו גברא לחוד לא שרינן לה משום דחיישינן דאמרה בדדמי. א"כ כי איכא נמי גברא חרוכה נמי לא מהני. סוף סוף איכא למיחש דאינש אחרינא הוא וחזו דקאמרה לאו קושטא קאמרה אלא בדדמי. אלא ע"כ חזו גבראי לא חיישינן דאמרה בדדמי א"כ אמאי מצריך נמי שתאמר השתא ג"כ שזה האיש החרוך הוא בעלה. א"ו או קאמרה והאי ואמרה הוה כמו או אמרה ורצוני לומר. דבדלא אמרה מתחלה ראו בעלי שאש אכלתו נאמנת בדאיכא גברא חרוכא ואומרת השתא שזה הוא בעלה אע"ג דאיכא למיחש דלמא קאמרה בדדמי. מ"מ אנן ב"ת לא חיישינן לאינש אחרינא. אי נמי אפילו ליכא גברא חרוכה לפנינו כל עיקר אפ"ה כיון שאומרת מתחלה ראו בעלי שאש אוכלתו ולא אפשר לו להנצל דבר זה הוא הוכחה ברורה שבעלה הוא שנשרף באין ספק דאל"כ לא הוות מעיילא נפשה לאכרוזי כדלעיל. וכן כתב בתוס' פ' כל הגט אהא דתנן מצאו בחפיסא או בדלוסקמא ומכירו ופי' או מכירו דכוותה בדוכתי טובא בתלמוד ובפסקי הגאונים. ואין זה דוחק כלל. וה"נ דכוותי'. ואע"ג דקושטא דמלתא בדליכא אלא גברא חרוכה לחוד לא חיישינן לאינש אחרינא אפילו לא אמרה עכשיו שזה הוא בעלה וכדפרישית. מ"מ נקט הרמ"ה כיון שאמרה וכו' כיון דהכי הוה עובדא דגמרא. כלומר בהא פשיטא לן דנאמנת. אבל מדינא אפילו לא אמרה כלום נמי שרינן לה כדפרשית עכ"ל הב"ח. הרי ביאר בהדיא דעל גברא חרוכא לחוד שנמצא סמכינן כ"ז דליכא הוכחה שהי' שם איש אחר שבא להצילו. וע"ז התשובה רמז הב"ח ז"ל בחבורו הטהור בסי' י"ז אות י"ט שכתב שהתיר הנשרפים ביריד יערעסלאוב. וביאר שם בחבורו דהא אמרינן דנפל לכבשן האש היכא דיכול לצאת משם דאין מעידין עליו. וכן כתב ה"ה בשם הרשב"א דהא דאי נפל לכבשן האש אין מעידין עליו היינו היכא דלא נמצא האי גברא שנפל לשם. וכן ביאר עוד הב"ח ז"ל דבר זה בתשובה סי' ע"ה ע"ש. ואף הב"ש שחולק עליו וכתב דאין דבריו מוכרחים יתבאר לקמן דאפשר דבנידן דידן גם הב"ש מודה:
והנה ליסוד הנ"ל הי' אפשר להשוות דברי הראשונים דמשמעות הרי"ף והרא"ש דהלכה כר' חייא בר אבין מפרשים בהדיא הסוגיא בדאיכא הוכחה מאיש אחר והך פוסקים דפסקו כרבא מפרשים הסוגיא בדליכא הוכחא דפסתא ידא מאינש אחרינא הוה. דהיינו שנמצא גברא חרוכא ביד אחת והיד השני יכול להיות דהוא מגברא חרוכא ולכן פוסקים כרבא דתלינין לקולא דאמרינן דהאי גברא דאיתלי' בי' נורא הוא גברא חרוכא שנמצא:
והנה לשיטה זו הי' מקום להקל בנידן דידן ולא מצאתי להראשונים שיחלקו ע"ז בפירוש אמנם מה דמתיירא אני בזה. כי נראה דהרשב"א בחדושיו והנ"י חולקים ע"ז. ונראה שהם מפרשים הסוגיא אף בדליכא הוכחה, דהך פסתא דידא מאינש אחרינא ואעפ"כ דעתם לפסוק כרחב"א וכמו שכתבו דרוב הראשוני' פסקו כרחב"א. וז"ל הרשב"א ביבמות דף קכ"א על הך משנה מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלי אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא. מסתברא שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו. אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלתה בידם אלא אחד מאבריו או אפילו כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו. דחוששין שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר ורגל זה מאדם אחר הוא והראי' מההי' דאיתלי נורא בי' גננא ואשתכח גברא ח חרוכא ופסתא דידא דשדיא ואפ"ה חוששין דילמא אינש אחרינא הוא דאתא לאצולי' וההיא פסתא דידא דשדיא מיני' הוות ומשום כסופא ערק. ועד כאן לא פליג רבא התם אלא משום דאמרה אתתי' חזי גבראי חזו גבראי כדאיתא התם. ועוד מעשה דשני ת"ח דאסקינא התם דאסקוהו וחזיוהו הא לאו הכי אמרינן הני אזיל לעלמא ואתו אחרינא וכדמוכח התם בעובדא דשומשמי ודברים פשוטים הי' נראים לי עכ"ל הרשב"א ז"ל. וז"ל הנ"י. והא דאמרינן תנשא משום דכיון ששלשלוהו הם ברגליו הא וודאי רגלו הוא. אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל אחד מן הארכובה ולמעלה אין מעידין עליו אלא א"כ יש להם בו סימן מובהק. שאני אומר רגל אחר הוא כדמוכח מעובדא דההוא חרוכא ומההיא דב' ת"ח דאסקינא התם דאסקוהו וחזיוהו הא לאו הכי אמרינן הני אחרינא אחריני נינהו. ומיהו סימן מובהק בידו או ברגלו או באחד מאבריו אין לך סימן גדול מזה. עכ"ל הנ"י. א"כ מוכח מדברי הרשב"א והנ"י דפליגי על הרמ"ה שהביא ר' ירוחם דמפרש הסוגיא דלהכי חייש ר' חייא בר אבון לאינש אחרינא משום דהי' הוכחה דתפס ידא לא הי' מאיש החרוך. דאיש החרוך נמצא בשני ידים. דאם איתא דהרשב"א והנ"י מפרשים כן לא הי' מביאים ראי' כלל לדינם. דשאני בגברא חרוכא דהוה הוכחה שבא אדם אחר להצילו. ולהכי חשש רחב"א. ורבא ג"כ לא התיר אלא מטעם חזו גבראי חזו גבראי. אבל הכא שנפל לים ולא הי' לנו הוכחה דאיש אחר הי' שם מהיכי תיתי ליחוש דאינש אחרינא הוא. א"ו מפרשים הרשב"א והנ"י הסוגיא כפשטא דלא הי' לנו הוכחה דפסתא דידא מאינש אחרינא הוא ואעפ"כ פוסקין כרחב"א א"כ לכאורה דברי הרמ"ה במחלוקת שנוי'. א"כ מאן ספון להקל באיסור א"א נגד דעת הרשב"א והנ"י שחולקי' על הרמ"ה ולא עוד גם ההיתר שלי שפתחנו בדברינו דלדעת הפוסקים כרבא מותרת מטעם דרבא שריא מטעם דנמצא גברא חרוכא. נסתר מדברי הרשב"א דלעיל שכתב בהדיא דרבא לא שריא אלא מטעם חזו גבראי חזו גבראי והיינו מתרתי טעמא התיר ולא סמיך על הך דנמצא גברא חרוכא לחוד וזה הוא דלא כדברינו דלעיל:
וראיתי להבית שמואל בא"ע סי' י"ז ס"ק כ"ט הביא דברי הב"ח שכתב וז"ל. ומדברי הב"ח נשמע אם נמצא שם עצמות אמרינן דאכלוהו אותי וכן אם נפל לאש ויכול לצאת משם אם נמצא שם עצמות אמרינן דנשרף. מיהו אין דבריו מוכרחים. וכן בסעיף ב' לא משמע כן עכ"ל. ולכאורה דברי הב"ח מוכרחים מדברי הרמ"ה שהבאתי לעיל דהיכא דליכא הוכחה דאינש אחרינא בא להציל תלינן דזה הוא. וכמו שהאריך בתשובה סי' נ"ה ובתשובה ע"ב דלדברי הרמ"ה צריכין לומר דהא דאין מעידין היכא שנפל למדורה של אש ויכול לצאת משם היינו היכא דלא נמצא גברא חרוכה אבל היכא שנמצא גברא חרוכא תלינן דזה הוא. אמנם אין מזה קשיא על הב"ש דמפרש דברי הרמ"ה דהא דהיתר היכא שנמצא גברא חרוכא היינו היכא דאמר' חזו גברא חזו גברא וכדמשמ' פשטות דברי הרמ"ה. שוב מצאתי בב"ש עצמו בסעיף נ"ה שמבאר בעצמו דעת הרמ"ה כן כמו שבארתי דעתו רק הב"ח בסי' נ"ה דחק לפרש דברי הרמ"ה שהתיר אפילו היכא דלא קאמר' חזו גברא חזו גברא. ומ"ש הב"ש דבסעיף ל"ב לא משמע כן כוונתו אהך דינא של הרשב"א והנ"י שהבאתי דבעינן דווקא שיכיר בסימן מובהק שאותו הרגל הוא מהאיש שנטבע בים. הא לאו הכי חיישינן דאותו רגל מאיש אחר הוא. והאיש הנטבע ניצל והלך למקום אחר. זה כוונת הב"ש. והנה באמת מדין זה ממש הי' אפשר לחלק מדינו של הב"ח כי לפי מה דבארנו לעיל היכא דנמצא גברא חרוכא במקום שנשרף מתירין מטעם דאמרינן כאן נמצא כאן הי' כיון שנאבד באותו מקום. א"כ יש לחלק דבמים לא אמרינן כן. דבמים לא שייך אותו מקום דדרך המים לגלגל ממקום למקום ולא שייך לומר בזה כ"נ וכ"ה:
אמנם מדברי הרשב"א עצמו והנ"י דמדמ' זאת לגברא חרוכא מוכח בהדיא מדבריהם דמפרשים דהאי עובדא דגברא חרוכא אף בשלא הי' הוכחה שאיש אחר בא להצילו ואעפ"כ חיישינן לאיש אחר לרחב"א דפסקו הרשב"א והנ"י כוותי'. ואף דקאמרה חזו גברא חזו גברא אינו מועיל א"כ מוכח דהרשב"א והנ"י פליגי על דברי הרמ"ה אמנם מצאתי בתשובת נב"י סי' מ"ו העלה דהאי גברא חרוכא דיבמות דף קט"ו דחייש רחב"א לאינש אחרינא הטעם משום פסתא דידא דשדיא וע"כ הי' אדם אחר. ע"ש ותמיהני עליו שכתב זאת מסברא דנפשי' ולא הביא דברי הרמ"ה שהבאתי דמפרש בהדיא כן. ואח"ז הקשה מדברי הרשב"א שהקשה בחידושיו על הרמב"ם שהתיר בנפל לים והעלה אבר שאינו יכול לחיות מגברא חרוכא, והיינו דברי הרשב"א שהבאתי לעיל באריכות. וכתב לתרץ דגם הרשב"א ז"ל לא נעלם ממנו דבר זה. דשאני התם שיש פיסת יד אבל סברת הרשב"א דהרמב"ם מיירי דנפל לים ובים אנן סהדי שכמה ספינות נטבעות והוה כמו שידוע שיש שם אנשים אחרים. א"כ לפי דברי הנוב"י אין הכרע דהרשב"א והנ"י פליגי על הרמ"ה שהביא רבינו ירוחם וכיון דדברי הרמ"ה מפורשים להתיר ולא מצינו בהדיא מהראשונים ז"ל שיחלקו בזה. בוודאי יש לנו לסמוך עליו:
והנה לענ"ד מוכח דגם רבינו הרא"ש ז"ל סובר כדעת הרמ"ה בפי' הסוגי' הנ"ל. דהא דהחמיר שם רחב"א היינו משום דהוי הוכחה דאיש אחר בא להצילו והוא דבתשובת הרא"ש כלל נ"א כתב וז"ל ועוד אמרינן שילהי יבמות מעשה בישראל ובא"י שהיה מהלכים בדרך ובא א"י ואמר חבל על יהודי שהי' עמי בדרך ומת וקברתיו והשיאו את אשתו. ושוב מעשה בקולר של בני אדם שהי' מהלכים לאנטוכי ובא א"י אחד ואמר חבל על קולר של בני אדם שמתו וקברתים והשיאו נשותיהם ושוב מעשה בס' ב"א שהיו מהלכים לכרכום ביתר ובא א"י ואמר חבל על ס' ב"א שהיו מהלכים בדרך ביתר שמתו וקברתים והשיאו נשותיהם מאלו מעשים יש לידע שהרבה הקילו חכמים בעדות אשה שהרי במעשה הראשון לא הכירו את יהודי ולא ידע שמו אלא שאמר שיהודי שנתלוה עמו מת והי' עדים שידעו שאותו היהודי נתלוה עם זה הא"י והעידו לפני ב"ת והנה הא"י אמר שמת והתירו את אשתו. ולא הזקיקו ב"ת לחקור מהא"י אם הי' אותו היהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו יהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה עמו יהודי אחר ומת. אלא כיון שיהודי זה נתלוה עמו. תלינן שבודאי שאותו הי' שמת וכו'. ובס' מ"ב סי' מ"ד פסק הלכה כוותי' וכן בתשובת מהר"י בן לב ח"א סי' ב' פסק בזה כהרא"ש והט"ז בא"ע סי' י"ז האריך לסתור דברי הרא"ש בתשובה והקשה עליו מסוגיא דריש פ' אשה שלום בההיא דשילהי הילולא נפל נורא בי גננא אמרה דביתא חזו גברא וכו ואפ"ה חיישינן שמא זה האיש הלך משם ואינש אחרינא בא שם ולא אמרינן מסתמא הוא שהי' מתחלה. אמנם באמת לק"מ על הרא"ש. דהרא"ש מפרש הסוגיא כפי' הרמ"ה שהבאתי א"כ שם שפיר חיישינן לאינש אחרינא כיון דפסתא דידא דשדיא איכא הוכחה שהיה אינש אחרינא שבא להצילו לבד גברא החרוך וכל זמן דליכא הוכחה תלינין שזה הוא יצא לנו כיון דדברי הרמ"ה מפורשים להיתר ואף בתשובת הרא"ש הנ"ל מ כח בהדיא שסובר כן ודברי הרשב"א הנ"ל אינו מוכרחים דפליג וכן רבינו הב"ח הנ"ל בתשובה סי' נ"ה וכמו שהבאתי הסכים להיתר יש לנו לסמוך ע"ז.
והנה מצינו בדברי הב"ש שהבאתי לעיל שכתב על דברי הב"ח הנ"ל שכתב היכא שנשלך לאש ויכול לצאת משם דאין מעידין כתב הב"ח היכא דנמצא עצמות תלינן דזה הוא שנשרף דהא דאין מעידין עליו היינו היכא דלא נמצא עצמות כלל. והב"ש כתב עליו דאין דבריו מוכרחין וגם בסעיף ל"ב לא משמע כן. וכבר בארתי לעיל כוונת הב"ש וכתבתי דמסעיף ל"ב אין ראי'. אמנם גם לדעת הב"ש אפשר דבנידן דידן מודה לפמ"ש הנב"י בתשובה סי' מ"ו בעובדא דידי' כתב שם וז"ל וכן אפילו להב"ש בס"ק נ"א שחלק על הב"ח וסובר דאפילו מצאו עצמות בכבשן האש או בגוב אריות לא מהני דחיישינן שמא מאדם אחר הוא שם ג"כ הטעם כאן נמצא וכאן הי' זמן רב העצמות קודם שנפל לגוב או לכבשן. משא"כ בצלוב שאם אתה אומר שזה אחר הוא ג"כ לא הי' כאן מתחילה. רק מחדש נצלב. ואמרינן להיפוך כאן נמצא וכ"ה הראשון שנצלב לפנינו עכ"ל. וא"כ בעובד' דידן דזה נוד' וידוע בבירו' גמור שמקוד' לא הי' עצמות כלל רק אח"כ נמצא גופים חתיכות וקצת מהם הי' בלבושי' וקצת מהם לא הי' עליהם בשר רק העצמות שלימות כגוף בנין אדם וידוע בבירור שמקודם לא הי' עצמות במקום הזה. רק איסתפק לן דילמא אינש אחרינא בא שם להציל או משום דבר אחר בא לשם ואנן ידעינן בבירור שעל אותו איש ואיש שאנו דנין עליהם הלך כ"א למקום החנות שלו ולא יצא משם ונמצאו אנשים חרוכים כ"א במקומו בחנות שלהם. תלינן דזה הוא גברא שנמצאו עצמות וגופי' שלהם. וקצת לא משמע כן מדברי הב"ש כמו שהבין הנוב"י מדהוצרך בסעיף נ"ה לפרש דעת הרמ"ה דס"ל דלא חיישינן לאדם אחר כל היכא דליכא הוכחה דלא תקשה מסעיף ל"ב דמבואר אע"ג דזה נפל לים והעלוהו רגל אחד חיישינן שמא רגל של אדם אחר הוא דאמרינן זה איש שנפל למים עלה והלך לדרכו ורגל זה הוא מאיש אחר וכאן לא חיישינן משום דהיא צעקה בעלי נשרף ולכן לא חיישינן ואם איתא דדעת הב"ש כמו שביאר הנוב"י בדעתו. לא הוה מקשה מידי מסעיף ל"ב דשאני התם דהוה כמו הוחזק שים שם כמה אנשים דכמה ספינות נטבעו בים. והאי עובדא דגברא חרוכה שהביא הש"ס משמע בהדיא דמתחלה הי' ידעינן בבירור שלא נמצא שם גברא חרוכא רק אחר שעלה נורא לבי' גננא. הלכו לשם ומצאו גברא חרוכא ופסתא דידא. ולא הי' צריך הב"ש לומר דההיתר הוא בשביל שצעקה בעלי נשרף אלא ודאי משמע דהב"ש אינו סובר כמו שהבין הנוב"י מ"מ יש לסמוך להקל על שיטת הנוב"י אשר כבר בארנו יסוד מדברי הראשונים שמוכיחין דסוברים כן:
ונראה דאף בתשובת נוב"י מה"ת חלק א"ע סי' נ"ט לא רצה להתיר שם בעובדא שנשאל בעיגונא אחת שלא נודע מבעלה שום הכרה. רק בשעת השריפה הגדולה והכבדה אחזה שלהבת בפינת הגג. ועלה האיש לעלי' להציל רכושו ושוב לא נודע דבר מיציאתו. רק מצאו שם אחר החיפוש עצמות ודרשו ברופאים ואמרו כי הם עצמות אדם. וגם עצמות הללו אם ינטלו מן החי אי אפשר שיחי'. וע"ש שהאריך ולא רצה להתיר הנה המעיין שם בתשובה יראה דעיקר חששא שלו הי'. כיון שלא ניכר שהמה עצמות שרופים. חשש הגאון ז"ל דלמא היו עצמות מטרם השריפה. וחשש הרבה. דאם הי' עצמות של אדם זה שנשרף מאי בעי תחת הקרקע. ואף שם סיים בתשובה. דאם ימצאו מתירים אחרים לא ימחה בידם. רק הוא ז"ל לא רוצה למנות עצמו ממנין המתירים. אבל הכא בעובדא דידן. ניכר בבירור שהעצמות המה שרופים. וידוע בבירור שמקודם לא הי' כאן עצמות חרוכות ואין לספק דלמא כבר הי' שם עצמות. רק הספק לנו דילמא אינש אחרינא בא לשם. וכמו שבארתי לעיל. וכדמוכח מדברי הנוב"י קמא חלק א"ע כי' מ"ו שהבאתי לעיל דאמרינן כ"נ וכ"ה דמסתמא זה האיש שהלך לשם זה הוא הגברא חרוכא וכאשר כתב בעצמו. דאפשר דגם הב"ש שחולק על הב"ח מודה בזה:
אמנם מצאתי עוד היתר בנשים הללו לפמ"ש בתשובת משאת בנימן סי' מ"ד באמצע התשוב' וז"ל ועוד נראה דאפילו לא הי' מכירים הישמעאלים לים שום אחד מההרוגים גם לא הי' מעידין שיצאו עמהם מעיר יאס אפ"ה נשותיהם של אלו הששה יהודים הנזכרים מותרת להנשא לכ"ע. ואפילו בלא חיפוש דמאחר שהעידו על ששה יהודים שנהרגו בדרך בבקעת לאפישינא שהוא מספר האנשים. אין לך סימן גדול מזה. וכדאמרינן בפ' אלו מציאות דחרוזות של דגים הוי סימן מובהק. ומאחר:
שהמנין הוא סימן מובהק פשוט הוא דיש לסמוך עליו ואפילו למאן דאמר סימנים דרבנן ולא סמכינן עלייהו להתיר א"א לעלמא. מ"מ בסימנים מובהקים גמורים דלא שכיח כלל. מודה דסמכינן עלייהו. כמו שהוכיח כל זה הרב"י בטור א"ע בסי' י"ז וכן דעת כל האחרונים א"כ בנ"ד נמי ששה אנשים סימן מובהק וגמור הוא דלא שכיח כלל. ומאחר שהעיד ר' אהרן שיצאו ששה אנשים מעיר יאס. ואח"כ באו עדים ששמעו מפי הישמעאלי' מסל"ת שמצאו ששה אנשים יהודים הרוגים בדרך לא חיישינן לששה יהודים אחרים. דמספר אנשים סימן מובהק וסימנים גמורי' וגדולים הם דלא שכיח כלל ועלייהו סמכינן להתיר נשותיהם עכ"ל:
א"כ בנידן דידן ג"כ יש להתיר משום סימן מנין שידוע שנאבד מהעיר שנים עשר נפשות יקרות בעוה"ר אנשים ונשים. ונמצאו כולן במספר יש לנו לתלות בוודאי שאותן נפשות שנאבדו הן הם שנמצאו אף שאינן ניכרים כי הי' רק גופת ועצמות חרוכות:
אמנם באמת הט"ז בא"ע סי' י"ז הביא דברי המ"ב. והאריך לסתור דבריו. ותוכן השגתו דבוודאי מנין לא הוה סימן מובהק אלא סימן אמצעי דהא גמרא בב"מ ך"ד מספקא לי' להש"ס אי מנין הוה סימן לענין אבידה. נהי דקיי"ל דהיו מחזירין אבידה בסימן זה היינו משום דאבידה היו מחזירין ג"כ בסימן אמצעי. אבל סימן מובהק בוודאי לא הוה. דהא חזינין דש"ס מספקא לי' אפילו להחזיר אבידה הרי הוא ספק להש"ס דאפשר אפילו סימן אמצעי לא הוי. והאיך נאמר דהוה סימן מובהק. ובאמת זה השגה עצומה מאוד. וכן מוכת דעת הנ"י ביבמות בפרק האשה שלום גבי עובדא דאפקיד שומשמי גבי חברי' דמסקינן התם דחיישינן שמא פינן וכתב הנ"י ומנין לא הוי סימן דחשיבנא דאיכא למימר דהכי אתרמי והא דאמרינן בפ"ב דמציעא דמנין הוה סימן היינו דוקא גבי מציאה וכו'. א"כ מוכח מדברי' דלא הוה סימן מובהק אלא סימן אמצעי ולהכי באבידה דהי' מועיל סימן אמצעי הי' מועיל סימן מנין. אמנם מדברי התוס' ביבמות שם ד"ה אתרמי אתרמו כתבו וז"ל הכ' משמ' דמדה ומנין לא הוה סימן. והא דקאמר באילו מציאות מדמשקל הוה סימן מדה ומנין נמי הוה סימן. התם מיירי בענין שאין דרך ב"א להצניע אבל הכא דרך ב"א להצניע במדה זו א"כ משמע מדבריהם דמנין שאין דרך ב"א להצניע במנין זה הוה סימן מובהק מדקשיא להו כאן דנוכל להוצי' ממון מתחת יד הנפק' ובאמ' דבריה' צ"ע כמו שעמדתי בזה במקום אחר דמנ"ל להתוס' דלמא מנין לא הוי אלא סימן אמצעי ובאבידה הוה מועיל סימן אמצעי משא"כ בפקדון להוציא מיד הנפקד היו בעינן סימן מובהק ובפרט דפשטא דש"ס משמע דמנין לא הוי סימן מובהק. מדמספקא לי' להש"ס אי מנין הוי סימן אפילו להחזיר אגידה. ונהי דקימ"ל דמנין הוי סימן מנ"ל דסימן מנין הוה סימן מובהק:
והנה בנ"ד דהוי סימן מנין לא מבעיא לדעת המ"ב וכן נראה דעת התוס' ביבמות דהוי סימן מובהק בוודאי מועיל בנ"ד. ואפילו לדעת הט"ז שחולק ע"ז וסובר דהוה סימן אמצעי. וכן הוא דעת הנ"י. אמנם עכ"פ בנ"ד קולא איסורא. דהא לדעת רוב הפוסקים מדינא קימ"ל סימנים דאורייתא אפילו בסימן אמצעי. והא דהחמירו באיסור א"א בסימן אמצעי היינו מדרבנן החמירו דלא תועיל סימן אמצעי. וכן הביא הב"ש בסי' י"ז דעת ר' ירוחם בשם הרמ"ה דאם נשאת בסימנים אמצעים לא תצא וכ"כ בד"מ. א"כ משמע דהא דהחמירו באיסור א"א דלא תועיל סימן אמצעי היינו מדרבנן. דאי מדאורייתא לא הי' מועיל סימן אמצעי וודאי הי' הדין אם נשאת תצא. וכיון דהא דלא סמכינן על ס' אמצעי היינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא נפקא מחזקת איסור א"א. א"כ קילא איסורא דהוי רק מדרבנן א"כ בוודאי יש לסמוך על כל הני סברות דלעיל שכתבנו:
ולא עוד אלא נראה לענ"ד דבנ"ד יצא אפילו מאיסורא דרבנן בסימנים אמצעים. ואבאר מה שיש לנו חקירה בענין זה. דהנה במים שאל"ס דקימ"ל דהוה דרבנן ואם נשאת לא תצא. דעת הרשב"א והריב"ש והובא בהגהות רמ"א סי' י"ז ס"ק ל"ד. דווקא אם שהה עד כדי שתצא נפשו דאו נפקא מאיסורא דאורייתא להכי אם נשאת לא תצא. אבל אם לא שהה עד כדי שתצא נפשו. דאז חיישינן שמא עלה מן המים מיד. ולא ראוהו דהוי ספיקא דאורייתא. אמנם כמה פוסקים חולקים ע"ז. הביאו בשם תשובת רבינו בצלאל. והובא בק"ע סי' רמ"ז דהרמב"ם והר"ח חולקים ע"ז וסוברים דאפילו לא שהה עד כדי שתצא נפשו יצאה מחזקת איסורא דאורייתא. ואין עליו רק דין שנטבע במים שאל"ס. ויש לחקור בהך דינא דקתני נפל לכבשן האש מעידים עליו וכתב ה"ה בפ' י"ג מה' גירושין בשם הרשב"א מסתברא לי בתוך כבשן אש שלא יכול לעלות ממנו. כגון שהוא עמוק הא לתוך מדורה אין מעידין שמא יצא משם לשעתו א"נ לתוך מדורה והוא ששהו עליו כדי שנשרף עכ"ל. ויש להסתפק לדעת הרשב"א שסובר דאם לא נפל למקום עמוק באש דיכול לצאת ולא שהה עד שתצא נפשי דאין מעידין עליו אם הוא חששא דאורייתא או אפשר דמדרבנן בעלמא הוא ודינו כמו שנטבע במים שאל"ס דאם נשאת לא תצא. והספק הזה הוא לכל השיטות שהבאתי לעיל דבמים שאין להם סוף ולא שהועד שתצא נפשו. ואיכא מחלוקת דרבוותא אי נפקא מאיסורי דאורייתא או לא ויש פנים לכאן ולכאן. ומסתברא לי דעת הרשב"א ז"ל דבנפל לכבשן אש אף היכא שיכול לצאת משם ולא, שהה עד שתצא נפשו אינו אלא איסורא דרבנן דרובן למיתה וכמו שהחמירו במים שאל"ס דלא ליזיל בתר רובא. והוא דהחילוק של הרשב"א נובע מדברי הירושלמי. וכמ"ש הב"ח ז"ל דהכריח דהרשב"א ז"ל חילוק בזה. דלא לסתור ש"ס דידן לש"ס דירושלמי. דבש"ס דידן קתני נפל לכבשן אש מעידין עליו ובש"ס ירושלמי קתני נפל לכבשן האש אין מעידין עליו דחוששין שמא נעשה לו נס כחמו"ע וע"ז חילוק הרשב"א. דש"ס דידן מיירי דנפל למקום עמוק. עוד נלע"ד דהרשב"א ז"ל הכריח חילוק זה מש"ס דילן מעובדא דגננא. דאם תאמר דבכל מקום שנפל לאש מעידין עליו אף במקום שיכול לברוח. א"כ אמאי החמיר רחב"א. ורבא לא היתר אלא מטעם דחזו גברא ונמצא גברא חרוכא. הא בלא"ה אף אם לא נמצא שם עצמות מעידין עליו כיון שנפל למקום אש. ומזה הכריח הרשב"א ז"ל חילוקו אמנם גם בדברי הב"ח ראיתי דהוציא זאת מירושלמי. ומה שהקשה עליו הח"מ דהאיך לא שייך נס בכ"מ כחמו"ע. במח"כ לק"מ כמ"ש בס' עצי ארזים דבוודאי נס שהחי' אח"כ כמו ע"י אליהו ואלישע או נס שחוץ לדרך הטבע לא חיישינן רק לנס בדרך הטבע. ובהדיא כתב התוס'. אהא דאמרינן בירושלמי שמא נעשה לו נס כחמו"ע. שנפל לאש וברח. והיינו דמפרשים דלאו דווקא כוונת הירושלמי שנעשה לו נס ממש כמו חמו"ע שלא שלטה בהם אור אלא דוגמת הנס של חמו"ע. שנפל לאש וברח ותמי' לו על הח"מ שלא עיין בדברי התוס'. וגם בדברי הב"ח ז"ל גופא דמביא דברי התוס' דע"ג יסודו וכן בס' קרבן עדה על ירושלמי משוה ש"ס דילן לש"ס ירושלמי עפ"י חילוקו של הרשב"א. וכן נכון כל היכא דאפשר לנו להשוות השני תלמודיים דלא לפלגו אהדדי משווינן ומעתה כיון דהך דינא דהיכא דנפל לכבשן אש ואינו עמוק שיכול לצאת משם דאין מעידין עליו דחיישינן שמא נעשה לו נס כחמו"ע בוודאי נראה שחומרא דרבנן הוא ומדאורייתא נפקע מאיסורא. מדקרי' לו הירושלמי נס כחמו"ע. אף שאין הפירוש ממש דומה לנס חמו"ע רק יצא מהאש וברח וכמו שכתבנו לעיל מ"מ מדמה הירושלמי נס הזה לנס חמו"ע. משמע דעכ"פ רובן למיתה רק בדרך נס יצא מאש וברח. והרי זה דומה למה שכתב הרמב"ם בה' נחלות פ"ז ה"ג. מי שנטבע במים שאל"ס. וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב האריות וכו' או שראהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר וכו' בכל אלו הדברים אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה וכו' אע"פ שאין משיאין את אשתו. שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת דמשמע בהדיא שחומרא דרבנן בעלמא הוא. ונחזה אנן דהך דינא שנפל לגוב אריות דאין מעידין עליו. מפורש בש"ס בסתמא דאין מעידין עליו. ולא תלי' במעשה ניסים. וכדפי' רש"י דיכול להיות דאין רובן ואעפ"כ סובר הרמב"ם ז"ל דהוי רובן למיתה. ורק מחומר א"א החמירו בזה. מכ"ש דהך דינא דנפל לאש שיכול לצאת משם דהחמיר הרשב"א ז"ל ומקורו מהירושלמי וכמו שכתבתי ותלי' במעשה ניסים אף שאינו ממש נס כחמו"ע. מדקריא לי' מעשה ניסים משמע בהדיא דעכ"פ רובן למיתה ואף שהרמב"ם ז"ל סיום. ואבד זכרו בנ"ד ג"כ הוי אבד זכרו. כי כל האנשים אשר הם נועדים לנו מיקרי אבד זכרו. והנה בנ"ד כיון דהוה רק איסורא דרבנן יכולים לסמוך על סימני האמצעים כמו במים שאל"ס. וכן זקיני הרב הגאון ז"ל בס' ענף עץ אבות סי' ב' האריך בזה והביא דעת כמה אחרונים שהסכימו דבאיסורא דרבנן סמכינן על ס' דרבנן ע"י סימנים האמצעים. ועוד אפשר להתיר ע"פ אומדנא וכמו שהזכיר בתשובת הב"ח בסי' ע"ב בשם חכם אחד כי האיך אפשר שיניח הונו ורכושו לארץ אחרת. אף דבש"ס חשש לזה דילמא מ מא אתיליד בי' וערק לעלמא. אפשר דשם שאני כיון דנמצא פסא דידא אמרינן דהאיש לא שרף רק פסא דידא. והוא בעצמו נשאר בחיים ומחמת כסופא שאין לו יד ערק ואזיל לעלמא אבל בסתמא היכא דנמצא גברא חרוכה. א"כ אם זה האיש שאנו דנין עליו אזיל לעלמא אמאי ניחש לזה כיון דהי' ניצול מן האש מסתמא הוא בלא מום. והאיך יניח רכושו והונו ועריק לעלמא. אף שהב"ח בתשובה שם כתב ותמי' על מה שהזכיר הגאון בפסק שלי ולהתיר אשה מצד שלא הי' באפשרות שיניח כל אשר לו ונכסים רבים. גם יניח אשתו באלמנות חיות וייתם את בניו. דאנה מצא סברא זו להתיר אשה מטעם זה. ומי יודע מה שיש בלב כל איש ואיש. שמא הי' לו שנאה כבושה על אשתו ובניו. וכשמצא מקום להמלט נמלט דאפשר דאין ראי' דהפוסקים דמדברים בענינא היתר עגונא רובא דרובא במי שנטבע במים שאל"ס או הלך למרחקי' ונמצא ע"י איזה סימנים. דשם כיון דחיישינן דהמים פלטו למקום רחוק לא שייך אומדנא זו וכן במי שהלך למרחקים ונשמע שנהרג. ג"כ אי אפשר להתיר ע"י אומדנא זו דאפשר דהי' צריך לעכב בדרך מאיזה סיבה. אבל בנידן שלפנינו דבעוה"ר בין לילה הי' ובין לילה אבד והי' השריפה של אנשים הללו אשר אנו דנין עליהם וכל אחד הי' במקום דירתו בוודאי אומדנא גדולה היא. דאם איתא דנשארו בחיים חיותם בוודאי הי' חוזר לביתו. וגם לא שייך כ"כ סברת הש"ס דאפשר מחמת כסופא ערק לעלמא דאם דנין שנשרף בוודאי טוב. ואי ניצל מהי תותי לתלות בו שהי' בו מום דשם בש"ס שאני שנמצא פסא דידא הרי חזינן שמאיש אחד נפל פסא תלינן דמום נמצא בו ומחמת כסופא ערק אבל בנ"ד ל"א. אף שאין לסמוך לעשות יסוד על היתר זה דמשמעות הפוסקים אינו כן דלאו דוקא משום כסופא דמומא חיישינן דעריק ואזיל לעלמא. מ"מ לסניף בעלמא יכולים לצרף ואת לשאר ההתרים שבארנו ובפרט כי נזכר סברא זו בתשובת הב"ח בשם גדול אחד:
והנה להנשים שבנ"ד יש עוד כמה סניפים להקל מעליהם. בת ר' נטע א' הנשרף ר' נחום בר שמואל פ"ז מפה. מלבד ההיתר שנמצא בחנותו שהלך להציל רכושו ונמצא גברא חרוכא עדיין נמצא עליו חתי' גוף שלו. וגם קצת בגדים וכפי הגב"ע מר' צבי בר' יהושע הכיר הקאפטין שלו וגם הטלית קטן שלו והגארטיל ובחור אחד יעקב וואלף הכיר ג"כ הקאפטין והט"ק והגארטיל של הנשרף. ואשתו של הנשרף הכירה הבענדליך שתפרה ביום שקודם השריפה להט"ק הנ"ל והכירה להקאפטין וט"ק אף שלא הי' ע"ז סימנים מובהקים ממש מ"מ משמעות העדים שהכירו בטב"ע וטב"ע בוודאי מועיל בכל ענין אף שכמה פוסקים סוברים דלהלכה קיימ"ל דחיישינן לשאלה מ"מ לט"ק כתבו האחרונים דלא חיישינן לשאלה וגם על הרבה בגדים לא חיישינן כ"כ לשאלה וכמ"ש בזה במקום אחר א"כ בוודאי יש לצרף לסניף לשאר ההיתרים שבארנו נו כנ"ל. אשה רייזיל אשת הנשרף ר' משה מלבד ההיתר שנמצא בעלה בחנות סמיך לפתח עוד נמצא לה סניפים להתיר דהיינו שנמצא סמוך לבעלה הנשרף מיני סחורות היינו טאצין מעסערליך ושארי סחורות כפי השמועה זו הסחורה אינו בנמצא כ"א בחנות שלו. ויש לצרף זאת להיתר וכמו שצירף הב"ח בסי' נ"ה בתשובה שלו בנידון הנשרפים מייעריסלאב שנמצא אצל הנשרף מטבעות שקורין קווערטנר של פוזנא שאינם יוצאים בהוצאה גם הי' בנמצא מטלטליו ובגדיו שקנה לבניו וסחורתו וסחורת אביו אע"פ שאינן סימן מובהק צירף הב"ח ז"ל להיתר בנידון שלו גם ואת ידעינן בבירור דלא נפקד פה אנשים אחרים בלתי נפשות היקרות הנזכרים למעלה גם מאנשי אינו יהודים לא נשמע דנפקד אחד:
מכל הלין טעמא ויסודות והתרים והאומדנות דעתי העני' מסכמת להלכה דשרינן הנשים הללו לאינסובי לכל גבר דתתצביין ובלבד שיסכימו עמי עוד מחכמי עירנו ונמטי' שיבא מכשורא. וצור ישראל יצילנו משגיאות אות באעה"ח יום ג' י"א אייר ך"ו למב"י תר"ד לפ"ק:
נאום יעקב מאיר פאדווא מבריסק