תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן יח
להרב המאוה"ג החו"ב המפורסם מוה' דוב בער נ"י הרב דק"ק טערעספאלי יצ"ו
המקרה שקרה במחניכם ואחר כל הג"ע שהוגבה ברבני' דממנם כך הוא אירע סמוך לקהלתנו איש אחד ושמו ר' יודל הלך בלילה מקהלתינו לק"ק בריסק בדרך עקלתון והדרך הוא בין הרים גדולים ונאבד איש ההוא ושוב לא בא לביתו. ואחר שלשה חדשים נמצא במים אשר בין ההרים שהוא על דרך שהולכים בלילה לבריסק איש אחר מונח במים על ערפו. וראו שהוא נימול וכל גופו קיים אך הפרצוף פניו וחוטמו אינו קיימים והכירו אנשים בטב"ע שהוא ר' יודל אשר נאבד וגם הכירו הבגד העליון שלו שקורין פלאשץ וגם הסאקווע הנמצא על צווארו הכירו שהוא שלו מחמת שאשת ר' יודל עשתה לו בעצמה. ונתנה סימנים בהסאקווע קודם שהוציאו מן המים וגם נתנה סימנים בגופו דהיינו שהי' לו שומא בגבו ועל רגל שמאל אצל הארכובה חתכו לו הרופאי' פעם אחת ונתרפא ונשאר רושם במקום ההוא. ובדקו האנשים מאנשי ח"ק דק"ק בריסק בעת שטהרו אותו ונמצא הסימנים בגופו כדברי' והעידו לפני בי תלתא דק"ק בריסק וגם אני הייתי בעת שנתקבל העדות הנ"ל ואמרו שנמצאו הסימני' בגופו כמו שאמרה אשתו וגם העידו עדים בת"ע באליונ"ע ובערך שני שבועות אחר שנמצא הנטבע הנ"ל עזבו מים מבין ההרים והלכו אל המקום אשר נמצא שם הנטבע. והי' מונח שם בלאות מבגדים ונמצא בתוך הבלאות הבלאנקעט של ר' יודל הנ"ל וגם חתי' מארבעה כנפות שלו כמו שנתנה זוגתו סימן בהארבע כנפות שהי' של ציץ והכנפה הי' של קיטאיי בלאה. והאשה נעצבת בכבלי העיגון עכ"ל הגב"ע שנשלח לי מהרב הנ"ל. ואם כי טרידנא טובא. ובעוה"ר רבו הטרדות עלי בביטל תורה. והתרת אשה צריכה דעת צלולה. עכ"ז אמרתי למצות תקנות עגונות אשר שקדו חז"ל על תקנות בנות ישראל לעיין בשריותא דהאי איתתא. ומד' אשאל עזר לבל אכשל בדבר הלכה וזה החלי בעז"ה:
מתחלה נחקור אם יש על אשה זו איסור א"א דאוריית' דלכאורה נראה דאין זה כלל דינ' דמים שאל"ס דאשתו אסורה רק מדרבנן דשם ראו הטביעה ואפילו ראו הטביעה לחוד אינו מועיל לצאת מאיסור א"א דאורייתא ובעינן ששהה עד שתצא נפשו. וכמבואר ברשב"א ושו"ת ריב"ש וה"ה הביאו הב"ש בסי' י"ז והרמ"א ז"ל בהגהות בסעיף ל"ד ואפילו לדעת רבינו בצלאל בתשובה הובא בק"ע סי' רמ"ז כל שנטבעה הספינה אף בלא שהה שיעור שתצא נפשו יצאה מחזקת איסור דאורייתא עכ"פ בעינן שידעינן בבירור שנטבע אבל כ"ז דלא ידעינן שנטבע בוודאי אשה זו בחוקת איסור א"א קיימא. אמנם אתרי העיון נראה דאשה זו יצאה מחזקת איסור א"א דאורייתא והוא לפמ"ש המבי"ט בתשובה הובא בק"ע סי' קל"ח וז"ל אם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום אחר ואח"כ באותו הדרך נמצא הרוג מדאורייתא תלינין שזה הוא שנאבד דאם איתא שהנאבד ניצול הי' נודע מקומו וע"כ אם נשאת לא תצא יותר מן הנטבע במים שאל"ס דהתם איכא למימר שהים פלטו לאי רחוק וא"כ מאחר שיצאנו מסכנות איסור דאורייתא דאזלינין בתר רובא דאורייתא וא"כ אפשר לצדד להתיר אף מדרבנן מאחר שלא נתעלמו יהודים רק אלו הג' מסתמא אותן שנמצאו הרוגים הם אלו עכ"ל. וא"כ בנידון דידן דידוע דזה ר' יודל הלך למקום ההוא, בדרך עקלתון לעסוק בעסקו ושום אדם מטערעספאלי לא נאבד בעת ההיא וגם שום אדם מבריסק לא נעלם רק זה האיש ר' יודל בוודאי תלינין שזה הוא. ונראה ברור דזה הנידון עדיף טפי מעובדא דמבי"ט דשם נאבד בדרך במקום מעבר לרבים. ובתשובה סי' י"ז כתבתי דיש להקשות על דבריו אמאי לא ניזול בתר רובא דעלמא וכעין שמקשה הש"ס ב"ב ד"ד בסוגיא דניפול. וכתבתי ליישב דבריו. וגם גדולי האחרונים בתשובותיהם תלו דין זה בהך פלוגתא דרבי ורשב"ג גבי קבר שאבד ונמצא קבר אי אמרינין הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא. והפוסקים נחלקו כמאן הילכתא ועיין בטא"ח סי' תל"ט אמנם נראה דנידן דידן עדיף טפי הרבה. ויש לנו יסוד עצום לומר דנפקא אשה זו מחזקת איסור א"א. והוא דקיי"ל דאזלינין בתר קורבא ואפילו למאי דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב כל זמן דליכא רובא הולכין אחרי הקרוב. ובש"ס ב"ב דף ד"ג ע"ב פריך הש"ס לר"ח דסובר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מהא דכתיב והי' העיר הקרובה אל החלל אע"ג דאיכא אחריתי דנפישי מינה. ומשני בדליכא. וליזיל בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים. וכיון דכאן נמצא הנטבע בין ההרי' אשר אין מעבר כלל לרבים זולת לבני אדם ההולכין בדרך עקלתון. ובעת ההיא הלכו רק אנשי טערעספאלי וקצת אנשים מבריסק וזה ידוע לנו כי מאנשי טערעספאלי ואנשי בריסק לא נאבד כלל שום אדם. זולת אדם אחד ששמו ר' יודל אשר נאבד מטערעספאלי. רק אנו באנו לחוש דלמא נטבע אדם אחר מעלמא שהלך ג"כ בדרך העקלתון ההוא. וכיון דליכא רובא דעלמא אזלינין בתר קורבא. דהוי דאורייתא. והי' נראה לצדד מטעם זה להתיר ואפילו איסור דרבנן ליכא:
אמנם אכתי לא פלטינן מאיסורא דרבנן דהא משאל"ס אשתו אסורה מדרבנן אף כששהה עד שתצא נפשו דחיישינן דילמא גל או דף פלטו למקום רחוק ושם יצא על שפת המים. והלך למרחק אשר לא נודע לנו. א"כ הא דאמרינן דהוי קורבא ואזלינן בתרי'. הא אם ניחוש לאי המים או דף ליכא קורבא כלל דילמא זה הנטבע הוא ממקום רחוק אשר אי המים או איזה דף הביאו לכאן ממקום רחוק וליכא כאן קורבא כלל דניזל בתרי'. אמנם זה הוא חששא דרבנן דמה"ט במים שאל"ס אם נשאת לא תצא. א"כ מדרבנן חיישינן דלמא לא הוי קורבא כלל והמים הביאו ממקום רחוק. אמנם עכ"פ פלטינין אשה זו מאיסור א"א דאורייתא דתלינין בקורבא כיון דליכא רובא דעלמא דסותר לזה:
ועתה נידון אם יש לצדד להוציא אשה מחזקת איסור לגמרי ולהתירה מכבלי העיגון. הנה בטב"ע שהעידו אנשים שהכירו בטב"ע קשה מאוד לסמוך על זה דהא משנה שלמה שנינו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם. וכאן ליכא פרצוף פנים וחוטם. ואפילו לדעת ר"ת שסובר היכא שכל גופו שלם יכולים להעיד עליו בטב"ע או בסימנים. וכמו שהאריכו בזה הפוסקים. מ"מ אפשר דבעובדא דידן לא הי' כל גופו שלם לפי מה שהעידו ששהה במים הרבה והרבה פצעים הי' בגופו. ומה גם שהי' במים הרבה ימים יותר משלשה חדשים ואף דאמרינן בש"ס דבמים צמתי. ואינו מתקלקל. והכא ראהו תיכף בעלותו ממים ולא שהה כלל. מ"מ לדעת הרבה פוסקים אמרינן הא דאינו נתקלקל במים היינו איזה ימים ולא זמן הרבה כמו שדייקו בזה מלשון רב אלפס ז"ל וכמו שהביאו בב"י סי' י"ז. ואף לשאר פוסקים החולקים על זה דאפילו אחר זמן מרובה אינו מתקלקל במים. מ"מ כתבו האחרונים ז"ל כל שהתחיל לקלקל צורתו וגופו שוב אין מעידין עליו אפילו שהה במים. ועיין ב"ש סי' י"ז ס"ק ע"ט וח"מ ס"ק מ"ח ואינו מועיל בזה דעת ר"ת בזה. דר"ת לא התיר אלא היכא דכל גופו שלם מעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים ואפילו נפל במים ואפילו אשתהי לא כן בעובדא דידן דנתקלקל ג"כ בגופו. ומה גם דדברי ר"ת בלא"ה נדחה מהלכה. וכמבואר בש"ע ואף שהאחרונים ז"ל כתבו דלא נדחה דברי ר"ת לגמרי ומצרפינין דעתו לשאר אומדנות והוכחות מ"מ בנידון דידן גם היתרא של ר"ת ליכא כלל כיון דנתקלקל ג"כ גופו. אמנם בתשובה אחת כתבתי דאפשר לחד סברא של ר"ת אף שאין גופו שלם כל שיש היכר בטב"ע יכולים להעיד אפילו אחר כמה ימים. ויש סמוכים לוה מדברי בעל הלכות גדולות אך קשה לסמוך על זה רק לסניף בעלמא ועתה נבוא בעיקר היתרא שיש בנידן דידן. מתחלה נידן מעל הסימנים שבגופו דהיינו שומא שעל גבו. ובאמת כפי מה שהעידו לפני עברה השומא מעל גבו רק נשאר רושם שהי' בזה שומא. ושומא גופא הסכמות הפוסקים דסימן מובהק בוודאי לא הוי. אמנם הב"ש בסי' י"ז סק"ע חקר אי שומא הוי סימן אמצעי עכ"פ. וכתב דבדברי הרמב"ם משמע דהוי עכ"פ סימן אמצעי. והביא שכ"כ בתשובת מ"ב וכ"כ הב"ח בק"א וכתב שגם דעת הטור כן. וכן משמע לענ"ד מלשון בעל העיטור באות ק' שהעתיק מר"ן ב"י. א"כ אם נימא דהוי סימן אמצעי כבר נפקא מאיסור א"א דאורייתא דהא דעת רי"ו והרמ"ה אם נישאת בסימנין אמצעים לא תצא דהא דקימ"ל סימנים לאו דאורייתא לסמוך עליהם היינו משום חומר א"א אבל מה"ת סמכינן על סימנים. אמנם באמת בתשובת רע"ק איגר ז"ל תמה בזה על הב"ש דלכאורה נראה מלשון הב"ש מהא דחקר דשומא הוי סימן אמצעי ועכ"פ נפקא מאיסור א"א דאורייתא דז"א דהא טעמו של רי"ו דסובר דנשאת בסימנים אמצעי' לא תצא משום דבאמת עיקר להלכה דסימנים דאורייתא רק באיסר א"א מחמירינן. ולפ"ז אם נשאת לא תצא. ולפ"ז בשומא אם נשאת ממנ"פ תצא דהא אם נימא סימני' דאורייתא ע"כ טעמא דחכמים דעל שומא אין מעידין דלא הוי אפילו סימן אמצעי או מטעם דשומא עשוי' להשתנות או מטעם דשומא מצוי' בבן גילו. ואי סימנים דרבנן טעמא דרבנן דאין מעידין על שומא דלאו סימן מובהק הוא א"כ ממנ"פ תצא דאי סימנים דאורייתא מוכח דשומא לא הוי אפילו סימן אמצעי ואי סימנין דרבנן בנשאת בסימן אמצעי תצא. ובאמת נראה לענ"ד דגם הב"ש לא חקר כלל הא דשומא הוי סימן אמצעי או לא. לענין אם נשאת לא תצא. דבוודאי אם נשאת ע"י שומא תצא ממנ"פ וכנ"ל רק נפקותא אי שומא הוי סימן אמצעי או סימן גרוע לענין מה שהביא הב"ש בס"ק ע"ג דשני סימנים אמצעים מצטרפין לעשותו סימן מובהק. א"כ נפקותא אם יש בגופו שומא ועוד סימן אמצעי אם נימא דשומא הוי סימן אמצעי מצטרפים לעשות השני סימנים שיהי' סימן מובהק. ואם נימא דסימן גרוע הוי אינו מצטרפין עם סימן אמצעי אחר לעשות סימן מובהק. וכדמשמע מלשון הב"ש. דווקא שני סימנים אמצעים מצטרפים לעשות סימן מובהק ולא סימן גרוע עם סימן אמצעי. ולקמן נדבר עוד בזה. ואני מצאתי בתשובת מהר"ם בן ברוך ונראה שמכל האחרונים נעלמה תשובה זו. וז"ל התשובה בסי' שע"א שאלו את ר' על יהודי שהלך לכפר מהלך יום אחד ואמרו שיחזור בו ביום ולא בא כי נהרג ביער אבל לא ראו אותו ולא הכירהו כי שמטוהו הכלבים אבל אומר שיודעים שזה הוא שמכירין כליו כיון ששמעו שיהודי אחד נהרג וגם אשתו אומרת שזה בעלה כגון שיש לו שומא והשיב רבי אע"פ שיודעים שאותו הי' כיון שאין עדים שראהו וגם שום אחד לא מסיח לפי תומו שנהרג פלוני שראוהו כשנהרג. וגם כליו כדקאמר כליו חיישינן לשאלה אבל עפ"י השומא שאשתו אומרת יש לסמוך עליו ולהתירו. כי כמו שנאמנת לומר מת בעלה גם נאמנת ע"ז. עכ"ל. הנה מבואר מתשובה זו דע"י שומא לחודא משיאין את אשתו הנה הוא פליאה למה פסק כר"א בן מהבאי דפסק דמעידין על השומא הלא רבנן פליגי עליו. וקימ"ל כחכמים נגד ר"א בן מהבאי וכמו שפסקו כל הפוסקים ואפשר לדחוק דתשובת מהר"ם בר"ב מיירי שפרט וצימצם המקום ואמרה על אבר פלוני במקום פלוני. והי' סיוע מזה לתשובת הרד"ך שהביא ב"י בסי' י"ז והב"ש בס"ק ע"א דהוי סימן מובהק. ולא כתשובת מהרשד"ם ומ"ב שחולקים עליו בזה. ויש לנו תנא דמסייע רבינו הגדול מהר"ם בר' ברוך רבו של הרא"ש ז"ל דס"ל כוותי'. ועכ"פ נראה בנידן דידן דלא הוי השומא ניכר רק שניכר רושם בבשרו שהי' בזה שומא. נראה דסימן אמצעי בוודאי לא הוי. רק נוכל לעשות בזה סימן גרוע. ולכאורה הי' בזה העדות ריעותא גדולה דהא בוודאי אף למ"ד סימנים דרבנן אם אשה אומרת על בעלה שהי' בו איזה סימן אמצעי ולא נמצא עליו בוודאי אין זה בעלה היא בחזקת איסור א"א דלהיפך בוודאי אמרינן מדלא נמצא הסימן שעליו אין זה בעלה. וכ"כ הנוב"י בתשובה אמנם נראה כיון דנשאר רושם במקום השומא ובוודאי אין זה מגרע מה דלא נמצא השומא עליו. ובפרט ששהה במים הרבה ימים ערך ג' חדשים ונתקלקל גופו ונימק בשרו בהרבה מקומות תלינין שעברה השומא מעליו ומה שנשאר רושם בבשרו נוכל לעשות בזה סימן גרוע עכ"פ ודמיא למה שמביא הרמ"א ז"ל בהג"ה בסעיף ך"ד דרושם לא הוי סימן מובהק. ואף דמשמע מדברי רמ"א דסימן מובהק לא הוי מ"מ הוי סימן אמצעי. ובפרט שנחלקו האחרונים ז"ל הביא' הב"ש בס"ק ע"ד דאפשר דרושם הוי סימן מובהק נראה דבכאן בוודאי לא הוי סימן מובהק כיון דהרושם לא הי' בזה בחייו רק שהרושם ממה שהעביר מעליו השומא. ושומא גופא לא הוי סימן מובהק. והאיך נאמר דהרושם שנשאר מן השומא הוי סימן מובהק. ואפילו סימן אמצעי לא הוי כיון דבוודאי נשתנה השומא מכמו שהי'. דהא טעמא דמ"ד שומא לאו סימן מובהק דשומא עשוי' להשתנות לאחר מיתה. והכא בוודאי חזינן דאשתני. אמנם נראה דסימן גרוע נוכל לעשות מזה כמש"ל. אמנם נראה דהסימן השני שבגופו דהיינו אצל רגל שמאל אצל הארכובה חתכו לו הרופא פעם אחת ונתרפא ונשאר רושם במקום ההוא נראה דמזה נוכל לעשות סימן מובהק לגמרי דלא גרע מרושם שבגופו אם צימצמו המקום דהוי סימן מובהק כמ"ש הט"ז והביאו הב"ש בס"ק ע"ד והסכים עמו להלכה. ועוד נראה דאפילו אם נימא דיש לפקפק דלא הוי סימן מובהק מ"מ סימן אמצעי בוודאי הוי א"כ יש להצטרף הסימן גרוע הרושם שנשאר מהשומא עם הסימן אמצעי ההוא ולעשותו סימן מובהק. אף דכתבנו לעיל דנראה מדברי הב"ש דווקא שני סימנים אמצעים מצטרפין לעשות סימן מובהק ולא סימן גרוע עם סימן אמצעי נראה דהב"ש בזה לטעמי' אזיל. דמבואר בדבריו בפשיטות דכמה סימנים גרועים אינו מצטרפים כלל לעשות סימן אמצעי עכ"פ והיינו דסימן גרוע לא נחשב כלל לסימן. א"כ מה"ט סימן גרוע אינו נחשב להצטרף עם סימן אמצעי לעשות סימן מובהק אבל לפי מה שהבאתי בתשובה אחת. וגם בספרי דברתי מזה דדעת גדולי האחרונים בשו"ת פנים מאירות ושו"ת בגדי כהונה דשני סימנים גרועים מצטרפים לעשותו סימן אמצעי אלמא דסימן גרוע יש בו מעלה קצת דתרי מנייהו נעשה סימן אמצעי א"כ ה"ה היכא דיש סימן גרוע וסימן אמצעי מעדיף עליו הסימן גרוע להסימן אמצעי לעשותו סימן מובהק. והנה זה פשוט דסימן מובהק בודאי מועיל. אף שכבר כתבנו דאשתהי במים הרבה ונתקלקל צורתו וגופו לגמרי שאינו מועיל להעיד עליו בטב"ע אף דמים צמתי מ"מ כיון דנתקלקל הרבה אין מעידין עליו מ"מ ע"י סימן מובהק בוודאי מועיל דלא גרע מאשתהי דאין מעידין אבל ע"י סימן מובהק מעידין עליו. וכמו שפסק הרמ"א בהג"ה בסעיף ך"ו ונרשם שם טור וב"י. ואף שהב"ש כתב דדין זה ליתא בטור בארתי בספרי דדין זה איתא בהדי' בטור וגם הב"י כתב כן בפשיטות. וגם בתשובת הרא"ם מזרחי מבואר כן ועתה נידון בסימנים שעל בגדיו שהכירו הפלאשץ שלו וגם הסאקווע הנמצא על צווארו הכירו שהם שלו. וידוע מחלוקת הפוסקים אי הלכה דחיישינן לשאלה או לאו הגם שרבינו אליהו ז"ל בביאורו לש"ע סי' י"ז הכריע להלכה כהני פוסקים דלא חיישינן לשאלה וגם הש"ך בח"מ סי' ס"ה הכריע כן להלכה. מ"מ מי ירום ראש להקל בדבר ערוה נגד הכרעת הב"י ושאר גדולי האחרונים דפסקו להלכה דחיישינן לשאלה. אמנם נראה דיש לנו בזה היתר של מהר"ל מפראג הובא בב"ש ס"ק ס"ט דאם נמצאו סימנים אמצעים בגופו וסימן מובהק בכליו מותרת ממנ"פ דאי סימנים דרבנן שוב אמרינן דלא חיישינן לשאלה ואי סימני' דאורייתא ס"ל דחיישינן לשאלה א"כ מותרת מכח סימנים אמצעים בגופו והכא הי' בוודאי סימנים אמצעים בגופו הגם שכבר כתבנו דנראה דהוי סימן מובהק ואפילו אם ניחוש להחמיר דלא הוי סימן מובהק מ"מ סימן אמצעי בוודאי הוה. או כיון שהכירו הפלאשץ שלו בטב"ע דעדיף מסימן מובהק וגם הסאקווע שהי' על צווארו א"כ מותרת ממנ"פ או מחמת סימן אמצעי שבגופו או מחמת סימן מובהק שבהבגדים. הגם שהב"ש כתב עליו דאין דבריו מוכרחים. וגם הגאון הנב"י ז"ל פלפל בחכמה בהרבה מקומת בסוגי' הש"ס בדבר המחלוקת. וגם אנכי בעניי פלפלתי בזה הרבה. וראיתי בכמה תשובת שסמכו על היתר של מהר"ל ז"ל לעשותו יסוד וסניף לשאר היתרים וגם יש היתר של הגאון חכם צבי ז"ל בתשובה סי' קל"ד דלשאלה דיחיד לא חיישינן. דהיינו שישאל לאיש אחד שיש לו ג"כ סימן אמצעי בגופו להא לא חיישינן. והוא ממש כעין היתר של מוהר"ל ז"ל וכמה גדולים בתשובותיהם סומכים על היתר זה. הגם שראיתי בק"ע סי' ל"ג בשם מהריב"ל דאין להקל מטעם צירוף סימני הגוף עם סימני הכלים נראה דאין זה סתירה למ"ש בשם מוהר"ל והחכם צבי. דמהריב"ל מיירי דאינו בבגדים סימן מובהק רק סימן אמצעי וגם בגוף סימן אמצעי כמבואר למעיין בגוף התשובה. וע"ז חשש מהריב"ל לצדד להחמיר דלא אמרינן דהני תרי סימנים אמצעים דהיינו סימן אמצעי בגוף וסימן אמצעי בכלים לעשותו סימן מובהק אבל היתר של מהר"ל וכן של החכ"צ ז"ל. דהיינו דיש סימן מובהק בכלים או טב"ע בכלים רק הריעות' מחמ' חשש שאל' וע"ז בא היתר של מהר"ל ז"ל מכח ממנ"פ. או היתר של החכ"צ ז"ל דלשאלה דיחיד לא חיישינין. ויותר מזה מצאתי בים של שלמה על יבמות אשר זה מקרוב זכינו לאורו. ועדיין לא הי' בימי גדולי האחרונים הב"ש והח"מ. כתב בפשיטות להיתר דלא כמהריב"ל. וזה לשונו בפרק ששה עשר סימן וא"ו והיכא שנמצא הרוג ואין לו סימנים מובהקים אלא סימנים בעלמא בגופו כי אינו שלם ונמצא ג"כ סימנים בכליו מצטרפין יחד. ואף שכמה גדולים חילקו בדבר אכן הרבה שהתירו. ומהר"ן מאיגרא הי' מן המתירים:
והביא ראי' מספר אחד שהי' בידו ושם הספר הי' מתת וכתב באותו ספר היכא דאיכא סימן בגופו וגם יש סימן בכליו מצטרפין יחד והוי כמו סימן מובהק ע"כ. ומהרי"ו הביא דבריו וכן יראה לסמוך על הגדול מאחר שספרו הי' בידו וגם הדברים מראים פנים להלכה שהרי מה שאין אנו סומכין על סימני כליו משום דחיישינן לשאלה. ומאחר שחששא רחוקה הוא קצת א"כ בהדי הסימנים שבגופו יש לסמוך עליהם בצירוף בשעת הדחק ומשום עיגונא אף שמהרא"י בכתבים פקפק בדבר עכ"ל וידוע דכמה חילו דהרש"ל ז"ל והפוסקים סמכו על דבריו בכל המקומו' רק בימי הגדולים ז"ל עדיין לא יצא לאור עולם אור הגנוז היש"ש ז"ל נראה כי הוא ז"ל התיר אפילו סימן אמצעי בבגדים וסימן אמצעי בגופו. מכ"ש דיש לנו לסמוך על היתר מהר"ל והחכ"צ דהיינו דהי' סימן מובהק בבגדים או טב"ע בבגדים וסימן אמצעי בגופו. דהיינו אם נימא סימנים דרבנן שוב לא חיישינן לשאלה. או לשאלה דיחיד לא חיישינן. ועוד נראה דיש לצדד להתיר עפ"י שו"ת רמ"א והרבה גדולים ז"ל דהיכא דאיכא רק איסורא דרבנן אף באיסור א"א סמכינין על סימן אמצעי ודווקא היכא דאיכא איסור א"א דאורייתא בעינן סימן מובהק. ועיין בתשובת זקיני הגאון ז"ל שנדפס בספרי בקונטרס ענף עץ אבות סי' ח' האריך ג"כ בזה. וכיון דכבר בררנו בפתח דברינו דאשה זו יצאה מחזקת איסור א"א דאורייתא. א"כ יש לסמוך על סימן אמצעי בלחוד:
ועתה נבאר מה שיש לצדד עוד בהיתרא דהאי איתתא מחמת שהוגבה עוד עדים בערך שני שבועות אחר שנמצא הנטבע הנ"ל עזבו מים מבין ההרים והלכו מן המקום אשר נמצא הנטבע והי' מונח שם בלאות מהבגדים ונמצא בתוך הבלאות הבלאנקעט של מוה' יודל. וגם חתינה מארבע כנפות שלו כמו שנתנה זוגתו סימן בהארבעה כנפות שהי' של ציץ. והכנפה הי' של קיטאיי בלאה עכ"ל. הנה בזה הג"ע הרווחנו הרבה חששות דזה פשוט במה שנתנה סימן שהארבעה כנפות הי' של ציץ והכנפה הי' של קיטאיי בלאה בוודאי נחשב לסימן מובהק וגם הבלאנקעט בוודאי נחשב לסימן מובהק דידוע דענין הבלאנקעט פעלו רק אנשי טערספאלי ולא בשום מקום בפולין וברוסלאנד רק אנשי טערעספאלי פעלו בזה שרשאים לילך במחוז רוסיא ע"י בלאנקעט וידוע דשום אדם לא נאבד בטערעספאלי רק האיש ר' יודל אשר על שמו נכתב הבלאנקעט. והנה מהרי"ט כתב והובא בק"ע דארבעה כנפות לא מושלי אינשי כמו דאמרינן בש"ס על כיס וארנקי דלא מושלי אינשי מכ"ש הבלאנקעט. ונראה דאף לדעת הב"י בתשובה שהביא הב"ש בס"ק ס"ט. וביאר הב"ש דעתו דהא דאיתא בש"ס דבהני דכלים דלא מושלי אינשי היינו דווקא לאוקימתא דסימנים דאורייתא אז א"צ ס"מ ביותר אז לא חיישינן לשאלה בכלים אלו אבל לאוקימתא סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אפילו בכלים אלו דלא מושלי אינשי. אף שכבר דחו בזה דעת הב"י הגדולים בתשובותיהם. אמנם נראה דנידן זה דבלאנקעט בוודאי אף לדעת הב"י לא חיישינן לשאלה. דצ"ל דטעמו הא דאמרינן בכלים דלא מושלי אינשי היינו דאין דרך להשאיל אבל מ"מ לפעמים קצת מושלי אינשי ולכן כיון דסימנים דרבנן עושה חשש שאלה כמו סימן אמצעי דחוששין אם נימא סימני' דרבנן. אבל הבלאנקעט דאין דרך להשאיל כלל כיון שאינו עושה שום פעולה לשום אדם זולת להאדם אשר שמו נכתב בתוכו ובפרט לאנשים אחרים חוץ מאנשי טערעספאלי אין מניחין על הגרעניץ ע"י בלאנקט חוץ אנשי טערעספאלי המה פעלו לילך על הגרעניץ ע"י הבלאנקע' וזה ידוע דשום אדם לא נאבד מאנשי טערעספאלי א"כ למי השאיל הבלאנקענט. ועוד נראה לפמש"כ אא"ז בתשובה הנדפס בספרי דהיכא דאיכא רק חששא דרבנן אף הב"י בתשובה מודה דלא חיישינן לשאלה בכלים דלא מושלי אינשי ע"ש בטעמו. וכן כתבתי בזה בתשובה א"כ כיון דכבר נתבאר דאשה זו יצאה מחזקת איסור א"א דאורייתא. בוודאי גם הב"י מודה בזה דלא חיישינן בכלי' דלא מושלי אינשי אך באמת יש ריעותא טובא בזה הגב"ע. כי הארבעה כנפות וגם הבלאנקט לא נמצא רק אחר שני שבועות שנמצא הנטבע. וכבר כתב הב"ש בס"ק ס"ט בסופו. וז"ל וכל זה איירי כשנמצא בבגדיו אשר לבוש ארנקי או נמצא בידו טבעת אבל אם נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי יש לומר הארנקי מונח מאז ומקדם. ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בפרק אלו מציאות אם נמצא פירות סמוך לכלי כמ"ש בסי' רס"ב ופשוט בעיני עכ"ל. א"כ בנידן דידן לכאורה אינו מועיל כלום הגב"ע השני כיון דלא נמצא עליו וגם נמצא אחר שני שבועות. אמנם באמת דברי רבינו הב"ש מה דפשיטא לי' כ"כ לא ידענא פשיטות ולמה לא נדמה דינים אלו להא דסי' רס"ב סעיף ג' ולמה לא נלך בכאן בתר אומדן דעת אם מראין הדברי' שהוא של איש אחד ניזול בתרי'. שוב ראיתי בס' קצות החושן בח"מ סי' רס"ב חולק ג"כ על הב"ש בזה וע"ש שהאריך. ומצאתי ג"כ בתשובת בית אפרים חלק א"ע סי' ל"ו חולק עליו ג"כ בזה. והביא תשובת האחרונים ז"ל בזה. וכמ"ש בשו"ת משאות בנימין סי' מ"ד. וז"ל כיון שמצאו העגלות שלהם והסחורות וההרוגים בצידם הוי סימני כלים. ובשו"ת כנסת יחזקאל הביא דברי מ"ב וכתב וז"ל ואין לפקפק עוד דילמא העגלות שלהם והמה לדרכם הלכו והרוגים שוכבים כבר. דתלינן בקרוב וכולי האי לא חיישינן עכ"ל. הרי לך דגדולי עולם חולקים בזה על הב"ש ובאמת לא ידעתי למה כ"כ הב"ש בפשיטות ולא כתב טעם לזה. ונראה דבנידן דידן גם הב"ש מודה דהא הבלאנקעט בוודאי של מוה' יודל כי אין שום אדם נצרך לזה ובוודאי של ר' יודל הוא. א"כ הוא עדות ברורה שמר' יודל ע"י הטביעה נתבלה ממנו הבגד גם הבלאנקעט המונח בתוכו. והב"ש לא קאמר אלא בסתם ארנקי כי יכול להיות ג"כ מאיש אחר ואיכא רובא דעלמא דנוכל לתלות דמאדם אחר נפל דהוי רובא דעלמא דסותר לזה ותלינן דמאדם אחר נפל משא"כ בלאנקעט הזה דבוודאי של ר' יודל הוא גם הב"ש מודה בזה. מכל הלין טעמא דעתי מסכמת בשריותא דהאי איתתא ובלבד שיסכים עוד גדול אחד רב מובהק בהוראה בצירוף מעכת"ה ובא"ל דעתי בטלה ולראיה חתמתי יום ד' י"ד סיוון תר"ג פק"ק בריסק נאום יעקב מאיר פאדווא.