אור ברסלב
תשובות מהרים סימנים › סימן ט

תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה

סימנים · סימן ט

סימן ח

נשאלתי במי שיש לו בית ופתחים פתוחים לתוכו וסתם פתח אחד והטיח בטיט. אם חייב להעמיד מזוזה באותו פתח שסתם:

תשובה והנה לכאורה יש לדמות דין זה להא דמבואר ב"ב דף י"ב בית סתום יש לו ד"א פרץ את פצימיו אין לו ד"א. בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו. וה"נ יש לדמות לענין זה דכל זמן שלא נסתם הפתח לגמרי עדיין שם פתח עליו וחייב במזוזה. אמנם אחרי העיון נלע"ד ברור דפטור ממזוזה ולא דמי לדין דשם. דהתם תלי' אי ביטל הפתח או לא וכל זמן שלא ביטל הפתח עדיין לא איבד זכותו מד"א. וכן לענין מטמא כל סביביו. כ"ז שלא נסתם לגמרי עדיין שם פתח עליו ואינו מטמא כל סביביו. אבל הכא לענין מזוזה עיקר תלי' בכניסה ויציאה וכל זמן דליכא כניסה ויציאה פטור ממזוזה. ולא מבעי' אם דעתו לסתום לגמרי ששוב לא יצא באותו פתח ביוודאי פטור ממזוזה כיון דליכא כניסה ויציאה. ואפילו אם דעתו לפתוח אחר זמן. מ"מ באותו זמן שדעתו שיהי' סתום פטור ממזוזה. וראי' ברורה נלע"ד לזה מהא דאיתא במנחות דף ל"ג דמשני שם על ההיא פיתחא דעייל רבי לבי מדרשא לא הוי לה מזוזה. וההיא פיתחא דהוי עייל בה ר"ה לבי מדרשא הוי לה מזוזה. ומשני ההיא רגיל הוי. דאמר רב יהודא אמר רב במזוזה הלך אחר רגיל. אלמא כל פתח שאינו רגיל בה פטור ממזוזה. וכ"ש היכא דנסתם לגמרי. ולכאורא יש לחלק דבשלמא ההיא פיתחא דבי רבי דפטור ממזוזה מטעם דאינו רגיל היינו דמתחלה נעשה בענין זה שלא יהי' רגילים לצאת באותו פתח. רק לרבי לבדו. ונעשה כן. כדי שלא יטריח את תלמידיו אבל היכא שהי' פתח והי' רגילים לצאת ולבא בהם שכבר נתחייב במזוזה. אין הסתימה מועלת לפטור ממזוזה. כ"ז שלא נסתם לגמרי ולא פרץ את פצימיו דעדיין שם פתח עליו. אמנם נראה דאין לחלק בזה. דכן מוכח להדיא לפירש"י במנחות דף ל"ד בהא דקאמר הש"ס שם אמר ר"פ ש"מ מדר"ה האי אינדרונא דאית לי' ארבעה בבי חייב בארבעה מזוזות. ופריך הש"ס פשיטא. ומשני לא צריכה אע"ג דרגיל בחד ופרש"י אע"ג דרגיל בחד מנייהו טפי דהא דאמרן לעיל הלך אחר הרגיל ה"מ כגון תרי בבי ורגיל בחד בטלה אידך לגבי'. אבל תלתא לגבי חד לא בטלה,. והנה לפרש"י היכא דאיכא תרי פתחים ורגילין באחד מהם ובשני אין רגילין דפטור לעשות מזוזה אף דבשעת בנין הבית ועשיית הפתחים הי' כולן נעשה לכניסה ויציאה דהא לא ידעי באיזה פתח יהי' מרגילים את עצמן להיות בו כניסה ויציאה. ואעפ"כ אם אח"כ נעשה כן באחד רגילין לצאת ולבא. ובשני אין רגילין פטור זה שאינו רגיל ממזוזה הרי אף דלכתחלה נעשה לכניסה ויציאה. אם עכשיו אין רגילין בו פטור ממזוזה. וכ"ש היכא שנסתם לגמרי. וטחה בטיט דבוודאי לא יהי' בו כניסה ויציאה דבוודאי פטור לעשות בו מזוזה. וזה ברור ומוכרח לפי' הראשון של רש"י ז"ל הגם דנראה לפי' שני שברש"י שמביא שם בשם תשובת הגאונים ז"ל דעיקר הדבר תלוי היכא שנעשה מתחלה לשם כניסה ויציאה או לא דכתב רש"י ז"ל כי אמרינן הלך אחר הרגיל. שהי' הרבה בני אדם רגילים לצאת ולבוא. ולמעוטי פתחא דרבי שאינו עשוי אלא לו לבדו ולאתויי פיתחא דר"ה שהי' רגיל אף לאחרים. אבל ב' פתחים או ג' לחדר אחד וכולן נעשו לביאת כל בני הבית שהי' מרובים ותשמיש באותו חדר תדיר והוצרכו לו פתחים הרבה כולן חייבים במזוזה. ואע"פ שנתמעט תשמיש. ואינו צריכין עכשיו לכולן אלא לאחד מהם. הרי דלשיטת רש"י ז"ל בלשון השני כל היכא שהי' רגילים לצאת:

ולבוא באותו פתח, אף עכשיו דנתמעט התשמיש ואינו יוצאים באותו פתח, מ"מ חייב במזוזה. היינו היכא שלא נסתם הפתח רק דנתמעט התשמיש מאותו פתח ואין רגילין לצאת ולבוא בו חייב במזוזה. כיון דכבר נעשה לכניסה ויציאה כל בני הבית אף עכשיו דנתמעט התשמיש ואין צריכין לו מ"מ עדיין לא נסתם הפתח. ויכולים לבוא ולצאת בו. אבל היכא דנסתם לגמרי וטחה בטיט דאין יכולים בו לצאת ולבוא עוד בוודאי פטור ואינו מועיל כלל מה דנעשה כבר לכניסה ויציאה. כיון דעכשיו נסתם לגמרי. וכמו שאבאר עוד בראיות אי"ה:

וראיתי מתחלה לבאר הטיב השיטות בזה ושיטות הרמב"ם ז"ל. כי אחרונים קיצרו בזה מאוד. ונ"מ רבתא לדינא הנה לשיטות רש"י ז"ל בלשון ראשון שבארנו למעלה. דבבית שיש בו שני פתחים באחד רגיל לצאת ולבוא ובאחד אינו רגיל אותו שאינו רגיל בו פטור ממזוזה. אף דמתחלה נעשו לכניסה ויציאה בשניהם מ"מ עכשיו שאינו רגילים באותו פתח פטור ממזוזה. רק פתח אחד אינו בטל לגבי שנים ושלשה פתחים. ואם שלש פתחים או ארבעה ואינו רגיל אלא באחד כולן חייבים במזוזה דשנים ושלשה אינו בטל לגבי חד ולשיטות רש"י בלשון השני בשם תשובות הגאונים ז"ל עיקר הדבר תלוי אי מתחלה נעשה לכניסה ויציאה בני הבית אף שנתמעט התשמיש ואין צריכין אלא לפתח אחד. מ"מ כולן חייבים במזוזה. כיון שנעשה לכניסה ויציאה מתחלה אמנם היכא שנעשה פתח לבעה"ב לבדו שיהי' הוא יוצא ובא בו. ולא לבני בית פטור ממזוזה כיון דמתחלה נעשה רק לו לבדו ולא לכניסה ויציאה של בני הבית. ושיטת הרמב"ם בזה סתום. דכתב בפט"ו מה' מזוזה ה"י בית שיש לו פתחי' הרבה אע"פ שאינו רגיל לצאת ולבוא אלא באחת מהם חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח. ובהלכה י"א כתב וז"ל פתת שבין בית המדרש או בין בית הכנסת וביתו אם רגיל לצאת ולבוא באותו פתח חייב במזוזה. והביא הכ"מ סוגי' הש"ס בההיא דפריך על ההיא פתחא דנפיק בי' רבי לבי מדרשא לא הוי עביד בי' מזוזה. והא ההוא פיתחא דהוי עייל בי' ר"ה לבי מדרשא. ועביד לי' מזוזה. האם רגיל הוי. דאמר רב יהודה אמר רב במזוזה הלך אחר הרגיל. וכתב הכ"מ לפרש לשיטות רבינו. דה"פ במזוזה הלך אחר הרגיל. כלומר להתחייב במזוזה בפתח שבין ביתו לבית המדרש הלך אחר הרגיל שאם הוא רגיל לצאת ולבא תמיד דרך אותו פתח חייב במזוזה ואם אינו רגיל לצאת ולבא בקביעות אלא פעם במקרה פטור וכתב דלישנא דש"ס נוטה יותר לפי' רבינו.

ולכאורה אין טעם והבנה כלל לפי' זה דמאי נ"מ בפתח הבית או בפתח שבין ביתו לבית המדרש. כיון דחייב במזוזה אותו פתח שבין ביתו לבית המדרש מה טעם לחלק בזה:

ונראה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל דבוודאי בזה סובר סברת רש"י ז"ל בלשון שני דיש חילוק בין היכא דהפתח נעשה לכניסה ויציאה לכל. בין היכא דנעשה פתח לו לבדו לכניסה ויציאה. רק בזה מחולק הרמב"ם ז"ל עם רש"י ז"ל. דלרש"י כל היכא שנעשה לו לבדו לכניסה ויציאה פטור ממזוזה. ולהרמב"ם בעינין תרוויהו לפטורא דהיינו שהפתח נעשה לו לבדו וגם הוא בעצמו אינו יוצא בקביעות תמיד רק בדרך עראי ובזה דווקא פטו' ממזוזה. ולהכי מחלק הש"ס בין רגיל בין שאינו רגיל גבי פתח שבין ביתו לב"ה. דאורחא דמילתא דכל חכם הי' לו פתח לבית מדרשו כמו דאמר ההוא פתחא דרבי וההיא פתחא דר"ה. אמנם באמת לאו דוקא דה"ה כל פתח שנעשה לו לבדו לכניסה ויציאה יש חילוק בזה היכא דיוצא בו בקביעות. ובין היכא דיוצא בו דרך עראי:

ולפ"ז שיטות הרמב"ם ז"ל הכי הוא דכל היכא שנעשה הפתח לכניסה ויציאה לכל בני ביתו חייב במזוזה

אף שיוצאים בו רק דרך עראי. והיכא דנעשה הפתח לכניסה ויציאה לו לבדו בזה יש חילוק היכא דיוצא בו בקביעות חייב במזוזה. ובין היכא דיוצא רק דרך עראי פטור ממזוזה. וזה ברור בשיטת הרמב"ם ז"ל:

והטור ז"ל בסי' רפ"ו כתב וכן אם יש בבית הרב' פתחים לחצר או לר"ה ונעשו כולם לכניסת ויציאת בני, הבית כולן חייבים אפילו נתמעטו הדיורין שאינם רגילין עתה לצאת ולבוא אלא באחד מהם. אבל מי שיש לו פתח קטן לצאת בו לבדו למדרשו וכיוצא, שאין בני הבית רגילין לצאת בו פטור. עכ"ל. הנה נמשך הטור ז"ל אחר שיטת רש"י בלשון שני. שכן נראה ג"כ דעת הרא"ש ז"ל. ולפ"ז צריכין לפרש לשון הטור לעיל מיני' שכתב בית המדרש פטור ממזוזה. ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו חייב היינו דכל בני ביתו יוצאים באותו פתח. אבל אם הוא לבדו יוצא באותו פתח פטור ממזוזה. וכ"נ שהבין כוונת הטור בהגהות פרישה. ודברי הב"ח ז"ל בזה תמוהים לענ"ד שכתב על לשון הטור שהבאנו למעלה דהביא דברי הרא"ש ז"ל דפתח בה"מ העשוי לכל לכניסה ויציאה פשיטא דפטור ממזוזה כדמוכח בברכות פ"ג שאכלו בעובדא דאביי ורבין. והכא בפיתחא דר' ופיתחא דר"ה מיירי בפתח שיוצא ונכנס בו מביתו לבית המדרש ומחלק בין היכא דרגיל בו חייב ובדאינו רגיל דפטור וכך הם דברי רבינו. ותחלה אמר בית המדרש פטור מהמזוזה ומיירי בדליכא אלא פתח אחד העשוי לכל לכניסה ויציאה. אח"כ אמר ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו חייב במזוזה. וכדי שלא נבין שע"י פתח שחייב בו במזוזה צריך לעשות מזוזה גם בפתח העשוי לכל לכניסה ויציאה ע"כ חזר ואמר אבל עיקר הפתח העשוי לכל לכניסה ויציאה פטור. והיכא שהפתח העשוי לצאת בו לביתו ואינו רגיל בה דפטור ממזוזה. כי הך פיתחא דרבי לא כתבו רבינו בפירוש משים דמדיוקא שמעינין לה דכיון דאמר דברגיל חייב במזוזה מכלל דבאינו רגיל פטור ע"כ דברי הב"ח ונראה בעליל מלשונו הטהור שהבין כוונת הטור ז"ל מה שכתב ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו חייב היינו אף שרגיל בו לצאת ולבוא לבדו מ"מ חייב במזוזה כיון דיוצא בו בקביעות וזה תמוה דשיטת הטור אינו כן וכמו שבארנו למעלה ובש"ע יו"ד סעיף י"ז אם יש בבית הרבה פתחים פתוחי' לחצר או לר"ה. ונעשו כולן לכניסה ויציאת בני הבית כולם חייבים אפילו נתמעטו הדיורים שאין רגילין עתה לצאת ולבוא אלא באחד מהם חייבים. הנה זה לשון הטור ז"ל. וכפי' שני שברש"י וכפי שבארנו למעלה. ואח"ז בסעיף י"ח כתב הש"ע בית שיש לו פתחים הרבה אע"פ שאינו רגיל לצאת ולבוא אלא באחת מהם חייבים לעשות מזוזה בכל פתח ופתח. והרמ"א ז"ל הגי' הואיל ונעשו לכניסה ויציאה. וכתב דכן הוא משמעו' הטור. ולענ"ד דעת הש"ע דבזה הסעיף העתיק לשון הרמב"ם ז"ל. והיינו דחלקו לשתי סעיפים. דשיטות הרמב"ם ז"ל אף דמתחלה אינו רגיל לצאת ולבוא אלא באחת מהם חייב במזוזה כיון דרגיל בו בקביעות באחד. דבסעיף הקודם הוא לשון הטור. ושם מיירי שכבר נעשה לכניסה ויציאה לכל בני ביתו אך עתה נתמעטו הדיורים שאינו רגילים לצאת ולבוא אלא באחד מהם וכאן קמ"ל הש"ע אף דמתחלה לא נעשו לכניסה ויציאה אלא באחת ורגיל בו בקביעות אהני לחייב שאר הפתחים. ואפשר דהטור אינו סובר כן כיון דמתחלה לא הרגילו לצאת אלאו בפתח אחד ובשאר הפתחים מתחלה לא הורגלו לצאת בו אינו חייב במזוזה שאר הפתחים. אמנם לשיטת הרמב"ם אף דמתחלה לא הורגלו לצאת ולבוא אלא בפתח אחד חייב במזוזה בשאר הפתחים. לכן מה שהגיה הרמ"א ז"ל. הואיל ונעשו לכניסה ויציאה ממשמעות הטור ז"ל. אינו מדוקדק כ"כ לענ"ד. דעירוב בזה שיטות הרמב"ם והטור. דהטור אפשר דאינו מודה בדין זה. וכמו שבארנו. ובסעיף י' כתב הש"ע בית המדרש פטור מהמזוזה ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו חייב במזוזה. ונמשך בזה ג"כ אחר לשון הרמב"ם ז"ל. וכבר בארנו דעתו דלדעת הרמב"ם אף בפתח שרגיל לצאת ולבוא בו לבדו חייב במזוזה. ותרתי בעינן לפטורא. היינו בפתח העשוי לו לבדו וגם אינו רגיל בו בקביעות בזה הוא דפטור מהמזוז' אבל היכא דאיכא חדא למעליותא דהיינו אף בפתח העשוי לו לבדו. מ"מ רגיל הוא בו בקביעות. וגם פתח העשוי לכל לכניס' ויציאה לבני ביתו אף שאינו יוצאי' בו בקביעו' מ"מ חייב במזוזה והיינו הך דינא דהכ' בסעיף י"ח:

ועכשיו נבא לנידון שלפנינו הנה כבר בארנו דלשיטות רש"י ז"ל בלשון ראשון בוודאי פטור ממזוזה דלא גרע משני פתחים באחד רגיל בו ואחד אינו רגיל דאינו רגיל פטור ממזוזה. ופשיטא היכא שנסתם לגמרי. ואף לשיטות רש"י ז"ל בלשון שני וכן הוא שיטת הראש והטור. היכא שהי' כניסה ויציאה לכל בני ביתו ונתמעטו הדיורים ואינו רגילין לצאת ולבוא אלא בפתח אחד חייב במזוזה אף בפתח השני וכן לשיטת הרמב"ם ז"ל היכא שהי' פתחים הרבה ואינו רגילין לצאת ולבוא אלא בפתח אחד חייבים שאר הפתחים במזוזה. היינו כיון דיוצאים בו בשאר הפתחים עכ"פ באקראי. רק בפתח אחד יוצאים בו בקביעות. אבל לא היכא דנסתם לגמרי וטחה בטיט. כיון דנתבטל הכניסה והיציאה מכל וכל פשיטא דלא שייך בי' חיוב מזוזה כלל דמזוזה תלי' בכניסה ויציאה ולא היכא דנסתם לגמרי. ואין בו כלל כניסה ויציאה. אף שדעתו לפתוח אחר זמן. מ"מ באותו זמן שדעתו להיות הפתח סתום פטור ממזוזה. וראי' לזה מהא דאיתא ביומא דף י' ע"ב למסקנת הש"ס גבי פלוגתא דר"י ורבנן בסוכה אי חייב במזוזה או לאו. דר"י מחייב וחכמים פוטרים. ומסיק הש"ס דבשאר ימות השנה לכ"ע פטור ממזוזה. רק בשבעת ימי החג פליגי דלר"י חייב ולרבנן פטור. הרי חזינין דלר"י דמחייב בסוכה בשבעת ימי החג. ואחר שבעה שיוצא מהסוכה פטור ממזוזה. כיון שאינו דד שם., ולא אמרינן כיון שאח"כ יגיע ימי שבעת ימי החג וידור שוב שמה דלחייב במזוזה גם עתה אף שאינו דר שם. מ"מ כיון דלע"ע אינו דר שם פטור ממזוזה. דמזוזה בדירה תלי' מילתא דחובת הדר הוא. וכל זמן שאינו דר בו פטור ממזוזה אף שאח"כ כשיגיע הימים אשר יש חפץ בהם וידור שמה מ"מ לע"ע בטלה דירתו ואינו דר שם. ולכך פטור מהמזוזה. וה"ה היכא שנסתם הפתח אף שדר שם. מ"מ מזוזה בכניסה ויציאה תלי' מילתא. ולע"ע בטל הכניסה והיציאה מכל וכל ולא שייך בו חיוב מזוזה כלל. אף שדעתו לפתוח אחר זמן. ונראה עוד ראי' לדברינו דאם נימא כפתח דברינו דתלי' בפרץ פצימיו. א"כ הש"ס ב"ב שם דחשיב שם איזה דינים דתלי' בפרץ את פצימיו ואמאי לא חשיב ג"כ לענין מזוזה דתלי' בפרץ את פצימיו. וכמו דחשיב הש"ס בפ"ק דסוכה לענין בית שאין בו ד' על ד' דלא חשיב בית לענין כמה דברים. וחשיב ג"כ לענין מזוזה. ואמאי לא חשיב ג"כ בפ"ק דבתרא ג"כ דפרץ פצימיו לענין פטור מזוזה. א"ו דלענין מזוזה לא תלי' בפרץ את פצימיו. כיון דנסתם הפתח לגמרי. ואין בו כניסה ויציאה שוב לא שייך בו חיוב מזוזה כלל. לכן נלע"ד עיקר לדינא דפטור ממזוזה. הגם היכא שהי' כבר בו מזוזה ונסתם הפתח אין לעקור בו המזוזה כיון דאף אם אח"כ פתח הפתח אין בו פסול דתעשה ולא מן העשוי. כיון דנעשה בעת חיוב המזוזה. וכמו שכתבו הפוסקים בה' סוכה לענין פסול סכך. אבל להחמיר בו לקבוע מזוזה בעת סתימות הדלת דעתי שלא להחמיר בזה כלל. דחומרא דאתי לידי קולא. דקרוב הדבר שישכח אחר כך כשיפתח הפתח לעקור המזוזה מהפתח ולקבוע מחדש. ויש בזה פסול דתעשה ולא מן העשוי הגם דבזה יש עדיין לעיין אם פסול לגמרי או לא מחשש דתולמ"ה מחמת דהפסול אינו בגוף הדבר אלא מחמת פטור המזוזה בעת סתימות הדלת. ויש לעיין בזה וכעת לא שמתי עיוני בזה מ"מ בוודאי יש בו חשש פסול ע"כ נלע"ד שלא לקבוע מזוזה בעת סתימות הדלת יעקב מאיר פאדווא יום ג' ך"ג שבט תר"ג לפ"ק בריסק.

תוכן העניינים

תשובות מהרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה