אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק חושן משפט › סימן יג

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק חושן משפט · סימן יג

סימן יב

בע"ה יום א' משפטים תרנ"ו לפ"ק טאווראג יצ"ו

למע"כ שב"ז ידידי חרב הגאון המאוה"ג מהור"ר שאול קאצינעלנבויגען נ"י אבד"ק שילעל יצ"ו

אשר כתב באחד ששכר דירה לזמן ומת אם היורשים צריכים לשלם בעד כל הזמן. הנה מה שכתב כת"ר בשם הלבוש דהיש חולקין בחו"מ סימן של"ד סעיף א' מדמין את הדר לפועל כאלו בעה"ב שכרו לשמור לו ביתו. הנה ספר הלבוש לא נמצא תחת ידי, אך דבריו אינם מובנים לענ"ד. דנהי נמי דהוא כפועל מ"מ פועל נמי בנאנס יכול לחזור כמבואר בבא מציעא (דף ע"ז ע"ב) דאפילו בדבר האבד יכול לחזור כל היכי שנאנס וכדקיי"ל בחו"מ סימן של"ג סעיף ה' וא"כ הכ"נ לו יהא דהדר נחשב כפועל מכל מקום כיון שמת אין לך אונס גדול מזה, ואנן טענינן ליתמי דאביהם מצי למחזר בו, ואם כבר שילם כל השכירות דגלי אדעתי דלא יחזור. באמת גם דעת מהר"ם במרדכי פרק האומנין דאין בעה"ב צריך להחזיר השכירות, וטעם זה לא ראיתי באחד מן הראשונים וכמדומה לי שהלבוש ז"ל טעמי' דנפשי' קאמר ואף שאני מיוצאי חלציו מכל מקום כך נראה לענ"ד:

ומו"ח (נ"י) הק' על דבריו דלו יהא נמי דהשוכר הוא כפועל מ"מ הא טעמא דיד פועל על התחתונה דהוה לי' להתנות כתבו הרא"ש והטור בסימן של"ד והנ"י דהמוציא מחע"ה, וכיון דפועל מוציא מבע"ה היה לו להתנות אבל הכא הא הבעה"ב הוא המוציא ולא השוכר. ועוד הא דכתב כת"ר בשם הלבוש דאם קבל בעה"ב כל שכרו א"צ להחזיר לו כלום מטעם דמוציא מחע"ה עכ"ל הא בקבל בעה"ב כל שכרו גם מהר"ם שבמרדכי מודה דאין צריך להחזיר ואין כאן מחלוקת כלל:

ומה שכתב כת"ר להקשות על הש"ך דכתב דלא אמרי' שכירות ליומא ממכר כיון דכתבו התוספות דאין שכירות ליומא ממכר אלא באונאה וע"ז הקשה כת"ר מתשובת הרא"ש, הנה בספר ושב הכהן סימן מ"ז כבר הקשה כן על הש"ך ותירץ שם הקושיא מהך דע"ז בטוב טעם. והנה אף שנסתפק שם בספר ושב הכהן בדעת הנמוקי יוסף מכל מקום נלענ"ד ברור שס"ל גם כן דשכירות הוה מכירה ליומא, מהך דכתב בפרק השואל סימן תקכ"ח בד"ה לא עדיפת ומיהו דוקא בסתם כו' וכדפי' רש"י ז"ל וטעמא משום דשכירות מכירה ליומא היא וכן כתבו כל המפרשים ז"ל כו' עכ"ל הרי שכתב מפורש דס"ל כן וגם דעת רש"י ומפרשים משמע גם כן דשכירות ליומא ממכר הוא. וכן מפו' בתשובת הריב"ש סימן תק"י וז"ל הדין עם השוכר דכיון שקנה הקרקע לזמן המושכר לו בקנין גמור ובכסף הרי הוא שלו לזמן ההוא ואינו יכול להסתלק ממנו בדבור בלבד אפילו בפני עדים כי אם בקנין גמור דשכירות מכירה ליומא הוא כמו שארז"ל עכ"ל. והנה אף דמשמע מרוב הראשונים דשכירות כמכר מ"מ נראה לענ"ד עיקר לדינא כמהר"ם במרדכי ומטעם שכתב הש"ך בתירוצו דאטו במכירה גופא כשיש אונס בדבר והוא בענין שה"ל להמוכר להתנות מי לא נתבטל המכר. ומה שהקשה כת"ר דאנא מצאנו כזה אם במומין שבסי' רל"ב הלא שם היה מקח טעות למפרע עכ"ל. הן מראש גם אנכי כתבתי דהנה במקומות שאין משכירים לפחות משנה, אם מת אחר חודש אחד הא לחודש ע"כ צריך לשכור ובעל כרחו שכר לשנה שלמה, אבל במקומות שמשכירים אף לחודש א"כ בודאי לא שכר ליותר מחדש אחד והמשכיר הו"ל להתנות דהוא המוציא, והכא הוה אומדנא דמוכח כמבואר בסימן ר"ז:

והנה הכא האומדנא היא דבר חדש שעתיד להתילד ואפשר לומר דזהו לא נחשב לאומדנא, רק אם מעיקרא היה המעשה כך אבל לא שיתילד דבר חדש. אבל באמת זה אינו דהנה בשו"ת מהר"ם לובלין סימן ק"ח חקר בעובדא שאחד לא היו לא בנים ונתן כל נכסיו מתנה לאחר ואח"כ ילד בנים אם אמרינן אומדנא אדעתא דהכא לא נתן כדאמרינן בב"ב (קמ"ו) מי ששמע שמת בנו, אולי דוקא בשעת הנתינה חי הוה א"כ הוה נתינה בטעות למפרע אבל כשנולדו לו בנים אח"כ לא אמרינן אומדנא אדעתא דהכא לא נתן. וכתב וז"ל אם יתעקש אדם לומר דכל זה לא נאמר אלא במי שהיה לו כבר בן והלך למדינת הים ושמע שמת בנו ונתן נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו שבזה שייך לומר שאומדים דעתו שאילו היה יודע שבנו קיים לא נתן המתנה לאחרים. אבל מנא לן שאומדים דעתו בשביל ענין שנולד אחר נתינת המתנה כנדון דידן. ודוגמא לזה קיי"ל בנדרים דאין פותחין בנולד שאינו שכיח, אף אתה אמור לו דאין לדמות דין מתנה לדין נדרים שהרי כתב הרמ"ה והביאו הטור חו"מ סימן רמ"ו וז"ל וכתב הרמ"ה והוא הדין נמי בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעלי חוביו או מפני אויביו ואח"כ עשה פשרה עם בעלי חוביו ואויביו או ששמע שמתו אם כבר נתברר שלא כתב המתנה אלא מחמת כן הואיל ונדחה השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו בטלה המתנה כו' עכ"ל למדנו מדבריו שגם בשביל איזה ענין שנולד אחר נתינת המתנה כגון מיתה שמתו אויביו לאחר המתנה אומדין דעתו ואמרינן אלו היה יודע שימותו אויביו לאחר המתנה לא היה כותב נכסיו לאחר כו' עכ"ל המהר"ם לובלין בתשובתו שם. והנה מזה יש לדחות דהא מהר"ם לובלין לענין מתנה מיירי ומתנה שאני דבקל אומדין דעתו שלא היה נותן המתנה משא"כ במכר וכמו שכתב מהר"ם בעצמו שם אח"ז וז"ל דדינא דמתנה לא דמי דינו לדין דנדרים וטעמא דמלתא דבדבר קל אנו דוחים המתנה ואומדין דעתו של אדם שלא היתה כוונתו לזה ואלו היה יודע דיתילד ענין זה לא היה נותן והוה כאלו לא נתן מתנה זו מרצונו, כדאשכחנא לענין מסירת מודעא דגבי מסירת מודעא דמכר צריך שיכירו העדים באונסו וגבי מתנה אין צריכים להכיר באונסו דדי לנו בגלוי מילתא בעלמא כדאיתא בפ' חזקת הבתים ובכל הפוסקים עכ"ל הרי דנפקא מינא בין מתנה למכירה והוא הדין לשכירות:

אומר אני מאן יהיב לן מעפריה דמהר"ם לובלין ומלינן עיינין מ"מ בזה ב"ע דהאיך העלים עין דאף דמכר אמרינן כן דהא בכתובות (דף מ"ז ע"ב) תוד"ה שלא כתב לה כו' כתבו וז"ל וא"ת א"כ כל אדם הלוקח פרה מחברו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה לכנס ואפילו אם אמר לו אם תטרף יש לך לקבל היה לוקחה אבל הכא לא כתב לה כלל כ"א ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק עכ"ל הרי חזינן מפורש דגם במכר בדבר שעתיד להולד אח"כ כדהיא דנטרפה ומתה ג"כ אמרינן אומדנא דלא היה קונה, ובמרדכי יבמות פרץ החולץ סימן כ"ט ז"ל כתוב בתשובת הגאונים יבמה שנפלה לפני מומר דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אחר אלא הוא ולא הביאו שום ראי' לדבריהם כו' ונראה להר"ם להביא ראי' לדברי הגאונים מדפריך פרק הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכי שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא ומשני מינח נייח לה טב למיתב טן דו כו' א"כ לגבי מומר דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתיבם לו כי יעבירנה על דת כו' ובהגה' מרדכי שם סימן ק"ו כתב וז"ל כתב באז"ק רב נחשון גאון ובספר בשר על גבי גחלים ותשו' הגאונים פוסקים דיבם שהיה מומר בשעת קידושי אחיו ועדיין כשמת אחיו עומד בהמרתו אינו זוקק אשת אחיו ופטורה בלא חליצה חזר המומר בתשובה לא משגיחינן בי' ולפי' רבינו חננאל דמיתה מפלת אפילו היה יהודי בשעת נשואי אחיו אם היה מומר כשמת אחיו לא משגחינן ביה לא חולץ ולא מיבם כו' ונראה דהמהר"ם המביא ראי' משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה כו' לא שייך לחלק בין מיתה או נשואין מפילין דבכל ענין אדעתא דהכי לא קדשה עצמה עכ"ל. הרי חזינן דאי אמרינן אומדנא אמרינן אף היכא דבשעת מעשה לא היה הדבר רק דעתיד להולד ג"כ אמרי' אילו הוה ידע דתחילה כך וכך לא עשה מעשה ולא רק דוקא במתנה כדעת הגאון מהרי"ם לובלין ז"ל, והנה לכאו' יש לדחות מהך דיבם מומר דהתם עיקר החליצה הוא דבר שעתיד להולד לכן מסקא אדעתא גם כן אם ימיר את דתו. אבל באופן אחר לא אמרינן אומדנא בדבר שעתיד להולד, זה אינו דהא אנן דיינינן על שעת קידושין ובשעת קדושין אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אם נפלה לפני מוכה שחין והא עיקר החליצה גם כן הוא לכשימות והוה ג"כ דבר שעתיד להולד ובשביל דבר שעתיד להולד אמרינן דבטלינן הקידושין דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה

ולכאו' כל זה יש לדחות מהא דכתבו שם התוספות בכתובות לחלק בין דבר שיש בו דעת אחרת דאין מועיל אומדנא לדבר שאין בו דעת אחרת וכמו שהקשה שם באמת בהגה' מרדכי על מהר"ם. וכן הוא בחכם צבי סי' מ"א להק' בזה על הרא"ש בתשובה. אם כן ה"נ נהי דאומדן דעת השוכר הוא דאם ימות אדעתא דהכי לא שכר הא לא בדידי' לחודי' תליא הא המשכיר אינו משגיח באומדן דעתו ובכל גונא השכיר לו. אך כבר כתב אא"ז בתשו' נודע ביהודה קמא חלק יור"ד סימן ס"ט לדחות הקושיא הזאת ובתירוץ השלישי שהוא העיקר בפשט דברי התוספות חילק בין אומדנא גדולה שלא תליא בדעת אחרת ובין אומדנא קטנה שתליא בדעת אחרת ובתירץ זה כבר הרגיש בס' חכם צבי בעצמו שם:

שוב ראיתי במש"ל פרק ו' מהל' זכיה הקשה ג"כ מדברי התוספות בכתובות ולבסוף הביא בשם ספר פני משה שתירץ ג"כ כדברי אא"ז, וגם לפי תירוץ הרר"ש הלוי שם במשנה למלך דתלוי רק היכי שהשני יפסיד דאם ניזל בתר אומדן דעתו, אז לא אזלינן בתר אומדן דעתי' אבל אם אין השני מפסיד אז לא משגחינן בהא דאיכא דעת אחרת, ואזלינן בתר אומדן דעתו. והכ"נ הא כבר כתבתי דהך דינא היינו דוקא היכא דמוציאין לשכור לפחות משנה אם כן באתרי דנהיגי הכי גם המשכיר לא יפסיד דימצא מי שישכור הדירה ממנו ואין זה תלוי בדעתו ואמרינן אומדנא אלא שהעיקר כתירץ ראשון והכ"נ הוה אומדנא גדולה דלכשימות אינו צריך לדירה ואדעתא דהכי לא אגר כלל:

והנה הא דבמכר במודעא צריכין העדים לידע אונסו ובמתנה אין צריכין לידע האונס וכמש"כ המהר"ם לובלין נראה לענ"ד דלא דמי להא דאומדנא. דהתם כיון דעיקר הקנין או הנתינה נעשה כהוגן, רק דדבר אחר גורם א"כ נ"מ בין מוכר לנותן דבמוכר כיון דחזינן דנחית אדעתא דזוזי וסתם מוכר לא ברצונו מוכר חיישינן כיון דקנין נעשה כהוגן צריכין לידע האונס שמבטל הקנין דדלמא אערומי קמערים אבל נותן מתנה או גט למה לו להערים אם לא היה חפץ לא היה נותן וכל שחזינן שאינו נותן ברצונו מאתה טעם שהי' אין מתנתו וגיטו כלום ויעי' ברשב"ם ב"ב (מ' ב') ובנימוקי יוסף שם. אבל אומדנא מאי נפקא מינה בין מתנה למכר כיון דאומדנא הוא כתנאי ואמרינן דאעתא דהכי לא מכר ולא נתן אם כן עיקר הקנין או הנתינה לא נעשו כלל ובזה אין נפקותא בין מכר למתנה וכן התנאים בין במכר בין במתנה כל שאין נתקיים התנאי המעשה בטלה, וה"נ אומדנא הוה כמו שהתנה בפירוש:

ופס גבן לברורי מ"ט בנדרים אין פותחים בנולד משא"כ באומדנא דמכר או מתנה דאף שנולד איזה ענין ג"כ אמרינן דאדעתא דהכי לא נתן ולא מכר:

ובאמת דבר זה אינו צריך לפנים, דהא גבי נדרים קיי"ל ביור"ד סי' רכ"ח סעי' י"ג בהגה' דהא דאין פותחין בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אע"פ שעושה מכח הנולד מקרי חרטה ומתירין לו עכ"ל הרמ"א שם. ויעי' בש"ך שם ס"ק כ"ד ובכתובות (דף ס"ג ע"א) תוד"ה אדעתא, וא"כ לא דמי כלל דהכא גבי אומדנא הא עוקר הדבר למפרע וזהו מועיל אף בנדרים והוה כמו תנאי ואומדין דעתו שאף בשביל הדבר שנולד גם כן אדעתא דהכא לא עשה הדבר. ובנידון דידן נמי נהי דעיקר כונה היא דתתבטל השכירות מיום שמת דהא מקודם ע"כ היה צריך לדירה, מ"מ לא דמי לנדר דנדר כיון שחל שעה אחת שוב אי אפשר להתחרט ולהתבטל משא"כ כאן אומדין דעתו דמתחלה לא שכר על זמן רב כזה, והרי זה דומה לקונה חמשים כורים חטים ועל עשרים וחמשה התנה תנאי ועל כ"ה לא התנה, והתנאי לא נתקיים דע"כ רק קנין עשרים וחמשה נתבטל:

אברא אי קשיא הא קשיא דהא קיי"ל דמיתה לא שכיחא ומיתה לא אסקי אינשי אדעתייהו ומשום הא לא היה מעכב לשכור, וכדקיי"ל גבי נדרים ביור"ד סימן רכ"ח סעיף י"ב בהגה'. אלא שדבר זה כבר האריכו האחרונים למעניתם בשער המלך פ"ד מהל' סוכה ובתשובת חכם צבי סימן מ"א, ובזה י"ל כמש"כ הב"י ביור"ד סימן רכ"ח, דנהי דמיתה שכיחא ואסיק אדעתי' מ"מ למות שונאו בחייו לא שכיחא, וכ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא יע"ש. ואם כן הכי גבי שוכר שפיר אסיק אדעתי', ואדעתא דימות לא שכר. אך זהו דוקא במקומות שמוצאים לשכור בפחות משנה אז אמדינן דעתי' דלא שכר לשנה אך במקום שאין מוצאים לשכור בפחות משנה אז ע"כ שכר דירה לזמן שחיה וע"כ הוצרך לשכור דירה לשנה שלמה כיון דלפחות א"א למצא ולא שייך אומדנא, וכמו שכבר כתבתי:

ומה שכתב כת"ר וז"ל ואילו היה הדין בין המשכיר ובין האלמנה לבד כו' הייתי אומר דמחויבת לשלם מכתובתה עפ"י מש"כ בה"ט באהע"ז סימן ק"ב ס"ק ד' בשם רשד"ם וכן שמעתי בילדותי מפה הרב ר' דובער רב דווארזאן ששמע דיכול כל משכיר לעכב כרים וכסתות ומטלטלין של השכן בעד שכירות הדירה אעפ"י שהם שלה עכ"ל כת"ר, וכן מביא בספר קצות החושן סי' ע"ז ס"ק ח' וז"ל איש ואשתו שלוו לא' וה"ה אם לותה אשה לצורך פרנסת הבית הרשד"ם חלק חו"מ סי' כ"ד הובא בכה"ג. עוד שם בשם הרשד"ם חלק אהע"ז סי' קפ"ג שכתב כו' דשכירות הבית ששכרו הבעל ואשתו יש לו דין איש ואשתו שלוו עכ"ל. ולפי ענ"ד דברי מהרשד"ם בזה נפלאים ממני דבשלמא אם לותה אפשר לומר דלא לצורך בעלה לותה, אבל בדירה הא הלכה רוחת דהבעל צריך ליתן לה דירה וכקיי"ל באהע"ז סימן ע"ד, והכל יודעים שלצורך בעלה שכרה הדירה והוית כשלוחו. והא הך דינא דחו"מ סימן ע"ז דוקא כשאינה נותנת ונושאת בתוך הבית אבל בשנו"נ בתוך הבית סתמא לצורך בעלה לותה וע"ש בסמ"ע ובש"ך ובביאורי הגר"א ס"ק ל"ג ובנתיבות ס"ק י"א. ומה שהביא מתשו' ח"ס אהע"ז סי' קמ"ב ש"כ שגם היא אחראית למסי הקהל שם מיירי שהוא מתקנת הקהל דהכי תקנו אבל בעלמא לא:

שוב ראיתי בתשובת מהרשד"ם חלק אה"ע סימן קפ"ד (בבה"ט נדפס בטעות קפ"ג) וכתב וז"ל ואע"ג שכפי האמת הוא חייב לתת לה מדור לפי כבודה והוא מתנאי בית דין, היינו כשהבית שלו, אבל כשהולכים לדור בבית אחרים אם הבעל חייב לה המשכיר אינו חייב לה. ודעת המשכיר לגבות השכירות משניהם כמי שלוה לאיש ואשתו. דמה לי הלואת מעות בעין ומה לי דמי השכירות, ואם אפשר לומר דשאני התם שהיא משתעבדת בפירוש משא"כ בשכירות הבית מ"מ איכא למימר דגם בשכירות הבית הו"ל כאלו היא משתעבדת עצמה לכך בהכניס מטלטלי הבית בבית והם ערבים לשכירות הבית עכ"ל והנה מה שמשמע לכאו' מדבריו שמה שחייב לתת לה דירה לפי כבודה, היינו כשהבית שלו, אבל כשהולכים לדור בבית של אחרים גם היא חייבת. הנה מלבד שאין לזה מקור בש"ס הא מבואר ההפך ברמב"ם פרק י"ג הל' ג' מהל' אישות המדור ששוכר לה וכן הוא בטור ומחבר אהע"ז סימן ע"ג. אלא הנראה דכונת מהרשד"ם היא רק לענין מה שנשאל שהמטלטלין היו של הבעל והאלמנה חפצה לתפוס המטלטלין בשביל כתובתה ובעל הבית חפץ לגבותם לשכירות הדירה. ויתר הדברים כתב לסניף בעלמא. וגם מהא דמדמה לשניהם שלוו, כבר כתבתי לעיל מזה, ומצאתי שכבר האריך בזה בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן קנ"ה:

ומה שהשיב כת"ר על מה שכתבתי מדוע לא כתבו התוס' ב"ב (דף ה') הטעם דלמא ימות, וע"ז כתב כת"ר יש לדחות דסו"ס מדינא דגמרא מטלטלי דיתמי לא משעבדי ומאי אכפת לי' וא"כ למה יקדים השכר אף אי נימא כהרשב"א עכ"ל כת"ר, דא"כ אם יש להמוכר קרקע מאל"מ והגמ' הא בכל גוונא מיירי דתוך זמנו צריך לשלם אף אי אית לי' קרקע, אלא הא דכתב מר בעצמו לדחות זה דאין בדעתו לגזול להמשכיר ומקדים לשלם, אחרי מחילת כת"ר אמינא לי' דלא נראה לי. דהא דאמרינן בעירכין (דף כ"ג) וב"ב (דף קע"ד) דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידו נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש, וכדאמרינן בשבועות (דף מ"ב) דאין אדם חוטא ולא לו ופירש"י א"א חוטא ולא לא בשביל יורשים. אך כבר כתב הנמוקי יוסף ב"ב (דף קע"ד) דהיינו דוקא על הקדש אין אדם עושה קנוניא לטובת בניו. אך על הדיוט אדם עושה קנוניא לטובת בניו, אלא העיקר בזה דמיתה לא אסיק אדעתי' וכמו שכתבתי:

עוד כתב כת"ר להקשות על מה שכ' בספר עמודי אור סי' ק"ט במ"ש הרמ"א בחו"מ סי' שי"ב סעיף א' ואם היה מושכר בענין שלא היה יכול לפדותו לעולם אם לא מכרו יכול למכרו ולהוציאו מיד אפילו תוך משך שכירותו וכתב בעמודי אור דזה תליא בהך פלוגתא דכתב הרמ"א בסי' רס"ד סעיף ה' ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו הואיל והבעלים אומרים לשלם לו. ויש חולקין. ודינינו זה ממש דכוותה שזה צריך לזכות דירתו של השוכר בשביל להציל ביתו ואין כאן הפסד ממון להשוכר כמו שבארנו עכ"ל וכתב כת"ר ז"ל והנה בסימן רע"ד הכריע ש"ך בשם רש"ל כדעת החולקים דאינו כופו ותימא על ש"ך ששתק לרמ"א שם בסי' שי"ב עכ"ל עדיפא יש להקשות על רמ"א דבסי' רס"ד הביא ב' דעות ומ"ט בסימן שי"ב לא הביא דעת החולקים. ועוד להרי"ף והרמ"ה דבסי' רס"ד שאין יכול לכופו ואיך יתרצו הך ירושלמי שהביאו המרדכי והרא"ש בב"מ פ"ח סי' כ"ה, שהיא מקור שבסי' שי"ב דשם משמע דיכול לכופו:

והנה מה שכתב כת"ר אח"ז וז"ל אך לענ"ד אחרי מחילת מו"ר דל"ד אהדדי כו' כבר מבואר בסמ"ע ס"י ש"ח ס"ק י"ד בשם תרה"ד דכ"ז הוא בהזיק פתאומי ויוכל להפסיד הקרן שלו מחויב חבירו להציל לו משא"כ בנדון רמ"א שהעני המשכיר או הממשכן בהכי לא תקנו כלל, ומ"מ בנפל בית המשכיר פתאום ל"ש זה דשם ההפסד הוא ג"כ רק דירתו ומאי חזית דדירה דהאי עדיף טפי דלמא דירה דהאי עדיף טפי עכ"ל כת"ר ולפי זה תקשה הך ירושלמי שהביאו הרא"ש בפרק השואל והמרדכי שם דהא שם לא הוה היזק פתאומי:

אלא הנלענ"ד לומר דהכא עדיפא מהך דסימן רס"ד דהכא הוא גורם דלא יוכל לפדות ביתו כיון שהוא מעכב למכור דאינו מוצא לוקח רק אם יצא השוכר מן הבית, והוה כמו גורם, ולולי הוא אז לא היה מגיע לו שום נזק, אבל התם גבי זה בא ביינו כו' אטו בעל היין גורם את בעל הדבש שיוזק, ובזה לא תקשה מהא דכתב כת"ר מהך דסמ"ע סימן ש"ח דדוקא בהיזק פתאומי אמרינן הכי. דהתם מיירי בדבר שאינו גורם כלל וגם לולי היה הוא אצלו היה ג"כ ניזוק, אבל בנדון כזה שלולי היה הוא אצלו לא היה נתוק כלל, רק הוא גורם שיוזק בזה אף הרי"ף והרמ"ה מודו דצריך לצאת אם יפסיד זה את כל הבית הממושכן כיון שזה יפסיד כל הקרן ולזה אין לו רק שעבוד בזה חייב למחול שעבודו מדין השבת אבדה, ובזה ניחא לחלק בין העני ואין ואין לו מה יאכל דמסיק בירושלמי ב"מ (פרק ח' ה"ט) דאין זה צריך לצאת, דכיון דאינו מפסיד הקרן לא שייך בזה השבת אבדה. ובזה ניחא נמי להרא"ש דס"ל דבנפל ביתו של משכיר מוציאו רק בתוך שלשים יום של הודעה ולא בשכר לזמן קצוב, ומ"ט בהיתה ביתו ממושכן מודה הרא"ש שם דמוציאו א"ו דבנפל כיון שנפל הא שוב אין לו תקנה וכבר הפסיד ומ"ט יצא זה כיון שזה לא יועיל לבה"ב שלא יפסיד הקרן וגם זה לא מחמתו שהוא לא גרם כלל לזה. משא"כ אם היתה ממושכנת, דהוא גורם שיפסיד כל ביתו:

ובהכי ניחא נמי מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ב סימן א' הביאו בדרכי משה חו"מ סימן ש"ט ראובן שכר בהמה לרכוב ולהניח עליה משאו ונעשה פסח על הדרך ולא חש ראובן ואעפ"כ הוליכו עמו והניח עליו משאו עד שנתקלקל, תשובה דהוה פשיעה דהיה לו להניח החמור ביד איש מהימן ואם לא היה לו מקום להניח מ"מ לא היה לו להניח עליו משאו כו' כו' עכ"ל, ולכאורה תקשה הא קיי"ל בסימן ש"ו דיכול אפילו למכור הבהמה כדי לשכור אחרת וכמו שהקשה באמת השואל שם להרא"ש, ולפי מה שכתבתי ניחא דכיון דזה עומד להפסיד כל הבהמה בשביל שעבודו של זה ולכן נתבטל השעבוד. אבל באינו מוציא לשכור אחר והוא נחוץ לדרכו יכול לטעון משאו על זה החמור כדכתב הרא"ש שם וכן נמי הך דסי' ש"ו דיכול למוכרה ולשכור בדמיה אחר מיירי דעי"ז יפסיד השוכר וא"כ כיון דגם הוא יפסיד לא נתבטל שעבודו, דלא שייך כאן השבת אבדה:

ולכאורה קשה מהא דאמרי' ב"ב (דף ו') הנהו בי תרי דהוה דיירי חד אלעא וחד תתאה כו' אנא אוגרנא לך דוכתא כו' ה"מ דלא מטו כשורי למטה מעשרה אבל מטו כשורי למטה מעשרה מצי א"ל למטה מעשרה רשותא דידי הוא ולא משועבד לך, דא"כ תקשה כיון שזה עומד להפסיד כל ביתו אם מטו כשורה למטה מעשרה ולמה לי' למימר למטה מעשרה רשותא דידי הוא ולא משועבד לך אפילו אם היה משועבד לו נמי צריך לצאת כיון דזה רוצה לשכור לו דירה וע"כ צריך להטריח א"ע כיון שבלא זה יפסיד חבירו כל ביתו, ונ"ל דגם למטה מעשרה אינו מפסיד בהחלט דבדוחק יכול לדור בו ולכן רק כיון דלא משועבד לו צריך לצאת, ועוד כיון דאינו משועבד לו צריך לסייעו גם הוא:

ולפי"ז הא דכתב רמ"א בסימן שי"ב סעיף א' והמחבר בסעיף י"ז דאם בעל הבית רוצה לבנות השוכר מעכב היינו דוקא היכא שלא יפול הבית ולא יפסיד ביתו, אבל בלא זה כגון שחזינן שביום כלות השכירות יפול הבית בזה יכול לכופו להניחו לבנות, דאל"כ יפסיד כל ביתו:

והנה בספר עמודי אור שם כתב וז"ל ומ"מ נלענ"ד שדין זה אינו אלא בגוונא דהירושלמי שהיה ממושכן אצל רומי כו' והיה מוחלט בידו שלא כדין, אבל אם משכן לישראל חבירו כדין שאם לא יפדנו עד זמן פלוני יוחלט לו לא שייך לדון שיפסיד זה זכות דירתו בשביל הצלת הבית למשכיר דלא עדיף פסידא דמשכיר מזכותו של מי שמשכן בידו עכ"ל, והנה אף שבמרדכי ב"מ פרק השואל סימן שפ"ג כתב בפי' שהיה ממושכן לעכו"ם, אך הרא"ש בפרק ח' דב"מ סימן כ"ה כתב מפורש שהיה ביתו של אחד ממושכן אצל יהודי אחר במשכנתא דסורא כו' עכ"ל, הרי מפורש כתב דגם אצל יהודי הדין כן. ומש"כ דלא עדיף פסידא דמשכיר מזכותו של מי שמשכן בידו, זה אינו נראה לפי ענ"ד דהא דהך שמשכן בידו לית לי' פסידא כלל דהפודה ממנו הבית ונותן לו מעותיו:

ידידו הדוש"ת בש"ב, חיים פישל עפשטיין

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה