אור ברסלב
תשובות מהרים סימנים › סימן ג

תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה

סימנים · סימן ג

סימן ב

מאחר שבסימן הקודם כתבנו בהך כללא דרשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל אמרנו לבאר בסי' זה בס"ד מה שבארתי בזה שיטת הראשונים ואיזה הערות לפענ"ד בדברי הראשונים וה' יאיר עיני בתורתו הקדושה:

בשבת ד' קל"ו ע"א אמר אביי נפל מן הגג או אכלו ארי דברי הכל חי הוא. כי פליגי שפיהק ומת. מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא נפקא מיני' לפטור מן היבום. יש לתמוה טובא לפרש"י ד"ה נפל מן הגג או אכלו ארי. פירש"י לגבי בהמה לא נ"מ מידי סתם וולד בהמה ששחט בתוך ח' מותר באכילה דלא חזינא בי' ריעותא א"כ להך לישנא אין נ"מ בין רשב"ג ורבנן. אלא גבי אדם. כגון שפיהק ומת. לפטור את אמו מן החליצה וכמו שפירש"י בהדיא בד"ה שפיהק וכו' גבי אדם קאי א"כ למה להש"ס למיפרך מהך עובדא דרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע וכו' אמרו לי' אי אתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינין מיניה השתא לא אכלינין מיני'. ליפרוך מגופא דברייתא דקתני בדברי רשב"ג שמנת ימי' בבהמה אינו נפל. ולמאי קאמר אינו נפל אם מתה בלא"ה אסורא באכילה ואם שחטה הוי כאכלו ארי דלא מחזיקינין ריעותא. ואזלינין בתר רוב וולדות דאינן נפל. ובאמת מצאתי בתוס' יבמות קי"ט ד"ה מחוורתא שכתבו בזה"ל א"נ אסרו בבהמה בבריא שמא יבוא להתיר בחולה שיהא קרוב לפיהוק ומת. וכזה כתבו בחולין ד' י"א בסוגי' דאזלינין בתר רובא. ולדבריהם. שייך ג"כ פיהוק בבהמה. דהיינו שנולד' חולה ושחטה דדינו כפיהוק ומת ולפ"ז לא מצי למיפרך מברייתא די"ל דלענין זה קאמר רשב"ג שהי' הוולד חולה מתחלת לידתה ושחטוה בתוך ח' ימים ולא יצאה מידי ספק נפל. אבל מדר"פ ור"ה ברי' דרב יהושע פריך שפיר דשמו לפניהם עגלא תלתא לכבד אותם בוודאי בריא הי' ואעפ"כ לא רצו לאכול כיון שנשחטה בתוך ח' ימים. ובאמת נלע"ד ליישב ברווחא טפי עפ"י מה דקימ"ל ביו"ד סי' י"ז השוחט המסוכנת בעינן פירכוס ואם לא פרכסה הוי בחזקת נבלה ולוקה עלי' דאמרינן נטולה נשמתה הי' קודם לכן. והשוחט את הבריאה ולא פרכסה כלל ה"ז כשרה דתלינין איזה סיבה מה דלא פרכסה. א"כ י"ל אף להך לישנא דאכלו ארי או נפל מן הגג ד"ה בחזקת חי הוא כיון דלא חזינין בי' ריעותא. מ"מ איכא נ"מ בבהמה דשחטוה בתוך חי ימים ולא פרכסה כיון דסתם בריאי' מפרכסין וזו לא פרכסה איכא רעותא דלא פרכסה. ונהי דבבריא לא משגחינין ע"ז וכשרה. מ"מ כיון דאיכא מיעוט נפלים ואיכא כאן ריעותא דלא פרכסה דמיא לפיהוק ומת דגבי אדם דפליגי בזה רשב"ג ורבנן. דלרשב"ג הוי בחזקת נפל. ולזה קאמר שמונת ימים בבהמה אינו נפל. אבל מהך עובדא דר"פ ור"ה בדר"י פריך שפיר. דקאמרו לי' אי אתריחיתו עד לאורתא הוי אכלינין מיני' ולא שאלו אם פרכסה הבהמה דאם פרכס הוי מותרת. בתוך ח'. אלא וודאי דלדידהו גם פירכוס לא מועיל. א"כ מוכח דגבי אכלו ארי או נפל מן הגג פליגי. אמנם כל זה לא יספיק לנו לפי' רש"י שפירש בפשיטות דבבהמה אם שחטוה בתוך ת' ימים דינו כאכלו ארי. א"כ יותר הו"ל למיפרך מברייתא גופא מדרשב"ג דקאמר שמנת ימים בבהמה אינו נפל. ונלע"ד ליישב קצת פרש"י בדוחק עפ"י התוס' דסוגין וסוגי' דהערל יבמות ד' פ' ומהתוספתא דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי דלרבנן כל סתם וולד הוי בחזקת שאינו נפל ולרשב"ג בעינין שיהוי שלשים יום ופליגי בוודאי בן ח' רק שנגמר שערו וצפרניו ואזיל בה רשב"ג להקל דמהני שיהוי למד יום דאמרינן בר ז' ואשתהי ולרבנן לא מהני שיהוי ל' יום דלא אמרינן אשתהי ולרבנן הוי בחזקת נפל. וכתבו התוס' אף דבתוספתא משמע דפליגי בוודאי בן ח' ורשב"ג אזיל לקולא דמהני שיהוי למ"ד יום ולרבנן לא מהני. מ"מ משמע לי' להש"ס דפליגי גם בסתם וולדות מדקאמ' רשב"ג כל ששהא שלושים יום באדם אינו נפל. מדנקיט כל משמע דמיירי גם בשאר וולדות. ובזה אזיל לחומרא דבעינין שיהוי למד יום. ולרבנן אזלינן לקולא בזה דלא בעינין שיהוי למד יום דאזלינין בתר רוב וולדות ויש ליישב קצת פי' רש"י אף למאי דס"ד דבאכלו ארי או נפל מן הגג לא הוי נפל כ"א בפיהוק ובבהמה לא שייך זו לפי' רש"י דהא בהמה אינה ניתרת כ"א בשחיטה. והוי כאכלו ארי דלכ"ע מותר. מ"מ י"ל דהא דקאמר בן שמנה ימים אינו נפל קאי אוודאי בן ח' דנגמר שערו וצפרניו דלרשב"ג לא הוי נפל אם שהה ח' ימים דאמרינן אשתהי ולרבנן לא מהני שיהוי ח' ימים דלא אמרינן אשתהי ולא קאי באמת רשב"ג הא דקאמר ח' ימים בבהמה אינו נפל אסתם וולדות רק בוודאי בן ח' אף דרישא דקאמר כל ששהא קאי וודאי אסתם וולדות כמ"ש התוס' דלהכי מדייק הש"ס בלישנא דכל. מ"מ י"ל דסיפא דמילתא דרשב"ג דקאמר ח' ימים בבהמה אינו נפל קאי דווקא אבן ת' וודאי. אף שבאמת דוחק הוא לפרש כן מ"מ יש לומר ניחא לי' להש"ס למיכרך בהדיא מעובדא דר"פ ור"ה בדר"י שאסרו בהדיא היכא דנשחט תוך ת' ימים אלמא אף דאכלו ארי פליגי. ובזה אמרתי דברי רש"י ז"ל הא דקאמר הש"ס לעיל הא לא שהה ספיקא הוי. ופירש"י ד"ה הא לא שהה שלשים יום באדם ובבהמה ח' ימים ספיקא הוי הש"ס פריך עלה. דרש"י תמוה לכאורה למה. לי' לדייק בבהמה ח' ימים. דהש"ס לא פריך אלא משלושים יום באדם. ונראה דרש"י כיון בזה כוונה מיוחדת כמ"ש דהנה נראה דהא דפריך הש"ס מימהל היכי מהלינין כו' הוא דווקא למאי דמסיק דבפיהוק ומת ד"ה מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי אבל לס"ד דהש"ס שבאכלו ארי ד"ה חי הוא כי פליגי בשפיהוק ומת נראה דלא שייך כלל קושיית הש"ס מימהול וכו' דהא דחייש רשב"ג למיעוט נפלים היינו היכא דפיהק ומת דחזינן בי' ריעותא אבל היכא דאכלו ארי או נפל מן הגג המיתה בא ממקום אחר ולא חזינן בי' ריעותא גם לרשב"ג לא חיישינן למיעוט נפלים דאזלינן בתר רובא מכש"כ היכא דהוולד חי לגמרי דמותר למוהלו בשבת כיון דלא חזינן בי' ריעותא כלל אלא וודאי דקושיית הש"ס לפי המסקנא דלרשב"ג גם באכלו ארי או נפל מן הגג חייש למיעוט נפלים אף דלא חזינן בי' ריעותא כלל. ולזה פריך מימהל היכא מהלינן אף שהוא חי]. דאף שהוא תי ניחוש למיעוט ולא ניחול עלי' שבת. ולזה בא רש"י בצחות לשונו דנקט בבהמה ח' ימים כו'. וכוונתו דרש"י לשיטתו הא דבבהמה ח' ימים אינו נפל היינו כי אכלו ארי או נפל מן הגג דבהמה אינה ניתרת אלא בשחיטה והוי כאכלו ארי דהמיתה בא ממקום אחר ולזה פריך הש"ס שפיר מימהל כו' דהא חזינין לרשב"ג גם היכא דליכא ריעותא חושש למיעט נפלים כמו באכלו ארי כו' וזה כפתור ופרח בלשון רש"י:

ועתה אפרש שיטת הרי"ף בס"ד. דהנה הרי"ף השמיט בהלכותיו הא דקאמר אביי דלמסקנא דבפיהוק ומת לא פליגי דד"ה מת הוא כ"פ באכלו ארי וכו' הבעהמ"א ורמב"ן והר"ן ז"ל דסמיך הרי"ף ז"ל על הא דקאמר הש"ס לקמן אתמר מת בתוך שלושים יום ועמדה נתקדשה. אמר ר"ה משמי' דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת. והיינו באשת כהן סמכינן על רבנן דפליגי ארשב"ג וסברי חי הוא וס"ל להרי"ף דחלה ומת דינו כפיהוק ומת. א"כ מזה מוכרח דרבא פליג אדאביי דגם בפיהוק ומת פליגי. וקימ"ל כרבא לגבי אביי. ולע"ד דוחק קצת. דא"כ ליפלגו אביי ורבא בהדיא כדרכן בש"ס בכ"מ. והנלע"ד לפרש שיטת הרי"ף ז"ל בס"ד. וקודם אבאר שיטת רבני בעלי התוס' ושיטות הרשב"א בסוגי' דיבמות. דקאמר ביבמות איזו בן שמנה כל שלא כלו חדשיו רבי אומר סימניו מוכיחין עליו שערו וציפרניו שלא גמרו. טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא ואשתהי אשתהי ופריך הש"ס הא דעביד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למד"הי ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשר'. כמאן עביד כרבי דאמר אשתהי. ומשני כיון דאיכא רשב"ג דאמר אשתהי וכרבים עבוד דתניא רשב"ג אומר כל ששהא שלושים יום באדם אינו נפל והנה שיטת התוס' בשבת וביבמות ושיטת הראש ז"ל דרבי ורשב"ג בחדא שיטתא קיימ'. והיינו דבעינן תרתי גמרו שערו וצפורניו ושיהוי למד יום ולרבנן לא מהני בבן ח' וודאי גמרו שפרו וכו' ושיהוי למד יום דלא אמרינן אשתהי. אמנם שיטת הרשבא בחידושיו דלרבי בגמרו שערו כו' לחוד סגי כדמדייק בלשונו סימנין מוכיחין עליו ולרשב"ג מסיק הרשב"א ז"ל עיקר תלוי בשיהוי מד יום ולא תלי' מידי בגמרו שערו וצפרניו. ובאמת כן מוכח שיטת הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מילה דגמרו שערו הוי סימן בר קיימא אפילו בלא שהה. ושהה לחוד אפילו בלא גמרו שערו וצפרניו מהני. אלא דרשב"א לפי שיטתו פסק דאין הלכה כרבי אלא כרשב"ג דעיקרו תליא בשיהוי למד יום. והרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות מילה פסק כרבי. ונ"ל לפרש טעמו של הרמב"ם. דהנה הא דפריך הש"ס על הך עובדא דרבה תוספאה כמאן כרבי. נראה דכוונת הש"ס להקשות דהיכי עביד כרבי הא קימ"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכיון דת"ק דרבי ס"ל דלא אמרינן אשתהי היכא עביד כרבי. וע"ז משני הש"ס כיון דאיכא רשב"ג דקאי כוותי' כרבים עביד. והיינו דבין לרבי ובין לרשב"ג אמרינין אשתהי ועכ"פ דלא כת"ק דרבי דס"ל לא אמרינן כלל אשתהי. ויש לנו לפסוק בזה כרבי וכרשב"ג דפליגי את"ק דס"ל לא אמרינן אשתהי רק בנידון הך פלוגתא דבין רבי ורשב"ג דלרבי אף בגמרו שערו מוציאו מידי ספק נפל ולא בשיהוי למד יום. ולרשב"ג להיפוך דווקא בשיהוי למד יום מוציאו מידי ספק נפל ולא בגמרו שערו כו' לכן דעת הרמב"ם בזה לפסוק כשתיהן דכל חדא וחדא בין גמרו שערו לחוד ובין שיהוי למד יום מוציאו מידי ספק נפל כי יכולי' להיות שתיהן אמת ולא סתרי אהדדי דאחד משניהם מוציאו מידי ספק נפל. וטעמא נ"ל ברור בזה דהא דפסק כרשב"ג דשיהוי למד יום נפיק מידי נפל סמיך אסוגיא דשבת פ' ר"א דמילה דאיפסק הילכתא כרשב"ג דכל ששהא שלושי' יום באדם אינו נפל. וכן כתב הכ"מ. ובנידון הך פרטא דפסק כרבי דבגמרו שערו וצפרניו מוציאו מידי ספק נפל אף דלרשב"ג אינו מועיל גמרו שערו להוציאו מידי ספק נפל מ"מ פסק בזה כרבי מטעם דהלכה כרבי מחבירו אפילו נגד רשב"ג אביו כמש"כ בזה בספרי כתונת פסי' דמוכח מכמה דוכתי דהלכ' כרבי מחברו אפילו נגד רשב"ג אביו וכיון דאין הפרטים סותרים זא"ז דיכול להיות שתיהם אמת דלמר גמרו שערו מוציאו מידי נפל. ולמר שיהוי למד יום מוציאו מידי ספק. א"כ אף דבשבת איפסוק הילכתא כרשב"ג דשיהוי למד יום מוציא מידי ספק נפל מ"מ לענין הך פרטא דלרשב"ג אינו מועיל גמרו שערו לא אפסיק הילכתא כוותי' במס' שבת. א"כ שוב הדרינן לכללא דהלכה כרבי מחבירו אפילו נגד רשב"ג אביו. וכבר ביאר הריב"ש ז"ל בתשובה סי' תמ"ו דאף דפסק הרמב"ם ז"ל כרבי דגמרו שערו וצפרני' מוציאו מידי ספק נפל היינו מן התורה הוי וולד מעליא. ומותר לטלטלו ולמולו בשבת אבל לא עדיף מסתם וולדות דכל שאר וולדות ג"כ גמרו שערו וצפרני'. וכבר ביאר הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות יבום דלענין חליצה עשאוהו חז"ל כספק ואינו פוטר את אמו מיבום ובעי חליצה רק בדיעבד אם נתקדשה לכהן דינו כשאר וולדות ולא בעי חליצה כי היכי דלא ניפוק אשה מבעלה:

ועתה נבוא לפסק הרי"ף ז"ל שהשמיט הדין דפיהוק ומת וכן הרמב"ם ז"ל. וכבר הבאתי בשם הר"ן והרמב"ן ז"ל דטעמא דידהו משום דס"ל דחולה ומת דינו כפיהוק ומת וכיון דאמר רבא בנתקדשה לכהן ומת הולד בתוך שלושים יום דאינה חולצת דסמכינן ארבנן דרשב"ג א"כ מוכח דלרבנן גם בפיהוק ומת אמרינן דהוי וולד מעליא וכיון דרבא פליג אדאביי קיי"ל כרבא נגד אביי וכבר כתבתי דדחיק לי מילתא לומר כן דא"כ ליפלגי אביי ורבא בהדיא כדרכן בש"ס בכ"מ. אמנם לשיטה זו שבארנו יתבאר הטוב בטוב טעם בס"ד. דבאמת אין כאן מחלוקת אביי ורבא. דאביי גריר אפלוגתא דרשב"ג ורבנן ועל סתם וולדות. ולזה אמר אביי דפיהוק ומת ד"ה נפל הוי. והיינו כיון דלא שהה שלושים יום ואיכא ריעותא דפיהוק ומת שוב הוי ספק נפל גמור דמאי דגמרו שערו וצפרניו אינו מועיל כלל לא לרשב"ג ולא לרבנן. דהא לרשב"ג כבר בארנו דגמרו שערו אינו מעלה בלל להוציא מידי ספק. וגם לרבנן דרשב"ג ג"ב אינו מעלה כלל להוציא מידי ספק נפל. ואדרבה מחמרי טפי מרשב"ג וכמ"ש לעיל בשם התוס' והראשונים ז"ל. דלרשב"ג בוודאי בן ח' מהני שיהוי ל' יום ולרבנן לא מהני שיהוי ל' יום דלא אמרינן כלל אשתהי. א"כ כיון דבין לרבנן ובין לרשב"ג מעלות גמרו שערו וציפרניו אינה מעלה כלל להוציא מידי ספק נפל א"כ בסתם וולדות כיון דאיכא ריעותא דפיהוק ומת הוי חששא גמורה כל זה קאמר אביי אליבא דרשב"ג ורבנן:

אבל רבא קאי אליבא דהלכתא דקי"ל כרבי דגמרו שערו וצפרניו מוציא מידי ספק נפל אפילו בוודאי בן ח' אם גמרו שערו וצפרניו הוי וולד מעליא מן התורה א"כ במת בתוך שלשים יום בסתם וולדות אף בפיהוק ומת או חלה ומת דדינו כפיהוק ומת נהי דאיכא ריעותא דפיהוק מ"מ איכא מעליותא דגמרו שערו וצפרניו ומוציא מידי ריעותא דפיהוק ואזלינן בתר רוב וולדות דהוי בני קיימי וסמכינן ע"ז באשת כהן דאינה חולצת כנ"ל ברור:

והנה יש לעיין הא דפריך הש"ס בשבת לרשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן. אמר רב אדא בר אהבה מולין אותו ממ"נ אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא וכפי' רש"י דלאו חבורה הוא. וע"ז קאמר הש"ס אמר אביי כתנאי וכפי' רש"י ד"ה כתנאי נפל גמור אם חשוב כמת כדקאמר רב אדא בר אהבה דאינו אלא מחתך בבשר. או לא והוי חבורה ויש לעיין דהא לעיל בשבת דף ק"ו בסוגיא דמקלקל בחבורה יליף ר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למישרי מילה בשבת אלמא חובל ומבעיר חייב. ור' יהודה דסובר מקלקל בחבורה פטור דחה דהתם מתקן הוא כדר"א דאמר ר' אשי מה לי מתקן מילה מה לי מתקן כלי. ולפי' רש"י הוי הטעם דמתקן גברא דמהיל לי'. ולפי' התוס' הוי הטעם דהא חשיב תיקון מחמת מצוה. ובספרי כתונת פסים הארכתי בזה והבאתי דברי תה"ד שמבא' היטב החילוק שבין פי' רש"י לפי' התוס'. א"כ מה מקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן נהי דנפל חשיב כחי וחשיב עושה חבורה,. מ"מ יש למוהלו ממ"נ דאי בר קיימא הוא הרי מצות מילה דוחה שבת. ואי נפל הוא אין כאן תיקון. ונהי דחשיב חבורה דלענין זה הוי כחי מ"מ הוי מקלקל בחבורה ופטור ומה שנוהגין למול הנפלים לאחר מיתה אינו בגדר מצוה כלל. אלא מנהגא בעלמא כמ"ש המ"א בסוף הלכות יו"ט עפ"י המדרש. ותדע דקאמר הש"ס מימהל היכי וכו'. דאי נפל הוא לא חשיב מצוה למוהלו בשבת. א"כ קשה טובא דלא הוצרך הש"ס להך סברא דמחתך בבשר בעלמא הוא וצ"ל דהש"ס אזלא גם אליבא דר"ש דסובר מקלקל בחבורה חייב. וא"כ שפיר פריך הש"ס דלמא נפל הוא. ואין כאן מצוה למוהלו וחייב משום מקלקל בחבורה.

ולפ"ז יש לעיין בלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מילה שהביא דברי הש"ס הא דמוהלינן את הספיקות בשבת מכח ממ"נ דאי נפל הוא מחתך בבשר הוא. והלא התה"ד הוכיח דהרמב"ם פוסק כר"י דמקלקל בחבורה פטור. והבאתי בספרי כ"פ הנ"ל. א"כ למה הוצרך להם סברא דמחתך בבשר הוא. והלא לשיטתו בלא"ה יש למולו ממ"נ. נהי דחבורה היא ולא חשיב מחתך בבשר. מ"מ מותר למולו מכח ממ"נ דאי בר קיימא הוא הרי מצותו דוחה שבת ואי לאו בר קיימא הוא ואין כאן תיקון הרי מקלקל בחבורה הוא ופטור. וצ"ע.

תוכן העניינים

תשובות מהרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה