תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן י
ב"ה יום ד' י"א תמוז תר"ח פק"ק בריסק שלום לאהו' ידידי וחביבי הרב המאוה"ג המפורסם בתורה ויראת ד' היא אוצרו מוה' זלמן זאב נ"י מ"מ דק"ק ווילנא
אחד"ש הטוב. כן קבלתי מכתבו רצוף אהבת התורה והיראה. למצוא תרופה לנשים אשר דעתן קלות. ומזלזלין בטבילת מצוה בזמנה מחמת שבמקומו קשה מאוד הטבילה כי הטבילה עמוקה ערך ארבעים מדרגות ויותר למקום מציאת המים. ואף בימות החמה הטירחא מרובה. וביותר בימות הגשמים. ורצה חכם אחד למצוא תקנה לזה. וזה היא. הנה הסילונות המקלחין ממעיין הגדול אשר רוב העיר משתמשין ממעיין הלז. והוא מקלח ג"כ לבית המרחץ. ויש סברא לעשות עוד סילון ולחפור חפירה בקרקע בית המרחץ בית הנשים ולבנות שם בבנין ולהמשיך מי המעיין לחפירה ויראו לעשות שיהי' מחובר למעיין בלי הפסק וע"י זה יהי' מקור נפתח לטהרת בנות ישראל בלי ספק. וקצת מהנדזין באמרם שלא לעשות חדשות וחוששים ג"כ לחטטין המבואר בב"י בשם הגהות מרדכי. הנה באמת קשה עלי להורות במקומת אחרים ובפרט בעירכם מלאה חכמים וסופרים גדולים ממני בחכמה ובמנין. אך להפצרת כת"ר הרמה לדעת דעתי העני' בזה. ובפרט שיתגלגל זכות זה לשמור בנות ישראל מעון כזה רח"ל אגיד דעתי העני' בזה:
הנה בודאי מה דנוכל להמציא תקנה לבנות ישראל שלא יבאו לידי מכשול. חל עלינו בכל האפשרי אף שיש איזה נידנוד איסורא ח"ו. ויפה כתב מע"ל שמצינו שחשו חז"ל לתקנות צנועות ואינן צנועות. אשר אמרו ז"ל אין אונס בגיטין. והפקיעו איסורא דא"א מטעם דכל המקדש אדעתי' דרבנן מקדש. ואמרו שווי' רבנן כו' אף שיש בזה איזה נידנוד איסורא. עכ"ז עשו כן לתקנות צנועות ואינן צנועת ובירושלמי דברכות פרק מי שמתו. מצינו שרצה לבטל טבילת קרי אשר תיקון עזרא מפני נשי בבל שלא רצו לטבול לקריין והי' מעגנין לבעליהן. והאריכות בזה אך למותר. ובגוף הדין לא ידעתי מאי חששא בזה אחרי אשר במדינתינו הולכים אחרי פסקא דרבינו רמ"א. וכבר הכריע רבינו הרמ"א ז"ל בסי' ר"א להקל דמותר לעשות מקוואות ע"י צינורות וסילונות של עץ שמביאים מום מן הנהר או שאר מעיין אל המקוה. ולא חיישינן שמא נעשה בהם גומא מכח לחלוחות. ויקבל בו. דלא מקרי קבלה אף אם הי' בהם גומא. הואיל ולא עשאו אדם בכוונה. ובפרט שגם מרן הב"י דחה דברי הגהות מרדכי מהלכה כמבואר בב"י:
ולרוחא דמילתא נלע"ד דיש היתר אף להמחמירין ואומרים אף שנעשה גומא שלא בכוונה מקרי קבלה ונפסלו המים דהוי שאובים. מ"מ יש לצדד להתירא. דהנה בש"ך שם ס"ק ע"ז כתב וז"ל אין להקשות דנהי דהוי שאובים. מ"מ הרי הם באים למקוה בהמשכה:
ושאיבה שהמשיכה כשירה כדלקמן סמ"ד ודוחק לומר דמיירי דחקק הגומא סמוך למקוה בענין דליכא המשכה.. ועוד דסילון שהוא צר מכאן ומכאן וכו' משמע אפילו הסילון ארוך כמה. וי"ל דהכא מיירי שבא להביא מים למקוה שאין בה רוב מים כשירים. דשאיבה שהמשיכה אינו כשירה אלא בשיש במקוה רוב מים כשרים כדלקמן עכ"ל. והנה אגב אבאר דדברי הש"ך תמוהים לענ"ד. דלשיטתו האיך יפרש לשון התוס' ב"ב דף ס"ה ע"ב ד"ה. צינור שחקקו וכו' איכא לאוקמא. אפילו בפרוץ משני רוחות כדרך הצינור וכגון שחטטו באמצע לקבל צרורות:
דבהאי בית קיבול חשיבו מים שאובים שעוברים על אותו בית קיבול וכו'. וסיימו בדבריהם. ודווקא שמים נופלים מצינור למקוה. אבל אם נפלו מצינור לקרקע ומקרקע למקוה. המשכה הוא ואינו פוסל את המקוה אם יש כבר במקוה כ"א סאה מי גשמים כדתנן בפ"ק דתמורה עכ"ל. ולפ"ז תקשה טובא לשיטת הש"ך כיון דהתוס' מיירי דיש במקוה ך"א סאה מי גשמים אפילו נופל מהצינור למקוה כשירה דבית קיבול הוא דמקרי שאובים. ומה שיצא המים חוץ לבית קיבול נקרא מקוה שהמשיכו דכשירה היכא דאיכא רוב מי גשמים. וכלשון התוס' הנ"ל מבואר ברא"ש פ' מרובה ותקשי טובא לשיטות הש"ך הנ"ל:
אמנם באמת נראה דדעת הטור והש"ע דלא כש"ך ז"ל דז"ל הש"ע אפילו אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא נעשה כולה. ע"י כלי וכל המים שעוברין עלי' שאובין וזה הלשון מבואר ג"כ בטור. נראה דקדקו בצחות לשונם דלא כסברת הש"ך דלאו משום בית קיבול לחוד חשיבי שאובים אלא כל הצינור חשיבי שאובים היכא דאיכא בצינור חקק כל שהוא לקבל. וזה ברור לענ"ד. דלא כהבנת הש"ך ז"ל. אמנם בין לשיטות הש"ך בין לשיטתינו למה שהעלינו בדעת התוס' והראש והטור והש"ע דכל הצינור מקרי כלי. אמנם בוודאי אין הצינור סמוך למקוה ממש שירד ממש מן הצינור למקוה אלא מן הצינור לקרקע ומקרקע למקוה. והא וודאי מה שחוששין המחמירין לחטטין היינו ברוב הימים מחמת לחלוחית המים. יכול להיות שנתהווה חטטים א"כ אפשר לומר דיש בזה צד היתירא דבאותו פעם יש במקוה כ"א סאה מים כשירים. ולא נפסלו המקוה מחמת החטטים.
ויותר יש לבאר זאת מדין ספק ספקא להקל דהיינו דיש ספק אם יתהווה חטטים שיהי' בהם בית קיבל מים ואת"ל שיתהווה בהם חטטים אפשר בעת שיתהווה החטטים יהי' במקוה ך"א סאה מים כשירים ואת"ל שאין במקוה מים כשרים ך"א סאה שמא לא נתהווה חטטים בצינור או נתהוו ואח"כ נסתמו מחמת עכר וצרורות ומהודקים לתוכה באופן שמועיל הסתימה. והוי שפיר ס"ס המתהפך. ואי"ל הא איכא לברורי ולא סמכינן אס"ס זה אינו דהא רוב הפוסקים מסכימים דסמכינן אס"ס להקל אף היכא דאיכא לברורי. כדמסיק הרמ"א ז"ל בסוף סי' ק"י ואף לדעת המחמירין בס"ס היכא דאיכא לברורי. נראה היכא דאיכא טורח גדול סמכינין אס"ס. והא בסי' קפ"ז ביו"ד מותר' ברוא' פעם א' מטע' ס"ס כמבוא' בב"י בשם סה"ת ומרדכי והא איכא לברורי א"ו היכא דאיכא טורח גדול לא מקרי איכא לברורי. וה"נ יש להוכיח מפ"ק דפסחי' דאבעי' חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק וקאמ' הש"ס למאי נ"מ לשיילי' ומזה הוכיח הר"ן בפסחים שם דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה מטעם דאיכא לברורי א"כ תקשה אי גם חזקתו בדוק מאי מועיל. הא איכא לברורי ע"י בדיקה פעם אחרת אלא ודאי היכא דהוי טורח גדול לא מקרי איכא לברורי. א"כ בנידון דידן אף לדעת המחמירין יש לצדד להקל מכח ס"ס:
גב
ומה שחששו עוד. שממקום המעיין עד בית הטבילה אינו נלקט במלקט ורהיטני ויש מדרון וחוששים לקטפרס ג"כ ובאמת במרחק רב כזה אי אפשר שיהי' ג' או ד' אמות בלא מדרון עכ"ל. נראה שאין חשש כלל ולא מצאנו בדברי הפוסקים שהכשרו מקוה שהמשיכו ברובו ולדעת הרמ"א ז"ל לא מהני המשכה אלא ע"ג קרקע. ולא מצאנו בדברי הפוסקים שיקפידו ע"ז לבדוק מקום הקרקע שלא יהי' מדרון. ובאמת נראה דמקוה שנמשכו ממעיין אינו חשש כלל לניצוק וקטפרס. וכן מצאתי במרדכי בשבועות בה' מקוואות וז"ל גרסינן בפ"ב דגיטין ובסוף ע"ג הניצוק והקטפרס אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. פר"ת דהיינו דווקא מי גשמים דעתידין לפסוק אבל מי נהר שאין עתידין לפסוק הוי חיבור. עכ"ל:
ובעמדי בדינים אלו ראיתי לבאר מה שהערתי בדינים אלו הערה חזקה. והוא דהראש בה' מקוואות בסי' י"א הביא מה שמחולק עם הר"ש בפי' המשנה דנוטפין שעשאן זוחלין. כי לדעת הר"ש הפי' נוטפין שעשאן, זוחלין. כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאים וזוחלין אסור לטבול בו כיון דמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל ואפילו ישאר במקוה ארבעים סאה אחר שיצאו הזוחלין מ"מ השתא הוא טובל במים, עליונים. וכתב דנכון יותר לפרש דמיירי שלא ישאר במקוה ארבעים פאה אם לא שיסתום הזחילה. והשתא ניחא דפוסל ר"י משום דשיעור הכשר מקוה נעשה ע"י:
דבר המקבל. טומאה. והראש הקשה גם על זה. וכתב ז"ל ועוד טעמא דר"י לא מסתבר כלל ולא דמי לההיא דמס' פרה כיון דהמקוה כשר. ומונע פסולו ע"י דבר טמא. ובש"ע סי' ר"א סעיף נ'. ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו מ"ם סאה לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה. ויש מי שמתיר לסתום בכל דבר שמקבל טומאה. ואני תמה בזה. למה פשיטא לי' להראש כ"כ סברא זו. כיון דאין דבר המקבל טומאה גורם הכשר אלא שמונע את הפסול. מקרי הוויתו ע"י טהרה. והלא בש"ע א"ח סי' תרכ"ט סעיף י"ט גבי פירש עלי' סדין מפני החמה וכו' וי"א שסוכה שהיא מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך או ישרו העלין ותהי' חמתה מרובה מצילתה ופירש עלי' סדין שלא תתייבש או תחתי' שלא ישרו העלין כיון שהסדין גורם שע"י צילתה מרובה מחמתה פסולה א"כ מ"ש זה מזה דגם שם הקפידה תורה שלא יסכך בדבר המקבל טומאה. ואמרינן דגם זה חשוב לפסול כיון שגורם שע"י תהי' צלתה מרובה מחמתה. אף שגם זה הוא רק שמונע הפסול אעפ"כ פסלינן הסוכה משום דמניעת הפסול הוא ע"י דבר המקבל טומאה. וה"נ לימא הכי כיון דהקפידה תורה דבעינן הוויתו ע"י טהרה. וזה גורם מניעות הפסול לא מחשב הוי' ע"י טהרה. הן אמת דגם הך דינא דש"ע א"ח נראה שאינו בהסכם לכל. הפוסקים. והוא דהך דינא דש"ע א"ח הנ"ל נובע מדברי התוס' סוכה דף י' ע"א ד"ה פירס עלי' סדין וכו' דהביאו כר"ת מפני החמה שמייבשת את הסכך ומתוך כך הי' נעשה חמתה מרובה מצילתה וכן תחתי' מפני הנשר. ואם הי' עלין נושרים הי' חמתו מרובה וחסדין מניען מליפול וכיון שהסדין גורם שעל ידו צילתו מרובה מחמתו פסול עכ"ל לכאורה התוס' לעיל דף ט' ע"ב ד"ה הא קא מצטרף נראה דפליגי על סברא זו דכתבו בסוף דבריהם לפרש. הא דקאמר הש"ס בעירובין אי קלשת לה ויהא חמת' מרוב' מצילתה היינו לפי שלא יכול הסכך להתקיים שבתוך עשרים דמחמת קלישתו יבוא הרוח ויפזר או יפול עכ"ל. הרי כתבו בהדיא דמטעם זה אין לפסול:
אף דהסכך למעלה מעשרים הוא סכך פסול לשיטת התוס'. ואהני הך סכך דלמעלה מעשרים על סכך דלמטה מעשרים שלא יגרום פסול שלא יבוא הרוח ויפזר או יפול ולא איכפת לן בזה. כיון דלע"ע הוא צילתה מרובה מחמתה והסכך דלמעלה מעשרים לא אהני אלא שלא יגרום פסול. אמנם ר"ת שכתב סברא זו דאף מניעת הפסול פוסל ג"כ הסוכה בדבר המקבל טומא' אזיל לשיטתו דסובר דלמעל' מך' לא מקרי סכך פסול. ובלא"ה אתי' הסוגיא לשיטתו שפיר כמבואר בתוס' שם אך לפ"ז יהי' קשין דברי הראש דהשיג בפשיטות על סברת הר"ש דזה לא חשיב שאין הווייתו ע"י טהרה כיון דמונע רק הפסול. והלא הראש בפ"ק דסוכה סי' ט"ז הסכים לסברת ר"ת כיון דהמונע הפסול שלא יהי' אח"כ חמתה מרובה מצילתה מחשב כמו סיכך בדבר המקבל טומאה. א"כ למה השיג על סברת הר"ש. כפי הנראה שני הדינים דמיין להדדי. ולא ידעתי לחלק ביניהם אפילו בדוחק.
וכן יש לתמוה על הטא"ח דבסי' תרכ"ט כתב בפשיטות כדברי ר"ת. ובסי' ר"א כותב סבר' הראש במסקנתו להכשיר סתום שלא יפסלו המקוה בדבר המקבל ומניעות הפסול לא איכפת לן אף בדבר המקבל טומאה. וכן קשיא בש"ע דבא"ח סי' תרכ"ט פסק בפשיטות כדברי ר"ת וביו"ד סי' ר"א הנ"ל הביא שני דיעות דעת הר"ש והראש כדכתבתי לעיל:
ועפ"ז יש להעיר בתשובת נודע ביהודא מה"ת סי' קל"ז במה שנשאל במקוה שהמים נבלעים בקרקע מעט מעט ועשה נסרים קבועים ביתידות של ברזל המה מונעים שלא יבלעו בקרקע. וע"י העמדה זו נשאר במקוה שיעור הראוי והוי העמדה הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה והנ"ב ז"ל השיב דאין חשש בזה והביא מחלוקת הר"ש והראש הנ"ל שהבאתי. וכותב דדרכו בקודש להשוות המחלוקת בכל מה דאפשר ולמעט המחלוקת שבין הראשונים ז"ל. וכתב ז"ל ואני אומר דגם הר"ש לא פסל אלא במקוה שנפרץ. ולא מבעי' להך פירושו של הראש שם בה' מקוואות דמיירי שהסדק הולך עד שאם יצאו מים שכנגד הסדק לא ישארו מ' סאה.. והנה כיון שאין המקוה מטהר בזוחלין א"כ א"א לחשוב המים שנגד הסדק לצירוף. שהרי המים הללו פסולים הם לע"ע שהם זוחלים ובלא המים הללו ליכא שיעור מקוה נמצא שע"י סתימא זו הוא הגורם שיכשר המקוה מה שכבר הוא פסול. ולכן סובר הר"ש דזה מקרי הווייתו ע"י דבר טמא. ואפי' לפי' השני שבר"אש דמיירי שישאר מ' סאה אף אם יצאו המים שכנגד הפרצה. מ"מ הרי הטעם מבואר בטור. שכיון שהמים ניעורים לצאת למעלה דרך הסדק מחשב כל המקוה זוחלין. א"כ גם הסתימה גורמת להכשיר מקוה פסול. ולכך סובר הר"ש דגם זה בכלל הווייתו ע"י טהרה בעינין. והראש חולק עליו וסובר כיון שאין עיקר תחילת מים לכאן ע"י דבר טמא לא מקרי הווייתו ע"י דבר טמא. אבל בנידן דידן:
שהמקוה לא נפרץ אלא שחושש שמא ע"י שבולעים המים מעט מעט בקרקע יחסר משיעור מ"מ הרי עתה אינו חסר. וכשר הוא. כיון שעכ"פ בלוע זו לא מקרי זוחלין כמפורש בש"ע סעיף נ"א והיא כשירה עתה לטבול בה גם בלי נסרים כלל. ואין הנסרים גורמים שום טהרה והכשר אלא מניעות הפסול שעתיד לבוא אח"כ גם בזה הר"ש מודה דלא מקרי הווייתו ע"י דבר טמא. וסיים שזה פשוט. ובעניותי מסתפקא טובא דבזה ג"כ י"ל דפסול דמניעית הפסול אח"כ מקרי ג"כ הוויתו ע"י דבר טמא. וכדמשמע פשטות לשון הר"ש. ובפרט שמצינו כן הדין בסוכה להדיא כמעט הסכמת כל הפוסקים דמניעות הפסול אסור בדבר המקבל. וה"ה הכא:
ודע דבסברת הנ"ב שהבאתי למעלה נראה שכן הוא דעת הב"ח שהביא הט"ז בס"ק ס"א ולפי מה שחולק הט"ז על הב"ח ז"ל נראה ממילא דחולק ג"כ על סברת נ"ב שהבאתי וצ"ע בכ"ז. כתבתי קצת לשעשע באמרי דאורייתא אבל גוף הדין הוא פשוט והיא מקוה טהרה לבנות ישראל עפ"י פסקי הש"ע אשר אנחנו הולכין לאורם וד' יטהר אותנו ויקיים בנו מקרא שכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וכו':
הכ"ד ידידו דוש"ת יעקב מאיר פאדווא מבריסק.