תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק חושן משפט · סימן יב
שאלה ע"ד איש אחד ששכר בית לדור בו שנה תמימה, ודר בה שבועות אחדים ומת ר"ל, והיורשים חפצים לצאת מן הבית, אך בעל הבית תובע כל השכירות של כל השנה, ובאו לדין אם יכולים היורשים לצאת, או אם צריכים לשלם כל השכירות:
תשובה דין זה במחלוקת שנוי' בחו"מ סימן של"ד סעיף א' בהגה' מי ששכר בית לדור בו ומת בתוך זמן השכירות אין צריך לשלם לו רק מה שדר בו דבעל הבית הוי כפועל והוי ליה להתנות מיהו יש חולקין, ובש"ך שם ס"ק ב' הכריע כדעה ראשונה ע"ש. והנה הב"י הביא בשם התו' פרק חזקת הבתים (דף נ"א ע"א) כדעת החולקין, ושם ב"ב (דף ה' ע"ב) תוד"ה כי היכי דלא ליטרפן כו' מיהו קשיא לר' מפרק השואל דאמר בעי מיניה מר' ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להבי ראי' ומפרש ר"י טעם אחר דהכא כיון דחייב לו ואתרמי לי' זוזי פורע לו תוך הזמן דלא ליטרדן אבל גבי בכור דאכתי לא איחייב כלל עד לאחר ל' יום ושמא ימות בתוך ל' ויפטר וכן שוכר שמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך שוכר לצאת דלא עדיף מיני' עכ"ל. ולכאו' אמאי לא כתבו דלמא ימות השוכר ובטלה השכירות ולכן אינו נותן לו תוך הזמן א"ו דסבירא להו דאם מת השוכר לא הוה השכירות בטלה:
עוד שמעינן מדברי התוס' דאף היכי דכבר שילם השוכר מקודם אם נפל ביתו של משכיר מחויב השוכר לצאת, אך הרא"ש בב"מ פרק ח' סימן כ"ה לא כתב כן, שכתב שם דאם הקדים לו את שכרו אינו יכול להוציאו:
והנה מדברי כל הפוסקים משמע דמפרשי להא דנפל ביתו של משכיר דצריך השוכר לצאת היינו שלא שכר לזמן קבוע אבל בשכרו לזמן קבוע אז אינו מחויב לצאת, וכן משמע מפרש"י ז"ל בבמ"צ (דף ק"א ע"ב) ד"ה לא עדיפת מנאי הואיל והגיע זמנו מוציאו וא"ל הלה אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ואתה אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי כו' עכ"ל. מזה משמע דבתוך זמנו אינו יכול להוציאו. וכן אפסקא הילכתא בתו"מ סימן שי"ב סעיף א', ומדברי התוס' אלה מבואר דאף אם קצב לו זמן אם נפל ביתו של משכיר מוציאו, דהא בתוך זמנו מיירי, ובחושן משפט לא הביא דעת התוס' בזה:
וראיתי בספר קצות החושן שם שהביא מדברי התוספות וכתב וז"ל מיהו לפי מ"ש ה"ה פ"ז משכירות דהא דבעי בפ' השואל (דף ק"ב) בשוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי דהיינו בשוכר סתם ותוך זמנו היינו תוך שלשים יום של הודעה, דזה הוי תוך זמנו ע"ש ועי' ש"ך סימן שי"ז א"כ אפשר דהתוס' נמי הכי מפרשי לה ומש"ה לא עביד דפרע דשמא יפול ביתו של משכיר עכ"ל ותמיהני חדא דאף דנימא דמיירי בשוכר סתם ובתוך שלשים של סתם שכירות, הא גם אז אינו יכול להוציאו דסתם שכירות בשלשים יום הוי דינו כזמן קצוב, ועיין בש"ך לקמן סימן שי"ז ס"ק ב'. ועוד הא כיון דכבר שילם לו דמי השכירות א"כ כבר נעשה הזמן קצוב לפי ערך מה ששילם ועוד הא ע"כ התוספות לא גרסי כהרמב"ם דהא הרב המגיד כתב שם וז"ל ובקצת ספרי הגמ' הגירסא כך תנינא כל ל' יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראי' שנתן לאחר שלשים יום בחזקת שנתן עד שיביא ראי' שלא נתן ונראה שסובר רבינו שהיא בברייתא שנויה על דין זה ורש"י ז"ל החליף הגירסא כמו שכתוב בפי' עכ"ל והתוס' ע"כ לא גרסי' כן דהא מבואר בדבריהם שגירסתם היא כגירסת רש"י דגירסתו בתוך ל' הוי בחזקת שלא נפדה כמבואר בדבריהם מפורש. דהא הקשו שם אמאי מייתי מבכור דלא שייך האי דלא לטרדן. ועוד דאף דנימא דהתוספות גרסי כהרמב"ם ומפרשי דמיירי בסתם שכירות דהוה ל' יום, מכל מקום ע"כ גם בשוכר לזמן קצוב נמי דינא הכי דבתוך הזמן הוה בחזקת שלא נתן. וכמבואר גם כן ברמב"ם אחר זה. ואהא תקשה קושית התוספות לאביי ורבא דאית להו טעמא דלא לטרדן דאדם פורע תוך זמנו אמאי בשוכר לזמן קצוב בתוך זמנו הוה בחזקת שלא נתן וע"כ כתירוצם דירא פן יפול ביתו של משכיר ויצטרך שוכר לצאת, א"כ ש"מ דאף בקובע זמן ס"ל הכי. ועוד הא שם בב"ב (דף ה' ע"א) בתוס' ד"ה הקובע כו' כתבו בשם הר"י גופי' דדוקא בקובע זמן אמרי' לר"ש דאין אדם פורע תוך זמן אבל בסתם הלואה לא חשיב ליה תוך שלשים תוך זמנו עכ"ל וא"כ מדוע בסתם שכירות אמרינן דאין אדם פורע תוך שלשים יום, ועיין בש"ך סי' ש"יז ס"ק ב':
והנה לכאו' לכל הני פוסקים דבזמן קצוב או אם נתן לו המעות אף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו א"כ תקשה קושית התוס' אמאי לאביי ורבא דסברי אדם פורע תוך זמנו אמאי התם בתוך זמנו בחזקת של נתן. וע"כ יתרצו דהתם ירא ליתן שמא ימות ותתבטל הכשירות:
אלא דזה אינו, דא"כ הנהו דסברי דאם מת אין השכירות בטלה ע"כ יסברו דאף אם שכר לזמן קצוב או אם נתן המעות אם נפל ביתו של משכיר מחויב השוכר לצאת. ואם כן תקשה אמאי הביא רמ"א סתמא דבשכר לזמן קצוב אינו מוציאו והתם גבי מת הביא ויש חולקין. ועוד הרשב"א גופיה דס"ל גבי מת דאין השכירות בטלה, ואעפ"כ מפרש הך דנפל ביתו של משכיר בלא קצב לו זמן דוקא עיין בה"ה פרק ו' מהל' שכירות הלכה ט'. אלא אפשר דהם מפרשי כמוש"כ בשיטה מקובצת (ב"ב דף ה') בשם הראב"ד דבשכירות כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף בודאי לא נתן לו, ועוד נראה לענ"ד דגבי מלוה כיון דהוה חיוב מבורר ובשום פנים לא ינצל ממנו אם כן כי היכי דלא לטרדו משלם לו אף תוך זמנו אבל התם אף אם יפול ביתו של משכיר או אם יפול הבית של שוכר בשכר בית סתם ויצטרך המשכיר לתת לו בית אחר, מ"מ אולי לא יתן לו ברצונו ויצטרך לילך בדינא ודיינא. וזה אינו חפץ. והנה בב"מ כתבו התוספות דדלמא יפול בית שלו. ואם כן מיירי בבית זו, וע"כ גם בבית סתם נמי מיירי ודו"ק. ועוד עיקר הא דניחוש שמא ימות אפשר לומר דלא מקדים אינש פורענותא לנפשי' ולכן משום הך חששא הוה משלם לי' תו"ז אי לאו מפני טעמים אחרים:
והנה בחו"מ סימן של"ד בש"ך הקשה עלה דאם מת אין השכירות בטלה משום דשכירות כמכר הא גם במכירה גופא כשיש אונס בדבר והוא בענין שה"ל להמוכר להתנות מי לא נתבטל המכר עכ"ל והנה גבי מכר אם אומדין דעתו דבשביל כן לא קנה אז נתבטל, אבל אם אומדין דעתו דאף אם אירע אונס כזה ג"כ על כרחו קנה אין המקח נתבטל. ואם כן הכא יהיה תלוי בזה, דאם למשל הוא שכר דירה לשנה ודר חודש ומת הא ע"כ אף אם ידע שימות מכל מקום לחודש יצטרך לדירה, ואם כן באתרא דשוכרין אף לחודש אם כן מכאן ולהבא השכירות בטלה. אבל באתרא דאין משכירין כ"א לשנה שלמה אז אין השכירות בטלה, דהא אף אם ידע מהאונס ג"כ שכר. והנ"מ בין הא למכר דבמכר המכירה בטלה למפרע והכא מכאן ולהבא: