אור ברסלב
תשובות מהרים סימנים › סימן ה

תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה

סימנים · סימן ה

סימן ד

לכבוד הרב המאה"ג החו"ב סוע"ה המפורסם מוה' ירוחם נ"י רב דק"ק באדקי יצ"ו:

פתח דבריו העיר על מש"כ בספרי סי' נ"ח סעיף ד' בישוב דברי רי"ו. ותמה מעכ"ת ע"ז. כיון דיסוד הוראה של רי"ו לפי דברי הוא משום כיון דעמדה יש לה מעלה מה. היינו דשוב עכ"פ מועיל בדיקה בלי שהי' מעל"ע. וגם שהייתה יש לה מעלה דמועיל בדיקה בהצטרפם יחד מועיל לצאת לגמרי מחזקת ריסוק אברים א"כ לפ"ז גם לפי הסוגי' דזבחים דעמדה צריכה מעל"ע מ"מ בהלכה נשאר סברת רי"ו. הלא סברת רי"ו סברא חיצונה לפי דברי ואין סברא דהני אמוראים יחלקו ע"ו ואין זה בכח מאמר הש"ס. כנה כוונתי דבאמת הני אמוראי ס"ל דגם הלכה אין לה מעלה כלל ולא מהני בדיקה בלא שהי' מעל"ע. וזה כוונתי דשם דחולק על כל אמוראי בחולין לזאת הקדים הש"ס עמדה צריכה מעל"ע דקאי על הסוגיא דחולין ושם מבואר דלכ"ע עמדה א"צ מעל"ע לכן הקדים הש"ס להורות דפליג על כל הני אמוראי דחולין וה"ה דס"ל הלכה אין לה מעלה כלל. וצריכה ג"כ שהי' מעל"ע. לכן בהלכה ושהתה ג"כ צריכה בדיקה. רק הש"ס נקט הלכה צריכה מעל"ע דקאי על סוגי' דחולין ואם לא הי' מקדים זאת ולכ"ע עמדה א"צ מעל"ע א"כ בהלכה ושהתה לא הוי בעי בדיקה:

העיר עמ"ש בספרי סי' ע"ה בישוב קו' הפלתי עפ"י דברי הר"ן חולין דהטעם דאין מחזיקנן דם בבני מעים משום דמעט הדם שיש בהם אינו פורש בבישול והוי דם אברים שלא פירש. ותמה מעכ"ת דאי סברי התוס' כד' הר"ן והו"ל להביא ראי' ממימרא מפורשת דאין מחזיקינן דם בב"מ דמוכח דדם אברים שלא פירש דשרי אומר אני, דבלא"ה צריך להבין ד' התוס' בחולין י"ד ד"ה ונסבין דמה מסתפקים בזה. והלא הביאו כמה מימרות מפורשת דד"א שלא פירש דשרי. לכן נראה דעיקר יסוד התוס' שנסתפקו בזה. הוא הך הסוגי' דהקומץ רבה שהביאו התוס' בסוף דבריהם דלפי נוסחאו' הרבה מקדמוני' גרסינן שם וכן לצלי. ומזה מוכח דד"א שלא פירש אסור ובאמת הרבה מקדמונים תפסו גי' זו לעיקר. א"כ נהי דיש הרבה אמוראים דסוברים דד"א שלא פי' מותר דלמא לא קימ"ל כן אלא כסוגי' דמנחות דסברי דד"א שלא פירש אסור לכן תירצו מתחלה בע"א ובתי' השני משמע להו כיון דהביאו הרבה אמוראים דסוברים דד"א שלא פירש דשריא מסתברא להו למחוק הגי' וכן לצלי אלא וכן לקדירה. כמו שהביאו בסוף דבריהם. א"כ מיושב ג"כ קושית מעכת"ה דלא עדיפא הך מימרא דאין מחזיקין דם בב"מ דמוכח דד"א שלא פירש מותר משאר מימרות מפורשת שהביאו התוס' ואעפ"כ נסתפקו בזה דלמא לא קיי"ל כן. ותי' שלי עולה יפה על קושיית הפלתי. דאם נימא דהפירוש מותר לאכלה בבני מעיין היינו ג"כ מטעם ד"א שלא פירש דשריא וכסברת הר"ן ודו"ק:

העיר ע"מ שכתבתי בסי' ק"א סי' ע"א להשיג על הפלתי דכל דברי התוס' קאי אליבא דר"ל וכתב מעכ"ת פשוט דכוונת הפלתי דכיון דלא מצינו בסברא זו פלוגתא בין ר"י לר"ל דהא ר"י לא פליג עלי' דר"ל רק מטעם דקאמר מי סברת וכו'. ואדרבא משמע קצת דלולי זאת הי' מודה לר"ל. וא"כ אין לנו לחדש פלוגתא. לא ירדתי לדעת מעכת"ה. דאדרבא נהפוך הוא כיון דאין לנו לחדש פלוגתא חדשה בין ר"י לר"ל בתי' הב' של התוס' סובר דבדרבנן בטיל כל שדרכו ואת שדרכו לא בטיל ובדאורייתא לא בטיל אפי' כל שדרכו א"כ י"ל למעט הפלוגתא דר"י לא פליג על ר"ל אלא בהא שסובר לר"ל לא בטיל בדאורייתא כל שדרכו והוא סובר דאת שדרכו למנות שנינו. אבל בהא שסובר ר"ל את שדרכו לא בטיל מדרבנן י"ל דגם ר"י מודה לזה דאת שדרכו לא בטיל לר"מ אפי' במידי דרבנן. ומ"ש להפליא על הפלתי דהא מוכח להדיא לר"י להיפוך דהרי בחבילי תלתן אף שהוא מדרבנן מ"מ אינו בטל לר"י אף דס"ל את שדרכו. ומעכ"ת כ' להפליא להיפוך דמנ"ל זאת דהא מ"ש התוספות דחבילי תלתן הוא מדרבנן הוא רק אליבא דר' דס"ל עיגול בעגולין עולה משום דתרומה בזה"ז דרבנן וא"כ ר"מ דס"ל ג"כ עיגול בעיגולין עולה ס"ל ג"כ אליבא דר"מ דתרומה בזה"ז דרבנן. ולפ"ז גם כלאי הכרם דרבנן משא"כ אליבא דר"י דע"ז גופי' פליג על ר"ל דאין הטעם דעיגול בעגולין עולה משום דהוי דרבנן. אלא דהוי דאורייתא. והא דבטל משום דאת שדרכו למנות שנינו. י"ל דחבילי תלתן הוא דאורייתא אומר אני דאינו כן ויעיין בפירש"י ד"ה א"ל והלא אני שונה וכו' מי אית לך למיגזר וכו' א"נ אתית לבטולי דאורייתא לאו איסורא הוא וכו' משמע דאינו מחולק על ר"ל. אלא דס"ל דאף בדאורייתא בטל כל שדרכו. וליכא לאוכוחי מזה דבתרומה בזה"ז דרבנן דגם באיסורי דאורייתא הדין כן מ"מ לפי האמת מודה ר"י לר"ל דתרומה בזה"ז דרבנן דלפי האמת גם ר"י סובר דתרומה בזה"ז דרבנן כמסקנת הש"ס בדף פ"ב רק אליבא דר"י ס"ל תרומה בזה הזמן דאורייתא וע"ש תוס' ד"ה ירושה ראשונה מ"ש והשיב ר"י דאיכא למימר וכו' לאו משום דסבר כר"י אלא משום דאליבא דר"י דאנדרוגינוס דמתני' קיימא. ועיין ברמב"ם פ"א מה' תרומות ה' ך"ו ע"ש מה שהביא בשם סמ"ג מבואר דר"י ס"ל לפי האמת דתרומה בזה"ז דרבנן.

ועוד אם איתא לדברי מעכת"ה דלהכי לר"י אליבא דר"מ לא בטיל חבילי תלתן משום דהוי דאורייתא הא בדרבנן סובר דבטל את שדרכו הו"ל לר"י להוכיח להיפוך מר"ל דבתרומה בזה"ז דאורייתא מדלא בטיל חבילי תלתן לר"מ ודברי רש"י הנ"ל שהבאתי משולל הבנה קצת. ועיין מה שבארתי בספרי בסי' ק"י בקונטרס אות י"ב וה"נ משמע לי קצת מסוגי' דפסחים דף מ"ד דאליבא דר"מ מוכח דסובר דתרומה בזה"ז דרבנן מדמקשה הש"ס שם אליבא דר"י דסובר דכזית בכא"פ דאורייתא מהך דשתי קופות אחת של חולין וכו' וא"א כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ומשני הנח לתרומה בזה"ז דרבנן. וכיון דאליבא דר"י דסובר כזית בכא"פ דאורייתא הא דאמרינן במשנה דתרומת פ"ד ה' משמע שם דר"מ לא פליג ארישא דשתי קופות. א"כ מוכח מזה דר"מ גופא סובר דתרומה בזה"ז דרבנן אף דר"י קתני שם במשנה י"ל דר"י בא לפלוג על ר"מ דאמר השני חייבת בחלה דס"ל לר"י דפטורה. אבל בדין דרישא אינו מודה כיון דס"ל לר"י דתרומה בזה"ז דאורייתא אבל ר"מ בוודאי נוכל לומר דפליג ארישא כדמשמע במשנה שם אף לפמ"ש הר"ש שם דהש"ס בפסחים פריך דווקא מברייתא ולא. מהמשנה יש לדחות ראי' זו. אמנם דאין זה לפי שיטת הירושלמי שהביא הר"ש שם דר"י ור"ל דפליגי ביבמות פ"ב בברייתא פליגי ג"כ במשנה וע"ש הטיב. ועיין בספרי סי' קי"א סעיף ב'. ולפמ"ש בספרי סי' קי"א סעיף ג' בשם הרשב"א דיבמות יש לדחות ראי' זו ומדי דברי בהך משנה דתרומת הנ"ל דפליגי ר"מ דסובר השני חייבת בתלה. ור"י סובר השני פטורה מן החלה. עלה על לבי הרהורי דברים דאפשר דר"מ ור"י לשיטתיהו אזלי דפליגי דר"מ סובר חלה בזה"ז דאורייתא ור"י סובר חלה בזה"ז דרבנן. עיין נדה ד' מ"ז ע"א. ולהכי ר"מ החמיר בחלה דהשני חייבת בחלה ור"י הקיל כשיטתו דסובר חלה בזה"ז דרבנן. ועדיין לא שקלתי הדברים בפלס:

העיר כת"ר בספרי סעיף ג' מ"ש להשיג על בעל ח"ד. דהדין אם לא נמלך ונתן כשר הוא דווקא בשנתערב בדם התמצית ולא בנתערב דם חמימי' בדם בעלי מומין והבאתי מד' הרמב"ם פ"ב מ"ה פה"מ ה' כ"ג דמשמע בהדיא מד' הרמב"ם דאפילו קרבו כל הכוסת חוץ מאחת דישפוך לאמה וצריך להקריב קרבנות אחרים דלא מחשב כלל לזריקה. וכתב כת"ר לדחות דהתם כיון שנשאר כוס אחד שלא נזרק. וכיון שאסור לזרוק הדם ממילא הקרבן פסול וכיון שא"י איזהו כל הקרבנות פסולים וצריך להקריב קרבנות אחרים. משא"כ היכא שקרבו כל הכוסת ולא נשאר כלום. מאן לימא לן דגם הכשירים לא הורצו דיחוי כזה חוזר. ונראה לענ"ד דמאי מעליותא בזה מה שנשאר אחד אם נימא בדיעבד אם זרק הורצה האיך יכול להקריב קרבנות אחרים דלמא היו שלו הכשר וזרק הורצה. א"ו דאפי' בדיעבד לא מרצה. אמנם יפה העיר כת"ה להביא ראי' מפורשת לזה מסוגי' דזבחים ע"ג מימרא דרבא דקאמר השתא דאמרו רבנן לא יקריב אי קרב לא מרצה ונהי דלא קי"ל כן היינו משום דקי"ל בע"ח אין נדחין משא"כ בשחוטים דנדחין אם זרק לא מרצה. וה"נ משמע לי מדקדוק לשון רש"י זבחים ע"ז ע"ב ד"ה ות"ק סבר פעמים וכו' ומיהו אם לא נמלך ונתן כשר דגזירה בעלמא הוא משמע להדיא מדקדוק לשון רש"י ז"ל דווקא בנתערב בדם התמצית הדין כן דגזירה בעלמא הוא. אמנם קושי' כת"ר שהקשה דמשמע מלישנא דאביי דאמר אם נתערב קודם זריקה דמעידנא דאזדרק הדם לא חזיי' לאכילה משמע דווקא משום דק"פ אכילה מעכבת משא"כ בשאר זבחים דאין אכילה מעכבת אינו כן. והא בלא"ה כיון דאם זרק לא הורצה הוי כלא נזרק הדם והאיך יעלה לקרבן הוא קושי' עצומ' לכאורה. והתי' האחרון שכתב מע"ל בזה דגם רבא לא ס"ל דלא מרצה רק בנתוודע התערובת קודם הזריקה. להכי הוי דיחוי דגם בדיעבד לא מרצה משא"כ בנתערב ולא נתוודע התערובת עד אחר הזריקה לא נקרא עדיין שם דיחוי ולהכי עכ"פ דדיעבד מרצה וא"כ י"ל בפסחים מיירי אביי שלא נתוודע התערובת עד אחר הזריקה לא משמע כן בסוגי' דזבחים שם. דא"כ לא הקשה שם על רבא ממתניתן דקנים. אבל בכהן שאינו כמלך דלמא מיירי שלא נתוודע התערובת. לכן אם באנו ליישב קושיות כת"ר יותר מיחוור תי' הראשון שכתב דאביי לית לי' הא דרבא וס"ל נהי דלכתחילה לא יקריב מ"מ אם זרק הורצה. ונוכל לומר פלפלת בזה. דאביי ורבא לשיטתייהו אזלי דאביי ס"ל כל מילתא דאמ' רחמנ' לא תעביד אי עביד מהני ורבא ס"ל אי עביד לא מהני. ובתשו' האחרונים הנ"ל דגם באיסורי דרבנן אמרינן אי עביד ל"מ. ולהכי ס"ל לאביי דאם זרק הורצה משום דס"ל אי עביד מהני ורבא לשיטתו דס"ל זרק לא הורצה דס"ל אי עביד לא מהני. ועיין בתמורה דף ד פלוגתא דאביי ורבא. עכ"ז עדיין הדבר אינו בהחלט אצלי וצ"ע בזה. ומידי דברי בזה ראיתי מה שהראה כת"ר לעיין בס' טורי אבן למס' ר"ה באבני שוהם מה שמקשה על מימרא דרבא דכה"ג חשיב לי' לדיחוי מזבחים דף ע"ח גבי נתערב בדם התמצית אם לא נמלך ונתן כשר אלמא אע"ג דאסור לזרוק לכתחילה אפ"ה אם לא נמלך ונתן כשר. לא ידעתי מאי קשיא לי' דכבר הבאתי לשון רש"י בזבחים הנ"ל דווקא גבי דם התמצית דגזירה בעלמא הוא, ואולי סובר הט"א דגם הכא לא הוי אלא גזירה בעלמא שמא יקח מן הקבוע לא ידעתי האיך לנו כח לדמות גזירת חכמים זו לזו כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ומשמע בהדי' מל' רש"י דווקא גבי נתערב בדם התמצית הדין כך ולא בעלמא. וכן מה שהקשה ממנחות ך"ג נתערב קומצה בשירי' לא יקטיר ואם הקטיר עולה לבעלים לשם חובה אלמא אף על גב דלכתחילה לא יקטיר אם הקטיר עולה לבעלים לשם חובה. לק"מ לענ"ד כיון דשם במנחות ך"ג ובזבחים ק"י דילפינן נאמרה הקטרה בקומץ ונאמר הקטרה בשיריים מה הקטרת קומץ אין קומץ מבטל חבירו אף הקטרת שיריים אין שיריים מבטלין להקומץ. וכיון דילפינן מקרא דאינו מבטל ע"כ לענין דאם הקטיר דמרצה דלענין מאי נפקותא דאינו מבטל:

כתב עמ"ש בספרי סי' קכ"ב סעיף ג' בנידון פקפוק הנה"ך וע"ז כתב ולא הבנתי כלל דהאיך יעלה על הדעת דרותח הבישול לא יועיל כ"כ כמו דוחקא דסכינא עיין ברמ"א סי צ"ה ס"ב. בזה יפה תמה מע"ל. והדברים בספרי נאמרה שם שלא בדיקדוק. אמנם עיקר כוונתי לבאר סברת הש"ך דהא קשי' דאמאי אינו מועיל הדבר חריף שנתבשל בתוכו לחזור ולבלוע בתוך הכלי. הן אמת דהש"ך בסי' צ"ה סק"ו כ' דווקא המאכל עצמו שהוא חריף נעשה לשבח ולא הכלי לשבח והדבר צריך ביאור. ונתישב לי דהש"ך כיון לסברת האבן העוזר בא"ח סי' תמ"ז הובא בס' ח"ד בסי' צ"ו מה שחולק על המ"א שם. דהמ"א אוסר מה שחותכין בסכין של בשר זנגביל ודכין במדוכה. ואח"כ דוכין במדוכה זו בשמים ואוכלין בחלב. דהמ"א אוסר מטעם דבד"ח לא שייך נ"ט בר נ"ט:

והא"ע חולק על זה דד"ח אין לו מעלה. רק שמוציא כל הטעם. אבל אינו מבליע כל הטעם רק קצתו. וא"כ כוי בבשמים הנ"ל נ"ט בר נ"ט דנהי דהבשמים הוציאו כל הטעם והוי כטעם ראשון מ"מ מן הבשמים ומדוכה הוי טעם שני. והכא נמי כוונת הש"ך. נהי דהדבר חריף הוציאו כל הטעם מ"מ מה שחוזר ומבליע בקדירה הוי טעם שני והוי נ"ט ברנ"ט. וע"ז כתבתי להסביר הדברים. כיון דבעינן דוחקא דסכינא. דבלא"ה אין דבר חריף מפליט נוכל לומר כן דאם הי' אומרים דדבר חריף מועיל לחודא בלא דוחקא דסכינא לא הי' מסתבר לחלק בזה כמו ציר רותח שפולט ובולע ולא מפליגינן בזה בכל דוכתא. רק כאן כיון דבעינן דוחקא דסכינא הרי דדבר חריף לחודי' אינו מועיל זולת דוחקא דסכינא יש מקום לחלק בזה ולא הי' כוונתי לגרע בישל מדוחקא דסכינא כי גם בדוחקא דסכינא הדין כן כמ"ש האה"ע הנ"ל. והדברים שם בספרי נאמרו בקיצר ושלא בדקדוק:

העיר בחלק ב' סי' ה' מ"ש בישוב פסק הרמב"ם לענין איילונית דלא יחזיר וכתבתי הטעם דלא בעינין תנאי כפול דהוי תנאי דלשעבר. וע"ז כתב מעכ"ת דלא ידע האיך אפרנס בד' הרמב"ם שכלל ג"כ בהלכה זו המוציא את אשתו משום דם. והרי שם החשש שמא תתרפא הנדה והוי תנאי דלהבא לק"מ כי שם גם החולק על הרמב"ם מודה בזה דהוי כאילו כפלו לתנאי. וע"ש בה"ה מה שהביא בשם הרשב"א. וכן מה שהקשה מהא דהמוצא את אשתו. משום דכתב הרמב"ם הטעם שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ותהי' צנועה. לק"מ דבוודאי הכוונה שיתבע שלא הי' שם רע מעולם דאל"ה האיך יכול להחזירה והלא אסורה עליו משום סוטה. א"ו כוונת הרמב"ם דמעיקרא לא היתה צנועה ויצא' עלי' רינון. ועכשיו תעשה תשובה ותהי' צנועה ויתברר הדברים שמעיקרא:

שקר הי' א"כ הוי תנאי דלשעבר וזה פשוט:

תוכן העניינים

תשובות מהרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה