אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק חושן משפט

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק חושן משפט

חלק אבן העזר

סימן א

בע"ה יום ה' מקץ תרס"ד לפ"ק, הראזאווע יצ"ו. לכבוד ידידי הרב הגאון חו"ב סוע"ה כו' מהור"ר זאב וואלף שליט"א אבד"ק פיסאצנא בעמ"ח ספר „דבר הצבא“ על ספר „הצבא“ לרז"ה ז"ל

מה שכתב כת"ר במכתבו, לבקש ממני לשום עין בספרו היקר, ולעשות רצונו חפצתי כי ערבים לי דבריו ואת אשר לי להעיר על דבריו היקרים אציע לפניו בזה:

הנה מה שכתב כת"ר בספרו מדה א' סימן א', דעלה דכ' הרמב"ם דבמלקות די בג' דיינים, והקשה ע"ז בספר מנחת חינוך מצוה ע"ו כיון דלמלקות די בג' א"כ לא משכח"ל לילך אחר הרוב לחייב בשנים בשום פנים כי ליכא תמיד רק אחד יותר לחייב א"כ לא משכח"ל אלא א"כ הג' מסכימים לחיוב עכ"ל וכתב כת"ר ע"ז וז"ל מה יועיל כל הג' כיון דמלקות דומה לדי"נ וגבי די"נ הא קיי"ל סנהדרין שראו כולם לחיוב פטור, א"כ אף בכולם מסכימים לחיוב ליכא מלקות עכ"ל. ולענ"ד לא קשה דהא דק"ל סנהדרין שראו כולם לחובה פטור היינו שתיכף בתחילת דין פתחו כולם לחוב, אבל אם בתחילה לא פתחו כולם לחוב אף שאח"כ הסכימו כולם לחוב חייב כדמשמע ברמב"ם ריש פרק ט' מהלכות סנהדרין. ויעי' בספר מנחת חינוך מצוה ע"ז. וא"כ אם נימא דדין מלקות דומה לדי"נ אפשר דבתחילה לא פתחו כולם לחובה אך בגמר דין כל הג' מסכימים לחייב:

עוד כתב שם עלה דכתבו התוס' בסנהדרין (דף ג') דרובא דרדיא לא חשיב כהנך רובא לכך לא אזלינן בממון אחר רוב זה. וכתב כת"ר ועפ"י המלחמות קדושין סי' תרל"ח דבמנהג לא שייך לילך אחר רוב ניחא בפשטות דהא רובא לרדיא זבני הוא ג"כ רוב מצד המנהג עכ"ל והנה אף שכבר הקדימו בזה בספר שב שמעתתא, שמעתא ד' פרק ו', מ"מ לענ"ד קשה מהך דמבואר ביור"ד סי' קי"ד בהגה' דאם ידוע שמקצת עכו"ם נותנין בו יין בודאי מוקצתן בודאי אין נותנין בו יין אזלינן בתר רובא, והא התם נמי הוה רוב דתלוי במנהג ואמאי אזלינן בתרי', אלא דהתם שאני שהמנהג הוא מיוסד מפני הצורך, היינו שמפני שיותר טוב להם לערב וצריכים לכך מערבין, ולא שייך בזה סברת הרמב"ן והריטב"א דבמנהג שאינו חיוב ופעמים שאדם נוהג כמנהג המועט, דהכא צריך לכך ולא ינהוג כמנהג המיעוט, וה"נ ברובא לרדיא זבני, אין זה מפני שרצון הרוב כן ותלוי רק בהסכמה, רק שרוב בני אדם נזקקים לרדיא ומוכרחים לקנות לרדיא, וכיון שצריכים לכך א"א לומר דינהג כמנהג המיעוט, דזהו רק בכהאי גונא דרובא מסבלי והדר מקדשי דהתם אין לו צורך כלל לנהוג כן והמנהג תלוי רק ברצון ולא בצורך. והנה בחו"מ סי' רי"ח סעי' י"ט דהולכין אחר מנהג ואתר לשון רוב המקום. ואף אם נאמר דאף כשאין צורך למנהג זה רק במנהג התלוי ברצון והסכמת רוב העיר הולכין אחריו, מ"מ לא תקשה דגם מדברי הרמב"ן במלחמות משמע דהולכין אחר מנהג כזה רק דבמקום איסור א"א החמירו:

ובדעת התוס' שכתבו דרובא דרדיא לא חשיב כהנך רובא, נלענ"ד לומר כיון דאמרי' בב"ב (דף צ"ב) דמיירי בגברא דזבין להכי ולהכי א"כ לא שייך כ"כ לילך בתר רובא כיון דהוא קונה גם לשחיטה והו"ל להתנות. עוד נ"ל אף בגברא דמספקי' בי', כיון דבשחיטה רוב מומין אינם מקח טעות ולרדיא להיפך רוב מומין הוין מקח טעות, א"כ היל"ל דלרדיא זבין וכיון דקנה סתם מספיקא אין מוציאין ממון כיון דהו"ל להתנות וכה"ג כתב בנתיבות המשפט סימן רל"ב ס"ק י"ב:

ומה שתירץ ג"כ על קושית הלח"מ בפרק ט' מהלכות נדרים בהך דנדרים (דף נ"ג) הנודר מן השמן כו' מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה ופריך פשיטא ומשני ל"צ דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא איזל בתר רובא קמ"ל ספק איסורא לחומרא, והקשה בלחם משנה וא"ת כיון דבכל התורה אזלינן בתר רובא באיסורא הכא אמאי לא, ותירץ כת"ר גם כן עפ"י דברי המלחמות הנ"ל דדבר שתלוי במנהג לא שייך לילך בתר רובא. הנה זהו דבר נאה ומתקבל. ולענ"ד נראה דבל"ז לק"מ דהתם כד שאילינן ליה למאי נתכוין והוא אינו אומר שנתכוין להרוב א"כ אפשר דנתכוין למיעוט ג"כ דכיון דאינו אומר דנתכוין רק לרוב בכה"ג איתרע לי רובא, דהיכי דהוא אומר דלא נתכונתי רק לשמן זית נאמן כמבואר בנימוקי יוסף, וא"כ מיירי כשהוא בעצמו אומר שאינו יודע למה נתכוין לכן הסברא נותנת דבכה"ג א"א למיזל בתר רובא, ובר מן דין הא קיי"ל דספק נדרים להחמיר ויעי' ביור"ד סי' ר"ח סעיף א' ובש"ך ס"ק ג' ובט"ז ס"ק א':

שוב הקשה כת"ר על דברי המרדכי בחולין פרק הזרוע דהקשה עלה דתנן בפאה חורי הנמלים כו' העליונים לעניים, ר' מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט, ושאלו להרמב"ב אליבא דר' מאיר אמאי לא ניזל בתר רובא ורוב תבואה היא של בעל הבית, והקשה מעלתו דגם לרבנן תקשה דאמרי העליונים לעניים ומפרש הירושלמי מפני שהם לחים, קשה הרי רוב של הקמה הוא של בעה"ב, עכ"ל כת"ר ולענ"ד נראה דאף דהר"ש והרע"ב פי' דהעליונים הם של עניים מפני שהנמלים הביאו מלקט, אך מהרמב"ב ס"ל כפי' רש"י ז"ל, שפירש בחולין (דף קל"ד) שלכן העליונים של העניים שתלינן שבעת קציר נפלו שם ממילא והוי לקט. וכן מורים דבריו בד"ה העליונים חטין העליונים שע"פ החור איכא למימר לקט הן שנשרו מן השבלין בשעת קצירה, דע"כ לא אתי רש"י להשמיענו מהו לקט בהך דקאמר שנשרו מן השבלים בשעת קצירה, אלא כונתו שנשרו מן השבלים לתוך החור. וכן מורים דבריו בד"ה לבע"ב דקודם קצירה כנסום נמלים שם, דאל"כ הוה לית למימר כנסום הנמלים, אלא דבעליונים לא כנסו נמלים ובתחתונים כנסו נמלים, לכן קאמר כי האי לשנא, ובזה ניחא מה שעמדו רבים על דברי התוס' שם בד"ה ורמנהו כו' מרבנן נמי פריך דלא פליגי רבנן אלא משום דסברי דהתחתונים ודאי נמלים כנסום וראיתי להרש"ש ז"ל שהגיה ודאי מקמה כנסו ולמה שכתבתי אין צורך להגיה, שכונתם ברורה שהעליונים לא כנסו נמלים רק מעצמם נפלו בשעת קצירה והוה לקט והתחתונים כנסו נמלים. ולכן לא מספקינן בלקט משום דרוב תבואה של בעה"ב הם, ולפ"ז הקושיא מעיקרא ליכא:

ואף לפי פי' הר"ש והרע"ב דהעליונים של העניים מפני שהנמלים לקחו מהלקט והכניסום שם ג"כ לא קשה לענ"ד משום דכיון דהלקט מונח על הארץ ותבואת הבעה"ב הם בעמרים, יותר מסתברא לומר דהנמלים לקחו ממה שלפניהם על הארץ ולא ממה שאינו לפניהם. וסמך לזה מהך דאמרי' בב"ק (דף נ"ח ע"א) אמר ר"י ל"ש אלא באותה ערוגה ופירש"י ז"ל ד"ה אלא שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם דכיון דאנוסה היא בנפילה אנוסה היא נמי באכילתה דכיון דחזיא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה, וה"נ הנמלה בודאי לא מוקמה אנפשה מדחזיא מה שלפניה בודאי לקתה ולא המתינה לקחת ממה שאינה לפניה. וכן הביא כת"ר סמך מהך דב"ב (דף כ"ג) מישט שייטי טובא וכריסייהו בחמשים אמות מליא. והתחתונים כיון שהם ירוקים ע"כ כנסום מהקמה, ור"מ ס"ל דאין זה הוכחה דאפשר שיהיו ירוקים אף מן הלקט ובר מן דין י"ל דלפי מה שכתב הרמב"ן בחידושיו לבבא בתרא, והובא ג"כ בנמוקי יוסף פרק שני לבבא בתרא דאף דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב היינו שפירש ממקומו ואפשר שפי' ממקום קרוב ואפשר שפירש ממקום רחוק ששם הרוב בזה הולכין אחר הרוב. אבל אם תלינן שלא פירש כלל ממקומו אי אזלינן בתר קורבא, בזה אמרי' כאן נמצא כאן היה ולא פירש כלל ממקומו. כן נראה כונת הרמב"ן ז"ל, וא"כ כאן נמי דיש לתלות שהנמלה לקחה ממקום שאצל החור ולא פירש כלל ממקום למקום בזה אזלינן בתר קרוב, ויעי' מה שכתב בט"ז יור"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ז. וראיתי בהגה' הגאון רעק"א על משניות פאה פרק ד' ס' מ"ד שהקשה ג"כ הך קושיא שהקשה כת"ר על דברי רש"י בחולין אמאי דכתב דפריך שם הגמ' מדר' מאיר משום דסתם מתני' ר"מ, הא היה להם להקשות מסתמא דפאה (פ"ז מ"ד אם סתמא לעניים, ויעי' בתפארת ישראל פ"ז מ"ד דפאה. וראיתי בתפארת ירושלים שם שכתב ג"כ קצת כמו שכ"ל:

ומה שהקשה כת"ר על תירוץ המרדכי דהם של עניים משום דקרא כתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו, זהו שייך רק היכא דהוה ספק אבל לא כשהרוב מורה שהם של בעל הבית, כבר הקשו קושיא זו בספר טורי אבן ר"ה (דף י"ד), ובשו"ת חתם סופר חלק יור"ד סי' ר"מ וסי' ש"ט ובחלק תו"מ סי' קע"ג. ולתי' לא קשה מידי הא דהרוב מורה שהם של בעל הבית כיון דקרא קאמר צדק משלך ותן לו א"כ אף דהוה שלך מדינא כל שנופל תחת ספק כל דהו תן לו. וביותר היה נעלנ"ד לומר דהכא איכא רוב וקרוב כמבואר במרדכי שם, ובכה"ג אף דקיי"ל דרובא עדיף מ"מ הוה רק ספק ולא מדודאי הוה כן אזלינן בתר רובא ולכן שפיר הוה ספק לקט ושייך צדק משלך ותן לו. ויעי' בנדה (י"ח) ובספר שער המלך פ"ד מהל' יומ"ט:

תו כתב כת"ר דפלוגתא דאין הולכין בממון אתר הרוב תליא בפלוגתת התוס' והרא"ש שהובא בשיטה מקובצת ב"מ (דף ו') דשמואל סבר כהרא"ש דרוב הוא ספק ולכן בממון אין הולכין אתר רובא. ורב סבר דרוב הוה ודאי כהתוס' ולכך אף בממון הולכין אחר הרוב עכ"ל כת"ר. והנה לפ"ז תקשה אהא דכתבו התוס' בב"ק (דף כ"ז ע"א) תוד"ה ואיכא וי"ל ואומר ר"ת דאפילו רב דאמר כו' הולכין בממון אחר הרוב כו' הכא מודה שיכול המוחזק לומר למוציא אע"פ שהרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט כו' עכ"ל דמאי האי דיאמר קים לי בנפשאי כיון שהוא נגד הרוב ורוב הוא ודאי, א"ו דהתם טעמא אחרינא איכא דהתם ע"כ ישנם אנשים שלוקחים לשחיטה, רק דבכל דוכתא קיי"ל דאותו שבא להוציא מיד המוחזק הו"ל להתנות, ולכן שמואל ס"ל כיון שמוכר מוחזק יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך, כך היתה כונתי במכירה זו וכיון שהוא מוחזק א"כ המקח כבר קם לי', ולבטל את המקח עתה א"א דהמוציא הו"ל להתנות ואמרי' לי' ללוקח מסתמא נרצית אף לשחיטה כיון שגמרת המקח בסתמא ולא התנית מפו' שלרידא אתה קונה, דה"נ ק"ל בחו"מ סי' רל"ב דאם יש מום במקח ונשתמש נתקיים המקח, וכמו מוכר אומר בר' ולוקח במאה בחו"מ סי' רכ"א, ועי' ברש"י שברי"ף בפרק המוכר פירות, ובשאר דוכתי נמי אם יש למוחזק טענת ברי ג"כ א"א להוציא מידו כיון שחזקה שאדם מחזיק בידו אלימא לי' לשמואל ולכן ניחא לדידיה הך דפריך לרב מהאשה שנתגרשה כו' כיון שהבעל טוען ברי שהיתה אלמנה לא מפקינן מיני' ברובא, כיון שהוא מוחזק, וצריכים לבירור כשבאין להוציא ממנו וכשהוא טוען ברי לא הוה הרוב בירור, ורב ס"ל דהולכין אחר הרוב משום דטענת המוכר לשחיטה מכרתיו לך היא טענה גרועה דמנין יודע מה היה בדעת הלוקח כיון דסתמא לקחו וקיום המקח תלוי בדעת שניהם, והא דלשמואל כיון דהמוכר מוחזק בהכסף הוה גמר מכירה ומסתמא סבר וקיבל לשחיטה כיון שלא התנה בפירוש. רב לא ס"ל הך סברא דהך חזקה אינה חזקה לדידי' דהוה חזקה שנישתנית, דמעקרא היה הלוקח מוחזק ועכשיו מוכר ואינה חשיבה חזקה גמורה. וכיוצא בו כתב בשיטה מקובצת ב"ב (דף צ"ב) והיינו דיש מוחזק בלא שום טענה נחשב למוחזק גמור וחבירו הוא המוציא, ויש מוחזק דטענתו עושה אותו למוחזק ובלא טענה טובה אינו נחשב למוחזק, ואכמ"ל בזה, וה"נ לרב בנמצא נגחן אין לו טענה הגונה לכן אין הוא מוחזק, דכל עצם מה שהוא מוחזק הוא בלא טענה, דהשתא אנו דנין על עיקר חזקתו איך נעשה מוחזק, וזה הוא בלא טענה. אבל במה שכתבו התוס' בריש המניח דגם לרב לא אזלינן בתר רובא דהמחזיק יכול לומר קים לי שאני מהמיעוט היינו דיש לו טענה ולכן חזקתו חזקה וחשיב מוחזק, והמוציא הו"ל להתנות ג"כ מטעם דכיון דידע שיש חילוק בין כד לחבית ואולי המוכר הוא מהמיעוט הו"ל להתנות שרק חבית חפץ לקנות, אבל בנמצא נגחן ל"ל להתנות כיון שהוא יודע בנפשו שאינו חפץ לקנות לשחיטה ודעת המוכר אינו עיקר בזה דהמוכר אינו קים לי', וכיון דלא הוה חזקה לא שייך לומר דהוה גמר מקח דנימא שהמוציא הו"ל להתנות ולכך אזלינן בתר רובא:

כן הייתי אומר במחלוקתם של רב ושמואל לולי התוספות שלא כתבו כן בכתובות (דף ע"ו ע"א) תוד"ה על בעל החמור כו' וליכא למימר דהתם היינו טעמא דמדלא דק אם הוא נגחן אית לן למימר דלשחיטה זבני דא"כ מה צריך למימר התם לשמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא אזלינן והא טעמא לא משום רובא הוא אלא משום דלא דק עכ"ל, והנה רש"י שברי"ף כתב מפורש דהיה לו להתנות, ולולי דבריהם הקדושים היה נלענ"ד דמשו"ה קאמר בממונא לא אזלינן בתר רובא, משום דרב קאמר הרי זה מקח טעות בתר רובא אזלינן ורובא לרדיא זבין משו"ה הוצרך שמואל למימר דלא אזלינן בממונא בתר רובא והיינו דאזלינן בתר הך דלא דק וכה"ג:

ועפ"י האמור יש ליישב הא דהקשה בספר נחלת דוד על דברי התוס' וז"ל וקשה לי טובא ע"ז דא"כ מאי פריך עלה דרב בבבא בתרא בריש פרק המוכר פירות מהא דתנן האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהינומא כו' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא ואמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נשאות ואם איתא לדברי ר"ת א"כ לא פריך הש"ס מידי דהא הך מתניתין מוקמינן לה בכתובות ריש פרק האשה שנתארמלה דמיירי בברי וברי וא"כ הבעל טוען קים לי שאת היית מן המיעוט ובזה גם רב מודה דלא אזלינן בתר רובא עכ"ל, ולפי מה שכתבתי לא קשה מזה על דברי ר"ת, דלכאורה עדיפא הי"ל להקשות דהא איפכא נמי י"ל דגם הלוקח יטעון ברי שאני מן הרוב דלא קרי לחביתא כדא והמקח הא תלוי בדעת שניהם ואמאי אזלת בתר קים לי' דהמוכר טפי מבתר לוקח, אלא ודאי דלר"ת לא הך קים לי מהני לי' למוחזק, רק דלרב חזקה גרידא לא מהני כלל נגד רובא, רק היכא דלגבי חזקה יש לו טענה טובה דאז הטענה עושה החזקה לחזקה ושוב אמרי' דלהמוציא היה לו להתנות, וכל זה לא שייך בהך חזקה דבעל דמאי היה לה להתנות דנימא כיון דלא התנה מחלה והתרצתה בתנאיו, וא"כ לרב בכה"ג אזלינן בתר רובא, דאף דטעין הבעל, שהוא המוחזק, ברי, מ"מ לא מהני לו הך ברי מידי כיון שהרוב מועיל לאשה ואיהי נמי הא טענה ברי שבתולה נשאתני, ושום דבר לא היה להתנות דנימא כיון שלא התנה מסתמא הוה כדבריו, ודו"ק:

עוד י"ל בכונת התוס' ריש המניח, דהנה לפי מה דסבירא לי' לרב דגם בממון אזלינן בתר רובא א"כ בכל דוכתי כשנתקיים המקח בקנין כופין למלאות אחר הקנין בפרטי המכירה כהרוב ואם לפי דברי הרוב הוא מחויב לתן יותר אזי כייפינן לי', וא"כ גבי כד וחבית נמי היכי דקנה מיני' חבית ורובא קרי לחביתא חביתא וא"כ צריכין לכוף המוכר לקיים המכר ולתן לו דוקא חבית, משו"ה קאמר ר"ת דהכא לא אמרינן הכי כיון דהמוכר יכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט שקורין לכדא חביתא ובדעתי היה למכור רק כד, וחבית לא מכרתי מעולם, ואף אם הלוקח יאמר אדרבה אני מן הרוב וקניתי חבית, הא במכירה צריכין דעת והסכם שניהם וכיון שהמוכר לא נתרצה למכור חבית א"כ אין זו מכירה וא"א לכופו לתן חבית, וכן נמי אפכא אם מכר כד והלוקח אומר קים לי שאני מן המיעוט שקורין לחבית כד וחפץ שיתנו לו חבית והמוכר אומר אני מן הרוב שקורין לכדא כדא מ"מ כיון שהלוקח אומר שלא היה בדעתו לקנות כד רק חבית א"כ א"א לכופו לקיים המקח ולתת הכסף ולקחת כד, כיון שהמקח תלוי בדעת שניהם והוא לא היה בדעתו לקנות כד, ואף שמתחילה כתבו התוס' דמיירי כשנתן הכסף אפשר דדברי ר"ת אמורים אף בלא נתן כסף, וכך מבואר בהגה' אשר"י ריש פרק המניח יעו"ש, ולפי"ז ניחא ג"כ הא דהקשה בספר נחלת דוד דהתם גבי רוב נשים בתולות נישאות מאי ביטול מקח שייך:

ועל פי זה יש ליישב מה שתמה המהרש"ל על גירסת הרי"ף והרא"ש בב"ב (דף ס"א ע"ב) לא צריכה דרובא קרי לי' לבית בית לבירה בירה ואיכא נמי דלבירה קרו לי' בית מהו דתימא כולי' זבין לי' קמ"ל מדהוה לי' למכתב ולא שיירית בזביני אילין כלום ולא כתב ש"מ שיורי שייר, דהניח בצ"ע וגריס הוא דאיכא דקרו לי' לבית בית. וכונתו דאי רק מיעוטא קרו לבירה בית, א"כ מה"ת כולי' זבין כיון דרובא קרו לבירה בירה ולבית בית, ואף לשמואל דלא אזל בתר רובא בממונא מ"מ כאן משמע דבכל אופן כולי' זבין לי' אף שאינו מוחזק ולשמואל רק היכי שמוחזק לא אזלינן בתר רובא, ואף שמצר לו מצרים החיצונים מ"מ אין זה הוכחה להכריח נגד הרוב ולכן גרס דאיכא דקרו לבית בית כו' היינו דאיכא דקרו הכי ואיכא דקרו והוה ספק שקול ולכן הא דמיצר לו מצרים החיצונים הוה הוכחה להכריע דכולי' זבין לי', ולפי מה שכתבתי לעיל לא קשה מידי לפי גירסת הרי"ף והרא"ש, דאי לא השמיענו ר"נ דמצרים הרחיב לו הוה אמינא דהלוקח יכול לחזור במקחו אם אינו נותן לו כל הבירה כיון דמיעוטא קרו לבירה בית, ובשלמא היכא דלא הרחיב לו המצרים פשיטא דאינו יכול לטעון כן כיון דלא כתב ולא שיירית בזבני אילין כלום, אך היכא דהרחיב לו המצרים הוה אמינא אף דלא כתב ולא שיירי בזבוני אילין כלום כיון דהרחיב לו מצרים מצי אמר קים לי בנפשאי שאני מהמיעוט שקורין לבירה בית וא"כ לא היה בדעתו לקנות בית גרידא כ"א כל הבירה ולכן אין אנו יכולים לכוף אותו לקיים קנין הבית לבד כי הוא אומר שלא קנה בית מעולם רק כונתו היתה לכל הבירה, ולכן המקח בטל, קמ"ל ר"נ דא"א לטעון כך אף שמצר לו מצרים החיצונים, דאם כדבריו דכונתו היה לקנות הבירה כולה היה לו לכתוב בשטר ולא שיירית בזביני אילין כלום ולא כתב, ש"מ שיורי שייר. וא"כ אינו יכול הלוקח לטעון שכונתו בקניתו היתה להבירה כולה, דאנן סהדי מדלא כתב ולא שיירית בזביני אילין כלום דלא היתה כונתו לכל הבירה, והא דמצר לו מצרים החיצונים אמרי' דמצרים הרחיב לו, שוב ראיתי בהגה' מהרש"ש ריש המניח שכתב לפרש כן דברי ר"ת:

ואגב אמינא לכת"ר דהא דרבים מהאחרונים תפסו מהך דכתב בשיטה מקובצת בבא מציעא (דף ו') דלהרא"ש המובא שם רוב הוא מטעם ספק, ובנו עליו בנינים גדולים, ואני לענ"ד לא כן אנכי עמדי. דלענ"ד לא אמר הרא"ש דבר זה מעולם דכל רוב יהא ספק, ולכאורה לשון השיטה שם מגומגם. וכונתו ברור לענ"ד דהנה בכל איסורים אם נפל איסור לרוב היתר בטל ברובא וכשר, והיינו דהא דהרוב נשאר בדינו, כלומר הא דההיתר נשאר היתר זהו מטעם ודאי דכך התירה תורה האיסור שהוא מועט אינו יכול לאסור היתר שהוא רוב, אבל הא שהאיסור נעשה היתר זהו רק מספק, היינו אף שהתירה התורה אעפ"כ הוא ספק, דהא אם הוכר האיסור אף לאחר שנתבטל, או אם אח"כ נתרבה איסור חוזר וניעור ושוב נאסר להרא"ש. כמבואר ברא"ש חולין פרק ז' סימן ל"ז, וא"כ כל זמן שלא הוכר הוא מותר מטעם ספק. ולכן בכל איסור אין נפקותא לזה כיון דאנו דנין מצד הרוב והרוב הוא היתר ודאי, אבל היכא דאנו צריכין לדון מטעם המיעוט אז אינו אלא ספיקא, וכמו הכא גבי קפץ אחד מן המנויין דע"כ גם מצד המיעוט הזה האחד שקפץ אנו צריכין לדון אם הוא נתחייב שוב מטעם ודאי כיון שנתבטל אז יכולים להכניסו לדיר להתעשר, ואם מטעם ספק הא אמרי' עשירי ודאי ולא עשירי ספק וכיון דהוא לא נתחייב כ"א מספק כל זמן שאינו ניכר, וא"כ כיון שאחד בודאי יש שם שנתערב שחיובו רק מספק וא"כ אם אותו אחד יצא למשל שני א"כ השלישי שוב שני והעשירי תשיעי, ואפשר שהוא בעצמו יצא עשירי וא"כ בכל אופן שיצא הוא עשירי ספק, דהא ע"כ שיצא והוא נתבטל רק מספק, ואפילו אם ישנם שם אלף כבשים ואחד קפץ בתוכן מ"מ כיון שאחד בהם ספק א"כ באחד מן העשירים יש לספוקי אם הוא עשירי ודאי או העשירי הזה שנתבטל והוה ספק, או אם במניניו היה הספק הזה וא"כ הוא עשירי ספק. וכיון שכן כל הטלאים שהיו עשירי נכנסו בספק אף אם הם אלף, אבל היכא דאנו דנין מטעם הרוב המבטל לא מטעם המיעוט המתבטל אז הוא מטעם ודאי, וכעין סברא זאת כתב הר"ן בנדרים (דף נ"ט ע"א) ד"ה וכי היתר, וז"ל נראה בעיני דהכי מקשה אפילו תימא בגידולין של היתר מבטלין עיקר של איסור. התם היינו טעמא משום דכיון שרבו גידוליו על עיקרו נמצא כשאוכל אינו טועם טעם האיסור כלל הילכך אעפ"י שאיסור שבו מעורב בתוכו ולא אזל ליה לעלמא שרי, אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייבוה רחמנא לעשרן הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבהן להיכן הלך עכ"ל. ובזה נפלו כל הבנינים שבנו על דברי הרא"ש אלה, ולענ"ד לא כיון הרא"ש ז"ל לזה, ופירושי מדוקדק בלשונו מאד. וכונת הרא"ש שס"ל שהאיסור נהפך להיתר דלכאורה אם חוזר וניעור כשהוכר איך שייך לומר זה, נלענ"ד דכונתו שהאיסור נהפך להיתר, היינו שהאיסור הוה כמו שמבוער והוה כמי שאינו והארכתי לזה במקום אחר ואכמ"ל:

שוב ראיתי בספר יד שאול סימן י"ג הנספח לספר נחלת דוד כתב ג"כ בהך דהמרדכי פרק הזרוע בקצת דברים כמו שכתבתי אך מה שכתב שם ומהרמב"ם נראה דסבר כדעת התוספות דבפ"ז ממתנות עניים הל' ט' כתב זרעים הנמצאים בחורי הנמלים אם היו החורים בתוך הקמה הרי הוא של בעל השדה כו' ואם היה במקום שנקצר ה"ה של עניים שמא מן הלקט גררוה כו' שספק לקט לקט יעו"ש, הרי נראה בעליל דסבר דרבנן נמי מודו בה דאל"כ איך שבק רבנן ופסק כר"מ והשיג על הכ"מ דכתב דטעמא דפסק הרמב"ם הכי משום דנראה מירושלמי ומגמרא דידן בחולין (דף קל"ד) דהלכה כר"מ עיי"ש צ"ע הלא לא צריך לכל זה וטפי עדיף לומר משום דהרמב"ם סבר כדעת התוס' דלא פליגי בה וכו"ע סברי דספק לקט לקט ומשו"ה פסק כן עכ"ל. ודברים אלה הם שלא בהשגחה חדא דלא ראה מש"כ הרמב"ם בפירושו למשניות פאה פ"ד דהלכה כר"מ, ועוד דאיך נאמר דפסק הרמב"ם כרבנן דא"כ בחורין שלאחר הקוצרים לדידהו רק עליונים לעניים ותחתונים הם של בעל השדה, והרמב"ם הוא פסק דכולם לעניים וע"כ פסק כר' מאיר, והצדק עם מרן הכ"מ:

עוד הקשה שם כת"ר בההיא דגדיש שלא לוקט תחתיו דקנסו כל הנוגע לארץ לעניים אבל במה הוא פטור ממעשר ובירושלמי שם ר' אסי סבר דאפילו לב"ה פטור ממעשר משום דהפקר ב"ד הפקר מקרא דיחרם כל רכושו ער"ש שם ויש להקשות ע"ז כיון דב"ה סברי דאין הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה בפאה פ"ו וכאן הא לא הופקר רק לעניים לבד. וראיתי ברמב"ם פ"ב ה"ז ממ"ע דתי' הרדב"ז שם דב"ד שאני דהם יכולים להפקיר אף לעניים לבד ע"ש אך טעמא ודאי בעי מה נשתנה הפקר ב"ד מסתם הפקר, ותירץ שם כת"ר עפ"י דברי התוס' בב"ק (דף כ"ח)( דמה דפאה פטור ממעשר לאו משום הפקר דהא לא הופקר לעשירים אלא כדדריש בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונתלה עמך יצא זה שיש לו נתלה עמך שאם הלוי עני נוטל פאה ע"ש כו' וניחא עכשיו הא דחורי הנמלים וגדיש שלא לוקט תחתיו דאף דלא הופקר רק לעניים סו"ס לוי עני יכול לטול עכ"ל והנה תירוצו כבר תירץ כן הגאון רעק"א בתוספות המשניות (פאה מ"א). ולענ"ד נראה לתרץ עפ"י מה שכתב בש"מ ב"ב (דף ק' ע"א) ד"ה ור"א כו' כל היכא דאמרי' הפקר בית דין הפקר בעל הנכסים איבד זכותו ע"י הפקר ב"ד והרי הן כדבר שאינו שלו ויש רשות לחבירו להחזיק בו ברשות בית דין אבל אינו זוכה בדבור בית דין עד שיחזיק עכ"ל וא"כ כיון דכל הא דהפקר ב"ד הוא סלוק א"כ בודאי פטור ממעשר בפאה דב"ד מסלקין זכותו מכל וכל והוה הפקר גמור ואח"כ יש רשות לעני להחזיק בו. ואם יחזיק עשיר שוב יפקירו ב"ד ויסלקו רשותו מזה, אבל אין הב"ד מחזיקין לעני ולא לעשיר, רק מסלקין רשות של בעה"ב ואח"כ זוכה העני ולכן פטורה ממעשר. ובזה יש לכוין דברי הרדב"ז. ידידו דוש"ת, חיים פישל, החופ"ק הנ"א

סימן ב

בע"ה יום ב' שמות תרס"ה לפ"ק הראזאווא יצ"ו. לידידי הרב הגאון החו"ב מהור"ר זאב שליט"א אבד"ק פיסאצנא תע"א בעהמ"ח ספר דבר הצבא

מכתבו קבלתי, והנה דבריו מיוסדים על פלפולא ובקיאות רבות, אך יסלח נא אם אעיר את אזנו בדברים אשר יש לי דרך אחרת בהם שלא כדברי כת"ר:

הנה במה שכתבתי דהא דסנהדרין שראו כולם לחובה שפוטרין אותו רק בתחילת דין אבל בסוף הדין אף כשראו כולם לחובה חייב זהו ברור בלי פקפוק, ומלבד זה שמפורש כן ברמב"ם ריש פרק ט' מהל' סנהדרין על כרחך מוכרח לומר כן מדברי ר"כ גופיה דקאמר טעמי' דכיון דגמירי הלנת דין למיעבד לי' זכותא והני תו לא חזו ליה דזהו דוקא בתחלת הדין, אבל בשעת גמר דין תו לא בעי הלנת דין למעבד לי' זכותא, ומ"ט פוטרין אותו, א"ו דזהו בתחילת דין, וכ"כ הרדב"ז ח"ג סימן תקע"ט דאם כ"ב מחייבין ואחד אומר איני יודע ומוסיפין שנים, ואלו השנים ג"כ מחייבין שחייב:

ומש"כ כת"ר ראי' דגמ"ד אף שכולן מחייבין חייב ג"כ, דהא ע"כ בשעת גמר דין מוכרחים המיעוט להסכים להרוב שלא יכנסו לכלל זקן ממרא כו' עכ"ל. דבר זה לא ניתן להאמר, דהא דצריכים המיעוט להסכים להרוב היינו כשמחולקים על דין אחד מדיני התורה האיך הוה. תבל כאן אנו דנין על מעשה האיך הוא, דבהדין כולם מסכימים לדעה אחת האיך הוא, רק דבההיא מעשה יש מהם שהם אומרים שעבר כדי לחייבו, כלומר שעשה המעשה וכדומה, ויש מהן אומרים שנידון זה לא עבר הדין כדי לחייבו, ובהא אין דין זקן ממרא, דבהא הולכין אחר רוב דעות שאם הרוב מסכימים שעשה מעשה הרע ומחויב מחייבין אותו. ובר מן דין לא שייך בזה דין זקן ממרא, דהא זקן ממרא אינו מחויב עד שיורה כן אח"כ כמבואר בסנהדרין (דף ס"ז) וברמב"ם בפרק ג' מהל' ממרים, ובנידון זה שהלכו אחר הרוב א"א לומר שהורה בו כן כדעתו. ומלבד זאת אף אם נאמר דאף בגמ"ד אם כולם מחייבין פוטרין אותו לא תקשה, הא ע"כ המיעוט צריך להסכים להרוב, היינו אחר גמר דין אך בשעת גמר דין בשעת מנין הדעות אטו המיעוט מחויב להמנות עם הרוב, הא אף בסנהדרי גדולה כתב הרמב"ם בפרק א' הל' ד' מהל' ממרים אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן או יעמדו לענין וילכו אחר הרוב, ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להם עכ"ל היינו לאחר שעמדו במנין מחויבים גם המיעוט לומר כך הלכה. אבל בשעת המנין שהוא הגמר דין, כמבואר ברמב"ם פרק י' הל' ב' ופרק י"א הל' א' מהל' סנהדרין, אינם מחויבים לומר כהרוב, אדרבא אפשר דאיסורא נמי איכא דהא כל אחד מחויב לומר דבר הנראה בדעתו ולא מפני שנוטה לדעת חברו כמבואר ברמב"ם פרק י' מסנהדרין:

אלא דבלא זה מצב הסברא ע"כ מוכרח לומר דבגמר דין אם כולם מסכימים לחיוב שחייב. דהא ר"כ לא מקרא קא גמר לה רק משום דבעי הלנת דין למחזי לי' זכותא ובגמר דין לא שייך זה כמשכ"ל. ועוד הא המיעוט שאינו מסכים להרוב ע"כ נקטינן שטועה הוא, והאיך אפשר דבר זה שאם לא יטעה אחד מסנהדרין פוטרין אותו, וע"כ מוכרחים הסנהדרין לטעות בהם מיעוט. דבר זה אין הדעת סובלתו, ועי' ברש"י סנהדרין (דף ל"ד ע"א) ד"ה אבל בשעת גמר דין שחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה חוזר ומלמד חובה עכ"ל. וא"כ אם נאמר דמוכרחים מיעוט הסנהדרין לטעות ה"ז לא ניתן להאמר, רק דמחוייבים הם בתחילת דין לחפש אחר זכות אפילו על צד היותר רחוק, משום דאולי כשיחפשו אחר זכות יעלה בדעתם זכות אמתי, וכיון שלא חפשו לו זכות לכן אין דנין אותו ופוטרין אותו כיון שא"א לקיים בו דין זה שמחוייבים לחפש זכות, אבל אין גומרין הדין בזכות כזה שהוא שלא עפ"י דרך האמת:

ומה שהביא כת"ר התוספתא דפ"ט דסנהדרין, הוא שאמר יש לי ללמד על עצמי כו' חובה משתקין אותו בנזיפה, ויש להבין למה משתקין דעל עדים איתא גם כן שמשתקין אותם אבל לא בנזיפה, ולכן כתב דאף בגמר דין אם כולם מחייבים פוטרין אותו, ולכן משתיקין אותו בנזיפה, כיון דאם הוא ירשיע את עצמו מי יזכנו וא"כ יחייבוהו כולם ויפטרו אותו ולכן משתיקין אותו בנזיפה עכ"ד כת"ר. והנה זה בודאי בגמר דין אף אם כולם מחייבים חייב, ובדברי התוספתא נלענ"ד בפשיטות דהנה בדיני נפשות מחויבים להחזיר אחר זכות בכל מאי דאפשר כמבואר בהרבה מקומות, ולכן אם גם אחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו חובה משתיקין אותו, ומשו"ה אם הוא מלמד חובה על עצמו אז יכבד הדבר לבקש עליו זכות ובודאי יחייבוהו ואילו היו מחפשים עליו זכות, אפשר שמצאו לו זכות גמור ולכן משתיקין אותו בנזיפה. ועוד נלענ"ד לומר דלכן משתיקין אותו בנזיפה שכיון שהוא מלמד חובה על עצמו נראה שחפץ שידינוהו למיתה ומואס בחיו ויעי' בחו"מ סימן תכ"ז בבאר הגולה בסוף הסימן שכתב וז"ל והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו עכ"ל. ואם כן אם מלמד על עצמו חובה הוא חפץ שיהרגוהו ומואס בחייו ולכן משתיקין אותו בנזיפה. שוב ראיתי דבפשוטו ניחא דהנה הא דכתב כת"ר דעל עדים איתא גם כן שמשתיקין אותם אבל לא בנזיפה שם בתוספתא ליתא הך דעדים משתיקין אותם, אלא הכי איתא שם העד לא מלמד עליו לא זכות ולא חובה, רק בריש היו בודקין איתא כן. אלא דמשום דמקודם איתא שם בתוספתא אמר אחד מן התלמידים יש לי למד עליו זכות מקבלין אותו בסבר פנים יפות כו' משו"ה נקט האי לישנא גבי' דאם הוא עצמו חפץ ללמד חובה על עצמו שמשתיקין אותו בנזיפה, ההפך של סבר פנים יפות:

והנה כת"ר רוצה להוכיח דרק בסנהדרי גדולה אם פתחו לחובה פוטרין אותו אבל לא בסנהדרי קטנה, ומש"כ שכן משמע בהגה' הרדב"ז על הרמב"ם, הנה הגה' הרדב"ז אינם לפני כעת. ומש"כ כת"ר שגם הלח"מ גריס כן ברמב"ם בריש פרק ט' מהל' סנהדרין, לא מצאתי כן בלח"מ רק במגדל עוז. ולענ"ד אינו יודע נפקותא בין סנהדרי גדולה לבית דין של כ"ג, שטעמו של ר"כ דגמירי הלנת דין כו' הוא כמו כן בב"ד של כ"ג כמו בסנהדרי גדולה, ומש"כ כת"ר שבב"ד של כ"ג יש עצה דמוסיפין הדיינים דא"כ בסנהדרין (דף מ) דקאמר ואפי' כ"ב מזכין או מחייבין וא' אומר איני יוסיפו הדיינים, דאמאי צריך האי דאינו יודע כדי להוסיף, הא אף אם כל הכ"ג מחייבים גם כן יוסיפו הדיינים, ואין לומר דזהו בגמר דין ואז באמת מחייבין אותו. אבל כשפתחו כולם בתחילת דין לחובה שאז היו פוטרין אותו באמת מוסיפין הדיינים כדי לעשות הלנת דין, דא"כ כשחשיב כל היכי שמוסיפים הדיינים וכן ברמב"ם בפרק ט' מהל' סנהדרין מ"ט לא חשיב נמי הא דאם פתחו כולם לחובה דיוסיפו הדיינים, וכן כתב נמי בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תקע"ט לדחות דברי האומר שאם אמרו ל"ה זכאי ול"ה חייב ואחד אומר איני יודע מוציאין אותו שאומר איני יודע מן מנין ומכניסין אחר במקומו כתב ע"ז ת"ל ואני אומר דאם איתא להאי לא הוה שתק מיני' תנאי עכ"ל והכ"נ דאם איתא דאם כולם מחייבין מוסיפין הדיינים לא הוה שתק מיני' תנאי:

וטעמא דהך מלתא מ"ט אין מוסיפין אם כולם ראו לחובה, נלענ"ד כיון דאם כ"ב מחייבים ואחד אומר איני יודע א"כ אינם עוד בית דין, ואפשר לקיים למוד זכות כשיוסיפו ויהי' ב"ד, אבל אם כל הכ"ג מחייבים תיכף והם ב"ד שלם ושוב לא קיימו למוד הזכות לכן פוטרין אותו ואין מוסיפין הדיינים, דעל ב"ד שלם אין מוסיפין. ודוגמא לסברא זאת כתב גם כן הרדב"ז שם בח"ג סי' תקע"ט:

ועוד יש להביא ראי' שלא כדברי כת"ר ממה שכתב הרמב"ם בספר המצות לאוין רצ"ב והרא"ה בספר החינוך מצוה ת"ט שנמנענו שלא להרוג החוטא כשנראוהו עושה מעשה החטאת שיתחייב עליו מיתה קודם שנביאהו לבית דין כו' ואפילו ראוהו בית דין הגדול שהרג יהיו כולם עדים עכ"ל דאי כדברי כת"ר מאי אפי' ב"ד הגדול דנקטו, אדרבא דלפ"ז בית דין הגדול יותר מוכרח לומר דלא יהיו דיינים, כיון דלא מצי למחזי לי' זכותא דזהו שייך רק ב"ד הגדול ויותר רבותא הוא אי השמיענו שאפילו בית דין הגדול של כ"ג שאף שלא אכפת לו אי לא חזי לי' זכותא כיון דיש להוסיף דהיינין מ"מ נעשו עדים, ומדנקטו אפילו ב"ד הגדול ממשמע שאין לחלק בזה, ואף בב"ד של כ"ג אין מוסיפין, וכיון שכן אין הכרח דרק הב"ד הגדול אם פתחו לחוב שפוטרין אותו ובב"ד של כ"ג לא דינא הכי:

והא דהביא כת"ר סמך לדבריו דבזה מתורצת קושית הטורי אבן בר"ה (דף כ"ו) דהקשה בהא דר' טרפון ס"ל דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שנעשו דיינין דזהו דלא כדרב כהנה, והנה כת"ר כתב דר"כ מיירי דוקא בסנהדרי גדולה והא דר"ט מיירי בב"ד של כ"ג, והנה ספר טו"א אינו כעת לפני, אך הנראה לענ"ד לומר בזה דהנה לכאורה יש שינוי לשון בגמרא בר"ה (דף כ"ו) קאמר וכיון דחזיוה דקטל נפשא לא מצו חזו לי' זכותא, ובסנהדרין (דף י"ז) קאמר כיון דגמירי הלנת דין למיעבד לי' זכותא והני תו לא חזי לי'. ואמאי לא קאמר נמי בסנהד' לא חזי לי' זכותא ומאי האי לא מצוי חזי לי' דקדייק בלשני'. לכן אשר נלענ"ד דיש נפקותא בין מחלוקתם של ר"ט ור"ע ובין דינו של רב כהנא, דבדינו של ר"כ כיון דחזינן שכבר פתחו כולם לחובה ולא בקשו עליו זכות, א"כ ברור לן הדבר שלא יהפכו שוב בזכותו, ולכן פוטרין אותו, כיון שלא נעשה הדין כדבעי דהא מדינא צריכין לפתוח בזכותו, אבל בר"ה קאמר ר"ע רק כיון דחזויה דקטל נפשא לא מצי חזו לי' זכותא היינו שאין ביכלתם לחזות לו זכות, אבל אין זה ודאי שלא יחפשו אחר כל זכות שאפשר לחפש, ולקיים הדין שצריכין לחפש לו זכות, ולכן ר"ט ס"ל אף דכיון דחזוי' לא מצי חזי לי' זכותא מ"מ יקיימו הדין ויחפשו זכות כל מאי דאפשר, ואם באמת יפתחו בחובה פוטרין אותו אף דקטל בודאי, מ"מ כיון שלא נעשה משא ומתן של הדין כדבעי א"א להרוג אותו והוה כמו שלא התיר עצמו למיתה בפירש שאין הורגין אותו אף שעשה המעשה בודאי ור"ע ס"ל כיון דלא מצי חזי לי' זכותא אינם יכולים להיות דיינים מגזה"כ:

ועפ"ז אין הוכחה ג"כ למאי דכתב כת"ר ראי' דע"כ הא דפתחו כולם לחובה הוא בסנהדרי גדולה מדכתב הרמב"ם בפרק ה' מהל' עדות כל עד שהעיד בדי"נ אינו מורה בדין זה הנהרג, ודקדק הכ"מ שם שדוקא משום שהעיד אבל אם ראה יכול להיות דיין, וא"כ תקשה הא אם ראה תו לא מצי חזי לי' זכותא, וע"כ דדינו של ר"כ הוא דוקא בסנהדרי גדולה אבל בב"ד של כ"ג שפיר חזו לי' זכותא הנך דמוסיפין עכ"ד כת"ר, ולפי מה שכתבתי אין מזה הוכחה דאף דלא מצי חזי זכותא מ"מ אין זה מן הנמנע דלא יחפשו עליו זכות, ואם באמת יראו כולם לחובה יפטרו אותו וכנ"ל. אלא שאני נבוך בהא דר"כ מאי האי דהאי ב"ד לא מצי חזי' לי' זכותא מ"מ לדונו בב"ד אחר ומאי טעמא פוטרין אותו, ואי הוה אמר דינו רק בסנהדרי גדולה כ"ז ניחא:

ומה שחקר כת"ר דהא דאמר רבא בסנהדרין טריפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך אי זהו דוקא בטריפה שהרג או רבע, או בכל עברות שחייבים עליהם מיתה, לענ"ד פשוט הדבר דבכל עברות שחייבין עליהן מיתה אם ב"ד ראו טרפה שעבר שהורגין אותו משום ובערת הרע מקרבך, והא עיקרו של הקרא כתיב בנביא שקר, ובספרי שם ובערת הרע מקרבך בער עושי רעות מישראל, משמע דכל עושי רעות בכלל, ואין לומר דהתם במדיח לעכו"ם מיירי דהוה נמי כשפ"ד וג"ע, הא התם נמי מיירי במדיח לעבור על לאו או על עשה, וכן משמע ממה שכתבו התוס' בסנהדרין דרין (דף פ"א ע"א) ד"ה ונגמר כו' וי"ל דהכא מיירי כגון דהך עבירה שניה עבר בפני ב"ד כו' מחייבין לי' לעיל בטריפה משום ובערת הרע עכ"ל משמע דהך ובערת הרע שייך בכל עבירות:

ובמה שיצאתי לחלק בין הא דכתב הרמב"ן במלחמות דרוב התלוי במנהג להך דרובא דרדיא, דהכא לא תליא רק ברצון כ"א הוה דבר שיש להרוב צורך בו. וכת"ר עומד בדעתו, אין אני חפץ להתוכח בזה אחרי רואי שכת"ר רוצה להעמיד דבריו בזה ואם כי בדוחק, דאטו רוב שבטבע אין בו מיעוט ומ"מ הולכין אחר הרוב וה"נ אפשר דיש להם צורך בהמיעוט, אך כיון דלרובא יש צורך בהרוב אזלינן בתרי', מה שאין כן בהך דהרמב"ן דאין בזה צורך כלל. גם מה שדחה הוכחתי ברש"י חולין (דף קל"ד), ודחה כת"ר משום דמפשטות לשון המשנה לא משמע כן. גם על זה לא אשיב, ומה שלא משמע לכת"ר משמע ומשמע לדידי, ומה שכתב בשם בנו נ"י להקשות ממה שכתב רש"י בד"ה העליונים חיטין העליונים שעפ"י החור איכא למימר לקט הם שנשרו מן השבלים בשעת קצירה, ואם כן אינו ודאי אלא ספק א"כ עדיין יקשה למה לא ניזיל בתר רובא עכ"ל. בהא נלענ"ד לומר דכונת רש"י היא דאף דהעליונים תלינן דנפלו בשעת קצירה מ"מ ספק לקט הם שמא נפלו שלשה ואינן לקט, רק כיון דרוב הנופלים הוה לקט תלינן דהם לקט:

ומה שכתב לדחות מה שכתבתי לישב הך דחורי הנמלים עפ"י דברי הרמב"ן דאמרי' כאן נמצא כאן היה, וה"נ תלינן שהנמלים לקחו מעל שפת החור, וכתב עלה כת"ר לדחות זה דכיון דהנמלה לקחה והובילה זה לו יהא אפילו משהו בעלמא זה נקרא פירש, עכ"ל כת"ר יעי' נא ברמב"ם פרק י' מהל' מאכלות אסורות, שכתב אבל ענבים הנמצאים טמונים שם אסורים שמא משם נלקטו והצניען שם ועי' בט"ז יור"ד סימן רצ"ד שכתב בטעמו משום כאן נמצא כאן היה והא כיון שנלקטו פירש מעט ממקומו הראשון, ועוד הא הרמב"ן בחי' הביא ראי' לזה מהך דקידושין כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור וטעמא דמילתא לפי שדרך הגננים למכור עפ"י גנותיהם והו"ל כמקומו ממש עכ"ל. ואף שפירש מן הכרם לחוץ, אלא היכי דמוכח שייך לומר כאן נמצא כאן היה ואף שפירש קצת וה"נ מוכח לומר דלקחה מהנך שאצל התור ולא ממה שרחוק מן החור. והא דכתב כת"ר ובאמת בעיקר התירוץ דמקום קרוב יש לפקפק בו דהא במה שלאחר הקוצרים הוא לעניים הוא אפילו בחורים שנמצא תחת הערימה ובין העמרים וא"כ שם אדרבא הקורבא היא של בעה'"ב עכ"ל אינו מובן דהא הנך דבעה"ב הם גבוה מן הארץ בשבלים והנך דלעניים הם על הארץ, ויותר קרוב שלקח מעל הארץ ממה שגבוה מעל הארץ:

ובמה שכתב כת"ר דפלוגתא אי הולכין בממון אחר הרוב תליא אי רוב הוא מטעם ודאי אי מטעם ספק, וכתב דרב ס"ל דרוב הוא ודאי, והקשיתי ע"ז מהך דכתבו התוס' בב"ק (דף כ"ז) דאפילו לרב יכול המחזיק לומר קים לי שאני מן המיעוט ואי הוא ודאי איך יכול לומר קים לי, וכתב ע"ז כת"ר דהא אפילו לשיטת הרא"ש דנהפך האיסור להיות היתר אפ"ה בהוכר האיסור אח"כ הוא אסור והרי זה טוען קים לי שאני מן המיעוט והוה כאילו ניכר האיסור ומה שייך רוב הכא עכ"ל, דבר זה לא ניתן להאמר, דכיון דלדידן רוב הוא ודאי איך מהימנינן לי' כשאמר קים לי שאני מן המיעוט ומה האי הדמיון להוכר האיסור שהוכר לנו בודאי, ולהך דרוב עמי הארץ שמעשרין שהביא כת"ר סמוכין לדבריו שאם יבואו עדים ויאמרו שודאי לא הפריש שע"כ צריכין להאמין להעדים, אבל הך דבעצמו אומר קים לי האיך מהימנינן לי' כיון דלדידן ברירא לן אפכא:

ידידו דוש"ת, חיים פישל עפשטיין, החופ"ק הנ"ל

סימן ג

בע"ה יום ב' קדושים כ"ו ניסן תרס"ה לפ"ק הראזאווא יצ"ו. לידידי חרב הגאון חו"ב סוע"ה מו"ה זאב שליט"א אבד"ק פיסאצנא תע"א, בעהמ"ח ספר „דבר הצבא“

מכתבו קבלתי זה כשבועים ומסיבות שונות לא יכולתי אף לעיין בו, כי הייתי טרוד בענינים אחרים, אך לאהבת כת"ר לקחתי לי מועד היום לעיין בדבריו ולהעיר הנלענ"ד, ואכתבה הכל בקיצור ואת כת"ר הסליחה:

על מה שכתבתי דהא דצריכים המיעוט להסכים להרוב היינו כשמחולקים על דין מדיני התורה, אבל הכא אפשר שמחולקים בהמעשה אי הוה כדי לחייבו וכ' ע"ז כת"ר דאם ספק אם עשה כשיעור נשאל להעדים שאנו בודקים אותם בחקירות ובדיקות כו' עכ"ל כת"ר, הא כיון דעיקר קבלת עדות תלוי בדעת הדיין והא כתב הרמב"ם פרק ט"ז הל' ד' מהל' עדות ודברים אלו אין תלויין אלא בדעת ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא שיהי' לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד בה עכ"ל, וא"כ כיון שתלוי בדעת הדיינים והבנתם א"כ אפשר שמחלקים במעשה זו איך הוה, שהרוב נוטה דעתם שהעדים אומרים אמת והמיעוט נוטה דעתם שאין להאמין העדים בזה מאיזה סבה ואין זה מחלוקת בדין, וברוצח אפשר בפשיטות עפ"י מה שמבואר בב"ק (דף צ"א) דיש אומד למיתה ופסק הרמב"ם בפרק ג' מהל' רוצח, א"כ אפשר דהמיעוט לפי אומדן דעתם אין בו כדי להמית והרוב לפי אומדן דעתם יש בו כדי להמית והוה מחלוקת בהמעשה:

ומה שכתב אם התרו על חובר חבר למיתה, ופלוגתא היא בסנהדרין (דף ס"ה ע"א) והסנהדרין נחלקו בהדין אם הוא במיתה או בלאו א"כ אף אם יסכימו אח"כ שחייב מיתה בכה"ג, מ"מ לכתחילה טרם שפסקו הדין עפ"י רוב מה מועיל התראתם דהרי קודם שנפסק הדין לא היתה ההתראה אלא על הספק, אך זה אינו דכפה"נ דהעדים היו ת"ח וידעו הדין לאמתתו וממילא כשאח"כ הועמד הדין עפ"י התראתם ודאי היה מומת עכ"ל כת"ר. ומאי פסקא דהעדים הם ת"ח ויודעים הדין לאמתו ואטו בעדים שאינם ת"ח לא נפסוק הדין בחובר חבר, זה לא שמענו, והנה לפי שיטת התוס' בשבועות (דף ל"ז) דעיקר התראת ספק הוה אי למותרה הוה ודאי אז אין זה ה"ס א"כ אין זה מועיל כלום הא דלהמתרים הוה ודאי, וגם שיטת רש"י ז"ל אפשר דס"ל כהתוס'. דהתוספות בפסחים (דף ס"ג ע"ב) ד"ה התראת ספק ישבו לשונו עפ"י שיטתם, אלא דעיקר הדבר לית כאן ספק כיון דקיי"ל דצריך לקבל עליו התראה ולומר יודע אני שהוא כן ועל מנת כן אני עושה, א"כ הא ברור לן שהמותרה יודע שחובר חבר במיתה דהא קאמר יודע אני שהוא כן:

ועל מה שכתבתי דלא שייך בזה דין זקן ממרא, דהא זקן ממרא אינו מחויב עד שיורה כן ובנדון זה שהלכו אחר הרוב א"א לומר שהורה בו כדעתו, וכתב ע"ז כת"ר הנה אפשר שיורה אח"כ לפי שהמחלוקת היתה בעיקר הלכה אם חייבים ע"ז מיתה והרי אפשר שיורה לרבים שפטור ממיתה עכ"ל, ואיני מבין דבריו דמי מכריחו אח"כ להורות כן, ובודאי לא יורה כן כדעתו כדי שלא להיות זקן ממרא, ואטו בשביל שניחוש שיורה אח"כ נאמר שכבר עתה נעשה זקן ממרא אם לא יודה להם, ואם יחוש שמא יעשו עפ"י מה שמחולק על הרוב הא זקן ממרא ששנה לאחרים כהוראתו פטור כמבואר בסנהדרין (דף פ"ו ע"ב) ועי' הוריות (דף ב' ע"א) דכל זמן שלא הורה לעשות בפי' כהוראתו אף ששנה להם כדעתו והם עשו כן אינו נעשה זקן ממרא עד שיורה להם מפורש לעשות, ואיך נאמר שיש לחוש שיורה להם כן, הא בודאי לא יעשה כן ולומר שמחויב להודות להם עתה, יען כי אפשר אח"כ שיורה כן זה לא ניתן להאמר דכ"ז שלא הורה אינו זקן ממרא, אף שמחולק עליהם:

ועל מה שכתבתי דבשעת גמר דין מחויב כל אחד לגלות דעתו ולא לסמוך על הרוב וכתב ע"ז כת"ר ודאי הדין כן. אבל דוקא בשעת משא ומתן ובשעת המנין אבל לא בשעת גמר דין עכ"ל, לפלא לי דברי כת"ר דאם נאמר דדברי רב כהנא שאמר סנהדרין שראו כולם לחובה היינו אף בגמר דין, דהיינו דאף בגמר דין צריכים להיות מיעוט שמחייבים, עכ"פ היינו ע"כ עד מנין הדיעות, דאז ידעינן איך דעת כל אחד ואחד, אבל לא לאחר מנין הדעות, ואטו דאף לאחר מנין הדעות נצטרך לדעת מה בדעת כל אחד ואחד. ואפשר דלאחר מנין הדיעות כשרואים המיעוט שהרוב מתנגדים לדעתם אפשר דיצטרכו להסכים בדעתם לדעת הרוב אבל אנן לא אכפת לן תו בדעתם כיון שכבר מנו הדיעות וידענו שצריכים לילך אחר הרוב. וזה פשוט וברור, ומלבד זאת אם נאמר שדינו של רב כהנא הוא אף בסנהדרי קטנה מלבד זה ניחא דהא זקן ממרא אינו נעשה רק אם מחולק על ב"ד הגדול:

עלה דכתבתי לדחות דבריו במה שכתב דאם ראו כולם לחובה בסנהדרי קטנה שמוסיפין הדיינים. שכתבתי דאם כן היה למתניתן להשמיענו דגם בכה"ג מוסיפין ונסתעתי מדברי הרדב"ז בתשובה, וכתב כת"ר דיש לומר דלא חשיב אלא ההוספות בכשעשו הב"ד כדין אבל מה שמוסיפין על מה שלא עשו כדין לא חשיב עכ"ל. ואני אומר דאדרבה דהיכי דאחד אומר איני יודע א"כ יתר הב"ד לא עשו שום דבר שלא כדין שפיר נשארים ב"ד בהאי דינא ויוסיפו עליהם, אבל אם כל הב"ד עשו שלא כדין, הסברא פשוטה שלא יחשבו עוד ב"ד בהאי ענינא, ולא יוסיפו תו עליהם, דהם אינם יכולים עוד לדון בהאי דינא:

עלה דכתב כת"ר דכדברי כתב הרדב"ז בחי' על הרמב"ם נהנתי מאוד במה שכוונתי לדעת הגדול, ומה שכתב כת"ר דלפי הנראה אין אצלי הרמב"ם דפוס קאלינבערג כ"א דפוס מונק שאין שם חי' הרדב"ז. באמת אין לי גם הרמב"ם מדפוס מונק כ"א רמב"ם מדפוס ישן, שנדפס בפיורדא בשנת תק"ט לפ"ק. ומה שכתב כת"ר לדחות דברי הרדב"ז אין בכל דבריו מאי לדחותם, דעלה דכתב רדב"ז, כפי שהובא בדברי כת"ר, דלשון של ר"כ משמע סתמא אפילו בקטנה, וכתב כת"ר דאחרי דהסברא היא שיבדל הדין בין קטנה לגדולה, היינו שבקטנה יכולים להוסיף על כן נוציא דברי ר"כ ונפרשו דוקא על גדולה עכ"ד. ולפי מה שכתבתי לעיל דכיון דעשו שלא כדין במאי שפתחו תחילה לחובה א"כ א"א להוסיף עליהם דאין יכולים עוד להיות ב"ד בזה א"כ א"א לומר כדבריו, ובזה נדחה נמי דיחוי כת"ר על הרדב"ז שכתב דטעמי' של ר"כ שייך גם בקטנה, וגם מש"כ הרדב"ז דעל סנהדרי קטנה מייתי לה הגמרא דברי ר"כ בודאי כונתו כיון דתיקף אחר דברי ר' אבוה דקאמר דבמוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחילה, דזהו רק בסנהדרי קטנה, ומייתי תיכף דברי ר"כ משמע נמי שמיירי בסנהדרי קטנה, ומש"כ כת"ר ואפשר יותר דמיירי שם מענין הוספה לכך מביא דברי ר"כ דבדינו נמי שייך הוספה, ד"ז לא ניתן להאמר כלל. דת"כ הי"ל לרב כהנא להשמיענו ג"כ דינו בסנהדרי קטנה שפתחו כולם לחובה שמוסיפין, אבל עכשיו לא מיירי כלל מהא דמוסיפין אלא מהא דפוטרין אותו, סוף דבר שאין בדברי כת"ר במה לדחות דברי הרדב"ז ז"ל:

ומה שהקשה עלה דכתב הרדב"ז בתשו' הטעם מפני מה מוסיפין שנים, מפני ששנים נחשבים לב"ד דקיי"ל דשנים שדנו דיניהם דין, דא"כ לסייע לשמואל מהא, י"ל דע"כ לאו זהו עיקר הטעם דהא חזינן ר' אבוה דלא ס"ל כדשמואל איהו מרא דשמעתתא דמוסיפין עושין ב"ד שקול:

שוב בעיקר הך דמוסיפין דכתב כת"ר יש להקשות דמאי מהני הא דמוסיפין כיון דהנך תו לא חזו לי' טעמא לזכות א"כ אף דהנוספין אפשר דימצאו לו זכות, מ"מ הרי ברור דיצא דינו לחובה ומאי מהני הא דמוסיפין למיעבד הלנת דין. ואין לומר דכיון דהנוספין יחזו לי' זכותא א"כ הנך יהדרו בהו וגם הם יחזרו בהם לזכות, דא"כ בר"ה (דף כ"ו), דאפליגו ר"ע ור"ט בסנהדרין שראו אחד שהרג הנפש דקאמר ר"ט דמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים ור"ע ס"ל דכולם עדים, וקאמר טעמא דלא מצי חזי לי' זכותא ואמאי כיון דרק מקצתן נעשו דיינים והא יהיו עמהם אחרים והמה יחזו לו זכות ואלה הרואים אפשר דיחזרו בהם, וא"ל דא"א גבי רואין שהרג את הנפש דיחזו לו זכות בשום אופן, הא כבר כתבתי בתשובתי הקודמת דהך לשון דלא מצי חזי לי' זכותא אינו מורה כן. דאפשר דיחזו לו זכות באופן באומדנא שלא היה בו כדי להמית ובכה"ג, רק דיותר מסתבר דלא יחזו לו זכות כיון דהם בעצמם ראו שהרג איש משום כי יחם לבם, ואף דהאחרים יחזו לו זכות מ"מ הם לא יחזו בהם בשביל האחרים, והכא נמי מאי מהני אם מוסיפין, כיון דהמה לא יחזו לו זכות:

ולפום ריהטא עלה בדעתי דאם נאמר דהגירסא שם ברמב"ם סנהדרי גדולה היא הנכונה, י"ל דבסנהדרי קטנה כיון שעשו שלא כדין שלא פתחו בזכות ולכן אין דנים שוב הם אותו כ"א ב"ד אחר של כ"ג, אבל בהנך שרק ב"ד הגדול דן אותם א"א לומר דב"ד אחר ידין אותו ובזה יש לכוין בדברי המענ"ח שהביא כת"ר במכתבו לתרץ הסמ"ג מקושית בעל מל"מ דאם התחיל המופלא א"כ א"א תו לדון אותו באותו ב"ד אלא בב"ד אתר ושם יתחילו מן הצד, ובזה סרו תלונותו של כת"ר:

במש"כ לדחות מה שהקשיתי על דבריו מספר המצות ומס' החינוך שעד הרואה לא נעשה דיין בדי"נ ואפילו היו הרואים ב"ד הגדול והרי אדרבא ב"ד הגדול יותר מסתבר שלא ידונוהו שלא מצו למיחזי לי' זכותא ואין הוספה עליהם. וכתב ע"ז כת"ר הנה אפשר להסביר עפ"י דברי הרדב"ז שהביא כת"ר לשונו שכתב לפי גירסתו בהרמב"ם סנהדרי גדולה שפתחו כו' וז"ל ולפיכך אני סובר דלרבותא נקט סנהדרי גדולה. דסד"א אין אחר דבריהם כלום ואי לאו דקים להו דבר קטלא הוא לא היו פותחים כולם לחובה וקטלינן לי' קמ"ל דפוטרים אותו מיד דתו לא חזו לי' זכותא עכ"ל. יסלח נא לי כת"ר אם אומר שכנראה הוא מקרב בשעת הנאתו ומרחיק בעת שיעלה לו לרצון. ובאמת גם לדברי רדב"ז דאי נימא דאין נפקותא בין ב"ד של כ"ג לב"ד הגדול שפיר י"ל פי' האפילו לפי דברי הרדב"ז, אבל אי נימא דבב"ד של כ"ג אי לא חזו זכותא יכולין להוסיף ובב"ד הגדול פוטרין לגמרי האם יעלה על הדעת לומר אפילו ב"ד הגדול שהלא בודאי ב"ד הגדול לא ידונוהו כיון שאי אפשר תו לתקן בשום פנים, ובזה נדחה גם תירוצו השני שכתב וז"ל ואולי האפילו הוא באופן הזה דהא בדיני ממונות א"צ לילך להעיד לפני ב"ד הקטן ממנו וסד"א שישפטוהו הם, קמ"ל דזה אסור וממילא יוכרחו ללכת להעיד משום דאין חכמה ואין תבונה נגד ה' כל מקום כו' עכ"ל. ולפי מש"כ א"א לומר כן דלו יהא נמי דלהב"ד הגדול יש רבותא משום דבדיני ממונות א"צ להעיד לפני ב"ד קטן, אבל הא לב"ד של כ"ג איכא רבותא נמי, כיון דאפשר להוסיף סד"א דהם ידינוהו, א"ו דאם בב"ד של כ"ג שייך האי טעמא דכתב כת"ר לא מסתבר כלל לנקוט הך אפילו ועוד התם הרבותא הא שאפילו ב"ד הגדול לא ידינוהו בעצמם ולפי דברי כת"ר היה הרבותא מה שצריכים להעיד לפני ב"ד אחר:

במה שכתבתי לחלק בין הך דר"ה (דף כ"ו) ובין דברי רב כהנה מתמה כת"ר, ואולי לא פרשתי כונתי ואפרש קצת. הנה מדברי כת"ר שכתב וז"ל בכל ענין פתיחת זכות הוא אם לא קטלת לא תדחל וכשלא אמרו חמש תיבות הללו לא אפשר שימצאו לו זכות וכשראו בעצמם שהרג את הנפש ימצאו לו זכות אמתמהה עכ"ל, נראה מזה שחושב שהך דינא דר"כ שאמר סנהדרין שראו כולם לחובה הוא שלא אמרו הא דאם לא קטלת לא תדחל, ובאמת אין הדבר כן, דהא דצריכים לומר אם לא קטלת לא תדתל זהו ענין אחר, דזהו גזרת הכתוב שצריכים לומר לו הכי אבל אפשר דאם לא אמרו הני כל חמש תיבות אין זה מעכב ופתיחת חוב דקאמר רב כהנא היינו שלא השתדלו למצא לו זכות בדינו כדי לנקותו, שדבר זה מחויבים הם לחפש אף על צד היותר רחוק ואף שאין גומרין דינו בחיפוש זכות שאינה אמיתות, אבל מ"מ מחויבים הם לחפש אחר כל זכות אף שאינו אמיתי שמתוך זה אפשר שיגיעו לזכות אמיתי, וכמש"כ רש"י בסנהדרין (דף ל"ד ע"א) ד"ה לא שנו אלא בשעת מו"מ דבעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה, וז"ל הרמב"ם בריש פרק ט' מהל' סנהדרין, סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולם חייב הרי זה פטור עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו כו' עכ"ל. מזה נראה ברור דדינו של רב כהנא אינו בשביל שלא אמרו הני חמש תיבות אי לא קטלת לא תדחל רק משום שלא חפשו אחר שום זכות רק מה שאמרו תיכף חייב. ומצאתי מפורש בספר מ"ת מצוה ע"ז וז"ל והנה ד"ז אינו ענין לדין שכתב דמצוה להתחיל בד"נ לזכות דהיינו אי לא קטלת ונאמר דאי לא אמרו כן פטור, ז"א דאין טעם לזה רק הוא דין בפ"ע עכ"ל. והיינו מפורש כמש"כ. והנה פלוגתת ר' טרפון ור' עקיבא בר"ה (דף כ"ו) היא בסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש ולכאורה יש להבין למה לא פליגי סתמא בסנהדרין שראו אחד שעובר עבירה שחייבין מיתה ומ"ש רוצח דנקטו, אלא משום דברוצח צריך אומדנא כמבואר ברמב"ם פרק ג' מהל' רוצח ושמירת נפש דאף שבודאי הרגו מכל מקום יש לימוד זכות הרבה, שצריכים אומד לשער כח האבן או האגרוף וכח המכה והמוכה. ולפ"ז בדינו של ר"כ שכבר ישבו ועיינו בדינו ואמרו תיכף בהחלט שהוא חייב וכמו שכתב הרמב"ם, ולא חפשו אחר זכות אף באופן רחוק אם כן הרי חזינן דכבר לא חפשו זכות ואם כן ודאי דתו לא חזי' לי' זכות אמיתית דכיון דבאמת חייבוהו תיכף א"כ נראה דאין לו זכות אמיתית, רק דמ"מ אפשר דאילו חפשו אחר זכות רחוק מזה היו באים לזכות אמיתית ואם חזינן שלא חפשו כבר זכות שאינה אמיתית בודאי ששוב לא ימצאו לו מחר זכות גמור, דלאחר הלנת דין מסתברא דאין להם לחפש אתר זכות שוא כ"א אחר זכות אמת. אבל בפלוגתת ר"ט ור' עקיבא שעדיין לא עיינו בדין, רק מכיון שצריכים להפך בזכות לקיים והצילו העדה ואף על צד היותר רחוק ואף שראו שהרג מכל מקום אפשר לימוד זכות על פי דרך רחוק כמש"כ לעיל. ואפשר שיקיימו הסנהדרין מצות והצילו העדה ואף על צד היותר רחוק בתחילת דין ויחפשו לו אחר זכות אף שאינו אמיתי, ואף שאחר כך יחזרו בהם שיראו שאין לו זכות גמור ויחייבוהו מ"מ בתחילת דין יקיימו מצות לימוד זכות. אך כיון דהם בעצמם חזיוה דקטל אם כן ננעלו מהם הרבה שערי לימוד זכות כמו שאם לא ראו בעצמם שאפשר יותר לימוד הזכות כשלא ראו בעצמם רק עדים מעידים לפניהם שאפשר לחפש זכות אף בהגדת עדים בהכחשתם או בענין אחר, ועוד אם חזיוה דקטל נפשה מתוך שיחם לבבם לא יחפצו לחפש זכות עליו וזהו לא מצי חזי לי זכותא, היינו שאינם יכולים. אבל אין זה בבירור שלא יחפשו אחר זכות רחוק:

ומ"ש לדחות מה שכתבתי לפשוט ספיקו אם שייך ובערת הרע בשאר עברות מלבד ג"ע ושפ"ד מהא דבספרי דרש הפסוק על מדיח עשה ול"ת, וכתב כת"ר לדחות דמדיח חמור, הא בספרי קאמר בער עושי רעות משמע סתם כל רעות צריכים לבער, ומש"כ לפשוט מתוס' סנהדרין (דף פ"א), וכתב כת"ר דהתוס' כתבו כן אליבא דר"ט. לענ"ד זה אינו דא"כ בלא בלא ובערת הרע היו דנים אותו והתוס' קאמרי מפו' משום ובערת הרע, ומש"כ א"כ בענין שלפנינו דבלא"ה הוא מומת אם כי במיתה קלה מה שייך בזה ובערת הרע הכי מי שימות על ידי חנק לא יבוער מן העולם עכ"ל. בהא אפשר לומר דהא כל אדם הוא עומד למות ומכ"ש טריפה, אך ובערת הרע שייך לקרב מיתתו וה"נ אפשר ברוצח שהרג ואמדו למיתה שגומר' דין הרוצח וחובשין אתו עד שימות הנהרג ובין כך עבר בחמורה, א"כ משום ובערת הרע הורגין אותו בחמורה תיכף דזה דינו כטריפה, וכן נמי גבי זקן ממרא דמשמרין אותו עד הרגל ומיתתו בחנק וכמו שפסק כן הרמב"ם בפרק ג' מהל' ממרים ואם כן גברא קטילא הוא, ואח"כ קודם הרגל עבר בחמורה שדנין אותו בחמורה תיכף ואין ממתינין עד הרגל, ומשום דלא פלוג הדין כך בכל החייבים:

והנה ידוע מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן במנין המצות, דהרמב"ם מנה ד' מיתות בית דין בד' מצות והרמב"ן כלל אותם במצוה אחת שס"ל כי בפסוק ובערת הרע מקרבך צותה תורה דרך כלל שנבער כל עושי הרע מקרבנו, ואין לפני עתה ספר המצות לעיין בו, אך זכורני שכן דעת הרמב"ן ז"ל, א"כ לפי דברי הרמב"ן אין מקום כלל לספיקו:

ידיו דוש"ת חיים פישל, החופ"ק הנ"ל

סימן ד

בע"ה חשון תרצ"ד לפ"ק סאנט לואיס. לידידי הרב הגאון המפורסם בישראל כו' כקש"ת מוהר"ר שלמה נתן נטע קאטלער שליט"א בעיר דעטרויט

אשר הדר"ג כתב לי בענין שאחד מן הרבנים כתב דתקנת אגודת הרבנים שתקנו לאסור הכרכשאות של אלה שעושים כרכשאות של טרפות עם כשרות בבית חרושת אחד, וכתב הרב הזה שהתקנה היא שלא כדין והדר"ג כתב שמפני כמה טעמים א"א לו להזדקק בזה ע"כ שלח לי הדר"ג את טענותיו ובקש ממני להזדקק לזה. אמינא לי' לידידי הדר"ג שאין ממש בדבריו, והם גבובי דברים בלי הבנת הענין:

הנה מה שהביא הרב הזה מהא דמבואר בחו"מ סימן י"ד דבזה הזמן אין בית דין הגדול, זה הוא לענין לכוף הלוה לילך לדון אל בית דין הגדול אלא אצל הבית דין שבעירו. לענין זה ס"ל להרמב"ם דרק בזמן שיש ב"ד גדול, היינו הנשיא שבארץ ישראל. ועיין בהגה' מיימוניות פרק ו' מהל' סנהדרין. אבל איך יעלה על הדעת שאין ב"ד בזה"ז שיכול לעשות תקנה וסייג למגדר מלתא, דבר זה לא ניתן להאמר, והרי הרמב"ם בפרק ב' מהל' ממרים שכתב שאם ראו בית דין לגזור ולאסור לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין ב"ד גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפי' היה גדול מן הראשונים, ולא כתב דבזה"ז אין לגזור ולעשות סייג. וגם לענין שכופין את הלוה לילך אצל ב"ד יפה כתב שם הרמב"ם בפרק ו' מהל' סנהדרין אבל יש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש תלמידים שאינן כמותן אם אמר המלוה כו' שכופין את הלוה והולך עמו, וכן היו מעשים בכל יום בספרד עכ"ל ובכסף משנה שם הל' ט' כתב ודבר זה מצוי בכל דור ודור יע"ש. וברמב"ם פרק כ"ד מהל' סנהדרין כתב אם רואים ב"ד שפרצו העם בדבר יש להם לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם כו' וכן יש לב"ד בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם:

גם מה שכתב בשם הב"ח בחו"מ סימן ב' דאם יש חכם אחר שהומחו עליהם אף שקטן מהראשון אין בכח ב"ד הגדול לתקן על הקטן ממנו עכ"ל. הנה גם בזה לא דקדק יפה שהב"ח כתב מפורש דכל גדול בעירו או בגבולו יכול לתקן אפי' לא קבלוהו. ועל זה כתב דאם קבלו גדול אתר להנהיג קהלם בכל דבר גם לא המחום עליהם טובי העיר עכ"ל. כונתו ברורה דאם הגדול לא קבלוהו אנשי העיר ולא המחוהו עליהם רק קבלו גדול אחר אפילו קטן מאותו גדול שלא המחוהו עליהם אינו יכול אותו גדול לתקן נגד דעת הגדול שקבלוהו עליהם. ובנ"ד הא הרבנים שהם נתאחדו לאגודת הרבנים נתקבלו בקהילות שבאמעריקא לתקן תקנות ולגדור הפרצות, ובכגון דא אי אפשר לומר דאינם יכולים לתקן נגד רצון כל רב שביהכ"נ, ומכש"כ שהב"ח סיים שם וז"ל אם לא שהוא גדול שאין בדורו כמוהו שזה הוא כמו ב"ד הגדול, אותו ודאי יש לו כח לתקן במגדר מלתא אף כנגד שאר גדולים שאינם גדולים כמותו ולא בעינן דעתם והסכמתם וצריכים לקיים גזרתו במגדר מילתא כו' עכ"ל. וא"כ בהתאסף אסיפת אגודת הרבנים ודאי יש להם, לכולם ביחד דין גדול שאין בדורו כמותו. ומה שכתב הרב הנ"ל שבמדינתנו שכל בית הכנסת יש לה קהלה מיחדת בפני עצמה וגם יש לה רב מיוחד שהמחו עליהם עכ"ל. מדוע לא דייק במה שכתב הב"ח דאם קבלו גדול אחד להנהיג קהלם בכל דבר, והלא ברוב בהכ"נ מקבלים רב רק לדרוש להם ויש לו דין מגיד, אבל לא מקבלים לכל דבר כמו שנהגו בכל תפוצות ישראל, וגם מדוע לא ראה מה שכתב שם הב"ח דאם עשו מקצת הטובים איזה תקנה מחדש ומקצתם לא היו שם וכשבאו מיחו כו' ודוקא בדברים דלאו מילי דשמיא, אלא צורך הקהל, אבל במילי דשמיא אינו יכול למחות אע"פ שלא היה במעמד עכ"ל. ומכל שכן בנ"ד שאלה שלא היו באותו מעמד כשתקנו תקנה זאת שהיא במילי דשמיא, שלא להכשיל העם בנו"ט, לא מיחו אז ורק לאחר זמן רב כשהיו נוגעים בדבר, שחפצים לתת הכשרים בעד בצע כסף לאלה בתי החרושת של הכרכשאות שנאסרו, אז החלו למחות, בודאי שאין יכולים עכשיו למחות:

גם מה שהביא מתשובת הריב"ש ז"ל סימן רע"א, אין זה ענין לזה כלל, דהתם כך היה מעשה שמהר"ר יוחנן היה ממלא מקום אביו בהרבנות בצרפת, והקהלות קבלהו עליהם וגם נתאשר אצל המלכות, ובסיבת מחלוקת בינו ובין הר"ר ישעי' נסע הר"ר ישעי' להרמ"ה באשכנז והרמ"ה כתב שכל רב אשר יקום לתפוש ישיבה בצרפת בלי רשות הר"ר ישעי' יהיו כל הגיטין והחליצות שיעשו לפניו פסולים, ועל זה כתב הריב"ש על הרמ"ה שאינו יכול לגזור חוץ למקומו ואין זה למגדר מלתא, אדרבה כתב שם שיש בה ביטול תורה וכתב שם הריב"ש וז"ל אם לא היתה גזרה זו סבה למניעת התורה אלא היתה למצוה ולגדר והיה כחו ויכולת ביד הגוזר לגוזרה, עדיין לא היו חייבים לקיימה כאשר אין רוב הצבור יכולים לעמוד בה עכ"ל. משמע מזה דאם היו רוב הצבור יכולים לעמוד בה היתה גזרתו קיימת אם היתה למגדר מלתא:

גם מה שהביא מתשו' הרשב"א סימן תשפ"א, הנני להעתיק דברי הרשב"א ויראה כת"ר בטול דבריו, דז"ל הרשב"א ז"ל שאלת אם יכולים להחרים הקהל שלא בפני כל היחידים, תשובה יש לדעת מה זכות יש לקהל אחד ואפילו רבים על יחיד בדי"מ ובהנהגת ובהסכמות זולת במקצת מקומות אם יגזרו ב"ד הגדול ויסכימו לנהוג לאסור דבר והוא מן הדברים שהרבים יכולים לעמוד בו כגזרת הפת והיין והשלקות, ויתר תקנות ב"ד או מלך כחרם שאול שנתחייב יונתן מיתה אעפ"י שלא ידע ולא שמע, לפי שכל מה שיגזור המלך עם כל סיעת ישראל עשוי ומקובל לכל, וכתב כל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו, וכן הב"ד כל שנטל רשות מריש גלותא אפילו טעה אינו משלם כמוזכר בסנהדרין ולפי שהוא מוטל עליהם והנשיא כופה ונותן רשות לאדון להכריח, וכן מי שיגזרו הקהל או יסכימו רובו של קהל בצרכיו עכ"ל וכונתו ברורה דרק בדיני ממונות ובהסכמות בצורך הקהל אינם יכולים להחרים שלא בפני היחידים, אבל למגדר מלתא שלא יכשלו רבים בזה לא מיירי הרשב"א, ואדרבא משמע מדבריו שאז גזרתם קיימת בדבר שרוב הצבור יכולים בו:

ולדעת הרב הזה שהבין בדברי הרשב"א שאין לעשות תקנה אף למגדר מלתא, לא ראה דברי הרשב"א בתשו' סימן תט"ו ותט"ז מה שעשה תקנה וגזרה למגדר מלתא ובתשו' הרשב"א חלק ג' סימן שצ"ג שכתב שצריכין לתקן וגם לענוש מי שאינו ציית, וזה מקיום העולם, שאם אתם מעמידים הכל על הדינים הקצובים בתורה ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה בחבלות וכיוצא בזה נמצא העולם חרב כו' וכן עושים בכל דור ודור ומכל מקום ומקום שרואים שהשעה צריכה לכך עכ"ל. ועיין בב"י יור"ד סימן רכ"ח שהביא ג"כ מתשובות הרשב"א בענין זה:

על יתר דבריו אין כדאי להשיב, כי מה שכתב שיצא מכשול רק בבית חרושת אחד, זה לא אמת, כי כפי שידוע נתודע בבירור כמעט מכל בתי החרושת לכרכשאות שיש להם מחלקה של טרפות שמרמים ומכשילים לרבים, גם מה שכתב שתקנה זאת אינה לטובת הציבור, מפני שע"י תקנה זאת יוקירו את השער ע"ז אשיבו מי זה גודר הדרך ומעכב לרבים ליסד בתי חרושת לכרכשאות ולבשר מעושן רק לכשרות ולהוזיל את השער, ואם לאלה שמיסדים בתי חרושת רק לכשרות, אין האפשרות להוזיל את השער, ורק לאלה שיש להם גם מחלקות לטרפות יש היכולת למכור בזול ע"ז יש לדון ולחשוד, מפני שידוע שהטרפות הן בזול יותר מהכשרות מפני כמה טעמים, ומכש"כ שדבר ברור הוא שהם עושים מחלקה של כשרות לרמות את העם, כדי למכור טרפות במר דכשרות, שזה נתאמת ונתברר בהרבה מקומות:

גם מה שהביא מהך דיור"ד קי"ח דבשר הנמצא ביד עכו"ם בחותם נאמן, הלא כאן הוא החשש בישראל חשוד וגם מוחזק להכשיל שזה גרע טפי וע"ש בסימן קי"ח סעיף א', ובשו"ת פני יהושע סימן י"ד ביהודים שנשכרו לעשות יין כשר והם חשודים ששותים סתם יינם, אף דקיי"ל דהחשוד נאמן על אחרים, היינו כשאין להם שום הנאה, אבל אלו שיש להם הנאת השכר אינם נאמנים יע"ש. ומכש"כ בנדון דידן שחשודים להכשיל והטרפות הן בזול יותר מהכשרות ויש להם הנאה מרובה:

ומה שכתב הרב הזה וז"ל ואם עתה יבואו ב"ד הגדול שלנו להוציא לעז על הראשונים שאם היה כשר וטרפה ביחד בודאי מזייפים ומחליפים, הרי הם מבטלים בזה כל דברי חז"ל והפוסקים עכ"ל. הנה נשתוממתי על זה, איך יכול מי שיש לו מח בקדקדו לכתוב כדברים האלה, האם גם בדורם היו חטאתים ופורקו עול כבדורנו, והאם לכאלה כונת חז"ל והפוסקים, שנודעת לכל שכל כונתם היא להכשיל את הרבים, ואם נעשה גדר וסייג שלא יוכלו להכשיל היש בזה ח"ו ביטול דברי חז"ל והפוסקים דברים כאלה מרפסין איגרין:

וראיתי שכתב עוד הרב הזה וז"ל ועיין בחכמת אדם כלל ע' שכ' דבדידי' הוה עובדא שהעכו"ם זייף החתימה ובכ"ז לא ביטל ח"ו דברי חז"ל עי"ז עכ"ד ועיינתי בחכמת אדם שם ונשתוממתי ששם מבואר ההיפך מדבריו, וז"ל שם ומ"מ בב' חותמות אע"ג דמדינא אמרינן לא מזייף ומכ"ש בחנוני מ"מ נכון הדבר להודיע לחברו צורת החותם, כדי שיחזור ויעיין בהחותם אם אינו מזויף, ובפרט בזה"ז שנתחלקו הדורות. ובדידי הוה עובדא שקניתי גבינא מחנוני (לא מעכו"ם כמש"כ הוא) כו' ובזה"ז יש עכו"ם שיודעים לכתוב וגם ישראל אפיקורסים ראוי לחוש עד שיכיר אם הוא חתימת ידו, וכן בשר הנמצא בידי נכרי וכתוב עליו חותם או כשר, אע"ג דמדינא מותר אעפ"י שאינו יודע מי כתבו, מ"מ בזה"ז דמצויין נכרים כדלעיל, אסור לקנות מהם אלא א"כ יודע מי כתבו עכ"ל, הרי דאסר לקנות כשאינו יודע מי כתבו נגד דעת חז"ל שהתירו לקנות אף אם אינו יודע מי כתבו, מפני הטעם שכתב שנתקלקלו הדורות ועכשיו יש לחוש לזיוף ובכגון דא לא אמרו חז"ל, והרי מצינו הרבה פעמים שבגמרא מפורש להיתר ובפוסקים החמירו, למשל בחולין (דף מ"ח) מפורש ריאה שניקבה וסביך וסריך לדופן כשרה, ובפוסקים החמירו וכהנה רבות, ואין זה ביטול דברי חז"ל ח"ו, מפני שבכגון דא שאנן לא בקיאין בין סביך וסריך לא אמרו חז"ל, וה"נ כשנתקלקלו הדורות לא אמרו חז"ל, ע"כ החובה עלינו לתקן תקנות ולגדור הפרצות:

ואוי לנו שכך עלתה בימינו שהדיוטים דלא גמירי ולא סבירי משתדלים להרבות בפטומי מילים ובשביל שחפצים לתת הכשרים על בתי חרושת כאלה שבעליהם משלמים בעין יפה כמובן, ובעד בצע כסף משתדלים לבטל כל תקנה טובה, ועל אלה אמרתי שהכשר שנותנים לא בשביל תקנת הכשרות, רק בשביל לקבל שכר הרבה הוא רק הכשר לקבל טומאה, כלומר הכשר שהוא רק לקבל שכר, הוא טומאה, ועל כל ברי לב לעמוד נגד הפורצי גדר:

סימן ה

יום ה' תצא תרצ"ב דיטרויט מיש. יצ"ו.

כבוד יד"נ ה"ה הגאון האמיתי כו' הגאב"ד דק"ק סט. לואיס יצ"ו כקש"ת מהור"ר חיים פישל עפשטיין ע"ש כל ב"ב שלום והצלחה

יקרתו קבלתי בעש"ק העבר ולא הי' לי בידי להשיבו עד כה הנני בתודתי ע"ז וקונטרסו מסרתי לועד הרבנים דפה. והנה גם אני אמרתי תיכף שאין שייך זאת לסימן ב' ולסימן י"ד שאין נצרך לזה ב"ד הגדול ואמרתי שלפי דבריו יתבטל האיסור קטניות בפסח שכמעט שכל טענותיו שייך על קטניות ולא ניתן להאמר כלל על דבריו וכ"ג היטב עשה שביאור באריכות והביא אות באות דברי הרשב"א והב"ח אך אין אני נותן אומן שעתה יופסקו הטענות של מי שרוצה להתיר כי אין לך לעצור בפני הרצון. אך אעפ"כ טוב מה שהטריח כ"ג לבאר באריכות והנה יש לי מכבר לענין אין גוזרין גזירות לאחר חתימת התלמוד ומוצא אצלי על עקרי הד"ט לעניניו ואין נצרך זאת כי תקנה מחמת שרואין פרצה אין נצרך לזה וראי' מקטניות מפני בודאי ראו אז גדולי הדור שנצרך לזאת:

בהגליון באו"ח סימן י"ז בא' ל"א הארכתי בזה כתבתי שם שפליאה מדוע לא עמד ג"כ על הט"ז באו"ח בהלכות פסח בסי' תנ"ג ס"ק ב' דו"ק שם בנתלחלח השק אסור רק שמא יאפה בפסח [והוסיף שם דבודאי יאפה בפסח מכ"מ הוה רק גזירה וגזר מעצמו]. וכן בסוף תנ"ז ס"ק ז' בט"ז ג"כ גזירה מעצמו שמא יצרף ודו"ק שם ויעי' בט"ז בסי' תנ"א שם בס"ק י"ט מתיר רק משום הדין מהני הגעלה אף לפסח ע"כ לא גזרינן אבל זולת זה הי' גזרינן שמא ידוך בפסח דוק שם וכן יעי' בתוס' חדשים בסוף תרומות במשנה י' שם ובנימוקי הגרי"ב שם עד כאן על הגליון שם:

והנה מה שלדעתי אין נצרך לתקנה דהפעקטארעס כמו כרמל ועוד שמצאו שאין מועיל להם השגחה ואפילו בהשגחה מדויקת מזייפים הם א"כ נעשו מוחקים שאין תקנה להם וחשודים הם נשארים אפילו כשעומד שם משגיח י"ש ובעל שכל וא"צ לתקנה כל זאת רק להפעקטאריס שלא הי' נתפסים והנה על האחד דפה כמה שנתפס להדיא ועל השאר שעדיין לא נתפסו, אבל זאת בכלל רואין אנו שהאנשים אלה כל הכשר הוא רק כסות עינים להם א"כ אין שייך בזה שאין מחזיקים מגברא לברא דהא מעצמם אין נאמנים הם שהם מחלל שבתות ועוד וכו' ורק מצד לסמוך על השגחה, כיון דזאת מוחזק לנו מהבחינה שהיה בהרבה מקומות שאין אפשר לשמור ממי שרוצה לזייף, א"כ אין החזקה מגברי לגברי, מפני שהגברי בעל הפעקטארי הוא חשוד בלעדי הבחינה, רק שהיה היתר מצד המשגיח וזה מוחזק לנו שאי אפשר להשגיח אפילו תהיה השגחתו יותר בטוב א"א לשמור כי יש לנו חזקה שאין מועלת ע"ז השגחה, א"כ רק נאמנתו של עצמו והוא אין לו נאמנות, לענ"ד זה פשוט שכאן אין צריכים לתקנה שמעצמו אסור עפ"י דין, כי שמעתי בפירוש בשנה העברה מהנשיא דאגוד"ה שאמר שלא מצד סיג אסור, אלא שכן הבחינה שא"א לכל עין לשמור זאת, א"כ נשאר בלא השגחה והם אינם נאמנים בלא השגחה, ע"כ למותר כל משא ומתן שלנו הן מה שכתב כ"ג בהקוריער וגם עתה וגם מה שאני בעצמי כתבתי לעיל, וראי' מהמנהג דקטניות שזה מטעם שנתברר לנו שנופל בענין כזה השגחה כמו שכתב כ"ג בעצמו בהקוריער שאין לנו יותר ראוי ממה שהיה הרב ז"ל ושני משגיחים ולא הועילה השגחתם, ע"כ אין צריכים לתקנה כלל כן נראה לענ"ד והבחינה לא על האנשים אלא שאין מועלת לזה השגחה וממילא בלא השגחה הם אינם נאמנים:

עוד נראה לבאר שאם גוזרין גזרות עתה אין צריכים לחקור אם התקנה פשטה או לא, שהתקנה נעשה מנהג וזה מצד נדר וצריכים לחקור אם נתפשט, אבל לגזרה שאין מחזיקים מגברא לגברא דהא מעצמם אין נאמנים הם אין צריכים שיהי' נתפשט. רק בכח חכמים לגזור ואח"כ אסור מטעם לא תסור (והתם סופר ביור"ד אין אני יודע לרשום הסימן כתב דמנהג חמור מאיסור דרבנן דמנהג נעשה נדר וזאת יכולים גם עתה לעשות. אבל גזרה הוא איסור דרבנן, מובן דתליא בפלוגתת הרמב"ן והר"ן בזה) ע"כ מנהג חמור ולכן תקנה שקבלו העולם יכולים גם עתה, ויש רק לבאר הגדר דתקנה והגדר דגזרה, אבל האיסור דאגוה"ר בתוקפו הן מצד תקנה והן בלעדי זאת כנ"ל. ואני מחזיק טובה לכ"ג שהתעסק בזה. אקצר כעת עתה ואומר יתברך כ"ג מטו"ס כאות נפשו הטהורה וכאות נפש ידידו תדרשנו לטובה באהבה:

ש"נ קאטאער רב בדיטרויט

סימן ו

בע"ה בחדש כסלו תרנ"ב לפ"ק טאווראג יצ"ו.

שאלה: אם מועיל עדות מיוחדת לחייב מלקות כמו שמועיל לחייב לחייב ממון:

תשובה, ראיתי בספר נודע בשערים סימן י"ז שכתב דנראה לו דגבי מלקות מהני עדות מיוחדת וז"ל אך מקודם אמינא טעמא דמסתברא לחלק בין דיני מלקות לדיני נפשות דהכי איתא בגמ' מכות (דף ו' ע"ב) אר"נ עדות מיוחדת כשר בד"מ דכתיב לא יומת ע"פ ע"א כו' הא בד"מ כשירה וכתבו התוס' שם אף בדיני ממונות משום דכתיב משפט אחד יהיה לכם מ"מ כאן ע"כ לא קאי אדיני ממונות דהא ע"א מועיל לענין ממון לענין שבועה, והנה איתא ברמב"ם פרק ט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ו' וז"ל אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור בעצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות הללו גרושה או זונה היא אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד א' יוחזק כו' עכ"ל וא"כ הוא הדבר אשר דברנו דכיון דלענין מלקות מועיל עכ"פ ע"א להחזיק האיסור א"כ ע"כ לא קאי הכתוב אמלקות דאלת"ה האיך נאמן ע"א באיסורין דהא יכול לבא מזה לאיסור מלקות, אבל בד"נ לא מצאנו כלל כה"ג שיועיל בזה ע"א באיסור אשר יהיה יכול לבא מזה אח"כ לדיני נפשות עכ"ל. והנה מלבד שהרמב"ם מפורש קאמר אבל האיסור בעד אחד יוחזק ומשמע דוקא כשהוחזק האיסור וא"כ העד אינו רק מחזיק האיסור ומה שאח"כ לוקין הוא מילתא אחריתא. והא גם גבי מיתה מפורש כתב הרמב"ם בפרק א' מהל' איסורי ביאה וז"ל איש ואשה שבאו ממדה"י הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליו עכ"ל. ובקידושין (דף פ' ע"א) סוקלין ושורפין על החזקות ע"ש. ועוד הא גם בכה"ג אפשר לבא מזה אף למיתה דהא כתב הרמב"ם כיצד אמר ע"א כו' גרושה או זונה היא אשה זו ואכל או בעל בעדים כו' עכ"ל וא"כ הא אפשר דנשא כהן הגרושה ההיא וילדה לו בן ועבד בשבת במקדש והתרו בו הוא חייב סקילה ועיין בכתובות (דף י"ג ע"א) תוד"ה עדי טומאה ובקידושין (דף י"ב ע"ב) תוד"ה אם הקלנו בשבויה. ומהא דכתבו התוס' בחולין (דף צ"ו ע"א) ד"ה פלניא כו' וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא קטלינן לה אע"פ שבעלה הראשון נודע שהיה מת כבר בשעת הזנות דלא לכל דבר מהמנינן ליה דאין האחים יורדים לנחלה על פיו כו' עכ"ל. באמת עיין בספר שב שמעתתא שמעתא ד' פרק ט' כתב דכה"ג אפשר דהורגים, כיון דכבר הוחזקה לא"א וכדברי. ועיין ג"כ בתשו' אא"ז הנודע ביהודה קמא חלק אהע"ז סימן נ"א:

ועוד אפשר לומר דהתוס' לשיטתם הקשו שפיר, דהנה התוס' כתבו בריש האשה רבה דהא דהמנינן לע"א הוא מדרבנן ואע"ג דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה מ"מ כיון שדומה הדבר הגון להאמין משום חזקת דייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ובדבר שיש טעם קצת וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה וכ"כ התוס' בכמה דוכתי, ורש"י ג"כ ס"ל דרק מדרבנן נאמן ע"א דכ"כ בפרק האשה שלום עלה דאין האחים יורדים לנחלה על פיה. ולדידה משום עגונה אקילו רבנן וכ"כ בשבת (דף קמ"ה), ולפי שיטה זאת שפיר כתבו התוס' דלא תהרג, דהא גם העד מדינא לא היה נאמן רק מדרבנן המנוהו א"כ לא שייך למימר דמשום חזקה תהרג, אולם לסברת הנך פוסקים דע"א נאמן מן התורה אפשר נמי דתהרג על פיו כיון דהוחזקה, ועיין בשו"ת אא"ז הנו"ב קמא אהע"ז סימן ל"ב ול"ג:

והנה דברי הנודע בשערים נסתרים מדברי עצמו שכתב בסימן ט"ז להקשות על אא"ז בנו"ב סימן ע"ב מחלק אהע"ז שהביא ראי' דעדות מיוחדת יכולים לאסור אשה על בעלה דהא לפעמים עד אחד נאמן לאוסרה אחר קינוי וסתירה. וכתב בספר נודע בשערים וז"ל אין מזה ראיה כלל דהכא לא משכחת לה דליהני עד אחד אם לא שהיה מקודם שני עדים על קינוי וסתירה ובלא"ה אין ע"א מועיל כלל כו' עכ"ל, א"כ הא ג"כ הכא אף דעד אחד מחזיק האיסור הא מ"מ בלא עדים אחרים שיבואו ויתרו בו אינו לוקה. ואמנם דבריו בזה אינם מוכרחים, דהא כיון דעכ"פ עד אחד מהני לאוסרה מן התורה ע"כ הפסוק לא קאי על עדי נשים וא"כ שפיר עדות מיוחדת מצי אסרי לה ועיי"ש בדברי אא"ז, אבל הכא הא העד שבא להחזיק האיסור אינו בא כלל לענין מלקות, ועוד נלענ"ד דהא עד אחד נאמן מן התורה, לדעת הרבה פוסקים, להעיד לאשה שמת בעלה, וא"כ ע"כ האי קרא לא קאי על עדי נשים:

ונראה לענ"ד ראיה דאין מועיל עדות מיוחדת לענין מלקות מהא דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ו ע"ב) הכל מודים בבן סורר ומורה בעדים הראשונים שאין נהרגים מתוך שיכולים לומר להלקותו באנו ע"ש ואי נימא דעדות מיוחדת מהני למלקות היה להם לבא ולהעיד בעדות מיוחדת ומדלא אתו להעיד בכה"ג ש"מ דע"כ כונתם שאם יבואו עדים אחרים יהרג, א"ו דאין מועיל עדות מיוחדת וע"כ צריכין לבוא להעיד בכי האי גונא אף דלהלקותם באו:

והנה בספר ישועות יעקב אהע"ז כתב דלא מהני קבלת עדות שלא בפניו לאסור אשה על בעלה מהא דסנהדרין (דף מ"א) דמקשה לר"י בר' יהודה דס"ל דחבר א"צ התראה אלא נערה המאורסה דמקטלה היכי משכחת לה מתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו וכיון דאינהו לא מקטלי איהי נמי לא מקטלה ואי נימי דלאוסרה על בעלה יכולים להעיד שלא בפניו היה להם להעיד שלא בפניו א"ו דלא מהני קבלת עדות שלא בפניו. אמנם כבר הקדימו אא"ז בנו"ב קמא חלק אהע"ז סימן ע"ב דדעתו כהנך פוסקים דאין צריכים קבלת עדות בפניו לאסור אשה על בעלה, ושם בהגה' הזכיר שחכם אחד הקשה לו קושיא זו ותירץ דהא עכ"פ לכתחילה צריכין לקבל עדים בפניו וא"כ יכולים לומר דהב"ד לא רצו לקבל שלא בפניו יע"ש, וכתב עלה בספר נודע בשערים סימן ט"ז וז"ל לפי ענ"ד אין דבריהם מוכרחים כו' חדא דאף דכונתם הוא רק לאסרה על בעלה מ"מ לא היה בכונתם דוקא להצילה מן המיתה, דבשלמה בזינתה מקודם א"כ לאיזה ענין באו לב"ד כלל א"ו לחייבה קטלה באו אבל כשהוצרכו לבא לב"ד לענין לאסרה על בעלה שוב אין מדקדקים בעדותם, ונ"ל להביא ראיה ברורה לזה מדברי התוס' שם שהקשו על הא דמשני הגמרא שזינתה מקרוביה, דנימא דלפסול את הבועל לעדות באו. והנה לכאורה קשה דאי כונתם רק לפסול לעדות א"כ לאיזה צורך באו ואמרו שעבר עבירה חמורה שחייבים עליה מיתה היה להם לומר שעבר על עבירה שחייב עליה מלקות דהא גם זה שאומרים הוא שקר א"ו כיון שהוצרכו לבא לב"ד לפסול אותו, שוב אין מדקדקים ואינם משימים על לב באיזה אופן שיהיה פסול, ותלינן שפיר דרצו לפסול אותו לעדות עכ"ל. ולפי הדברים האלה גם דברי אינם, דכיון דהעדים לא איכפת להו באיזה אופן מעידים אם כן אף דיכלו לחייבו מלקות בעדות מיוחדת מ"מ אינם משימים על לב באיזה אופן יחייבו לו:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה