תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן ב
שאלה לש"ב הרב הגאון המפורסם החריף ובקי מהו' אליעזר יצחק נ"י רב דק"ק וולאזין יצ"ו
בנידון השאלה דשאילנא קדמיכון באחד שהניח את אשתו בעיר אחרת וכתבו לו שאשתו ילדה בכור אם מחויב לפדות את בנו לאחר שלשים יום מיום לידתו אף דא"י אם הוא חי אם לאו או שצריך שיהי' לו ידיעה שחי אחר שלשים יום ואז יפדה אותו וזה החלי בע"ה צורי וגואלי:
תשובה נלענ"ד דחייב לפדות אותו לאחר שלשים ואל יחמיץ המצוה וזה כי קיי"ל רוב וולדות הם בני קיימא וקימ"ל במת הוולד בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה באשת כהן אינה חולצת דסמכינן ארוב וולדות שהם בני קיימא:
וראיתי בתשובה אחת כתובה מידידי ש"ב חביבי הרב הג' מוה' אליעזר יצחק נ"י חתן הגאון המפורס' מוה' יצחק נ"י רב דק"ק וולאזין שקיל וטרי בהך דינא טובא וצלל במים אדירים בש"ס ופוסקים והניף ידו בעוצם בינתו ועיקר דעתו שלא לברך עד שיהיה לו ידיעה ברורה. ולענ"ד אינו כן לכן ראיתי להאריך קצת ועם כבוד הרב הג' הנ"ל אתווכח להוציא הדין לאמיתו:
הנה דעת התוס' ביבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה ספיקא הוי דאף לרשב"ג אזלינן בתר רובא דרוב נשים וולד מעליא ילדן. אלא דרבנן החמירו דמיעוט דשכיחא הוא. והחמירו רבנן. וכ"כ התוס' בנדה דף מ"ד ע"ב ד"ה דקים לי' וכו'. ופשוט בעיני שכן הוא דעת הרא"ש. שהרי כתב בפ' החולץ סי' ה' וז"ל לפסק התם הילכתא כרשב"ג ולא אזלינן בתר רוב וולדות שהם בני קיימא משום דמיעוט דנפלים שכיחא. וחיישינן למיעוטא דשכיחא וכו' הרי משמע בהדיא דעתו דאף לרשב"ג לא הוי אלא חששא דרבנן. וראיתי להרב הנ"ל שהחליט דעת הרא"ש להיפוך. מדכתב הרא"ש שם על הך דאשת כהן אינה חולצת ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא ואם היתה חולצת נשארת תחת בעלה בספק חלוצה דרבנן מ"מ הא עדיפא וכו'. משמע דס"ל דאליבא דרשב"ג הוי דאוריי' עכ"ד הרב הנ"ל. ולענ"ד תמוה. האיך לא השגיח בדברי הרא"ש בראש דבריו דמבואר להיפוך. אלא נלע"ד דכוונת הרא"ש דמצד עצם איסור יבמה לשוק הוי בעלמא דאוריי' ואיסור חלוצ' הוי בעלמא דרבנן. וכוונ' הרא"ש דיש לנו לומר טפי לחלוץ דחלוצ' בעלמא הוא דרבנן וגוף האיסור מצד עצמו דרבנן דחלוצה לכהן אינו אלא איסורא. ואיסור יבמה לשוק מצד עצמו הוי דאורייתא וצא וראה בדקדוק לשון הזהב של הרא"ש ז"ל לא כמו שהבין החכם הנ"ל לשון הרא"ש:
וז"ל ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא. ולא כתב דנשארת תחת בעלה בספק איסור דאורייתא אלא דכוונתו דהכא אינו אלא מדרבנן רק מצד האיסור יבמה לשוק חמור טפי דהוא דאורייתא. משא"כ איסור חליצה אינו מצד עצמותו אלא מדרבנן. ומצינו סברא זו בש"ס דעירובין דף פ"ו ובסוכה י"ו ע"כ לא קאמר ר"י אלא בסוכה דאיסור עשה הוא אבל שבת דאיסור סקילה הוא לא אמר. ופי' רש"י שם דאע"ג דברשות דרבנן ליכא איסור סקילה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון הרי מחלק הש"ס. דמצד עצם האיסור הוא חמור טפי אף דאינו אלא מדרבנן. וה"נ כוונתו של הרא"ש ז"ל כן וזה ברור לענ"ד:
שוב מצאתי בספר עטרת פז חבור על הרא"ש מסדר נשים שלא הבין כן דברי הרא"ש. וזיל ,מ"ש רבינו ואע"ג דהשתא נשארת בספק יבמה לשוק דאורייתא היינו אליבא דרשב"ג אבל לרבנן דקאמר וולד מעליא הוא ליכא בהו ספיקא כלל. ולא הבנתי דבריו. שנראה שהבין כוונת הרא"ש כמו הרב הנ"ל. ולא הבנתי האיך יפרש דברי הרא"ש בראש דבריו. ודוחק גדול לפרש כוונת הרא"ש בריש דבריו דקאי אמה דכתב שס דבפיהק ומת כ"ע מודים. וע"ז יסבבו דברי הרא"ש אע"ג דרוב וולדות לאו נפלים הם. זה דוחק גדול למעיין ברא"ש. ועוד דמנ"ל להרא"ש הא דמשמע דבאמת בפיהק ומת דכ"ע מודים הוא ספיקא דאורייתא אלא כוונת הרא"ש ברור כדכתיבנא ועכ"פ זה מבואר בהדיא בדברי הרא"ש בפרק ר"א דמילה סי' ו' דלרבנן דקימ"ל כוותייהו מחזיקינן לולד מעליא דאזלינן בתר רובא, נמצא לדינא אין נפקותא בזה דהא לדידן דקימ"ל באשת כהן אינה חולצת מחזיקינן לוולד מעליא:
ודעת הרמב"ם ז"ל בזה כבר הסכימו כל נושאי כליו ודברי האחרונים ז"ל. דהרמב"ם ז"ל סובר דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. רק רבנן החמירו בזה ביבום ובבהמה תוך שמנה ימים. כמבואר פשטות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות יבום. וראיתי להחכם הנ"ל בתשובתו שהרבה לשפוך סוללה על נושאי כלי הרמב"ם ז"ל. ובחר לו דרך לעצמו. ומחמת שחביבים עלי דבריו אשתעשע אתו קצת. מה שכתב לתמוה על דברי הרמב"ם (בספרו יד החזקה אשר הוא כאוצר בלום כולל גם אותם הדיני' שלא היו נוהגין רק בזמן הבית כמו דיני קרבנות סנהדרין גם עונשין. דיני ממונות ודיני נפשות אשר כעת אינן נוהגין רק ע"פ דיני המלכות.) בפרק ב' מהלכות רוצח דנולד לפחות מבן ט' ההורגו פטור ששהה שלשים יום והקשה החכם הנ"ל לפי נושאי כלי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דסברי דמדאורייתא אמרינן דוולד מעליא הוא דאזלינן בתר רוב וולדות האיך שייך בזה ההורגו פטור משום דחיישינן לנפל. האיך שייך בזה חומרא. הלא בעינן ובערת הרע מקרבך מדאורייתא ורבנן יפקיעו דינן. זה תורף קושייתו ולענ"ד לק"מ כיון דרבנן חששו לספק נפל. שוב אמרינן בזה ספק נפשות להקל. וראי' ברורה לזה מדברי התוס' בחולין י"א ע"ב ד"ה ליחוש דלמא. במקום סייף נקב וכו' וא"ת בסוף פ"ק דמכות דאמרי ר"ט ורע"ק אלו היינו בסנהדרין לא הי' אדם נהרג מעולם ומפרשי דהוי בדקי להו ואמרי ראיתם שטריפה הרג או שלם הרג. ואת"ל שלם הרג שמא במקום סייף נקב והכא משמע דלא חיישינן דאזלינן בתר רובא וי"ל דרע"ק לטעמי' דאמר דחיישינן למיעוטא בפרק הלוקח בהמה דקסבר חלב אינו פוטר בבהמה בבכורה. אע"ג דרוב בהמות אינן חולבת אלא א"כ יולדת ואע"ג דאפילו ר"מ דחייש למיעוטא מודה היכא דלא אפשר. רע"ק חשיב לי' אפשר דאיכא לאוקמי קרא שהי' קרום מוחו מגול' ונקבו כדפרישית ורשב"ג דפליג עלייהו ואמר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל אפילו חייש למיעוטא מ"מ חשיב לי' לא אפשר דדוחק הוא להעמיד הפסוק בכך זה דברי התוס' והרי התוס' בד' י"ב ד"ה פסח וקדשים מאי א"ל כתבו דמדאוריי' לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן ואעפ"כ כתבו דטעמא דרע"ק משום דאזיל לטעמי' דחייש למיעוטא. הרי אף רק דמדרבנן חיישינן למיעוטא מקרי ספק נפשות להקל ולא קטלינן. וזה ראי' ברורה בעהי"ת:
והנה דברי הרמב"ם בענין זה בכמה מקומות. סתומי' וחפשו נושאי כלי הרמב"ם ז"ל לירד לסוף דעתו. וראיתי להחכם הנ"ל בתשובתו בירר לו דרך לעצמו בדברי הרמב"ם ז"ל. ואעתיק תמצית דבריו. זה הוא כי כל הני דשנויים במס' נדה דף מ"ד במשנתינו דבן יום אחד משמע דמיירי בבן יום אחד ובסתם דא"י אם כלו לו חדשיו וכן מוכח מהא דאקשינן שם ב' אמאי דקאמר וכן לענין. אבילות נימא דלא כרשב"ג ולא מקשי אכל הני ששנויים שם במס' נדה. אלא כיון דכל הני ילפינן מקראי אין סברא לומר דהתורה מיירי דווקא בידוע שכלו לו חדשיו ואף אם נימא דכל שלא שהה ספיקא דאורייתא הוי מ"מ התורה גילתה לנו בהדיא שלא ניחוש לספק. ובזה האריך לבאר כל דברי הרמב"ם ז"ל. והא דכתב הרמב"ם בפ"ב מה' רוצח דבעינן שיהוי שלשים יום למד מהסוגי' דסנהדרין דף פ"ד דקאמר הש"ס דאיצטרך למכתב מכה איש ומכה כל נפש דאי כתב רחמנא מכה איש ה"א איש דבר מצוה אין. ואי כתב רחמנא כל מכה נפש ה"א אפילו נפלים. וכתב החכם הנ"ל דהא דאיצטרך למעוטי נפלים היינו בגמרו שערו וצפרניו. אלא דלא ידעינן אי כלו חדשיו דאי בלא גמרו כבר מוחלט אצלינו שהוא מת. א"ו דקמ"ל קרא דבעינן שיהוי שלשים יום ולא סמכינן אסתם וולדות והנה עיקר יסודו מבואר בדברי הרב המגיד בפ"א מהלכות נחלות. דהוציא הרמב"ם הנ"ל דינו מהך דלא פריך הש"ס שם בנדה נימא דלא כרשב"ג אכל הני ששנוים שם. והנה לדברי החכם הנ"ל דהך דשנויים בנדה היינו בדלא ידעינן דכלו לו חדשיו דאי ידעינן בבירור דלא כלו חדשיו וודאי הרי הוא כמת. ולפ"ז בהך דנוחל ומנחיל היינו בסתם. ולא בן מבואר בדברי הרמב"ם בה' נחלות דמשמע שם דאפילו ידעינן בבירור דלא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל וכן הבין הה"מ שם הגם שיש לדחוק דכוונת הרמב"ם בה' נחלות שם היינו בדלא ידעינן אי כלו לו חדשיו. וכן צידד שם הלח"מ דיש לפרש כן. וכ"נ מדברי הה"מ בעצמו בפ"א מה' יבום שמפרש כן דברי הרמב"ם אכתי קשה מדברי הרמב"ם בפ"א מה' טומאת מת דמשמע שם בהדיא דבעינן דכלו לו חדשיו:
ומה שכתב מע"ל שהעתיק הסוגי' דלא יחפור היינו דמבואר שם דבן ח' אינו מטמא אבל משמע מלשונו בהדיא דבעינן דכלו לו חדשיו. וכן הקשה באמת הלח"מ על דברי הה"מ והוא דרך שכתב מע"ל גם מה. שכתב בסוגי' דסנהדרין דחוק מאוד דפשטא דמילתא משמע. דאי כתב מכה כל נפש ה"א אפילו אנפלים מחייב דזה ג"כ מקרי נפש נהי דלא מקרי איש נפש מקרי וכן הבינו כל הראשונים סוף דברי. דברי הרמב"ם בזה סתומים הרבה ואין לזוז מדברי הראשונים שהבינו בדברי הרמב"ם דסובר דרוב וולדות הוי בן קיימא מה"ת גם בענין בהמה דחיישינן בתוך. שמנה לספק נפל הסכימו כל האחרונים ביו"ד סי' ט"ו דהוי ספיקא דרבנן. והסכימו שדעת הרמב"ם ז"ל כן הגם מה שמדייק מע"ל מדברי הרמב"ם פ"ד מה' מ"א ה"ד ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל ח' שכל שלא שהה ת' ימים בבהמה ה"ז כנפל ולא הי' לוקין עליו ומדכתב לא הי' לוקין עליו משמע דאיכא איסור תורה. הגם שיפה מדייק. אמנם אין לדחות בזה דברי האחרונים דלהכי כתב הרמב"ם לא הי' לוקין עליו מדכתב באותו הלכה עצמה האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה הי' לוקה משום אוכל נבילה. הוצרך הרמב"ם לסיים דבזה אין לוקין עליו ואדרבה משמע קצת מדברי הרמב"ם דמדרבנן הוא דאי ס"ל דהוי ספיקא גמור. ה"ל למכתב הרי זה ספק נפל כמו שדרכו בכמה מקומות אלא משמע דס"ל דמדרבנן הוא וכתב ה"ז כנפל כוונתו דחכמים עשוהו כספק נפל:
ומה שהביא מדברי הגאון בעל נודע ביהודא להוכיח מסוגי' דר"ה דף ז' דהוי מה"ת כבר הרגיש בזה הגאון בעל טורי אבן. וכתב דאיסור תוך שנה בבעל מום הוא מדרבנן וע"ש באורך. וכעת בא לידי ס' בית אפרים על טריפת הריאה חלק שני וראיתי שהאריך בדין זה וגם הוא הרגיש מדברי הרמב"ם בפ"ד מה' מ"א כמו שהרגיש מע"ל. ועוד האריך הרבה ואין פנאי גורם לעמוד על עיקרי הדברים. והענינים עמוקים מאוד. תבנא לדינא כיון דהסכמת התוס' והראש והרמב"ם וכל האחרוני' דסמכינן ארובא דרוב וולדות בני קיימים בוודאי יש לסמוך על זה ולברך וראיתי מה שהביא מעכת"ה בשם הגאון בעל בית שמואל אחרון דפסק כן:
וכתב דלא שייך בזה לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב. כיון שהוא בעצמו רוצה לפדות:
הן אמת. אם אינו רוצה לפדות אין הכהן יכול להוציאו מידו. אבל כי רוצה לפדות אזדא לה חזקת ממון. ומעכת"ה גמגם עליו כיון דעפ"י הדין אינו יכולים לכופו לא שייך לברך ולומר וציונו ובזה יפה פקפק לכאורה. אמנם נראה לעשות סמוכין לדברי הגאון הנ"ל מסוגי' דקדושין דף ל"א אמר רב יוסף מריש ה"א מאן דהוי אמר לי הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקדינא ועבדינא וכו' וכתבו התוס' שם דר"ת מדקדק דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג דפטורות לגמרי דאפילו מדרבנן לא מחייבי מ"מ יכולות הן לברך וכו'. דאי לאו הכי היכא שמח ר"י והלא מפסיד כל הברכות כולן וע"ש. וכן קימ"ל להלכה דנשים מברכות אמצות עשה שהז"ג הרי דיכול לחייב עצמו בזה ולברך אשר ציונו. וה"נ כיון דבאמת הוי רוב. רק דאינו יכול לכופו דחזקת אמון עדיף. ואם רוצה לברך אין כאן איסורא. והוי בכלל דלא מפקידנא ועבדינא. ומה שרוצה מע"ל לומר עוד חזקה חזקת שאינו פדוי דהיינו כשיהי' פחות מבן למד הי' פטור מלפדות ועכשיו מוקמינין לי' אחזקתו הראשונה. ובזה ימחול לי שלא העלה בדמיונו יפה דלא שייך כלל חזקה אטו בן קדושה יש בו. רק החיוב יש על אביו לפדות לאחר שלשים יום וכשנפל בזה ספק. הוי רק חזקה דממונא ולא דמי למ"ש התוס' בבכורת ך' והראש דמוקמינין הוולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה. דהתם בגוף הולד יש בו קדושת בכורה והיכא דמספקא לן מלתא אם הוא קדוש בבכורה אם לאו מוקמינין אחזקתו הראשונה. אבל הכא גבי בן אטו קדושה יש בזה רק מצוה מוטלת על אביו לפדות. וכשיש ספק לא נשאר רק חזקת ממון וזה פשוט. אגב אבאר מה שהשיג על מ"ש בספרי בפתיחה דלדעת הריב"ש בתשובה דתרי חזקות הוי כמו רובא ולכן בהך דחשיב מתניתין דגיטין דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים אם נשאת תצא וכתבתי דלדעתי אף לדעת הריב"ש לא הוי אלא מדרבנן דרבנן עשוהו כמו פלגא ופלגא ומעכת"ה השיג ע"ז שלא עיינתי בלשון הריב"ש עצמו דמבואר שם דמדאורייתא הוא ולענ"ד אין כדאי בכל דקדוקי' לדחות הדברים. ואפילו במשנה וגמרא אין לעשות דיוקים כזה. ועיקר דברי הריב"ש שם דאם נשאת תצא וע"ז רצה להביא ראי' מגטין ד' כ"ח ע"ב שמע וכו'. ובזה בוודאי אם נשאת תצא אם אינו מסיח לפי תומו ובזה ממילא גם ספינה שאבדה בים אם נ"ת. ומהיכא תיתי לן לומר דכוונת הריב"ש דהוי איסורא דאורייתא דומי' דשמע וכו' גם ראייתי חזקה דאם לא"ה לא הוי קריא הש"ס ב"ב קנ"ג רובן לאבד. כיון דבאמת הוי פלגא ופלגא. ומע"ל דחה בקש וכתב דלא מצינו כן בש"ס ולא ידעתי. דהא בהך פלוגתא דר"מ ורבנן גבי תינוק שנמצא בצד העיסה קריא לה הש"ס לר"מ פלגא ופלגא. כיון דלר"מ היכא דאיכא חזקה סמכינין מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא מה"ת וה"נ האיך קרי' לי' הש"ס רובא כיון דבאמת פלגא ופלגא א"ו דרק מדרבנן הוא פלגא ופלגא ומה"ת אזלינן בתר רובא:
ועוד נראה לענ"ד בעיקר נידון דידן דמוכרחים לומר דבזה לכ"ע אזלינין בתר רובא. ולא אזלינן בתר חזק' ממון אבי הבכור דהא קשה טוב' לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחרי הרוב. האיך מחויב לפדות אחר שלשים דילמא טריפה הוא וקימ"ל בכור שנטרף אין פודין אותו בב"ק דף י"א ופירוש התוס' שם דנעשה טריפה. וע"כ צ"ל דאזלינן בתר רובא ולפ"ז יקשה לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחרי הרוב. ולא ידעתי כעת פתר לקושיא זו אם לא נימא כסברת השיטה מקובצת ב"ק י"א והביא גם מע"ל דבמצוה גם לשמואל אזלינן בתר רובא. ואם לא סברת השיטה הנ"ל מוכרחים אנו לומר כסברת התוס' בכמה דוכתא. דהא דסבירא להו דלא אזלינן בתר רובא בממונא היינו כמו רובא לרדיא דלאו רוב גמור הוא. שוב מצאתי בספר הפלאה על כתובת בסוף פירק' קמא הביא קשיא הנ"ל בשם ס' שער המלך. והגאון בעל הפלאה ישב. וזה דבריו כיון דאוקמי' התורה על הרוב דלאו טריפה הוא. לענין שאר מילי כגון בשור לענין איסור אכילה. וכן דאביו הוא לענין מכה אביו וכיוצא בהם. ולא אמר שמואל דאין הולכין בממון אחרי הרוב אלא היכא דלא נפקא מיני' אלא לענין ממון כגון בשור שנמצא נגחן. וכן אינך דמייתי הש"ס בריש המוכר פירות.. ולענ"ד דבריו צודקים מאוד אלא דמדברי התוס' בכורות ך' ע"א ד"ה ור"י סבר חיישינן לטינוף אינו מבואר כן. ועכצ"ל מחמת הך קשיא דלשמואל דלא אזלי' בתר רובא בממונא. האיך חייב לפדות דילמא טריפה. אחד מה"ג תירוצים. או שיטת התוס' בכמה דוכתא דברוב גמור אזלינן אף לשמואל בתר ממונא. או כסברת השיטה. דבמצוה אזלי' בתר ממונא או כסברת בעל הפלאה. וכל זה שייך גם בנידון דידן. גם תי' בעל הפלאה כיון דמחזיקינין לוולד גמור מה"ת לענין לפוטרו מיבום ה"נ הוי רובא גם לענין זה. ואפשר יש עוד איזה תירוצים על הקשיא הנ"ל והא דטריפה יהי' שייך ג"כ בנידון דידן:
ועוד נלע"ד לצרף לנידן דידן דאפילו הוי ספק גמור מה"ת יש הרבה דיעות מהראשונים ז"ל דבספק מצוה מה"ת מברכין עליו אשר ציוונו. והוא דעת רבינו יונה שהביא הר"נ בשבת פרק ר"א דמילה גבי ערלה כבושה. וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות פ"ד מ"ה מילה. וכ"ה דעת הרמ"ה. ומחלוקת תלי' בסוגי' הש"ס בשבת דף כ"ג. ונהי דלא קימ"ל כן להלכה מ"מ יש לצרף לנידן דידן דעת הגדולים לחזק הלכה:
והנה הראש בריש הלכות פדיון הבן כתב וז"ל לאחר שיהי' בן שלושים יום יפדנו מיד ולא יאחר מצותו כמו שאמרו חכמים ז"ל מכילתא ושמרתם את המצות קרי בי' ושמרתם את המצות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה ומשמע לי דמדאורייתא הוא. ועוד נלע"ד ראי' מבוארת. דהוא מה"ת. מהא דאמרינן בפסחים דף ס"ח תניא אמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים וכו' כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך ע"ש. הרי חזינין דמחמת חביבה מצוה בשעתו דוחה שבת א"כ בוודאי הוא מה"ת. לכן דעתי העני' מסכמת לדברי הגאון בעל בית שמואל אחרון לעשות הפדיון תיכף ביום ל"א ולברך עליו כנלע"ד: