תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אבן העזר
סימן א
להגאון הגדול פ"ה ר' חיים עוזר גראדזענסקי מווילנא (ז"ל)
הנה נשאלתי מאחד הרבנים אדות איש אחד שבא ממדינת אונגארן ואשתו נשתטית והיא נשארה שם בבית המשוגעים ובניו הם ג"כ אצל הורי אשתו, וכבר יש לו היתר ממאה רבנים וחפץ הוא לקחת לו אשה במדינתנו ושאל הרב הזה אם יתירו לו לישא אשה מפני שמבואר ביומא (דף י"ח) וביבמות (דף ל"ז) דאמר ר' אליעזר בן יעקב אל ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת. וראיתי שכת"ר בספרו אחיעזר סימן י' חקר ג"כ בזה, והביא דברי הבית מאיר באהע"ז סימן ב' שכתב דמלשון הגמרא והרמב"ם משמע דוקא בנשא אשה על אשתו ולא במתה או נתגרשה אף שיש לו בנים ממנה. והטעם י"ל משום דאז מוליך בניו הקטנים עמו ואין למיחש, ומשום מלתא דלא שכיחא שמניחים אצל הגרושה או קרובי האם לא גזרו עכ"ד. ודבריו אינם מובנים לענ"ד, דאיך משמע מדברי הגמרא והרמב"ם דבמתה או נתגרשה אף שיש לו בנים ממנה יכול לישא אשה במדינה אחרת, דהטעם שכתב דהוה מילתא דלא שכיחא שיניח בניו אצל הגרושה, הא אמרי' בכתובות (דף ק"ב ע"ב) זאת אומרת הבת אצל אמה, וברא"ש שם סי"ד בשם תשובת הגאונים דה"ה בגרושה ואפסקה באהע"ז סימן פ"ב סעי' ו' ואיכא הך חששא שיזדווגו זה לזה, וגם יש לחוש שאשתו שגרש תלד בנים שם ונמצא אח נושא אחותו מאמו ומכ"ש לפי מה שכתב הרמב"ם בפרק כ"ב הל' כ"ט מהל' איסורי ביאה ונמצא אח נושא אחותו ואחות אמו ואחות אביו, שזה איכא למיחש אם לוקח בניו הקטנים עמו גם במתה אשתו הראשונה שנמצא לוקח אחות תמו:
ובכרתי ופלתי הל' נדה סימן קצ"ב סעיף א' כתב דהא דמכרזי מאן הויא ליומא, בודאי לא לקחו גדולה, דאולי תתעבר ויהיו בני גרושת הלב, וע"כ צ"ל דלוקחים קטנות שאין ראויות להוליד, וקושית הגמרא לא ישא אדם במדינה זו משום דלא פלוג רבנן בגזרו עכ"ד. ולפי מה שכתב הרמב"ם שנמצא את נושא אחותו ואחות אמו ואחות אביו וכיוצא בהן כו' עכ"ל. מזה משמע דיש חשש מכשול באחת מכל העריות, א"כ לא צריכין לומר דבקטנה אסור משום דלא פלוג רבנן בגזרות, רק דבקטנה עצמה יש חשש מכשול לבניו באשת אב, ואין לומר דכונת הרמב"ם היא רק בהבנים דבהם יש חששא זו דבני בניו יקחו בתו הנולדה מהאשה האחרת, דהא כתב וכיוצא בהן, משמע דכייל כל החששות שאפשר שיבואו על ידן לתקלה ואם היא קטנה אפשר שברבות הימים איכא גם חששא שישא את אשת אביו, וע"כ צ"ל כן, דאם לא כן יש להבין הא אין דרכו של הרמב"ם לכתוב רק מה דמבואר בגמרא, ובגמרא מבואר רק דלא ישא איש את אחותו, ומדוע הוסיף הרמב"ם אחות אמו ואחות אביו, א"ו דכונתו להורות דגם היכא דליכא חששא דאת ישא אחותו אז אפשר דאיכא חששא דאחות אמו ואחות אביו:
ולפי מה שמבואר בתשו' אא"ז בנודע ביהודה קמא חלק אהע"ז סימן ב' שכתב בסוף התשובה ת"ל ומה שמפלפלים כו' שהרי אם ימסור הגט לאשתו אז פשיטא שהבעל ישא אחרת ואם כבר הוליד מאשתו ראשונה איכא חששא אח נושא אחותו עכ"ל. משמע מדבריו דאף בגרושה איכא למיחש. ומפורש כן בדברי הרמב"ן בספר המצות להרמב"ם שורש חמישי אות י"ד וז"ל אבל הוא בכלל אזהרתו של ר' אליעזר בן יעקב מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזו מהן בא וכן היא שקבלה מאנשים הרבה כו' ואם אמרו שאפי' מקדש ונושא נשים בכל מדינה ומדינה ומגרש אותן עובר בזה כמו שהוזכר בפרק ו' של יבמות (דף ל"ז) עכ"ל הרמב"ן. וכן הוא מפורש בתשב"ץ חלק שלישי סימן קמ"ב ת"ל שאלת מי שיש לו אשה ובנים במקום אחד ורוצה לישא אשה אחרת במדינה אחרת אם יספיק לקבל שיגרש הראשונה שיש לו ממנה בנים וישאר עם השניה או לא. תשובה איסור לישא במקום זה ויש לו אשה ובנים במקום אחר אינו מפני הקפדת האשה אלא מפני הבנים שתלד לו כו' על כן אין תקנה בגירושי האשה הראשונה כו' עכ"ל:
ומהא דמשמע דרק איש לא ישא אשה במדינה זו ויחזור וישא במדינה אחרת, אבל אשה שנתגרשה או נתאלמנה מותרת להנשא במדינה אחרת. וכן מפורש הוא בטור אהע"ז סימן קנ"ו האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך מותרת לינשא לשוק. משום דמוקמינן הבן בחזקת שהוא קיים. וכן הוא ברמב"ם פרק ג' מהל' יבום וחליצה, ועי' בים של שלמה ביבמות ריש פרק ט"ז, אף דיש חשש שמא ישא אח את אחותו, מזה יש להביא ראי' לדברי הבית מאיר דבנתגרשה או נתאלמנה, אף שאין בניה אצלה ליתא האי דינא:
וראיתי בספר שם ארי' חלק אהע"ז סימן ס"ח שכבר העיר קצת מהא שלא אסרו גם לאשה להנשא משום דלא משכחת לה רק באלמנה וגרושה ובזה לא גזרו. והעולה על הדעת בזה דמשום הכי לא גזרו גם באשה מדאמרי' בקדושין (דף ע"ו ע"א) דהנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות כו' לויה וישראלית מוסיפין עליהן עוד אחת, ולפי שיטת הרמ"ה שהביא הטור באהע"ז סימן ב' דמי שבא ממשפחה שאינה ידועה לנו לא אמרי' שהיא בחזקת כשרות, וצריכה בדיקה. וא"כ באשה ליתא חששא זאת שאח ישא אחותו, דצריכין לבדוק אחריה ד' אמהות וידעו מי היא האם ולא תבא לקלקול. אבל באיש דלא בדקינן איכא הך חששא:
והנה שם בספר שם ארי' כתב דגם באין לו בנים מאשתו אסור לישא אשה אחרת משום דלא פלוג. ולכאורה יש להביא ראי' להיפך דאם אין לו בנים מאשתו יכול לישא אחרת, מהא דכתב בים של שלמה יבמות ריש פרק ט"ז דפריך בגמרא מה היא ברתה, הא קמ"ל דלצרה אחריתי לא חיישינן, פירש"י אם באו עדים והעידו שאינה מעוברת אין חוששין שמא נשא אחרת. וכתב בים של שלמה וז"ל ויש רוצין לדקדק מפירושו דדוקא בכה"ג הוא דאין חוששין מאחר שיש לו אשה א"כ מן הסתם לא נשא אשה על אשה, אבל הלך בלא צרה חיישינן מאחר שאסור לו להיות בלא אשה, דהא אפי' חכמי ישראל הראשונים היו מזמינים להם נשים כשהיו בדרך כדאיתא בפרק החולץ, וא"כ אמרינן בודאי נשא ואיכא למיחש שמא הוליד עמה. ולא נהירא דדוקא היא צרתה קאמר דחוששין, הא לצרה אחריתי בשום ענין לא חוששין עכ"ל ולכאורה איך יעלה על הדעת שישא אשה אחרת הא יש לו אשה במדינה זו, הך אשה דאיירינן בה אם היא זקוקה ליבם. ואסור לישא אחרת מדינא דראב"י ולאחזוקי אינשי שיעברו על דברי חכמים לא מחזקינן, ואיך נאמר שבודאי נשא אשה ואיכא למיחש שמא הוליד עמה וגם מהרש"ל ז"ל לא מטעם זה דחה דבריהם:
ובמשנה למלך פרק י"ז הל' י"א מהל' גירושין שכתב לתרץ דברי הריב"ש בתשו' סימן ש"פ שהביא ראי' דעכו"ם כל שידענו שאינו מתכוין להעיד נאמן, מהא דיבמות (דף קכ"ב ע"א) דפריך ודלמא צרה היא, ולא פריך ודלמא עכו"ם הוא, והקשה מהרלב"ח בתשו' דהא פריק דבשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין, ותו ליכא להקשות דילמא עכו"ם הוא. וכתב שם במשנה למלך וז"ל דראית הריב"ש מפירכת המקשה אדמותיב ודלמא צרה היא. דיש לדחות שלא היתה לו אשה אחרת כשיצא מכאן וע"כ צריכין אנו לומר דאף שלא היתה לבעל אשה אחרת, ליחוש שמא הבעל נשא אשה אחרת במקום שהלך, ומה לו כל הצער הזה, לותיב ודלמא עכו"ם הוא במקום פרכת צרה. א"ו דמת פלוני סתם הוי מסיח לפי תומו עכ"ל. וגם בזה יש להבין איך ליחוש שנשא אשה במקום שהלך לשם הא אסור לישא אשה במדינה אחרת. אך אי נימא דהאיסור הוא רק אם יש לו בנים מאשתו הראשונה, אבל אם אין לו בנים ממנה יכול לישא אשה אחרת במקום אחר. כל זה ניחא דהכא הא אין לו בנים מאשתו הראשונה יכול לישא אחרת ולכן יש לחוש שמא נשא אשה אחרת:
אלא לפי דברי הרמב"ם שהבאתי לעיל לא משמע לכאו' כן. דהא אף באין לו בנים מאשתו הראשונה אכתי יש לחוש שישא אחות אביו או אחות אמו. והנלענ"ד דלא תקשה לדידהו מדברי הרמב"ם. דהא כתבו התוס' ביבמות (ל"ז ע"ב) ד"ה יחודי כו' ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם היה אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכה לעירו עכ"ל. וא"כ כשכונתו להוליכה לעירו אין כאן שום חששא. ובכה"ג יש לחוש שמא נשא אשה במדינה אחרת על מנת להוליכה למדינתו, ובאופן זה יש לחוש שמא נשא אשה. ולא עוד אלא שמדברי התוס' ראי' דהיכי דאין לו בנים מותר לישא במדינה אחרת, דהא כתבו דרק אם נתעברה אז היה מוליכה לעירו, אבל אם לא נתעברה היה מניחה שם, ואי נימא דגם באין לו בנים ממנה איכא איסורא, א"כ מאי משני דיחודי הוה מיחדי להו, הא גם זה אסור, ואף שגרשה אח"כ, חדא דכבר הוכחתי דגם בגרושה גזרו. ועוד הא אנן על שעת אישות דייקינן ולא מהני מה שמגרשה אח"כ. דאל"כ יתרץ דמגרשי אח"כ. דהא מאן בעיא ליומא קאמרי, א"ו דבאין לו בנים ממנה יכול לישא במדינה אחרת וזהו מאי דקאמר יחודי הוה מיחדי להו:
שוב נתישבתי שמדברי הרמב"ם לא קשה כלל, דהיכי דהאב במדינה אחת והאם במדינה אחרת יש לחוש לתקלה שמא ישא את אחותו ואז חוששין שמא יבואו לתקלה גם בשאר עריות. אבל כשאין לו בנים מאשתו הראשונה ולקח אשה אחרת והוליד בנים והאב והאם הם באותה מדינה בכה"ג לא גזרו. דאל"כ היה להם לגזור דאף מי שאין לו אשה, שלא ישא במדינה אחרת שמא יבואו לתקלה בשאר עריות, א"ו משום חששא דשאר עריות לחוד לא גזרו:
וגם מדברי אא"ז בנודע ביהודה שהבאתי לעיל משמע דאם אין לו בנים מאשתו הראשונה יכול לישא אחרת, דהא כתב ואם כבר הוליד מאשתו ראשונה איכא חששא דאת נושא אחותו, משמע דאם לא הוליד ליכא האי חששא:
גם מה שכתב שם בשם ארי' בכונת המבי"ט ז"ל שכתב בתשו' ח"א סימן ר"י להתיר למי שעלה לא"י לישא אחרת ולמסור גט ליד השליח, שתמה בכנה"ג דאם חשש לחרם דרגמ"ה מה מהני הגט דלמא לא תרצה לקבלו ואיכא חדרגמ"ה שלא לגרש בעל כרחה. ולפי הנ"ל י"ל דלאו משום חדרגמ"ה חשש הר"ם מטראני, רק דחשש להא דראב"י דלא ישא במדינה אחרת עכ"ל וכנראה שלא עיין בגוף התשובה, ששם בתשו' מבי"ט כתב מפורש שהוא חושש לתקנת רגמ"ה ולא משום הא דלא ישא במדינה אחרת. ולתרץ קושית הכנה"ג נראה לענ"ד, כיון דחשבה למורדת אפשר שס"ל כהנך פוסקים דבמורדת לא החרים רגמ"ה שלא לגרש בע"כ:
והנה כת"ר כתב דלפי המבואר בגמרא שם שאני רבנן דפקיע שמייהו והכי קיי"ל בשו"ע, וי"ל כיון דבנשתטית צריך לזה היתר מאה רבנים קלא אית להו עכ"ל. ולענ"ד נראה דלא דמי, דהא מבואר ברמב"ם פרק כ"א הל' כ"ט מהל' איסורי ביאה ואם היה אדם גדול ששמו ידוע והרי זרעו מפורסמים וידועים הרי זה מותר עכ"ל. וכ"כ רש"י ביבמות (ל"ז) קורין לבתו על שמו. וביומא (י"ח) כתב רבנן קלא אית להו ושמם קרוי על בניהם עכ"ל. וא"כ העיקר הוא שיהיה הפירסום לזרעו שמתיחסים אחרי אביהם וידעו בני מי הם לא אתי תקלה לישא אח את אחותו. אבל הפירסום של ההיתר של מאה רבנים אינו מועיל כלל לזרעו. ואטו זרעו יתיחסו שאביהם היה לו היתר ממאה רבנים. וא"כ אפשר שלא ידעו מי אביהם ונמצא אח נושא את אחותו. והרי ביבמות (ל"ז ע"ב) ברש"י ד"ה יתר על כן ז"ל דאפי' הכא דע"י נשואין הוה והדבר מפורסם גזר ראב"י עכ"ל וא"כ הפירסום בעת הנשואין אינו מועיל. והכ"נ הפירסום של ההיתר ממאה רבנים הוא רק בעת הנשואין ופירסום זה אינו מועיל להבנים:
והנה לכאו' קשה לי דמאי פריך אראב"י מהא דרב כי איקלע לדרדשיד מכריז ואמר מאן הויא ליומא ורב נחמן כי איקלע לשכנציב מכריז ואמר מאן הויא ליומא. הא כתבו התוס' בגיטין (דף ו' ע"א) ד"ה ומכי דארדשיד היא בבל, וגם שכנציב היא קרובה לנהרדעא עירו של רב נחמן כדמשמע באגרת רב שרירא גאון, וא"כ מאי מקשה אדר' אליעזר בן יעקב דקאמר דלא ישא במדינה אחרת והם מכרזו באותה מדינה:
והנראה לענ"ד בזה דהא דאמרו שאני רבנן דפקיעי שמייהו ואז יקראו להבנים בשמו כמש"כ רש"י והרמב"ם. וא"כ חזינן דהעיקר הוא אם לא תהיה לו התחברות עם בניו מאשתו הראשונה ואז ברבות הימים לא ידעו אם היה לאביהם בנים מאשתו השנית שנשא במקום אחר ויבואו לתקלה לישא אח את אחותו. דהא אם פקיעי שמייהו וידעינן מי אביהם ליכא שום חששא והאיסור הוא רק אם לא ידעו מי אביהם. וע"כ מקשה מרב ורב נחמן שמכרזו מאן הויא ליומא ומסתמא לא היה להם עוד שום התחברות עם הנשים ואף שנולדו להם בנים מהנשים אפשר שישכחו מי אביהם, וע"כ משני דפקיעי שמייהו ולא ישכח הדבר והבנים יתיחסו אחריהם ולא יבוא לידי תקלה. וכבר כתב בשו"ת חתם סופר חלק אהע"ז ח"א סימן נ"ח ובעוד תשו' שעכשיו נשתנה הענין ממה שהיה בדורות הקדמונים, מפני שעתה קבוע בי דואר בכל מקום ואפשר להתודע תיכף התחברות עם כל המקומות. וכמו דאמרי' ביבמות (דף קכ"א) דצורבא מדרבנן קלא אית לי'. בזמננו כל אדם דינו כמו צורבא מדרבנן דקלא אית לי'. והכ"נ דמשני דרבנן פקיעי שמייהו ובזמננו כל אדם פקיע שמי', ויתודע הדבר בכל המקומות וליכא למיחש לתקלה:
שוב ראיתי בספר עין יצחק חלק אהע"ז סימן א' באשה שנאסרה על בעלה ויש לה בנים ממנו והוא נסע למרחקים אם יכול לישא אשה שם. וכתב להתיר אליבא דהבית מאיר דבגרושה לא גזרו. והכ"נ אם מזכין לה גט אין בזה איסורא, ולענ"ד נראה כמוש"כ לעיל דאין נפקותא בין גרושה לאשה דעלמא. גם מה שכתב דאי נימא כהשבות יעקב דלא מהני זכוי הגט עבורה בע"כ דידה, מ"מ כיון דעל פי דין אסורה לו, אין כאן איסורא משום חדרגמ"ה לפי שאינה אשה הראויה לו. וכסברת מהרי"ק דלא גזר רגמ"ה רק באשה הראויה לו, ע"כ מהאי טעמא אין בזה איסור משום דלא ישא במדינה אחרת. דלא אמרו זה רק באשה הראויה לו. אבל באשה האסורה עליו אין עליו איסור זה וכעין סברת מהרי"ק הנ"ל עכ"ד. ולענ"ד נראה דלא דמי, דבחדרבגמ"ה דגזר משום לתא דידה. א"כ באשה האסורה לו שפיר אמרי' דלא גזר. אבל בנידון דלא ישא במדינה אחרת, לא משום לתא דאשתו גזרו, רק משום דלא ישא את את אחותו. ואף אם אשתו אסורה לו ג"כ איכא הך חששא:
סימן ב
להרה"ג ר' יהונתן אייבעשיטץ מו"צ בווארשא
מה שכתב בשם הגאון ר' יוסף ראזין ז"ל מדווינסק באחד שאשתו נשתטית אם הב"ד אין נזקקים להתירו וגורמים בזה שיעבור על לשבת יצרה. אז האיסור חל על הב"ד. והביא ראי' מהא דמבו' בבבא מציעא (דף צ"ו) דהיכי דהוו ב"ד גורמים ע"י תקנתם שיהי' גרם מעילה אז הוה המעילה חל עליהם. וכן הוא גם בלשבת יצרה אם אינם נזקקים להתירו עכ"ל. ולענ"ד נראה דאין זה דומה כלל, דהתם גבי מעילה דהדין הוא דהמקנה ומוציא מרשות לרשות הוא מעל. וא"כ הב"ד בתקנתם אינם רק גורמים למעילה, אלא שבזה הם בעצמם המוציאים מרשות הקדש לרשות הבעל. ולכן יש בזה דין מעילה, כמבואר בחגיגה (י' ע"ב). אבל כאן הב"ד אינם עוברים על השבת, רק הם גורמים שהבעל יעבור על לשבת יצרה, ובכל אופן הב"ד יכולים למגזר בשב ועל תעשה, כמבואר ביבמות (דף צ'):
ולכאורה יש להביא ראי' מהא דכתבו התוס' ב"ב (דף י"ג) ובכמה דוכתי, אהא דקאמר לישא שפחה אינו יכול, והא אם ישא שפחה לא יקיים כיון דהולד מתיחס אחריה כו' מ"מ אומר ר"י דלא כופין לרבו כו' משום פו"ר אם היה יכול לקיים אפי' שבת כל דהו כיון שהוא אנוס עכ"ל. ויש להבין דא"כ גם על שבת הרי הוא אנוס ואמאי כופין. אלא לפי זה אפשר לומר דעל שבת כיון שהאדון גורם שיעבור, א"כ האדון ג"כ עובר ולכן כופין, אך באמת זה אינו דהאדון לא גרם לו לעבור על שבת במה שאחיו או שותפו שחררו חציו. וכן מבואר בדברי התוס' שם בד"ה כופין וא"ת היכי כפינן לשחררו כו' והא דאמר נמי בפרק בכל מערבין דניחא לי' לחבר למיעבד איסורא זוטרא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה, התם משום דקא עביד ע"ה איסורא על ידו של חבר כו' עכ"ל. ואי נימא דהאדון הוא הגורם שיעבור העבד על שבת, א"כ הרי הוא עושה איסורא על ידו של האדון, א"ו דאין הוא הגורם, רק זה ששחרר חציו:
סימן ג
למע"כ ידידי הרב הגאון חריף ובקי מעמיק ושנון וכו' מהור"ר חיים מעדניק שליט"א
מה שחשש כת"ר בנידון הנשתטית דאינה יודעת לשמור גיטה כמו שחשש הגאון בתשו' עין יצחק. הנה החשש הזה הוא רק לענין אם היא תהיה מותרת להנשא בגט זה כשתתרפא. ובאמת לפי התקנה צריך הבעל לתת לה גט אחר כשתחזור לבריאותה. ויעי' מש"כ אא"ז בנודע ביהודה קמא חלק אה"ע סי' ג'. אבל אין זה מעכב להתירו עתה לישא אשה כשיתירו לו מאה רבנים את חרגמ"ה. ומה שכותבים עתה גט, אף שאינו מועיל להתיר את האשה להנשא בו אח"כ כשתתרפא, מפני חששא של חכמי קושטנדינא המובא במשנה למלך פ"ו מהל' גירושין. זה משום התקנה. וכן מסיק ג"כ בעין יצחק חלק אהע"ז סימן ב':
ומה שכתב כת"ר וז"ל ואולם נ"ל כי כאן דסגורה היא בבית החולים ואינה יכולה לצאת בשום אופן הרי היא משתמרת על ידם ותליא באשלי רברבי במחלוקת רש"י ותוס' בקדושין (מב) יסלח נא כת"ר, דהתם בקטנה שמתגרשת ע"י אביה משום דיד אביה כידה וכיון שאביה יכול לשמור גיטה הוי כמו שהיא יכולה לשמור גיטה והוה משולחת ואינה חוזרת. ולב"ש אינו מועיל מה שיד אביה כידה כיון שהיא אינה יכולה לשמור גיטה הוה משולחת וחוזרת ואין מועיל מה שיד אביה כידה. וזה רק בארוסה, אבל בנשואה אין יד אביה כידה אף לר"ת ולהנך דסברי כותי', ומכל שכן בגדולה, וא"כ מה מועיל שהיא סגורה בבית החולים. זה אפשר שהיה מועיל מטעם גרירה, וזה אסור מדרבנן. אבל לא מטעם שאינה יכולה לשמור גיטה, שאז מה"ת אינה בגדר גירושין:
גם מה שהעיר כת"ר דגבי נשתטית צריכים לכוין שיהיה הסופר השליח להולכה ומצד מגו תועיל השליחות, מגו דנעשה שליח לכתיבה נעשה שליח להולכה עכ"ד. הנה כעין זה הביא דו"ז בספר דורש לציון דרוש שלשה עשר בהגה'. אלא אי בעינן שליחות לכתיבה ג"כ יש לדון איך מצי משוי שליח עתה לכתוב הגט. ועי' במל"מ פ"ו הל' ג' מהל' גירושין. ולפי דברי כמה אחרונים יש כאן חסרון דהוה מחוסר לשמה, כיון דעתה אינה בגדר גירושין:
וראיתי שמקשין על זה שכתב אא"ז בנודע ביהודה קמא חלק אה"ע סימן ג' שהבעל שאשתו נשתטית לא ישבע ע"ד רבים להדיא שיגרש את אשתו כשתחזור לדעה נכונה, מטעם שלא יהא נחשב אונס מחמת השבועה, כמבואר בשו"ע סימן קל"ד סעי' ד' והקשו על זה. הא כתב שם הבית שמואל ס"ק ו' דהיינו כשאינם יכולים לכופו עפ"י הדין צריך שיתירו, כי השבועה הויא ככפיה. אבל בודאי אם הדין נותן לכופו לא איכפת לן בשבועתו עכ"ל הב"ש. וא"כ הכא אם לא יגרשנה, הרי יש עליו איסור חרם של ב' נשים וכופין אותו שיגרש מן הדין. כמבואר באה"ע סי' א' סעי' י' ברמ"א. א"כ מהאי טעמא יכולים להשביעו ע"ד רבים שיתן גט. וכיון דמן הדין כופין אותו לא אכפת לן בשבועתו. ולא קשה כלל. דהא כתב שם בנו"ב דמן הדין גם היא מותרת בהגט הראשון, רק שהיה חושש מטעם שכתב המגיה במשנה למלך פרק ו' מהל' גירושין הל' ג' דכל מלתא דלא מצי עביד שליח לא מצי משוי, כדאיתא בנזיר (דף י"ב). ומכיון שהיא אינה יכולה לשמור גיטה אין יכול לעשות שליח עתה לכתוב לה גט ואף שתירץ זה ושפיר מצי עכשיו לעשות שליח להגט, מ"מ חשש לזה שכשתחזור לבריאותה יתן לה גט חדש. אך להתירו להנשא התירו תיכף בהיתר של מאה רבנים ובהגט שיתן לשליח להולכה לתתו ליד האשה כשתחזור לבריאותה, ואין הכי נמי שבגט הזה שיתן לה השליח היה מתירה גם להנשא בדיעבד. רק משום חששא צריך לקבל עליו לתת לה גט חדש להתירה להנשא. א"כ על זה אין כופין אותו, כיון שאין עליו עוד חרדר"ג של ב' נשים:
ובגוף הדבר שבהג"ה מל"מ דלא מצי לשוי שליח כיון דאיהו לא מצי לגרשה עתה, שאינה בת גירושין בשטותה. וכבר דברו בזה האחרונים. הנה הנראה בזה דלא שייך כאן למימר דלא מצי משוי שליח, כיון דאין העיכוב ממנו ורק דבר מן הצד גורם לזה שהיא אינה יכולה להתגרש. ולא דמי להך דנזיר (דף י"ב) הכי קאמר לי' אי משכחת דמיגרשה קדיש לי' אמרי לא משוי איניש שליח אלא במלתא דמצי עביד השתא במלתא דלא מצי עביד לי' השתא לא משוי, דהתם כיון דאינה מגורשת לא שייך אף לגבי דידיה דין גירושין לגבי דידה, וא"כ לא מצי עביד השתא כלום, וכן נמי גבי הפרה דמקשה שם, כיון דאין כאן נדר, א"כ גם הוא לא שייך בהפרה. וכן הא דבב"ק (דף ק"י ע"א) האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תהוי דידי' ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי. התם נמי כיון דלא מצי עביד עבודה אינו בכלל העבודה ולא מצי משוי שליח לעבוד מכחו, כיון דהוא בעצמו אין לו שייכות בהעבודה. אבל בשוטה היא אשתו ויש לו דין גירושין לגבה. והחסרון הוא רק מצדה שאינה יכולה לקבל הגט. אבל לגבי דידי' אין שום עכוב בהגירושין, ולכן יכול לעשות שליח וכשתתרפא ותחזור לדעתה תקבל הגט מיד השליח:
וראי' לזה מגיטין (דף ע"ח ע"א) נתן לה גט והיא ישנה ניעורה קוראה והרי הוא גיטה אינו גט וכתב הרא"ש בפרק ח' סימן ד' דגרעה מחרשת דישנה לית בה דעת כלל. ומ"מ לא לשתמיט חד למימר דאין יכול לכתוב הגט או לשוי שליח לקבלה בעת שהיא ישנה. והנה לפי שיטת הראב"ד ז"ל דבישנה היינו טעמא דאינו גט משום חסרון דעתה. ולכן הקשה מהך דחרשת דמשמע דלא בעי דעתה. ומשמע דס"ל דישנה בת איגרושי היא. לפ"ז אין מכאן ראי'. אך לפי שיטת הרשב"א בחידושיו בגיטין (דף ע"ח) שכתב וז"ל וישנה אעפ"י שיש כאן דעת העדים, דאינה מגורשת, אין הענין משום דעת, אלא לפי שאין לה יד כלל. וה"ז כנשתטית או שאינה יודעת לשמור את גיטה דאינה יכולה להתגרש עכ"ל. ומ"מ לא לשתמיט להשמיענו דאם ישנה בשעת כתיבת הגט או בשעת עשית השליח שאין כאן גט, א"ו כיון דאין עיכוב מצד הבעל מצי משוי שליח. כן נראה ענ"ד:
סימן ד
למעלת כבוד הרה"ג החריף ובקי צמ"ס כו' כש"ת נתן יהודה ליב מינצבערג שליט"א מירושלים עיה"ק ת"ו
אשר שאל ע"ד איש ואשה שלא זכו להוליד זרע והלכו לרופא ואחרי הנסיון אמר שהבעל אינו יכול להוליד, אך האשה יכולה להוליד בנים, והאשה בוכה במר נפשה ומבקשת ממנו שיגרשנה, אולי תבנה מאיש אחר, והבעל איננו חפץ לגרשה, ע"כ יעץ להם הרופא להביא ברחמה זרע מאיש אחר, ע"י שפופרת שהמציאו עתה הרופאים, והיא תתעבר ותלד, ושאל אם עפ"י דין שרי למיעבד הכי:
הנה בחלקת מחוקק באהע"ז סימן א' כתב יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פו"ר, ואם מקרי בנו לכל דבר ובלקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמי' שרחץ באמבטי כו' עכ"ל. ובב"ש שם סק"י כתב ויש להביא ראי' מש"כ בהגה' סמ"ק והב"ח הביאו ביו"ד ס' קצ"ה אשה מוזהרת שלא תשכב על סדין ששכב עליו איש אחר כן תתעבר מש"ז של אחר, גזרה שמא ישא אחותו מאביו. משמע דהוי בנו לכל דבר כו' עכ"ל. והנה אף דאין האשה נאסרת לבעלה בכה"ג והולד אינו ממזר עי' במשנה למלך פ' ט"ו הל' ד' מהל' אישות. מ"מ שמעינן מזה דאסור לעשות כן דגזרה שמא ישא אחותו מאביו:
וראיתי בספר ברכי יוסף אה"עז סימן א' שדחה לראי' זו של הבית שמואל דהא דכתב בהגה' סמ"ק בשם הר' פרץ גזרה שמא ישא אחותו מאביו דאין אב, מ"מ יש להקפיד מטעם הבחנה, דאיתא ביבמות כו'. ורצונו לומר דהכא הגם דלא שייכא גזרה שמא ישא אחותו מאביו ואין אב, מ"מ יש להקפיד בדין עירובי זרע הבא ממקום אחר עכ"ל. ולפי דבריו אם נתעברה באמבטי אין חשש שמא ישא אחותו מאביו:
אלא לפי דבריו שבאופן זה ליתא הך חששא מ"ט נקט כלל הא דאיתא ביבמות גזרה שמא ישא אחותו מאביו, ואי אעיקר הבחנה דאמרי' שם היכא דיש אב ע"ז מייתי טעמא משום הך גזרה שמא ישא כו' הא הו"ל להביא טעמא דמייתי שם להיות כו' ולזרעך אחריך שצריכים להיות ודאים כמש"כ רש"י שם, ומדמייתי הך גזרה משמע דאהך הבחנה היכא דעיברה באמבטי נמי קאי:
אלא דאף לפי דבריו דלא הוי בנו לכל דבר, מ"מ איכא איסורא להביא ש"ז ברחמה כדי שתתעבר, דהא איכא חששא דאמרינן שם ביבמות (דף מ"ב ע"ב) שייבם אשת אחיו מאמו ויציא את אמו לשוק:
ולכאורה י"ל דהכא בנדון השאלה, דידעינן ממי הוא הזרע שנתעברה, לא שייכא הך חששא, דהא ידוע בבירור שהכניסו הזרע מאחר כדי שתתעבר ממנו וליכא למיחש שמא ייבם אשת אחיו מאמו ויוציא אמו לשוק. דהא ידוע דבעלה אינו אביו, ואף לפי הפוסקים דס"ל דהוא בנו לכל דבר, ליכא חששא שמא ישא אחותו מאביו, דהא ידוע זרע של מי הכניסו ברחמה וממי נתעברה וא"כ ידוע מי הוא אביו:
אמנם זה אינו דהא ברבות הימים אפשר שישכחו מי הוא אביו, ואיכא למיחש כל הני חששות, כדאשכחין ביבמות (דף ל"ז) וביומא (דף י"ח) דלא ישא אשה במדינה זו וישא אשה במדינה אחרת, שמא יקח את אחותו:
עוד איכא איסורא בנדון זה משום הוצאת ז"ל, כמבואר בנדה (דף י"ג ע"ב) ומבואר בש"ע סימן כ"ג דעון זה חמור מכל עברות שבתורה, וא"כ איך יוציא ז"ל ואף שאח"כ יכניסו הזרע ברחמה, א"כ אפשר לומר דאינו לבטלה, זה לא ניתן להאמר, דהא בתחילה הוא מוציא לבטלה, ואף שאח"כ יכניסו ברחמה ואז לא תהי' לבטלה, הא מבואר בהרא"ש בביצה פרק ב' סוף סימן י"ז דאין ליטול פתילה דולקת מנר זה וליתן בנר אחר, דמיד שסלקה מן הנר הוי לי' מכבה ומה הועיל אם חזר והדליק עכ"ל והא התם נמי כונתו להדליק תיכף ומ"מ אסרו והכ"נ כשמוציא ז"ל עביד איסורא ומה שאח"כ יתקנו, מ"מ איסורא קעביד בתחילה, ואפשר ג"כ שלא תסתייע בידם להכניס כל הזרע וישאר לבטלה, ולכאורה אפשר לעשות ע"י נכרי, שיוציא זרעו ויכניסו ברחמה, דהוא אינו מצוה על הוצאת ז"ל עי' בסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) תוד"ה והא, אלא לפי דברי הרמב"ן שהביאו הרשב"א והר"ן בחי' נדה דף י"ג ע"ב, משמע דגם נכרי מחויב על השחתת זרע, ועיין במל"מ פרק י' הל' ז' מהל' מלכים:
והנה מכבר היה קשה לי עלה דאיתא ביבמות (דף ע"ו ע"א) ניקב ונסתם כל שאינו נקרי ונקרע פסול ואי לאו כשר כו' היכי עבדינן מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן לי' אבי פוקרי ומקרי, ואיך עבדינן תחבולה זאת דניקרי, והא מייתינן לי' שיעבור עברה חמורה זאת, ומצאתי בספר קהלת יעקב ס' ג' דעיקר ההיתר הוא כמו שאמרו גבי חילול שבת חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, והא תינח משום תקנתא דידי' אמרי' דיעבור הך איסור כדי שיזכה לקיום מצוה, אבל אין אומרים חטא כדי שיזכה חברך, והכא היא אינה מצוה והוא רק כדי שתזכה היא להיות חוטרא לידה, ובזה אסור לו לעבור איסורא רבה, וגבי שבת דאמרינן חלל עליו שבת אחד כדי שישמור הוא שבתות הרבה, התם משום פקוח נפש התירה התורה לאחרים שיעברו, אבל אי לאו פקו"נ לא אמרי' שיעברו אחרים איסורא רבה כדי שתזכה בדבר שאין לה מצוה:
ונראה לי להביא ראיה מהא דיבמות (דף ס"ה ע"ב) דאי אמרה לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה דכופין אותו להוציא, וכן אפסקא באהע"ז סימן ק"ד סעיף ו', ואי היה מותר להביא ברחמה זרע מאיש אחר כדי שתתעבר, אמאי כופין, הא יש לה עצה שיהי' לה חוטרא לידה, א"ו מדכופין להוציא ש"מ דאסור למיעבד כן:
עוד נ"ל להביא ראי' דאסור, דהנה בטורי אבן בחגיגה (דף ט"ו ע"א) כתב וז"ל ק"ל דבפ"ק דיבמות תנן ט"ו נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום ופריך בגמרא ולתני שש עשרה נשים אמו אנוסת אביו ואפי' לר"י דאוסר באנוסת אביו משכחת לה בדעבר ונסיב ומשני דאי לא קתני. ופריך תו בלא דאי נמי משכחת לה יעקב אנס כלתו והוליד ממנה בן ונפלה קמה ברה ומיגו דהיא אסורה צרתה נמי אסורה, ומשני באחותו דהתירא קמיירי באחותו דאיסורא לא קמיירי. והשתא אם איתא דאפשר להתעבר באמבטי בהתירא משכחת לה נמי אם נופלת לפני בנה ליבום, כגון שנתעברה כלה מחמיה באמבטי, וילדה בן ומת בלא בנים ונפלה קמה ברה עכ"ל, ונשאר בקושי' ולענ"ד נראה לתרץ, דהנה באופן שיעקב אנס כלתו, ע"כ מיירי דידוע בעדים שאנסה ונתעברה ממנו וליכא ספק דנתעברה מהבעל דאי לאו הכי תלינן בבעל, ואי בלא עדים, הא אסורה עלי' אם נתעברה בזנות ואינה נאמנת שנאנסה לדעת הרבה פוסקים ואסורה עלי' וצרתה היא צרת ספק סוטה, אך אם נתעברה באמבטי, דבר זה אפשר לדעת רק על פיה והיא אינה נאמנת על זה דהא אם יש לבעלה אח ולו אשה ומת בלא בנים בודאי אינה נאמנת לאמר דבנה הוא מחמי' כדי שתהי' יבמתה זקוקה לו, דהא היא מחמש נשים שאינה נאמנת להעיד לה, כמבואר ביבמות (דף קי"ז), וממילא אינה נאמנת כלל על זה, ואף אם נדחוק דמיירי באופן שהיתה חבושה בבית האסורים יחד עם חמיה ובודאי נתעברה ממנו, אך לומר שבאמבטי נתעברה ולהכשיר את הולד אין לה נאמנות, דכבר סתר הט"ז דברי מהר"ם פאדווא דהיכי דהיא ברוצה אינה נאמנת להכשיר הולד, ומכש"כ בכה"ג דהולד בודאי אינו מבעלה דאינה נאמנת, וגם בכה"ג אמרי' בחולין (דף י"א) דאין אפטרופוס לעריות:
אך אי נימא דמותר להביא הזרע ברחמה כדי שתתעבר, אם כן אפשר שיהיו עדים על זה, ושפיר משכחת לה בהתירא אם נתעברה מחמיה על ידי מה שהביא זרעו לתוכה על ידי שפופרת. והנה רב אחד העיר דלמא לא ידעו עוד בימי חז"ל שאפשר דבר זה להתעבר ע"י שפופרת, אך זה לא ניתן להאמר, דהא ידעו שאפשר להתעבר באמבטי דהוי ממילא, א"כ ע"י תחבולה כזאת בודאי אפשר שתתעבר, א"ו דגם זה אסור ולא משכחת לה כ"א באיסורא:
ובזה יש לדחות נמי מה שכתב בספר ברית יעקב חלק אהע"ז סימן ד' שהקשה בהך דכריתות (דף ט"ו ע"א) דאיתא התם דאמר קרא ערות אחותו גלה לחייב על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו. ואמר רב אדא בר אהבה משכחת לה ברשיעא שבא על אמו והוליד שתי בנות וחזר ובא על אחת מהן והוליד בן ובא בנו על אחות אמו שהיא אחותו ואחות אביו שחייב על כל אחת ואחת, דהא משכחת בכה"ג בהתירא שנתעברה אמו באמבטי מבנה והולידה שתי בנות, ואח"כ נתעברה אחת מהן באמבטי מאותו הבן וילדה בן, אזי הבן חייב על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו. ואפשר משום דגם זה מקרי דאיסורא דמזרע שיצא בלא כונה אינה מתעברת כדמשמע בכריתות (דף י"א) כמש"כ רש"י שם, ובמזיד ומתכוין איכא איסורא כדאמרי' בנדה (דף י"ב), ורשע מקרי עכ"ל. והנה לדידי' אם נתעברה באמבטי רשע מקרי וח"ו לומר כן, לפי מה שהביאו הפוסקים דבתו של ירמי' נתעברה ממנו באמבטי, ופשוט, דאנוס מקרי. ולפ"ז תשאר קשיתו הא משכחת לה בהתירא, אך לפי מה שכתבתי זה ניחא, דאם נתעברה באמבטי א"כ אין כאן עדים שהוא בנו והיא בתו, וא"א לחייבו קרבן על אחות אביו ואחותו:
אלא דיש להקשות דמשכחת לה שנתעברה אמו ממנו ע"י שפופרת וילדה שתי בנות ונתעברה בת אחת ממנו ג"כ ע"י שפופרת וילדה בן, וא"כ נשמע מזה דאיכא איסורא בכה"ג והוי נמי רשיעא והך רשיעא דקרי להבן משום דבא על אחותו בשוגג דאז חייב בקרבן, ומכש"כ בכה"ג דמקרי רשיעא:
ולכאורה לפי מש"כ התו' בכריתות (דף י"א) ד"ה באין היכא דנפל מן הגג ונתקע אנוס הוא משכחת לה בלא רשיעא בנפל מן הגג ונתקע באמו וילדה ב' בנות ואח"כ נתקע באחת מהן וילדה בן, די"ל דהתם לגבי קרבן אנוס הוא על הבעילה, ואף דמשמש מת בלא"ה פטור, כמבואר ביבמות (דף נ"ה) וע"כ מיירי דנתקשה ונפל מן הגג, מ"מ החיוב אינו על הקישוי רק על הבעילה והוי אנוס, אבל מ"מ רשיעא הוא מפני הקישוי, כמבואר בנדה (דף י"ג ע"ב):
אח"ז ראיתי בספר בני אהובה פרק ט"ו הל' ו' מהלכות אישות שהקשה בהא דיבמות (דף כ"ב ע"א) מי שיש לו בן מ"מ פוטר כו' ואמרי' בגמרא מ"מ לאתויי ממזר, ולא אשמעינן לאתויי בן כה"ג דנולד ע"י אמבטי דהוא דבר שאינו מצוי ויכול יותר בלשנא בן מ"מ, אלא ע"כ צ"ל דלכך לא מוקי לי' בהכי משום דתנן וחייב על מכתו וקללתו וכה"ג אי אפשר לחייבו על מכתו וקללתו דמי יעיד דבנו הוא כו' וכי יכולים עדים להעיד שמזה יצא ש"ז לבד עכ"ל, ולפי זה איך תהי' פטורה מיבום בכה"ג דאיך אפשר לדעת שממנו נתעברה, ואם נדחוק לפי דברי המרדכי דגם בממזר לפי דברי הרמב"ם איירי בחבושים בבית האסורים ואם כן גם בכה"ג אפשר לאוקמי כגון שהיו חבושים בבית האסורים ונתעברה ממנו באמבטי ובזה י"ל שיש עדים, וגם הא איכא לאוקמי כגון שהביאו זרעו לתוכה ע"י שפופרת ובזה אפשר שיש עדים שהוא בנו וא"כ חייב גם על מכתו וקללתו. והנלענ"ד דאם בכה"ג כיון דזרעו הוא ובנו כשר הוא אין כאן רבותא לאשמועינן שפוטר אשתו מיבום, דלשון מ"מ מורה דהבן אינו כהוגן כגון שהוא ממזר ואסור לבוא בקהל, בזו אשמועינן רבותא שגם הוא פוטר אשת אביו מיבום:
אגב אודיעו מה שכתבתי בילדותי בהגהותי על ספר סדר הדורות וז"ל בערך ר' זירא:
כתב יוחסין בספר קבלת החסיד שפירש הפרשיות על הקבלה אמר כי ר' זירא ורב פפא לא נודע להם אב כמו לבן סירא כו' אכן מפורש בתענית (דף כ"ז ע"ב) מתקיף לה אבוה דר' זירא כו' ועי' חלקת מחוקק באהע"ז סי' א' אשה שנתעברה באמבטי כו' ובבית שמואל כתב ראי' ממש"כ סמ"ק והב"ח ביור"ד סימן קצ"ה אשה תזהר שלא תשכב על סדין ששכב עליו איש אחר פן תתעבר ח"ו מש"ז ושמא ישא אחותו מאביו כו' א"כ איך נשאו ר"ז ור"פ נשים לדעת הנ"ל דלא נודע להם אב, וברוך השם דנמצא להם אב עכ"ל וכתבתי בהגהותי מה שכתב איך נשאו נשים הא אפשר שנשאו נשים שאביהן כבר מתו בשעה שנתעברה אמותיהם של ר"ז ור"פ וגם לא היו אחים לנשיהם ואין להסתפק ג"כ באחות אביו, אלא דלגבי ר"פ א"א לומר כן דהא הוא ובנו נשאו בנות אבא סוראה בכתובות (דף נ"ב ע"ב) וע"ש בפירש"י, וא"כ היה חמיו חי, אלא די"ל דהוה צעיר מר"פ וא"כ ג"כ ליכא למיחש משום אחותו מאביו, אלא דגם אצל ר"פ מצינו שהיה אביו ידוע, ומלבד הראיות שהביא הגאון המחבר דאביו של ר"ז היה ידוע, הא מבואר בירושלמי ברכות (פרק ז' הל' ג' ופרק ח' הלכה ה') דר' זעירא היה כהן, והוא ר' זירא בבלי, א"כ היה אביו ידוע:
ועוד נראה להביא ראי' מהא דיבמות (דף צ"ז ע"ב) אח מאב ולא מאם כו' אח הוא וברי הוא אחתיה אנא דהאי דדרינא אכתפאי, משכחת לה בכותי הבא על בתו, ומאריך שם באופנים שונים, ולבסוף גבי אנא ואת בני אחי, אנא ואבוך בני אחי, אנא ואמך בני אחי הא בהתירא נמי משכחת לה, ואי נימא דע"י שפופרת אין איסור, א"כ בכל האופנים שחשיב שם משכחת לה בהתירא אף בישראל שנתעברה בתו ממנו ע"י שפופרת, דאין בזה ביאת איסור והולד הוא כשר כמבואר בב"ח ובט"ז יור"ד ס' קצ"ה ובמל"מ שהבאתי לעיל. אלא ודאי דאסור ובהתירא לא משכחת לה:
והנה בירושלמי יבמות (פרק א' הלכה א') איתא דר' יוסי יוסי בן חלפתא ייבם את אשת אחיו כו' ודרך סדין בעל, ובהגה' ציון וירושלים כתב וז"ל:
ובתשובה כתבתי דמזה ראי' למה שנשאלתי מק"ק בריגל זה רבות בשנים לענין ביאות אסורות חייבי לאוין וחייבי כריתות, אי גם כשבעל דרך מלבוש עובר עכ"ד. והנה תשובתו בזה לא ראיתיה, אך אי נימא דמיירי כפשוטו, דבעל דרך סדין והסדין הפסיק בינו לבינה, הא הוה כמו משמשת במוך וא"א שתתעבר באופן זה. ובין לשיטת רש"י ובין לשיטת ר"ת ביבמות (דף י"ב) אסור, ועיין בבית מאיר באעה"ז סימן כ"ג ובתשו' רעק"א סימן ע"א. א"ו דכונתו דדרך סדין דהיה מנוקב, והזרע בא לתוך רחמה, רק דהסדין הפסיק בין האבר לבשרה, כדי שלא יהנה מבשרה. אבל מ"מ דרך ביאה הוא זה, ואינה דומה להא דמכניסים הזרע ברחמה ע"י שפופרת דאין זה דרך ביאה כלל, ובתחילתו מוציא ז"ל:
ובעיקר ספיקו אם בעריות נחשבת זו לביאה, אין ראיה מכאן דאפשר לומר דנהי דאין זו דרך ביאה כשמפסיק מלבוש, מ"מ ביבמה כיון דהזרע בא לתוך רחמה, דרך הנקב שבסדין ותתעבר מזה אפשר דזהו גם כן דרך הקמת שם. ויש להעיר מחולין (דף ע') כרכו בסיב, והוה בעיא דלא אפשטא מכיון דלא נגע ברחם אם הוא בכור, ועיין ברמב"ם פרק ד' הל' י"ז מהל' בכורות דהוה ספק בכור, ובפסחים (דף קט"ו ע"ב) כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא, והא לא תקשה אמאי לא יצא בודאי וגבי בכור היא אבעיא דלא אפשטא, דגבי בכור הוא ספק אי אויר רחם מקדיש או נגיעת רחם מקדיש, אבל גבי אכילה, הא אפשטא בחולין (ק"ג ע"ב) דהנאת גרונו בעינן, ואי כרכו בסיב ליכא הנאת גרונו, ועיין במשנה למלך פרק י"ד הל' י"ב מהל' מאכלות אסורות, ואכמ"ל:
ומה שכתבתי לעיל בהא דיבמות (דף ע"ו) דמייתינן לי' להוצאת ז"ל משום תקנתא דידי' בכדי שיוכל לישא אשה ולקיים מצו' פו"ר, א"כ אפשר לומר באופן שאומרים הרופאים דהבעל אינו יכול להוליד בדרך הטבע, רק באופן שיכניסו זרעו ע"י שפופרת, אפשר דזה מותר. דהא מסיק הבית שמואל שבאופן זה קיים פו"ר. ולגבי הבעל אינן חששות האחרות דכתיבנא לעיל. ועיין בבית שמואל סימן כ"ה ס"ק ב' שהניח בצ"ע כעין זה. ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סימן מ"ג כתב דאיסור ז"ל הותר מכללו לצורך מצוה. ובשו"ת אבני נזר חלק אבע"ז סי' פ"ג האריך להתיר באופן אם צריכים הרופאים לקחת הזרע לבחינה שיהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ. ובנד"ז יש לצרף דאם אינו ראוי להוליד באופן טבעי דאין לגבו איסור ז"ל כמו שכתב שם:
סימן ה
לידידי הרב הגאון החו"ב כו' ר' יהושע בוימעל שליט"א
מה שכתב עלה דכתבתי בתשובתי ע"ד הולדה מלאכותית שזה אסור גם מטעם הוצאת ז"ל, ואף שמוציא הזרע כדי להכניס ברחמה אין לומר דזה לא הוה לבטלה, דהא עכ"פ בשעת הוצאה הוה לבטלה, והבאתי ראי' מהא דכתב הרא"ש בביצה פרק ב' סוף סי' י"ז דאין ליטול פתילה דולקת מנר זה וליתן בנר אחר, דמיד שסלקה מן הנר הוי לי' מכבה ומה הועיל אם חזר והדליק, וכתב כת"ר ע"ז דלא דמי דשם האיסור הוא הכיבוי, והכא האיסור הוא הוצאת ז"ל, וכיון שמוציאו ע"מ להכניס ברחמה לא התחיל האיסור של לבטלה עכ"ל כת"ר. והנראה שדעת כת"ר היא דאזלינן בזה בתר מחשבתו ולא בתר המעשה. ואין הדבר כן דבענין זה אזלינן בתר המעשה, דאף שמחשבתו היא דלא תהיה לבטלה מפני שאח"כ יכניס ברחם, מ"מ המעשה מקודם היא לבטלה, דלפי הבנת כת"ר צריכין ג"כ לומר איפכא, אם המעשה אינה לבטלה, רק דמחשבתו היא שתהיה לבטלה ואח"כ היא נעשית לבטלה באופן זה יהי' מוכרח לומר דזה יהי' לבטלה, לפי הבנת כת"ר, והא מוכת אפכא מדברי התוספות ביבמות (י"ב ע"ב) ד"ה שלש, דלפי שיטת רש"י דשלש נשים מותרות לתת מוך, א"כ הרי הוא יודע שהוא מוציא ז"ל, ולר"ת דמותרות לתת מוך לאחר תשמיש, א"כ יודע הוא שמוציא ז"ל שאח"כ תשחית היא, ואעפ"כ מותר כיון דמעשה הוא דמשמש כי אורחי', לכן מצדו מותר, אף דיודע שהאשה תשחית זרעו, ועי' בים של שלמה יבמות פרק א' סי' ח' דס"ל דמותר לתת מוך אף קודם תשמיש:
ועוד ראי' מכתובות (ע"ב ע"א) שתמלא ונופצת ובשיטה מקובצת שם דמשו"ה מוציאה דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה, משמע דאי לא אמרה הכי אינו מוציאה, וכן הוא ביו"ד סימן רל"ה סעיף ד' והיא אינה רוצה לעשות אחד מאלו הדברים עכ"ל. משמע דאם היא רוצה ש"ד, ואמאי הא הוא אמר לה על מנת שתהא ממלאה ונופצת, וא"כ כונתו היא שמוציאה לבטלה, וא"כ הלא היא עוברת על לפני עור כשנופצת דגורמת שיעבור על הוצאת ז"ל והא הוא ג"כ אומר שתעשה כן, א"ו דהעיקר הוא אם המעשה הוא כך שמוציא לבטלה, אבל כשמשמש כדרכו, אף שכונתו שתהיה לבטלה לא אכפת לן. והא בנדה (דף מ"ג) מבואר דעיקר האיסור הוא רק בשעה שנעקר מן הגוף, וכן מפורש בתוספות הרא"ש ביבמות (דף י"ב) דלא מקרי השחתת זרע אלא במי שגורם ע"י חימום שמוציא ז"ל בין האיש בין האשה, אבל אחר שנעקר הזרע מן הגוף אין בו השחתה עכ"ל וממילא נמי אם בשעה שנעקר הוא לבטלה, אין מועלת כונתו שאחרי כן לא תהיה לבטלה:
ואדרבה לענין כיבוי כתבו האחרונים לתרץ קושית הט"ז באו"ח סימן תק"ב ס"ק ג' שהקשה על הרמ"א שכתב דמותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה ולהניחו מצד אחר, הואיל ואין מכוין לכיבוי, ובסימן תקי"ד פסק המחבר דאסור לקחת פתילה מנר הדולק אפילו ליתנה בנר אחר, שהרי כשמוציאה מיד הוא מכבה אותה, ותירצו דהתם הוא לצורך אוכל נפש, דצריך שתתבשל הקדירה בכל הצדדים וכיבוי לצורך אוכל נפש שרי, א"כ התם אזלינן בתר כונתו אם הוא לצורך אוכל נפש, דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה:
ולענ"ד נראה לתרץ דבסימן תק"ב גבי עץ הדולק שכח הדליקה הוא מהעץ בעצמו א"כ כל שלוקח העץ עם השלהבת אין זה ברור שיכבה עד שיניחנו בצד האחר של המדורה, ואין כאן פסיק רישא. אבל בסימן תקי"ד שהמקור לזה הוא מהרא"ש בביצה שהבאתי בתשובתי, התם כח ההדלקה הוא מהשמן, ואם יוציא הפתילה מהשמן הוא בודאי מכבה. ונראה שזאת היא כונת המרדכי שהביא הב"י בסימן תק"ב אם לוקח אדם אוד מן המדורה להאיר בלילה, לא דמי למסתפק מן הנר עכ"ל, ולא כתב הטעם מפני מה לא דמי, ונראה שכונתו היא כמו שכתבתי דבנר עיקר כח ההדלקה הוא מהשמן וכשמסיר הפתילה הרי זה כיבוי, מה שא"כ באוד שאפשר שלא יכבה. שוב ראיתי שיש לכוין זה בדברי הפרי מגדים סימן תקי"ד במשבצות זהב. ועוד הא כתבתי בתשובתי דאפשר שלא יכניסו כל הזרע וישאר לבטלה. וראי' לזה מהא דכתב בספר אלי' רבה תקי"ד ס"ק ח' לתרץ קושית הט"ז דנטילת פתילה אסור דא"א שלא יטיף טיפה לאבוד ולכך אסור משום מכבה, וה"נ מה שתלך לאיבוד הוה לבטלה:
גם מה שכתב עלה דכתבתי להביא ראי' מהא דאם אמרה דבעינא חוטרא לידה דכופין אותו להוציא, ואם ישנה עצה זאת שתלד ע"י שפופרת אמאי כופין, ע"ז כתב כת"ר דיש לפקפק דכיון דרק מיעוטא דמיעוטא שנקלט הזרע באופן זה וגם מה שהרופאים אומרים שיש חשש סכנה בדבר ואיך אפשר לתת לה עצה כזאת עכ"ל כת"ר, איני יודע מי הגיד לו כן. כי ראיתי מה שכתבו הרופאים דאין כל חשש סכנה אם רופא מומחה עושה זאת. וגם כ' דאפשר שיצטרכו להביא הזרע ברחמה פעמים אחדות כדי שתתעבר, כמו דאין אשה מתעברה מכל ביאה וביאה, אבל לא כתבו דרק מיעוטא דמיעוטא יכולה להתעבר בדרך זה:
ומה שכתב כת"ר שבספרו שמדפיס כעת כתב לתרץ קושית שארי הגאון ר' יהודה בכרך ז"ל שזכיתי לשבת על כסאו בסייני, בחולין (י"א) דמייתי ראי' דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דמאי מייתי מאמו, ותירץ כת"ר דאי לא אזלינן בתר רובא א"כ שמא באמבטי נתעברה, ולפי דברי הט"ז באהע"ז סימן א' דרק לחומרא הוה בנו ולא לקולא ואינו מתיחס אחריו וא"כ פטור על הכאתו וממילא פטור גם על אמו, כמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' ממרים עכ"ל כת"ר, לכאורה דבר חכמה אמר בזה, אך באמת אם ליחוש שמא באמבטי עיברה, הא יש לאוקמי דחייב על הכאתו היכא דידוע שלא רחצה באמבטי בעת שעיברה ממנו, אלא דיש לומר דלמא אביו אינו עושה מעשה עמך ופטור על הכאתו וממילא פטור גם על אמו, והנה שארי הגאון הנ"ל תירץ דאם נימא ליחוש דלמא לאו אביו א"כ אמו אינה עושה מעשה עמך ושפיר נפקא לן גם מאמו, הא איכא לאוקמי שעשתה תשובה ואז חייב על מכתה, כמבואר ביבמות (כ"ב ע"ב) ובדוכתא טובא, אך לפי דברי הרמב"ם אף שעשתה תשובה, כיון דאביו לא ידעינן שעשה תשובה, א"כ פטור גם על הכאת אמו:
אמנם כבר הוכחתי בחבורי משנה שלמה על הרמב"ם, דדינו של הרמב"ם הוא דוקא בגר או בעבד שאין לו חייס, דכן מבואר בירושלמי יבמות (פרק י"א הל' ב') אבל בישראל אף בשלא עשה תשובה חייב על אמו, דהוה כשתוקי דחייב על אמו, כמבואר שם בירושלמי ופסק כן הרמב"ם בפ"ה הל' ט' מהל' ממרים דבשתוקי אם ידעינן מי הוא אביו חייב עליו:
אלא דפשיטות י"ל דאי לא אזלינן בתר רובא א"כ שמא מנכרי או מעבד נתעברה, ובאופן זה אם פטר על הכאת אביו פטר נמי על הכאת אמו, ולהכי קאמר אתיא ממכה אביו ואמו:
סימן ו
בע"ה אח"ס תרס"ב לפ"ק הראזאווע יצ"ו. כבוד הרה"ג מהור"ר מרדכי מאיר נ"י הרב דק' הרעסק יצ"ו
אחדש"ט, הנני להשיבו דבר על אודות אשר שאל בדבר האשה שאמרה שנאנסה מנכרי. באמת לא היה ברצוני להשיב דבר בענין כזה, ודבר זה צריך להפתר בזקני הדור המפורסמים דפקיעי שמייהו, ואנכי עודני צעיר לימים, ולא לי לחוות דעה בענינים כאלה. אך לרוב הפצרת כת"ר לא יכולתי להשיב פניו. ומה גם בהודיעו אותי כי אלה שזכו לשם הנם משתמטים ולא יחפצו להשיב לשואלם דבר. ומונעים בר. אמרתי אם במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים כמוהם רוצים לעמוד ומה יעשה רב באחת מערי ישראל אם נקרה לפניו ענין כזה. ועד אנה יחכו אלה העלובים. לכן הנני להשתדל לכתוב הנלענ"ד בענין זה בע"ה. ומה' אבקש כי יורני שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך:
ואלה דברי כת"ר בשאלתו עובדא הוה פ"ק אשר אשה אחת שבעלה עבד בצבא, השכירה את עצמה למשרתת וילדה בן קיימא, והודית שנאנסה ונבעלה מעכו"ם אחד, ובלא הודאתה לא היינו יודעים שנאנסה ונבעלה מאחר, יען כי שני חדשים אחרי שנאנסה בא בעלה והיה שבעה שבועות בביתה. ויש להסתפק שהוא בן שבעה מבעלה, והכל תלו העבור בבעלה לולי הודאתה:
והנה לכאו' אנו צריכים להאמינה כיון דיש לה מגו דאי בעיא שתקה ולא היינו חושדים אותה ל דהיינו תולים עוברה שהוא בן שבעה מבעלה. אלא דיש לדון בנד"ד כיון דקודם שבאה לבית דין הגידה לפני כמה אנשים שאין העובר מבעלה וא"כ אח"כ כשבאה לפני ב"ד אין לה מגו דהו"ל מיגו למפרע לדעת הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ס"ו סי' ח' שכתב בשטר שהי' חתום בעדים קרובים וטען הלה אמת כי לקחתי קנין אבל היה בשביל מעות של צחוק דלא מהימנינן לי' בהאי מגו דאי בעי אמר לא הקניתי כלום. כיון דאיכא עדים שהקנה ואע"ג דפסולים נינהו מ"מ ניחא לי' למימר טענה זו שאין העדים יכולים להכחישו, והכ"נ נהי דאין אלה העדים ששמעו מפיה יכולים להעיד מ"מ לא ניחא לה להכחישם עתה כיון שכבר הודית בפניהם שאין העובר מבעלה:
אך יש לעיין בדבר בהא דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר אם הוא מטעם מיגו וא"כ כל הדברים המבטלין את המיגו מבטלין גם היכא דאמרינן הפה שאסר הוא שהתיר, או לא דמי למיגו דיותר סברא להאמינו היכא דהפה שאסר הוא שהתיר מבמיגו. וגם היכא דלא אמרינן מיגו אפשר דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ולכאורה מהך דאיתא בכתובות (ט"ו ע"ב) ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתי' הימנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וקאמר עלה בגמ' וקאמר ר' יהושע לר"ג בהאי מיגו דהכא מודינא לך וא"כ משמע דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אינו אלא מיגו כשאר כל מיגו. אלא דיש לדחות דהתם מסיק מ"ש האי מיגו מהאי מיגו הכא אין שור שחוט לפניך התם הרי שור שחוט לפניך ולפי פירש"י דמיירי דאין תובעו א"כ באמת למסקנא הך מיגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא מעולה יותר משאר מיגו ולפי דברי התוס' שם דמיירי שתובעו א"כ באמת אין הך הפה שאסר הוא הפה שהתיר דמי לשאר דוכתי דאמרינן הכי רק דבשאר דוכתי פיו לבד אוסר ואין אחר תובע כלל לכן איכא למימר דיש לזה חשיבות יותר משאר מיגו. מה שאין כן כאן שתובעו הוה כשאר מיגו דעלמא. ובתוס' ב"ק (דף ע"ב) כתבו בד"ה אין לך בו וז"ל והא דאמר בפ"ב דכתובות שניים החתומים על השטר ואמרי קטנים או אנוסים היינו כו' אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' ועי' ג"כ מש"כ בכתובות (דף י"ח ע"ב) תוד"ה הרי. והנה שם לא הוי מיגו דשתקי דע"כ שואלים להם ע"ד הקיום וצריכים להשיב. ובנד"ד הא אין שואלים לה כלל ואילו שתקה לא היינו יודעים כלום ועל פיה נתודע המעשה מכש"כ שאין זה מיגו ככל שארי המיגו דעלמא. ומשמע מזה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר יש לו חשיבות משאר מיגו וגם בשיטה מקובצת ב"ב דף ל' ובחי' הרמב"ן שם משמע דגם למפרע אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אף כי מיגו למפרע לא אמרינן, דבש"מ שם כתב עלה דהקשו התוס' שם דלא מהימן לומר קמי דידי זבנה ממך מגו דאי בעי אמר בתחילה לא היתה שלך מעולם דמגו למפרע לא אמרי' כתב וז"ל ואם תתמה איך לא נאמר כאן פה שאסר כו' כי לא נאמר הפה שאסר אלא בדבר האוסרו מידיעתם כגון שדה זו של אביך וכגון א"א הייתי לפי שנא' אמת אמרו הרי היו יכולים לשתוק ויהיו בחזקתם אבל זה האיש שמע מפי אחר כי של זה היה מתחילה ובאמת ראוי הוא להאמינו כו' עכ"ל. והרמב"ן בחידושיו כתב דבאמת נאמן לומר כך וכך אמר לי פלוני מיגו דאי בעי אמר לאו דידך היא. אלא דהתם הודאה לא הודאה גמורה עכ"ד. וא"כ הא אמרי' גבי הפה שאסר הוא הפה שהתיר גם למפרע. ולפ"ז הוא עדיפא משאר מיגו. וכן משמע בשיטה מקובצת כתובות דף ט"ו דהפה שאסור הוא הפה שהתיר חשוב יותר משאר מיגו. ונ"ל עוד דדבר זה במחלוקת שנוי' עי' במלחמות להרמב"ן ז"ל בגיטין פרק הנזקין בסוגיא דשני כיסים כתב ת"ל ועוד יש דבר קשה בפירושו של בעל המאור ז"ל שאם מתוך דברו טענו פטור הוא מן הדין לדברי הכל דהוה לי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלא שיכול הוא לתלות באילן גדול בכך שמקצת הראשונים אומרים שאין דין מיגו לפטור מן השבועה והוא יהא מפרת על מדותם לומר שאפי' בכאן שטענתו בעצמה טענת שמא היא כיון שמתוך הודאתו של זה נעשית ברי נשבע ורחוק הוא עכ"ל, ונלע"ד דבהא פליגי דבעל המאור מחשיב הך דהפה שאסר הוא הפה שהתיר רק כמיגו וכשם שאין מיגו פוטר משבועה כך לך דהפה שאסר כו' אינו פוטר משבועה. והרמב"ן ז"ל לשיטתו בחי' לב"ב ס"ל דהפה שאסור הוא הפה שהתיר חשוב יותר ממיגו ולכן דאף להנך דס"ל דמיגו לפטור משבועה לא אמרינן. מ"מ הפה שאסור הוא הפה שהתיר פוטר אף משבועה דהוה עדיפא משאר מיגו:
והנה הש"ך בחו"מ סימן ק"ח ס"ק ז' מפקפק בהא דהפה שאסור הוא הפה שהתיר ומשוה אותו אותו לשאר מיגו, וכבר השיג ע"ז בקצוה"ח שם ס"ק ד' ובסימן צ"ז ס"ק י"א. וגם מה שהקשה הש"ך ממה שכתבו התוס' ב"ב (דף ה' ודף ע') שתירצו שם בדרכים אחרים ולא תירצו דשם הוה ג"כ הפה שאסור כו' ולא דמי לשאר מיגו, הנה התם לא דמי להך הפה שאסר שבנידון דידן, דהתם אי שתק היה המלוה תובע ומשו"ה הוה כשאר מיגו, אך היכא דאי שתק לא היתה כל תביעה, א"כ בכל אופן בכעין זה אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר:
ובר מן דין הא כתב בספר נתיבות המשפט בחו"מ סימן פ"ב דהך דהרא"ש מיירי דוקא היכא דחתמו בשטרא ועדי השטר מפקי לקלא ושפיר דימה אותו הרא"ש בתשו' למיגו במקום קלא אבל בשאר דוכתי אמרי' מיגו נגד עדים פסולים, א"כ אין נד"ד ענין לדברי הרא"ש ז"ל:
ומלבד זה נלענ"ד דלא דמי להך דינא דהרא"ש ז"ל דהתם הך דהשטר תחת ידו תבעו ועליו להשיב דבר. ואם היה משיב לא הקניתי כלום היה מכחיש העדים, שבאמת הם יודעים שלקח קנין. וניחא לי' שלא להכחישם. אבל בנד"ד מ"מ היה לה לשתוק דבשתיקתה איננה מכחשת אותם כלל. דהא העדים שאמרה לפניהם לא היו באים להעיד כיון דאין עדותם מועיל. וגם זה אינו קרוא הכחשה כיון דכל ידיעתם אינה רק ממנה ואינה יראה להכחישם כיון דאינם יודעים האמת, ואף שהודית בפניהם, דלמא היתה משטה בם. ופשוט הוא דטעמו של הרא"ש הוא דזה הוה כמו מיגו דהעזה. ובנד"ד דאי בעיא היתה שותקת. בשתיקה לא שייך העזה כמובן, ושפיר אמרינן מיגו. ובאמת היתה יכולה להכחישם ועי' ברא"ש שבועות פרק ד' סי' י"ז מש"כ הרמב"ן ז"ל. שוב ראיתי אח"ז שכבר דבר בענין זה בדברי הרא"ש אא"ז בנו"ב תנינא חלק אע"ז סי' י"ח ד"ה ועוד אחת יע"ש שכתב בענין זה בדרכים אחרים:
אלא דאם ראו אחר שלשה חדשים לעבורה שהוכר עוברה א"כ לית לה מיגו דאם נימא דבן שבעה לבעלה הוא, היתה הכרת העובר בתרי חדשים ותלתא אחר הבעילה כדאמרינן בסנהדרין (דף ס"ט) והכא אם הוכר העובר לשלשה חדשים לאחר שנאנסה א"כ היתה הכרת העובר חדש אחד לאחר שבא הבעל וזה א"א אם לא שהיתה מעוברת מקודם. וא"כ לית לה מיגו. אלא דכל זה אין אנו צריכים לחקור כיון דהכרת העיבור בעיא בדיקה כדאי' ביבמות (דף מ"ב) ויע"ש ברש"י ז"ל ומילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי'. ואף כי בכתובות (דף י"ג) איתא אף לזו יש עדים שהרי כריסה בין שניה. ובר"ה (דף כ"ה) האיך מעידין על אשה שילדה ולמחר כריסה בין שניה. וגם בתשו' מימוניות הנספחות להרמב"ם הל' אישות סי' כ"ה משמע להדיא שלא היו עדים על הלידה רק שראו אותה בבטן מלאה דר' שאלתיאל ובניו העידו שם על הלידה נחשבים לעד אחד. התם בסוף עיבור קמיירי דודאי ניכר אבל בתחילת ההכרה דהיינו ג' חדשים ליולדת לתשעה ותרי ותלתא ליולדת שבעה צריך בדיקה:
אך יש לדייק מהא דיליף (נדה דף ח') דהכרת העובר הוא ג' חדשים מתמר, והתם הא הוכר עיבורה סתמא לכל, דבודאי לא עלתה על דעתם לבדוק אותה בסימניה, אלא די"ל דהתם לא בסתמא ידעו שהוכרה עיבורה, רק שהיא בעצמה הודיעה מזה, כמבואר במד"ר בראשית פרשה פ"ה, מלמד שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת מלכים אני מעוברת גואלים אני מעוברת ת"ל במתנות כהונה וגם הנה, כי מי הגיד להם לבריות שהיתה הרה, אף על פי שהעובר ניכר לשלשה חדשים, ה"מ לאשה עצמה שיודעת שהיא הרה ולאחרים אינו ניכר עכ"ל:
והנה לכאורה משמע ביבמות (דף ל"ז ע"א) דאף בלא בדיקה בסתמא נמי ניכר עוברה, דקאמר רוב היולדות לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה והאי מדלא הוכר עוברה לשליש ימיה איתרע לה רובא, וכן כתב בהגה' מצפה איתן שם ת"ל נראה דדוקא בהכרת העובר בסתמא קאמר הכי, אבל בהכרה שע"י בדיקה אמרי' דאי לא מנכרי' בסימניה כדרך נשים לשליש ימיה ודאי בר בתרא הוא, וכדמוכח לקמן (דף מ"ב) גבי הא דפריך וכי מלו ג' חדשים ליבדקה עכ"ל והנראה דאין הוכחה מזה דבסתמא נמי יש הכרת העובר לאחר שלשה חדשים, דהא כיון דיבמה לאחר ג' חדשים ודאי בדק בסימניה אם יש הכרת העובר, ועוד הא מדמספקא לי' אי הוה בן תשעה לראשון או בן שבעה לשני, א"כ לא הוה הכרת העובר גם אח"כ עד חמשה חדשים, דהא השני יבמה לאחר שלשה חדשים, ואם היתה מעוברת מהראשון ע"כ היתה הכרת העובר להדיא עד חמשה חדשים לעוברה, ואת ליכא לספוקי שהיא מעוברת מהשני, דאף אי בר שבעה הוא לא היתה הכרת העור עד שני חדשים ותלתא מעיבורה מהשני, אבל לא מקודם, ומדספקינן דלמא הוא בן שבעה לשני, ע"כ שלא היתה הכרת העובר כלל עד חמשה חדשים:
אלא דלפי זה גם בנד"ד יש לומר דנהי דתיכף לאחר שלשה חדשים לעיבורה לא הוכר העובר בסתמא רק על ידי בדיקה, הא כשעברו ארבעה או חמשה חדשים ודאי שהוכר עוברה להדיא, א"כ לית לה מיגו, אלא די"ל דנהי דהתם גבי היבמה דעד חמשה חדשים ותלתא ודאי היה ניכר העובר אם מהראשון הוא, אך בנד"ד שבא בעלה שני חדשים לאחר עבורה, ואם היתה מתעברת מבעלה וילדה לשבעה, א"כ אף אם הוכר עוברה להדיא לאחר ארבעה חדשים מעוברה היתה יכולה להסתיר הריונה עד ד' חדשים ועשרה ימים שאז הוה זמן הכרת העובר ליולדת לשבעה, ובכל אופן הא לא באו כלל עדים לפנינו להעיד שהוכר עוברה מקודם ושפיר אית לה מיגו דאי בעיא שתקה ולא היו חושדין אותה ותלו העובר בבעלה:
שוב ראיתי בתשובת רעק"א סי' כ"ט שכתב דאי אמרינן רוב היולדות לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה. היינו דניכר בהכרת העין לבד בלא בדיקה בדדין או בהילוך בעפר תיחוח. ועל פי מה שכתבתי אין הוכחותיו מוכרחות, בטלה דעתי:
אבל מ"מ נראה דאף דאיכא הכרת העובר תיכף לשליש ימיה, היינו דוקא כשמסתכלים היטב, וכן כתב אא"ז בנודע ביהודה מ"ת אהע"ז סי' י"ט ת"ל ולא עוד שגם בשליש ימיה ממש הכונה בהכרת העובר שניכר קצת, אבל שיהיה כריסה בין שניה הוא דבר שאי אפשר תיכף בשלשה חדשים:
והנה ידוע מחלוקת הראשונים אם אומרת נאנסתי היכי דאין לה מיגו אם נאמנת ואא"ז בנודע ביהודה תנינא אהע"ז סי' י"ט ובפני יהושע בכתובות פסקו כרבינו יונה דנאמנת אך בתשובת כנסת יחזקאל פסק להחמיר בעובדא ששהתה בלא בעלה יותר מי"ב חדשים, אך בנידן דידן שיש לה מיגו גם הוא יודה דנאמנת, והנה אני מסופק אם אשה אמרה לבעלה נטמאתי דאמרי' עיני' נתנה באחר ואין מאמינים לה אך אם יש רגלים לדבר נאמנת כמבואר סוף נדרים ובאהע"ז סימן קט"ו סעיף ו'. אם ילדה לשבעה או דשהתה לילד עד י"ב חדש, אם זה מקרי רגלים לדבר, כיון דרוב נשים לתשעה ילדן ואינן שוהות ומיעוטא יולדות לז' ושוהות, אם נימא דרוב מסעייא דזנתה ונאמנת דהוה רגלים לדבר דקושטא קאמרה או דגם בזה אמרינן עיני' נתנה באחר ואינה נאמנת, ובאיזה תשובות מהאחרונים משמע דגם בזה אמרינן עיני' נתנה באחר, אך הדבר צריך תלמוד, וכעת אני טרוד:
ואשר אני חושש בנד"ד דכפי הנראה התיחדה עם הערל ולפ"ז יש לחוש לדעה השני' שברמ"א אהע"ז סי' קע"ח סעיף ג' דאם נתיחדה אבדה המיגו הואיל ונתיחדה שלא כדין:
אלא דכת"ר לא כתב אם היה שם יחוד באמת, ואם ישנם עדים על היחוד, דאפילו לדעת רבינו שמחה שבמרדכי פ"ב דכתובות דס"ל דאם נתיחדה אבדה חזקת כשרות, מודה מיהא דעדי יחוד בעינן, ואיך הוה היחוד צריכים לחקור דלפי דברי החכמת אדם פתח פתוח לרשות הרבים, היינו אפילו לחצר שיש שם ג' ב"א, ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קכ"א וז"ל שאלת ממני אודיעך דעתי בענין היחוד אשר הזכירו חכמים בכל מקום, אם צריך שיהי' פתח הבית או החדר סגור או אפילו פתוח כו', תשובה כבר נשאלתי על כיוצא בזה פעם אחרת והעליתי שגדר היחוד הוא שיהו שניהם במקום אחד שאם ירצה לבעול לא יראה אותם אדם כו' ומאריך שם הרבה ולבסוף מסיק ת"ל הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תרנ"א והגפת דלתות שאמרת אין זה יחוד עד שיהיה בית נעול דתרעא טריק בירושלמי שער נעול במנעול משמע וטעמא כל שאינו במנעול ירא הוא שמא יכנס אחר שלא ברשות, וכענין הנהו עובדי דפרק בתרא דמס' ע"ז ביין נסך עכ"ל, וא"כ אם לא היה הדלת נעול במנעול אפשר דאין זה יחוד:
ואומר אני דאף אם היו עדי יחוד ג"כ אין לומר שאבדה חזקת כשרות דידה. דטעמא דהאי מילתא מבואר במרדכי שם דכיון דהיא עוברת על דת ונתייחדה אבדה חזקת כשרות. וא"כ לפי המבואר בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ד דאז נפסל לעדות רק אם עבר על דברים שפשט בישראל שהם עבירה, וא"כ בזמן הזה שאם אתה אומר שאשה העוברת על איסור יחוד אבדה חזקת כשרות שלה א"כ כמעט לא הנחת בתו של אברהם אבינו יושבת תחת בעלה שיש לה חזקת כשרות, דבזה"ז אינן יודעות מאיסור יחוד כלל שהיא עבירה בפני עצמה, וחושבות שזהו רק גדר שלא יאנסו, וא"כ אשה המתיחדת אינה חושבת שעשתה איסור כלל ומשו"ה לא אבדה חזקתה והויה כקוברי המת ביו"ט ראשון שאינם נפסלים לעדות וכן ראיתי בתשו' רעק"א סי' צ"ו שכתב וז"ל ועוד נ"ל לדון בעיקר הדבר אחר שמבואר בח"מ סי' ל"ד בראו קושר ומתיר בשבת ולא הודיעו לו תחילה שאסור תולין שלא ידע שהוא מלאכה א"כ י"ל דהשחתה בתער דנתפשט בעו"ה אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כ"כ עכ"ל, וה"נ בזה"ז שמתיחדים עם הנכרים ונוסעים בדרך יחד עמם ואין חוששים כלל לזה אינן יודעות כלל שעושות איסור ואינן אובדות חזקתן בזה. ואף שבמרדכי שם כתב וראבי"ה התירה דמשום יחוד לא הפסידה מגו שלה דאטו כולה נשי דינא גמירי כדאיתא פ"ק דקדושין (דף י"ב), משמע דרק ראבי"ה ז"ל התירה מטעם זה אבל לא רבינו שמחה, היינו בזמניהם שהנשים היו נזהרות מלהתיחד ואעפ"כ קאמר ראבי"ה דכולה נשי לא דינא גמירי אבל בזה"ז דחזינן דרובן מתיחדות בעו"ה גם רבינו שמחה יודה דלא אבדה מיגו שלה:
אחר זמן רב ראיתי בשו"ת ברית יעקב חלק אהע"ז סימן נ"ה שכתב ג"כ וז"ל ועוד כיון דנשי לא דינא גמירי כמ"ש הראבי"ה במרדכי וביותר בדורנו שאינן נזהרים בזה קלקלתן תקנתן לא אבדה חזקת כשרות דידה עכ"ל וזהו ממש כמו שכתבתי לעיל:
ובכלל לא ידעינן אם עברה על איסור יחוד, דדלמא בא הנכרי פתאם בלא ידיעתה ואנסה ואין מושיע לה:
מכל זה נראה דאם הבעל מאמין בצדקת אשתו דקושטא קאמרה ואם עד עתה התנהגה כשורה כבנות ישראל הכשרות יש להתירה לבעלה, ואם יסכימו לזה עוד שני רבנים מובהקים, גם אני נמנה עמהם להתירה לבעלה:
והנני ידידו דוש"ת, חיים פישל עפשטיין חופ"ק
סימן ז
בע"ה ר"ח שבט תרס"ב, לפ"ק הראזאווע, יצ"ו. כבוד ידידי הרב הגדול מהור"ר מרדכי מאיר נ"י רב בק' ׂׂׂהארעסׂק
מכתבו קבלתי בשבוע זה, ובמחילה מכבודו שלא ירד לעמקם של הדברים, וכל דבריו דחוים הם:
מה שכתב עלה דכתבתי דלכאורה אין להאמינה במיגו מדכתב הרא"ש בכלל ס"ו סי' ח' דלא אמרי' מיגו בעדים פסולים והכא הודית לפני כמה אנשים קודם שבאה לב"ד, וע"ז הקשה כת"ר דבבבא קמא (דף כ"ח) דפריך הגמ' על ר"י דסבר לא עבד אינש דינא לנפשי', משור שעלה על גבי שור חבירו להרגו ושמטו ומת פטור מאי לאו במועד דליכא פסידא, והקשה בספר פני יהושע שמא מיירי דאין לו עדים שנגח ואפילו במועד איכא פסידא, וכתב כת"ר שראה באחרונים שתרצו דאי בלא עדים שוב ליכא פסידא דהרי יכול לתפוס השור ויהי' נאמן לטעון כדי דמיו כההיא עזי דאכלי חושלי בבבא בתרא (דף ל"ו) ולדברי הרא"ש דלא אמרי' מיגו במקום עדים פסולים תקשה דלמא מיירי כשיש עדים פסולים על הנגיחה ואז תו לא מהני תפיסה דהא אינו נאמן במיגו, ולכן כתב כת"ר דאין כונת הרא"ש משום דאין כאן מגו מפני שאין חפץ להכחיש עדים פסולים, רק כונת הרא"ש היא דס"ל דהמיגו צריך להיות טענה יותר טובה מהטענה ההיא שטוען ואסתי' לי' מלשון הרא"ש שכתב מ"מ ניחא לי' למימר טענה זו, דמלשון ניחא לי' משמע דכיון דניחא בטענה זו תו לא אמרי' מיגו אף דטענת המיגו הוה ג"כ כמו הך טענה. דלדברי הרא"ש אמרי' מיגו רק היכא דטענת המיגו עדיפא מהך טענה שטוען עכשיו אבל לא מפני שאין חפץ להכחיש עדים פסולים, עכ"ד כת"ר. וכל דבריו שלא בהשגחה, ואפתח במה דסיים. דהא דכתב דכונת הרא"ש דבעינן דטענת המיגו תהי' עדיפא מהטענה שטוען עכשיו, ולא מפני דאין כאן מיגו מפני דאינו חפץ להכחיש עדים הפסולים, הא הרא"ש כתב מפורש וז"ל ומ"מ ניחא לי' למימר טענה זו שאין עדים יכולים להכחישו עכ"ל. וא"כ הא מפורשים דבריו דמשום דהני עדים הפסולים יכולים להכחישו אינו רוצה לטעון הך טענה ולא אמרינן מיגו, וא"א לומר דכונת הרא"ש כמש"כ כת"ר:
ובכלל אין דבריו מובנים, שכתב דכונת הרא"ש היא דס"ל דהמיגו צריך להיות טענה יותר טובה מהטענה ההיא שטוען. ולפי דבריו לכן לא אמרינן מיגו בזה, משום דהמיגו אינה טענה יותר טובה. ולא עיין בדברי הרא"ש, כי דברי הרא"ש מוסבים רק היכא דאין השחוק ידוע ומפורסם אלא על דברי שמעון ולא מהימנינן ליה בטענה זו, אע"ג דאיכא הכא מיגו דאי הוה בעי אמר לא התנתי לו כלום, לא מהימנינן ליה בהאי מיגו, כיון דאיכא עדים שהקנה, אע"ג דפסולים נינהו, מ"מ ניחא לי' למימר טענה זו שאין העדים יכולים להכחישו עכ"ל הרא"ש בתשו'. וא"כ בהך טענה שטוען עתה אינו נאמן וטענת המיגו היא יותר טובה. דאי הוה טעין אותה היה נאמן, דהשטר אין בו ממש, כיון שנעשה בעדים פסולים כמוש"כ הרא"ש שם, ורק משום הכי אינו מיגו משום דלא ניחא ליה לטעון טענת המיגו דיצטרך להכחיש העדים הפסולים:
ומה שכתב כת"ר דהראשונים חקרו אם בטענות מיגו בעינן שהמיגו תהי' טענה יותר טובה מהטענה שטוען עכשיו, והביא ראי' מכתובות (דף י"ב ע"ב) דלמא עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא היכא דאיכא מיגו ופירש"י שם כגון משארסתני נאנסתי כו' דאמרי' מיגו דאי בעי' טענה טענה מעלייתא מהך כו' דלא קא פסלה נפשה מכהונה וקא אמרה נאנסתי דקא פסלה נפשה מכהונה כו' נאמנת עכ"ל מוכח לכאו' דבעינן טענה מעלייתא עכ"ד כת"ר והנה ראי' זאת כבר רמוזה בנתיבות המשפט סימן צ"ב ס"ק ב', אך אמינא לי' לכת"ר דבאמת הך דהמנינן במיגו ע"כ צריך להיות טענת המיגו טענה טובה מהך טענה שטוען עתה, והיינו אם בהך טענה שטוען עתה לא מהמנינן לי' בלא מיגו, אמרי' מיגו דאי טעין הך טענה דהיה נאמן בה שוב מהימנינן לי' גם עתה, וא"כ טענה דמיגו טענה מעלייתא היא לגבי' מהך טענה, כיון דנאמן בה, אף דלעיקר הדבר לא היה מרויח כלל אם היה טוען טענת המיגו כמבואר בהרבה מקומות, ומהך דמיגו לחצי דבר לא אמרינן, דמשמע רק לחצי דבר לא אמרינן מיגו, משום דמפסיד יותר מבהך טענה שטוען עתה. אבל אם אינו מפסיד אף שאינו מרויח אמרי' מיגו, ומעוד הרבה מקומות משמע כן, אך יש ג"כ צד מיגו דאף אי טעון טענת המיגו לא מהמנינן לי', בזה אמרי' מיגו דאי טעון טענה מעלייתא דהיה מרויח בה, דאז אף דלא מהימן בהך טענה, מ"מ אמרי' למה לו לטעון הך טענה דאינו מרויח בה הרבה היה לו לטעון טענה אחרת שהיה מרויח יותר, וא"כ מסתברא דטען עתה אמת, ונאמן. וא"כ התם בכתובות הא אם אמרה מוכת עץ אני אטו נאמנת לרב נחמן דקאמר ע"כ לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאיכא מיגו, הא בודאי לא היתה נאמנת, רק דהשתא דטענה משאירסתני נאנסתי אמרי' מסתברא דקושטא אמרה דאי בעיא לשקר היתה אומרת שקר יותר טוב לה דהיינו מוכת עץ אני, אבל במיגו לטענה שנאמן בה, היינו מעליותא מה שהיה נאמן בהטענה ההיא, וא"כ בנדון דינו של הרא"ש שטען דעשה קנין אלא שאמר שהמעות הם מעות של צחוק והשטר היה בעדים פסולים, וא"כ אף דיש לו מיגו לטענה שנאמן בה היינו לומר לא קבלתי קנין והיה נאמן מ"מ כתב הרא"ש דאין זה מיגו, דלא ניחא לי' להכחיש העדים אף שפסולים הם, והנה עי' בנתיבות המשפט שם בסימן צ"ב ס"ק ב' שכתב ג"כ דכל מיגו אינו רק לטענה מעלייתא כדאמרי' בכתובות (דף י"ג) מגו דמוכת עץ דיש לה מאתים או דלא פסלה נפשה מכהונה, וא"כ הכא דאין להם שום נ"מ בין שטענו שנתנו למלוה או ללוה מה מגו הוא זה עכ"ל, התם ג"כ ניחא, דמיגו צריך להיות או מטענה שאין נאמן לטענה שנאמן והוה מעליותא הא דהיינו מאמינים לו בהך טענה אף דאינו מרויח בה יותר ממה שמרויח אם מהימנינן ליה בהך טענה שטוען עכשיו, או אם המגו הוא ג"כ לטענה שאינו נאמן אז צריך להרויח יותר בטענה זו דהמגו, וא"כ באופן שאף בטענה זו שטוען עכשיו מהימנינן ליה וצריכים אנו משום צד אחר למגו, וא"כ הוה הטענה שטוען טענה שנאמן בה וטענת המגו היה ג"כ נאמן בה וא"כ מאי מעליותא דטענת המיגו ע"כ צריך להרויח בה יותר משהיה מרויח בטענה שטוען עכשיו, ולכן בנתיבות המשפט דהתם אין זה מגו דהא בטענה זו שטוענים עכשיו שנתנו למלוה נאמנים אף בלא מגו. וטענת המגו דאדרינהו ללוה ג"כ נאמנים והמגו צריך כדי להאמינם בתורת עדות לגבי מלוה, ושפיר הקשה שם מאי מגו הוא זה כיון דסוף סוף נאמנים בשתי הטענות, ומה ירויחו בטענת המגו ולכן אין זה מגו:
ואהא דהביא בשם האחרונים שתרצו את קושית הפני יהושע דאי שלא בעדים אכתי אין לו פסידא דיכול לתפוס ולטעון עד כדי דמיו במגו דלקוחים הם בידי, ואין להקשות לכאורה הא הגודרות אין להם חזקה, ורק בעיזי אמרינן ב"ב (דף ל"ו) דכיון דמסירי לרועה יכול לטעון עד כדי דמיהם, דהא רב נחמן גופי' אמר בכתובות (דף פ"ד ע"ב) דגם בתורי יכול לטעון מחיים תפיסנא לי' במגו דלקוחים ומקשה שם והאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה ומתרץ שאני תורא דמסירי לרועה:
ובאמת דאי אתית לפלפל ולאוקמי בכה"ג יש להקשות עוד על תירוץ האחרונים שהביא כת"ר, דלמא מיירי שאין שור המזיק שוה כשור הניזיק ושוב אית לי' פסידא, וכת"ר דחה זה דהא סוף סוף כשלא ידחפנו לשור המזיק יאבד המזיק דמי שורו דיצטרך לשלם בעד שור הניזיק א"ו דשוה יותר עכת"ד כת"ר. ומלתא דפשיטא לי' לכת"ר יש לדבר בזה הרבה לענ"ד:
דאף דסוף הנזק לבא מ"מ אם קדם הוא והזיק יש גונא דמחייב, דהנה בהך דאמר רבה בב"ק (י"ז ע"ב) זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, כתבו התוס' שם נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב, כו'. וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל וכ"כ רבים מהראשונים, ועי' בש"ך חו"מ סימן שפ"ו ס"ק כ"ח. ופשוט דזה שדחף את השור אף דסוף סוף יאבד המזיק דמי השור מ"מ לא דמי לזרק כלי דיותר יש לדמות לזרק אבן או חץ על הכלי דה"נ לא נעשה מעשה בגוף השור במאומה. ובב"ק (דף י') בהך דחמשה שישבו על ספסל ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו, מסקנת הראשונים דאם בשבילם היה נשבר בשתי שעות ובשבילו נשבר בשעה אחת ואפשר שהיו עומדים קודם תרתי שעה ולא היה נשבר, הלכך עתה שנשבר בחדא שעתא בשביל כולן הוא וכולן חייבים, ועי' שם בנמוקי יוסף וא"כ ה"נ אם לא דחף את השור להרגו דלמא לא הרג את שורו של ניזק או לכה"פ הזיקו אבל לא המיתו, ועכ"פ לא היה מתחייב לשלם דמיו של כל השור:
ובקצות החושן סימן ש"ץ כתב עלה דכתבו התוס' ונראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו פשיטא דחייב. ולא שייך כאן מנא חבירא תבר. דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל התוס'. וכתב בקצוה"ח וז"ל אמנם מדברי הרא"ש נראה דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא, שכתב בכיצד הרגל גבי התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד חייב וז"ל ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן. הכא לא אזלינן בתר מעיקרא, אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק, דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל. ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי. א"כ מאי קשיא ליה מדרבה דהא התם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות וה"ל זורק חץ, אלא ודאי דהרא"ש אינו מחלק בין זורק חץ לזורק כלי עכ"ל. והנה בנימוקי יוסף כתב בשם הרא"ש לחלק בין זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר ושברו דחייב לבין זורק הכלי עצמו, וא"כ תקשי דברי הרא"ש אהדדי:
עוד כתב בקצוה"ח וז"ל וכן משמע מדברי הנמוקי יוסף פרק כיצד הרגל גבי אשו משום חציו ז"ל ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות כו' לא קשיא שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן לי' מעשה דמכאן ולהבא, דא"כ ה"ל למפטריה דאנוס הוא כו' וה"נ אם מת קודם שהספיק להדליק את הגדיש ודאי משלם מזיק מאחריות נכסיו דהא קרי כאן כי תצא אש כו' אלא כמאן דאדליק מעיקרא ע"ש, ומשמע מזה דגבי חץ ה"ל כאילו אתעבד מעשה עכ"ל, והא מדהביא בנימוקי יוסף לחלק בין זורק אבן או חץ לזורק הכלי עצמו ושתיק להא, משמע דמודה בזה דיש לחלק, וא"כ לפי זה תקשה דידי' אדידי':
והנראה לענ"ד בזה, דהנה בעניני נזק יש שני אופנים נזק דמגופו ונזק מכחו. והנה באדם אין נפקותא בין נזק דמגופו לנזק שמכחו, דבכל אופן חייב בכולי נזק, אך לגבי בהמה יש נפקותא בין נזק מגופה ובין נזק דמכחה. דנזק שהוא מכחה יש דהוה צרורות דהלכתא גמירי לה דחצי נזק משלם, אך מכל מקום מזיק נקרא בשעה שהוא עושה את הנזק. רק כשהוא עושה הנזק בגופו אז תיכף נתברר שנעשה הנזק, אך בההיזק שמחמת כחו אין הנזק נתברר רק אחר שיעשה, אבל עכ"פ אז נתברר שהוא מזיק מעיקרא כשהתחיל פעולת הנזק, דאין סברא לומר דנעשה מזיק אח"כ כשנתברר אם מכחו נעשה ההזק דאז אינו עושה בפועל כלל, וזו היא הבנת דברי התוס' דבזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דפטור השני, משום דתיכף בשעת זריקתו ברור הוא שישבר, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהל' חובל ומזיק הל' י"ב שלא שבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי, וא"כ בתחילת פעולת הזריקה ברור הזיקו, מה שאין כן בזרק חץ או אבן דהשבירה היא רק מכחו ואף שאם ישבר הכלי מהחץ או מהאבן שחייב הזורק כל הנזק, כמבואר ברמב"ם פרק ו' הל' י' מהל' חובל ומזיק ובטור ושו"ע חו"מ סימן שפ"ו סעי' א', מ"מ קודם השבירה אין הדבר ברור שישבר דאפשר שיקלטנו הרוח את החץ ולא יפול על הכלי ולא ישברנו. ומשו"ה כשקדם אחר ושברו חייב, דלא שייך כאן מנא תבירא תבר, דלא היה ברור שישבר, אך כשישבר מחמת החץ אז הזורק חייב ונעשה מזיק מתחילת זריקת החץ. וזה הוא מה שכתבו התוספות דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא, היינו לומר דזהו הזיקא מגופו ולא מכחו, לא משכחת בצרורות ח"נ, דבנזק מגופו אין דין צרורות, אלא ע"כ דזה הוא נזק שמכחו ובאדם חייב נזק שלם ובבהמה הוה דין צרורות בנזק שמכחו וחייב חצי נזק. אבל עכ"פ מזיק הוה מתחילת הזריקה.
ולא תקשה מהא דשבת (ק"ב ע"א) דזורק ונזכר קודם שנח פטור, א"כ לא נגמרה מעשה הזריקה מתחילת זריקתו, דהתם לגבי שבת בתנאי החיוב בעינן עקירה והנחה, וכיון שנזכר א"כ ההנחה לא היתה בשוגג ולכן לגבי שבת פטור, אבל לענין מזיק פשוט הוא דחשבינן מתחילת הפעולה, דאם לא כן. הא אח"כ הוא אנוס וליפטור כמש"כ הנמוקי יוסף:
וזאת היא ג"כ כונת הרא"ש ז"ל בפרק כיצד הרגל סימן ב' שכתב וז"ל ומסקינן דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב, ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא, הכא לא אזלינן בתר מעיקרא, אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק, דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הנתק עכ"ל, והיינו דאסיקנא דבתר מעיקרא אזלינן, היינו אז הוא נעשה מזיק, א"כ אם נעשה מזיק ברה"ר ורגל פטורה ברה"ר, אם כן איך יתחייב על ההיזק אף כשנעשה ברה"י, הא עיקר חיובו הוא משעת הפעולה שעשה, אף שחיובו נגמר בשעת השבירה, מ"מ עיקר חיובו הוא במקום פטור, וע"ז מסיק הרא"ש דגלי קרא ברגל דחייב היכא דהוה הביעור היינו גמר הפעולה, ואם היא נעשית בחצר הנתק חייב, ואף דהוה צרורות ובשעה שהתזיה ברה"ר לא היה בר הזיקה, דהא לא נעשה עוד מעשה ההיזק ברה"י ואפשר שמה שהתיזה לא יפלו ברה"י דהוה כמו זורק חץ דג"כ לא ברי הזיקו, מ"מ כשנגמר ההיזק חייב והוה מזיק מהתחלת הפעולה כמש"כ לעיל, ולפ"ז לא תקשה על הרא"ש אף שהוא ס"ל ג"כ כהתוס' בהך דזורק חץ:
וגם על הנימוקי יוסף לא קשה, דכיון דמזיק הוא משעת התחלת הפעולה, א"כ אז הוה עיקר זמן חיובו, וכיון שהדליק הנר בשעת פטור, א"כ התחלת פעולתו היתה בפטור ולא יתכן שיתחייב אח"כ מה שהנר דולק בשבת, דנהי דבזורק חץ על הכלי ושברו כשנפל החץ עליו הוא חייב, היינו דגם בתחילת פעולתו היינו בשעת זריקתו הוא נעשה מזיק, א"כ כשנגמר הזיקו הוא חייב דהוה חיוב מתחילת הפעולה אבל אם תחילת הפעולה היא בפטור גמור כהדלקת הנרות עם חשכה שעושה הפעולה בפטור לא יתכן שיתחייב על מה שנמשך אח"כ מפעולתו, אבל בזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו ס"ל להנימוקי יוסף שהאחר חייב, כיון שלא היה ברי הזיקא מהחץ. והזורק פטור מפני שלא נגמרה פעולת הזיקו שיתחייב ולא דמי להך שכתב הרא"ש גבי התיזה, אף שגם שם נעשה מזיק במקום פטור, משום דגבי רגל הוא גזה"כ ובער בשדה אחר, ואף היכא דנעשה מזיק במקום פטור גזה"כ הוא שיתחייב על גמר ההיזק אם נעשה במקום חיוב:
ומה שכתב שם בקצוה"ח וכן מוכח מדברי הטור ושו"ע סימן תי"ח סעי' י', ז"ל עשה האחד אש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום הראשון חייב ע"ש ומשמע דאינו חייב אלא הראשון ולא השני, ואי נימא דזורק חץ ובא השני ושברו השני חייב, א"כ באש דהוי נמי משום חציו ואמאי אינו חייב השני, או עכ"פ יתחייבו שניהם, כיון דלא אזלינן בתר מעיקרא בזורק חץ עכ"ל. הנה לפי מה שכתבו התוס' (בב"ק דף י' ע"ב) ד"ה מאי קעביד, באמת אם השני הרבה בחבילות אם יש גם במה שהרבה השני לשרוף גם השני חייב, וכן הוא בשיטה מקובצת ובחידושי הרשב"א שם, אבל אם השליך עץ אחד בתוך אש גדולה אינו בדין שיתחייב ע"ש. דזה לא דמי לזרק חץ על הכלי ובא אחר ושברו דהמוסיף עץ אחד לא עשה ההיזק, ובכלל לא דמי, דבבא אחר ושבר הכלי, א"כ אסתלקו מעשה הראשון שזרק החץ ולא פעל כלום בהכלי, אך אם עשה האחד אש ויש במה שעשה כדי שתגיע למקום שהלכה אף שהשני הוסיף עוד אש, הא לא אסתלקו מעשה הראשון והוא בעצמו גמר פעולתו: